הוויכוח בן מאות השנים סביב סודו של ספר הסוד היהודי רחוק מלהסתיים. חכמי כל הדורות התפלמסו על מידת האותנטיות של הספר וייחוסו לרשב"י. וגפ למחקר האקדמי יש מה לומר

במהלך הדורות התקבל הזוהר על רובה המוחלט של היהדות ההלכתית כספר היסודי של הקבלה ותורת הסוד היהודית. עם זאת, הפולמוס על הספר נמשך למעשה לאורך כל הדורות, מאז הופעתו במאה ה- 13. ההדפסות הראשונות של הזוהר היו רק במחציתה של המאה ה- 16 בקרימונה ובמנטובה, והן לוו במאבקים חריפים שכללו גם חרמות נגד המדפיסים. טענות המתנגדים נעו בין התנגדות כללית לקבלה או התנגדות ספציפית לספר הזוהר, לבין התנגדות לפרסומם של דברי קבלה בטענה שזו אמורה להישאר חכמה סודית אזוטרית ואסור לפרסמה להמון.

המנהיג הרוחני האיטלקי, הדיין והדרשן המפורסם רבי יהודה אריה ממודינא, כתב נגד המקובלים את ספרו 'ארי נוהם'. בספר הוא מתפלמס עקרונית עם תורת הקבלה, ומותח ביקורת על ייחוסו של הזוהר לרבי שמעון בר יוחאי בעקבות עדותו של רבי יצחק דמן עכו. היו שטענו שהתנגדותו לקבלה לא הייתה עקרונית אלא נבעה מהתעניינות של זרמים נוצריים בקבלה לאחר שזיהו בה תפיסות הקרובות לעולמם. נגד הספר 'ארי נוהם' הוציא רבי יצחק אייזיק חבר, מחוג תלמידי הרמח"ל, ספר בשם 'מגן וצינה' שמגן על תורת הזוהר.

רבי יהודה אריה ממודינא לא היה הראשון למתוח ביקורת פומבית על תורת הקבלה, ובוודאי לא האחרון. קדם לו הספר האנטי קבלי 'בחינת הדת' שכתב רבי אליהו דילמדיגו בשנת ה'שפ"ט (1629). הוא טען שהקבלה אינה חכמה יהודית מקורית אלא מבוססת על יסודות נאו אפלטוניים, ושזוהר בוודאי לא נכתב על ידי רשב"י וחבריו אלא בימי הביניים.

בעקבות שבתאי צבי

אחת ההתקפות הידועות ביותר על ספר הזוהר, שזכתה לתגובות רבות ומגוונות, הייתה של רבי יעקב עמדין בספרו 'מטפחת ספרים', שיצא בשנת ה'תקכ"ח (1768). רבי יעקב חקר את מקורו של ספר הזוהר והגיע למסקנה שאמנם קיים בספר גרעין מקורי קדום, אך יש בו רבדים רבים שנוספו בתקופות מאוחרות. ספרו עורר סערה בעולם היהודי, בעיקר בשל מעמדו של הכותב.

רבי יעקב עמדין היה פוסק ורב קהילה מפורסם, והיה ידוע גם כבעל אופי פולמוסי. מעמדו היווה איום על המקובלים ותומכיהם, שחששו משיעור קומתו ומהשפעתו האפשרית. אחד הכיוונים שבהם נקטו מקובלים מסוימים היה ניסיון להסביר את התנגדותו של עמדין בצורך לצמצם את התפשטות הקבלה כצעד הכרחי במאבק בחוגים השבתאיים המאוחרים. תימוכין להסבר זה נמצאים גם בדברי המחבר עצמו, שהסביר בהקדמה למה כתב את הספר: "כיוון שהשעה צריכה לכך ... מאחר שהעזו פניהם ככלבים המינים המתועבים החצופים כת שבתי צבי שר"י".

בדורו פרסם רבי משה קוניץ בתגובה ל'מטפחת ספרים' את הספר 'בן יוחאי', שבו הוא סותר את טענותיו של רבי יעקב עמדין. גם בדורות הבאים נמשכה שרשרת התגובות לספר. החיד"א יצא בתוקף נגד מסקנותיו; והרב ראובן מרגליות הביא בספרו 'ניצוצי זוהר' מקורות קדומים לכל המובאות שהובאו ב'מטפחת ספרים' כמקורות מאוחרים. עם זאת, קם ל'מטפחת ספרים' גם תומך משמעותי ביותר - החכם ההונגרי המפורסם הרב משה סופר - החת"ם סופר. בספרו הוא תומך ברבי יעבק עמדין ודוחה את טענותיו של רבי משה קוניץ.

מתימן לירושלים

הרב יחיא קאפח היה מהחשובים שברבני תימן בתחילת המאה העשרים. ב-1914 פרסם הרב קאפח את עמדתו באשר למקורותיו של ספר הזוהר. לטענתו, לא זו בלבד שהספר לא נתחבר על ידי רבי שמעון בר יוחאי, אלא שהוא ספר שנוצר על ידי "הפילוסוף הארור", ובדרך רמייה הוטמע במסורת היהודית. לשיטתו, את אמונת היהדות יש לבסס על העקרונות הפילוסופיים הרציונליים שניסח הרמב"ם, כפי שהיה נהוג לאורך הדורות אצל יהודי תימן.

קריאתו עוררה סערה בעולם היהודי, וגרמה לרבני ירושלים להתכנס בח' בשבט באותה שנה ולהחרימו. החרם היה חמור, וכלל את הבד"צים של העדות השונות ואת הרב הראשי הספרדי - החכם באשי הרב פרנקו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק הצטרף גם הוא לוויכוח, ושלח לרב קאפח איגרת שבה שטח את עמדתו. אחת הטענות שהעלה הרב קוק הייתה שטענותיו של הרב קאפח הן טענות ישנות שכבר נדונו על ידי החכמים בדורות הקודמים והוכרעו על ידם. על כן, אל לו לרב קאפח להעלותן שוב, שכן הדבר נוגד את כללי הפסיקה ההלכתית המקובלת.

התייחסויות אקדמיות לשאלה החלו רק עם צמיחתה של 'חכמת ישראל' במאה ה- 19. מייסד מחקר הקבלה, פרופ' גרשם שלום, פסק שרובו של הזוהר נכתב על ידי רבי משה די ליאון בין השנים 1286-1280. קובצי הזוהר המכונים 'תיקוני זוהר' ו'רעיא מהימנא' נכתבו לדעתו על ידי מקובל אחר בשלב מאוחר יותר.

חוקר הקבלה בן ימינו, פרופ' יהודה ליבס, טוען שהזוהר נכתב על ידי חבורה של מקובלים לאורך שלושה דורות, מאמצע המאה ה- 13 ועד סוף השליש הראשון של המאה ה- 14. בעיניו זוהי למעשה יצירה גדולה של תנועה רוחנית ספרותית שלמה שרבי משה די ליאון היה מדמויות המפתח בתוכה.

פרופ' חביבה פדיה מוכיחה שהזוהר התגלה בתקופה שבה מסורות עתיקות רבות מתחילות להיכתב ולהתפרסם בספרים, בעקבות התפתחות בתפיסתם העצמית של המקובלים את תפקידם. ראשיתה של הקבלה במאה ה- 12 היא רק ראשיתה של כתיבת הסוד ולא ראשיתה של יצירתו. לאור זאת מסתבר שהזוהר מכיל מסורות עתיקות רבות שנמסרו מרב לתלמיד בגרסאות שונות והועלו על הכתב רק בימי הביניים.

אין טקסט לפני הדפוס

ברוח פוסט מודרנית טוען פרופ' דניאל אברמס שהניסיון לאתר את הספר ואת מחברו אינו רלוונטי כלל ביחס לטקסטים אלה. לדבריו, המותג 'ספר הזוהר' הומצא רק במאה ה- 16. בשלהי המאה ה- 15 הספרות הזוהרית הייתה פזורה בכתבי יד רבים ללא כל גיבוש או שייכות ספרותית. עיצוב הטקסט נערך במשך מאות שנים, בתהליך הדומה לגיבושה של הספרות התלמודית. כל עוד היה הזוהר מופץ בכתבי יד לא היה צורך בעריכתו, שכן הכתיבה ביד אפשרה למעתיק לשנות את היצירה, כפי שנהגו מקובלים ביחס לטקסטים זוהריים בין המאות ה- 13 וה- 16. המעתיקים עצמם לא תמיד היו מודעים לכך שמעורבותם משנה את תוכנו המקורי של הטקסט, ולכן לא ראו עצמם כמחברים במובן שאנחנו מגדירים מחבר.

הגדרת המקור נדרשה רק עם הופעת הדפוס, שכן נוצר צורך ב'מקור' שממנו יעשו העתקות רבות, ומקור זה צריך להיות כזה שאינו ניתן לשינוי. מאחר שאנחנו משליכים מעולמנו אל עולמם של המחברים בימי הביניים, אנחנו עסוקים ברדיפה אחר 'נוסח מקורי' כדי ליצור 'מהדורה מדעית', במקום לנסות להתחקות אחר התהוותו של הטקסט בדורות המאוחרים.

אברמס שולל את התאוריות שמדברות על ניסיון מכוון ומניפולטיבי של חבורת המחברים לייחס את הספר למקור קדום. לדעתו מדובר בתהליך בלתי מודע שנמשך במשך כמה דורות ושנעשה על ידי קבוצה גדולה של מקובלים שלא הכירו זה את זה.

צורת כתיבה זו, מסביר אברמס, הייתה מקובלת מאוד בימי הביניים ולא נתפסה כמניפולציה.

מקורות למאמר ולעיון נוסף:

יהודה ליבס, 'כיצד נתחבר ספר הזוהר'; 'זוהר וארוס'; 'הזוהר כרנסנס'. יהודה יפרח, 'מסעו של אברהם לארץ ישראל כביטוי למסעו המיסטי של המקובל'. דניאל אברמס, 'לתולדות ההנחות והציפיות של המקובלים והחוקרים'. בועז הוס, 'הופעתו של ספר הזוהר'. אריה קפלן, 'מדיטציה וקבלה'.