עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ערים, מדינות ואימפריות > האימפריה המוסלמית


תקציר
תיאור הח'ליפים העבאסים מימי ראשון הח'ליפים העבאסים אבו אלעבאס עבדאללה ועד ימי אלמאמון. הח'ליף אלמנצור הוא שהקים את בגדאד והפכה למרכז פוליטי, צבאי, תרבותי וכלכלי. ימי השיא של האימפריה היו ימי שלטונו של הח'ליף הארון אלרשיד.



בית עבאס : הח'ליפות העבאסית עד מות אלמאמון (833-750)
מחבר: משה מעוז


אבו אלעבּאס עבּדאללה (754-750). חליף זה, הידוע בכינויו "אלסַפאח" (שופך הדמים), על שום הכריתו את שארית בית אמיה, הוא ראשון הח'ליפים העבאסים, אך אינו עומד בשורה אחת עם הח'ליפים שבאו אחריו ונתנו לאימפריה את זהרה וגדולתה. פעולתו החשובה היתה העברת הבירה העבאסית מהעיר אלכּופה, המרכז השיעי, לעיר הקטנה "האשמיה" השוכנת סמוך לאלכופה על גדות הפרת. במעשה זה ניכרים הניצנים הראשונים של התפרקות הקואליציה העבאסית-שיעית: אבו אלעבאס סירב להשאיר את בירתו באלכופה מחשש שמא ישתלטו השיעים על מרכז השלטון החדש. במדיניות זו נקט אבו אלעבאס מיד עם התמנותו לחליף בשנת 749, ויורשיו אחריו הלכו בעקבותיו.

אלמנצור (775-754), כך כונה אבו ג'עפר, החליף העבאסי השני,4 אשר היה מגדולי השושלת ומייצבי האימפריה מבית ומחוץ. הוא המשיך במדיניות האנטי-שיעית של אחיו אבו אלעבאס, אך בצורה קיצונית יותר, ורדף עד חורמה את שותפיו מאתמול, אשר הראו סימני אי-רצון ומרי כלפי המשטר החדש, שאיכזבם קשות ודיכאם, ביודעו היטב את הסכנות הטמונות בפעילותם. ואכן, לאחר הכחדת בית אמיה נשמט הבסיס היחיד המשותף בין בעלי הברית האנטי אומיים, וגורמי היסוד המפרידים שבו וחזקו. השיעים, וכן אבו מסלם – המהפכן הראשי וחסידיו, התמרמרו על אי-שיתופם בשלטון ועל שעקרונות אמונתם לא באו לידי הגשמה במדינה החדשה. במקומות שונים באימפריה פרצו על רקע זה התקוממויות שיעיות ואחרות. אלמנצור פעל ביד קשה ובעורמה: הוא ציווה לרצוח את אבּו מֻסלם, ארדיכל המהפכה העבאסית, ודיכא בשנת 762 מרד שיעי מסוכן ביד חזקה. בראש מרד זה עמד מוחמד בן עבדאללה בן אלחסן, המכונה "אלנַפס אלזַכיה" (הנפש הזכה), שהוכר על-ידי מאמיניו כ"מהדי" והוכתר על-ידיהם לחליף. תחילה ניסה אלמנצור להביאו תחת השפעתו, ומוחמד אף נשבע לו אמונים, אך לאחר מכן מרד והכריז עצמו לחליף באלמדינה. אז הביס אלמנצור את צבאו ומוחמד הוצא להורג. מרידות שיעיות קטנות יותר דוכאו גם באלבצרה ובפרס.

מותו של אבו מסלם הביא בעקבותיו שורה של התקוממויות מצד חסידיו בפרס. התנועות הללו, שהיו ברובן תנועות מרי של אכרים עניים, פיתחו, כדרך תנועות המרי באסלאם, גם תורות דתיות שונות וייחסו אותן לאבו מסלם. התורות היו מבוססות על יסודות אליליים, זורואסתריים ושיעיים, והיו מושפעות במיוחד מתנועות מַני ומַצדק הפרסים, שהיו מתקנים-כופרים בתורת זרתוסטרה במאה השלישית והרביעית, ונטו גם לשיתוף רכוש ואפילו נשים. כל המרידות הללו דוכאו ביד חזקה על-ידי אלמנצור. אך המרד המסוכן ב יותר באותה תקופה פרץ מיד לאחר מות אלמנצור בשנת 776. היה זה המרד של אלמֻקנע ("המצועף", על שום עור פניו שקרן, לפי המסורת), שהתפשט על פני ח'ראסאן, מן העיר מַרו, לתוך מרכז אסיה, ודוכא רק כעבור שנים – בשנת 789 בימי הארון אלרשיד.

גם תומכי בית אמיה, הסֻפיאנים, עוררו מרידות בעלות גוון משיחי בתחילת שלטון בית עבאס. הללו דוכאו ביד חזקה ולא שבו להרים עוד את נס המרד, אך התקיימו ככת דתית מוזרה בסביבות מַוצִל ובהרי הקווקז. אלמנצור הצליח לדכא גם מרידות ח'ארג'יות, בעיקר בצפון אפריקה, ולהתמסר לניהול האדמיניסטרציה הפנימית של המדינה ובמיוחד של שרותי הדואר והידיעות. ההצלחה האירה לאלמנצור פניה גם מחוץ. הוא הרחיב את גבולות ממלכתו בצפון ובמזרח; השיב את ערי המבצר – מלטיה בארמניה ומציצה בקיליקיה – אשר נכבשו לפני כן על-ידי הביזנטים, סיפח את באקו ואזוריה על גדות הים הכספי במזרח, כבש את קנדהאר על הגבול ההודי ואף חדר לתוך הודו.

בגדאד. שמו של החליף אלמנצור קשור במיוחד בהקמת הבירה העבאסית המפוארת והאגדתית בגדאד. העיר, אשר הוקמה על הגדה המערבית של החידקל סמוך לחורבות קטסיפון בירת הסאסאנים, כונתה רשמית דאר אלסַלאם, אך בפי כל נקראה על שם הכפר הפרסי עליו צמחה – בגדאד ("האל נתן"). אלמנצור בחר את הבירה החדשה מטעמים אסטרטגיים וכלכליים כאחד. בהיותה בנויה על תעלה אשר חיברה את הפרת והחידקל, שימשה העיר הן נקודת מפתח בהצטלבות דרכי המים (ודרכי היבשה) של האיזור והן נקודת קשר בין החלקים השונים של האימפריה. על החידקל והפרת, ובאמצעות הדרכים היבשתיות שעברו דרכה, ניתן היה להעביר ממנה ואליה, בספינות המהלכות בנהרות, כוחות צבא גדולים במהירות גדולה יחסית, כשם שניתן היה להוביל אליה וממנה סחורות, מוצרי חקלאות ומלאכה. בגדאד היתה באופן טבעי מרכז מסחרי וצבאי. בעל עורף חקלאי גדול ועשיר. היא היתה רחוקה מביזנץ ומנקודות מוקד פנימיות כאלכּופה או דמשק, וסימלה עם זאת את כיוון ההשפעה וההתפשטות בעתיד של האימפריה המוסלמית – המזרח ובמיוחד פרס. וכך מתאר החליף אלמנצור את העיר ומעלותיה לפי הגיאוגרף אליעקובי, בן המאה התשיעית: 5

"האי הזה שבין החידקל במזרח והפרת במערב, שוק הוא לעולם כולו. כל הספינות ההולכות במעלה החידקל. מוָאסט, בּצרה, אֻבֻּלה. אַהוָאז, פַארס, עמאן, ימאמה, בַּחרין והלאה משם, עולות ועוגנות כאן; סחורות המובאות בספינות במורד החידקל, ממַוצל, דיאר-רבּיעה, אזרביג'אן וארמיה, ולאורך הפרת מדיאר-מידר, רַקה, סוריה ובנותיה, מצרים ואפריקה הצפונית, יובאו ויפורקו כאן. זאת תהיה דרך המלך ליושבי ג'באל, אספהאן וגלילות ח'ראסאן. השבח לאל ששמרה למעני וגרם לכל אלה שקדמוני לזנחה. באלהים, אבננה. אז אשכון בה כל ימי חיי וצאצאי ישכנו בה אחרי. בלי ספק תהיה המשגשגת בערי העולם".

במרכזה של בגדאד נבנתה "העיר העגולה" ("אל מַדַוַרה"), שהיתה מעין מצודה מוקפת שלוש חומות וביניהן תעלת מים. בחומות היו במרחקים שווים ארבעה שערים, מהם הובילו ארבע דרכים ראשיות לכל חלקי האימפריה. בתוך העיר העגולה שכנו ארמון החליף, המסגד, מגורי הפקידות ושומרי-הראש.

בגדאד הפכה תוך זמן קצר למרכז פוליטי, צבאי, מסחרי ותרבותי, ולאחת הבירות המפוארות והמשגשגות ביותר בעולם המזרחי. התקופה הזוהרת ביותר של בגדאד היתה בימיו של הארון אלרשיד – תקופה של עושר ופאר אגדיים בתוך ארמונות והרמונות מפוארים, ותקופת פריחה ופעילות למשוררים, אנשי מדע, מוסיקאים, זמרים, רקדנים וכיוצא באלה לרוב. אמנם, בסוף ימיו בחר הארון אלרשיד לשבת באלרַקַה הצפונית יותר, על חוף הפרת, ולאחר מכן היתה זמן מה סַאמַרא, גם היא צפונית לבגדאד, בירת הח'ליפות העבאסית. מכל מקום, יש לראות בבגדאד את בירת השושלת העבאסית וסמל תפארתה. בעת מלחמת אלאמין ואלמאמון, בני הארון אלרשיד (ראה להלן), נהרסה העיר בחלקה, ואם כי שבה לאחר מכן לשמש מרכז, לא חזרה אליה עוד גדולתה מלפנים. התפוררות האימפריה העבאסית והופעתם של מדינות ומרכזים חדשים במזרח ובמערב הפחיתו מערכת ופגמו בזהרה. אף-על-פי-כן מסמלת רק נפילתה היא בשנת 1258 את קץ שלטון בית עבאס.

מחמד אלמהדי (785-775). אלמַהדי נבחר לחליף בהשפעת אביו, אלמנצור, חרף צוואתו של אבו אלעבאס שמינה את עיסא בן מוסא קרובו כיורש שני לאחר אלמנצור, עיקר פעילותו של אלמהדי היתה בתחום מדיניות החוץ. הוא המשיך את הפשיטות השנתיות נגד הביזנטים, אך לא קצר הצלחה רבה בתחילה. צבאו ניגף, ומבצר מַרעש, באסיה הקטנה, נפל בידי האויב. רק בשנת 778 חל מפנה עם הקמת עיר גבול מוסלמית אשר שימשה בסיס קדמי לפשיטות נגד הביזנטים. שנה לאחר מכן חצה החליף אלמהדי את הגבול בראש צבא, חדר לקלקיליה ושיגר בראשות בנו הארון חיִל, שחדר ללב הקיסרות הביזנטית. פשיטות אלה נישנו מדי שנה ועל פי רוב היתה יד המוסלמים על העליונה. בשנת 781 חדר שוב הארון (שמונה בינתיים בשל הצלחותיו לשליט החלקים המערביים של הקיסרות העבאסית) לביזנץ, והתקדם תוך נצחונות כלפי בירתה. הביזנטים ביקשו שביתת-נשק וזו הושגה תמורת פיצוי כספי גדול. הודות לנצחון זה מונה עתה הארון על-ידי אביו כיורש שני לאחר אחיו מוסא אלהאדי, וכונה "אלרַשיד".

החליף אלמהדי הגיע להישגים ניכרים גם בשטח הדיפלומטי בכורתו ברית עם שליטי סין, מלך טיבט ונסיכים רבים בהודו, לאחר שהרחיב את גבולו צפונה ומזרחה. כן עשה החליף רבות לארגון המינהל של האימפריה הענקית, לפיתוח המסחר והחקלאות והגדלת הכנסות המדינה. כקודמיו היה נאמן לסונה ורדף את המינים, גם דיכא מרידות של פורשים. הוא פיתח את מוסד האינקויזיציה ("מחנה") ומינה בראשותו "עארף", שמתפקידו היה לגלות ולהכרית את ה"זַנאדקה" הכופרים, אשר ערערו את יסודות האסלאם בתקופה זו. אלמהדי לא היסס גם להוציא להורג משוררים מפורסמים, שנאשמו בנטייה לכפירה זו.6

מוסא אלהאדי (786-785). הוא עלה לשלטון עם מות אביו אלמהדי ובתמיכת אחיו רב ההשפעה הארון. אך אלהאדי סירב להשלים עם הרעיון שאחיו ולא בנו יהיה חליף אחריו, כפי שציווה האב. הוא שיכנע את ראשי הצבא והווזירים להסכים למינוי בנו ג'עפר ליורשו. אך בטרם הספיק לבצע את תכניתו נרצח אלהאדי, אולי על ידי אמו ח'יזראן, שהיתה גם אמו של הארון אלרשיד ורצתה בשלטון למענה או למען הארון אלרשיד.

הארון אלרשיד ותקופת הזוהר של האימפריה העבאסית (809-786)

ימי שלטונו של הארון אלרשיד נחשבים כשנות השיא של האימפריה העבאסית, שהגיעה בהם לפיסגת חשיבותה, עושרה, כוחה וזוהרה, הגבולות יוצבו ושקטו, האוצר התמלא ועושר אגדי הציף את בגדאד, בה הסתופפו משוררים, זמרים, אנשי מדע ומחקר, חכמי דת ואחרים. נזכיר רק אחדים מן המפורסמים שבהם: המשוררים אבו נואס ואבו אלעתאהיה;7 הזמרים אבראהים ואסחאק אלמוצלי; ההיסטוריון אלואקדי;8 השופט העליון אבו יוסף והווזירים לבית בַּרמכּ, שעליהם עוד נייחד את הדיבור. הדים מתקופה מפוארת זו אנו מוצאים בסיפורי "אלף לילה ולילה", אותו קובץ סיפורים הודי-פרסי עתיק, אשר עליו נוספו שכבות מאוחרות מימי הארון אלרשיד בבגדאד ומימי הסלטאנים הממלוכים במצרים במאה השש-עשרה. הספר נפוץ בעולם כולו ותורגם לשפות רבות (גם לעברית), ותרם תרומה נכבדה להילת האגדתיות שנרקמה סביב הארון אלרשיד.

אולם הארון אלרשיד, השליט המזרחי הגדול, היה גם איש מעשה. לפי מקורות מערביים קשר קשרים עם קרל הגדול, השליט המערבי הפרנקי החזק (814-768), על יסוד אינטרסים זהים שהיו להם: יריבותם המשותפת לביזנץ ולשליטי בית אמיה בספרד. קרל מצא בהארון בן-ברית טוב נגד ביזנץ, והארון מצא בקרל בן-ברית נגד בית אמיה. השניים החליפו ביניהם מתנות ונציגויות דיפלומטיות. על-פי ההסכם ביניהם השיג קרל מהארון זכויות עלייה-לרגל למקומות הקדושים לנצרות בארץ-ישראל, והארון השיג זכויות סחר בנמלי הים התיכון. הארון המשיך גם במסעות-הפשיטה, שהחל בהם בטרם נעשה חליף, נגד הביזנטים שלחצו על גבולה המערבי של האימפריה העבאסית והסיגוהו לאורך גבולות אסיה הקטנה וארמניה. השליוט הביזנטי ניקופורוס הראשון הפר את הסכם שביתת-הנשק וסירב להמשיך להעלות מס לעבאסים. הארון הכהו פעמים מספר, כבש ערים ביזנטיות, ואילצו לשלם שוב את המס השנתי, גם הטיל עליו ועל נתיניו מס נוסף. כן דיכא הארון אלרשיד מרידות בסוריה, טרנסאוקסניה ועוד, אך לא יכול היה למנוע את ראשית ההתפצלות של האימפריה העבאסית. בצפון אפריקה הקים שר צבאו אבן אַגלַבּ בקירואן (אשר לידה בנה עיר בשם עבאסיה) מדינה עצמאית למעשה, אשר החזיקה מעמד למעלה ממאה שנה וערכה פשיטות צבאיות על איי הים התיכון וחופי אירופה הדרומית (כך, למשל, השתלטו האגלבים על סיציליה, בה נמשך השלטון המוסלמי קרוב לשלוש מאות שנה!).

האימפריה העבאסית הצטיינה גם בסדרי האדמיניסטראציה המסועפת, בארגונו של הצבא הגדול, בפיתוח החקלאות, המסחר והמלאכות, בגיבושו של שלטון דתי חזק ובדיכוי כיתות סוטות ו"אהל אלד'מה", אכן, הארון היה עריץ מזרחי טיפוסי, אשר חי חיי הוללות ופאר, אך גם טיפח ספרות ואמנות בחצרו וניסה לאחד עם ההוללות גם נאמנות דתית כנה. בניהול המדינה נעזר אלרשיד במיוחד בווזירים מבית בַּרמכּ, אך עם סילוקם של הבַּרמכּים מתפקידיהם ומותו של הארון לאחר מכן, בעת מסע צבאי למזרח, החלה ירידתה של האימפריה ונוצר בה תהליך של התפוררות מדינית, תהליך שגבר והלך במרוצת השנים. האימפריה העבאסית לא שבה לעולם להיות מה שהיתה בתקופת הארון אלרשיד.

אלאמין (813-809) ואלמאמון (833-813)

מלחמת האזרחים. עם מות הארון פרצו בין בנין אלאמין ואלמאמון סכסוכים שהפכו למלחמת אזרחים. הסכסוכים נתגלעו כאשר אלאמין הבכור, שהוכר כחליף, ציווה על חיל-המצב בח'ראסאן, שהיה בפיקודו של אחיו אלמאמון, להספח אליו לבגדאד. משסירב אלמאמון לבצע הוראה זו שהיתה בניגוד לצוואת אביהם, ואף לא נענה להזמנת אלאמין לבוא בעצמו לבירה, הכריז אלאמין על ביטול זכויותיו של אלמאמון כשליט ח'ראסאן – אף זאת בניגוד לצוואת הארון. כתגובה על כך ביטל אלמאמון את הכרתו בחליף. החליף שלח צבא בן ארבעים אלף חייל להלחם באחיו בח'ראסאן, אך צבא זה הוכה בשנת 811 סמוך לעיר רי על-ידי צבאו הקטן (בן ארבעת אלפים חייל) של אלמאמון, שבראשו עמד המפקד הפרסי טאהר בן אלחסין. מפקד זה התקדם, בפקודת אלמאמון, שהכריז עצמו חליף, לכיוון בגדאד, תוך כיבוש השטחים שבדרכו, והטיל מצור על עיר הבירה, תושבי בגדאד הגנו בחירוף נפש על עירם מחשש שאלמאמון – אם יביס את אחיו – יקבע את הבירה העבאסית במַרו שבח'ראסאן, בה היה המרכז של תומכיו. פעולה כזו עלולה היתה לפגוע במעמדם ופרנסתם של תושבי הבירה, ועל כן עמדו לימין החליף החוקי אלאמין.9

שלטון אלמאמון. אף על פי כן נפלה בגדאד בשנת 813, בתום שתי שנות מצור, בידי טאהר שר צבאו של אלמאמון. אלאמין, שתומכיו עזבוהו, הוצא להורג, אך אלמאמון לא הזדרז להעביר את בירתו ממרו לבגדאד. בינתיים היה עליו לדכא שורה של מרידות ובמיוחד מרידיות שיעיות שסיכנו את שלטונו. חסידי בית עלי ניצלו את התוהו ובוהו שנוצר עקב מלחמת האזרחים, התקוממו נגד השלטון, כבשו את מכה ואלמדינה, את תימן וכמה ערים בעיראק, ואף פשטו על בגדאד. המורדים הוכו, אך המרד נמשך, אלמאמון, ברצותו להפיס את דעתם של השיעים, קבע בשנת 817 את האמאם השמיני של השיעה, הוא עלי אלרדא, לחתנו וליורשו. עתה התקוממו תושבי בגדאד הסונים נגד החלטה זו, סירבו להשבע אמונים לעלי, חדלו להכיר באלמאמון כחליף והכריזו את דודו אבראהים בן אלמהדי לחליף. לעומת זאת, כאשר מת בשנת 818 עלי אלרדא האשימו השיעים את אלמאמון בהרעלתו.10 אלמאמון חזר ועלה שוב על בגדאד והחזיר את הסדר על כנו. אך רק בשנת 819, שש שנים לאחר נצחונו של אלאמין, קבע את מקום מושבו בבירה העבאסית המסורתית, בבגדאד. באותה עת נאלץ אלמאמון להכיר בכוחו ההולך וגובר של שר צבאו טאהר, אשר דיכא עוד מרידה ח'ארג'ית במזרח, ולבסוף מסר לידי בנו טלחה את השלטון בח'ראסאן, בה הקים שושלת עצמאית למשך כחמישים שנה. בימי אלמאמון פרץ גם מרד מסוכן באזרביג'אן, בהנהגתו של בַּאבּכּ יורשם הרוחני של אבו מסלם ואלמקנע. באבכ ידע לרכוש את לב האכרים העניים, להם הבטיח חלק באחוזות העשירים, אך גם אצילים פרסים הצטרפו לתנועתו. המרד התפשט לפרס והגיע גם לארמנית, ויתכן כי נתמך גם על-ידי הקיסר הביזנטי. רק החליף אלמעתצם שם לו קץ בשנת 837.

אלמאמון נחשב לאחד השליטים העבאסים המצליחים ורבי-המעש; עם זאת, הוא היה שוחר חכמה ודעת והתמסר לענייני מדע וספרות. הוא הקים בבגדאד מעין אקדמיה למדעים – "בית אלחכּמה", והביא לתרגום עבודות מדעיות משפות זרות לערבית במקצועות המתמטיקה, אסטרונומיה, רפואה ופילוסופיה, יחסו לדת היה מיוחד במינו לעומת יחסם של שאר החליפים. בהיותו נוטה לחכמת המחקר ורציונאליזם, בחר בזרם ה"מֻעתזלה" והפכה לדת הרשמית באימפריה, גם רדף את כל אלה שסירבו לדבוק בה.11 בשנת 833, בעת אחת מפשיטותיו השנתיות נגד הביזנטים, אשר בה הצליח לאלץ את הקיסר הביזנטי להכנע לו, חלה אלמאמון ומת.

לחלקים נוספים של המאמר:
בית עבאס : הרקע לעליית בית עבאס
בית עבאס : המרד העבאסי
בית עבאס : האימפריה העבאסית
בית עבאס : הח'ליפות העבאסית עד מות אלמאמון (833-750) (פריט זה)
בית עבאס : ההשפעה הפרסית באימפריה העבאסית
בית עבאס : מוסדות האימפריה העבאסית
בית עבאס : הכלכלה העבאסית
בית עבאס : החברה העבאסית
בית עבאס : הח'ליפות העבאסית (1258-833)
בית עבאס : קיצה של הח'ליפות העבאסית

הערות שוליים:

  1. ראה הלוח בע' 231.
  2. על פי התרגום בספרו של ב. לואיס, הערבים בהיסטוריה, תל-אביב,תשט"ו, ע' 80.
  3. ראה ע' 333, הערה 2.
  4. ראה ע' 334.
  5. ראה ע' 349.
  6. שוב אנו רואים שמלחמת אזרחים אינה רק מלחמה בין אישים ותומכיהם (אלאמין ואלמאמון), אלא גם מלחמה כלכלית ומלחמה על ההגמוניה בין ארצות (עיראק ופרס). כרגיל, היתה זו גם מלחמה בין השבטים הצפוניים, אשר צידדו בזכות אלאמין, והדרומיים, שעמדו לימין אלמאמון. הדים למלחמה זו היו גם מחוץ לעיראק, בעיקר במצרים, אך גם בסוריה ובחצי-האי ערב.
  7. עלי אלרדא מת ונקבר בטוס, בה מת ונקבר גם הארון אלרשיד. השיעים הקימו על קברו מאוזולאום מפואר – "אלמשהד אלרדאוי", אשר סביבו קמה עיר חדשה, הנקראת בקצרה משהד, עיר זו היא עד היום המרכז השיעי השני בחשיבותו אחר כרבלא. יושבים בה חכמי-הדת השיעים ועולים אליה לרגל לקברו של עלי אלרדא.
  8. ראה ע' 366.

ביבליוגרפיה:
כותר: בית עבאס : הח'ליפות העבאסית עד מות אלמאמון (833-750)
מחבר: מעוז, משה
שם  הספר: פרקים בתולדות הערבים והאסלאם
עורכת הספר: לצרוס-יפה, חוה  (פרופ')
תאריך: 1975
הוצאה לאור: רשפים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית