עמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > תנועות ארגונים ומוסדותעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מדינה וחברהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > מחלוקות ושסעים > השסע העדתיעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > ישראל מדינת העם היהודי
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
על מאבקם של חברי תנועת "הפנתרים השחורים" בשנות ה-70 על כך שמדינת ישראל מפלה אותם על רקע עדתי. על הרקע לצמיחת התנועה, מנהיגי התנועה והגורמים שהשפיעו על מודעות הציבור למאבקם.



מחאה חברתית על רקע רגשות של קיפוח עדתי
מחברת: ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן


הפערים העמוקים בחברה בישראל הולידו בשנות ה-70 מחאה חברתית מאורגנת של צעירים בני עדות המזרח, שטענו כי מדינת ישראל מדכאת את תרבותם המזרחית ומפלה אותם לרעה במכּוון. את המחאה החברתית המאורגנת ביטאה תנועת "הּפנתִרים השחורים". התנועה נקראה כך בהשפעת ארגון שפעל בארצות הברית כנגד אפליה של שחורים. חברי תנועת "הפנתרים השחורים" הצהירו: "אנחנו נהיה כמו הפנתרים השחורים בארצות הברית, כי אנחנו שחורים ודפוקים".

את תנועת "הפנתרים השחורים" בישראל הקימו ב-1971 צעירים משכונת מוסררה בירושלים. שכונת מוסררה שכנה לאחר סיום מלחמת העצמאות על קו הגבול העירוני בירושלים. בבתי השכונה, שאותם נטשו התושבים הערבים במלחמה, שוּכנּו עולים בעיקר מצפון אפריקה. תושבי שכונת מוסררה סבלו מן המתיחות הביטחונית ששררה באזור בגלל קרבתם לגבול עם ירדן. המתיחות נפסקה לאחר מלחמת ששת הימים בעקבות כיבוש מזרח ירושלים.

תנאי החיים של מייסדי תנועת "הפנתרים השחורים" עוררו אצלם רגשות של מרירות וכעס. היו בהם שגדלו במשפחות מרובות ילדים, חיו בעוני כשבדרך כלל האב מובטל, נשרו מלימודים בבית הספר ולעתים אף הסתבכו עם החוק. חלקם לא התגייסו לצבא ואף התקשו למצוא עבודה.

בראש תנועת "הפנתרים השחורים" עמדו ראובן אבֶרג'ל, סעדיה מרציאנו וצ'רלי ביטון, ותמכו בהם סטודנטים מן האוניברסיטה העברית, עובדים סוציאלים וקבוצות שמאל - כמו "מצפן". התומכים סברו כי יש לסייע ל"פנתרים השחורים", לחזקם ולעודד אותם במאבק על זכויותיהם. בעזרת תומכיהם ניסחו חברי התנועה את יעדיהם, ובהם: חיסול משכנות העוני, חינוך חובה חינם למעוטי יכולת מן הגן ועד לאוניברסיטה, דיור חינם למשפחות מעוטות יכולת, ייצוג לבני עדות המזרח בכל המוסדות הממלכתיים.

חברי תנועת "הפנתרים השחורים" החלו לקיים הפגנות אך נבחרי הציבור התייחסו אליהן בזלזול - הם ראו בהן מעשים של אנשים בעלי עבר פלילי משולי החברה. בהפגנה שקיימו "הפנתרים השחורים" ב-3 במרס 1971 מול עיריית ירושלים קרא לעברם טדי קֹולק, ראש עיריית ירושלים: "רדו מהדשא, פרחחים"; ולאחר פגישה בין ראש הממשלה גולדה מאיר לבין חמישה מחברי התנועה ב-13 באפריל, 1971 אמרה גולדה מאיר בריאיון ברדיו: "הם לא נחמדים". אמירות אלה הגבירו את התסיסה ותחושת העלבון בקרב "הפנתרים השחורים" והמריצו אותם לפעול. ואכן, פעילותם התרחבה לשכונות עוני נוספות בירושלים ולעוד מקומות בארץ. בצד ההפגנות, ערכו פעילי התנועה גם פעולות מחאה סמליות. למשל, הם לקחו ללא רשות בקבוקי חלב מפתחי בתים בשכונת רחביה - שכונה מבוססת בירושלים, וחילקו אותם לתושבים בשכונות עוני בעיר.

מחאת "הפנתרים השחורים" הגיעה לשיאה ב-18 במאי 1971 בהפגנה שהתקיימה במרכז ירושלים, ובה השתתפו אלפים שהשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. שלטים שהתנוססו בהפגנה ביטאו את המצוקה ואת הקיפוח: "או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה"; "גולדה, למדי אותנו יידיש". ההפגנה נמשכה כשבע שעות, ובמהלכה נפצעו מפגינים ושוטרים - ונעצרו כ-100 מפגינים.

כמה גורמים השפיעו על עיתוי המחאה של "הפנתרים השחורים", דווקא בראשית 1971:

א. רגיעה ביטחונית - באוגוסט 1970 נחתם בתיווך האו"ם הסכם הפסקת אש בין ישראל למצרים, והסתיימה מלחמת ההתשה. השקט הביטחוני היחסי העמיד במרכז את הבעיות החברתיות - דעת הקהל והתקשורת התפנו לדון בהן.

ב. הטבות לעולים חדשים - העולים שהגיעו לארץ לאחר מלחמת ששת הימים, בעיקר מברית המועצות ומארצות הברית, קיבלו על פי מדיניות הקליטה הטבות שונות, ובהן הלוואות גדולות וזולות למשכנתאות, פטור ממס ברכישת מוצרי חשמל ועוד. דור הבנים של עולי שנות ה-50 טענו שתנאי הקליטה של העולים החדשים טובים בהרבה מתנאי הקליטה שהיו להוריהם. הם ראו בתנאי הקליטה האלה הוכחה לקיפוח העדתי שניכר בקליטת הוריהם ובתנאי החיים שלהם. הם אף טענו כי חלוקת המשאבים הלאומית אינה הוגנת, ואינה מאפשרת להם לשפר את מצבם הכלכלי ואת מעמדם החברתי.

ג. תנופת פיתוח בירושלים - בעקבות מלחמת ששת הימים החלה המדינה לפתח שכונות חדשות בירושלים, ונבנו בהן דירות מרווחות ומודרניות. בני שכונת מוסררה קיוו כי גם תנאי הדיור בשכונתם, שחדלה להיות שכונת גבול - ישופרו, וגם הם יזכו לרווחה. אך לאכזבתם, בתיהם לא נכללו בתכנית הבנייה העירונית החדשה.

ד. פערים במערכת החינוך - נתונים שהתפרסמו העידו על השתלבות מועטה והישגים נמוכים של תלמידים בני עולים מארצות האסלאם במערכת החינוך. נתונים אלה ליבו את תחושות הקיפוח. על פי ממצאים בשנים 1964-1963, למדו במערכת החינוך רק 27% מהתלמידים בני 17-14 שמוצאם מעדות המזרח. בשנת 1970 הסתמנה מגמה של עלייה במספרם, ובבתי הספר כבר למדו 45% מהם - אבל כמחציתם היו עדיין מחוץ למערכת החינוך.

ה. מחאה אזרחית בעולם - בשנות ה-60 התעוררה מחאה אזרחית במדינות אירופה ובארצות הברית. בנוסף למחאת "הפנתרים השחורים" בארצות הברית, פרץ בצרפת מרד הסטודנטים, והופיעה התנועה הפמיניסטית. ישראל לא השתתפה בתהליכים אלה בשנות ה-60, אבל המחאה האזרחית העולמית המאורגנת חלחלה בהדרגה לתודעה החברתית בישראל והשפיעה עליה.

בהשפעת המחאה של "הפנתרים השחורים", הקימה ראש הממשלה גולדה מאיר את "ועדת ראש הממשלה לילדים ולבני נוער במצוקה", וזו החלה לעבוד באפריל 1971. בנוסף התקבלו החלטות בנושאים שנידונו תקופה ארוכה, כמו למשל: העלאת סכומי הלוואות לזוגות צעירים, ביטוח אבטלה (1973), תכנית ביטוח נכּות (1974), והענקת קצבאות ילדים החל בילד הראשון (1975).

המודעות שהתעוררה בציבור לבעיות בחברה בהשפעת פעילות "הפנתרים השחורים" עודדה אותם להתארגנות פוליטית. חברי התנועה החלו להשתלב במרכזי הכוח הפוליטיים של המדינה כדי להרחיב את פעילותם והשפעתם. בבחירות להסתדרות בספטמבר 1973 התמודדו גם "הפנתרים השחורים", ולאחר שרשימת המועמדים שלהם זכתה בבחירות נבחרו נציגיהם למוסדות ההסתדרות. "הפנתרים השחורים" התמודדו גם בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו בדצמבר 1973 - אך לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה. בחירות אלה נערכו בצל התוצאות של מלחמת יום הכיפורים - ובשל המצב הביטחוני שוב נדחקו הצידה השאלות החברתיות והכלכליות. כך הלכה ופחתה ההתעניינות בתנועה ובבעיות שהציגה, ופעילותה הלכה והידלדלה.

ביבליוגרפיה:
כותר: מחאה חברתית על רקע רגשות של קיפוח עדתי
שם  הספר: מסעות בזמן : בונים מדינה במזרח התיכון
מחברת: אביאלי-טביביאן, קציעה (ד"ר)
תאריך: תשס"ט - 2009
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. כרטוגרפיה: סופר מיפוי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית