א

מקובל לקשור את ייסוד שתי הישיבות הגדולות של בבל בשמותיהם של רב ורב יהודה בר יחזקאל; רב כמייסדה של ישיבת סורא, ורב יהודה בר יחזקאל כמייסדה של ישיבת פומבדיתא. והנה באיגרת רב שרירא גאון¹ – המקור העיקרי לידיעותינו על התקופה מחוץ לתלמוד – בולט השוני בדבריו לעניין ייסוד שתי הישיבות. לעומת המלים המפורשות של הגאון על ייסודה של ישיבת סורא על-ידי רב (עמ' 79), אין דברים מפורשים מקבילים אודות ישיבת פומבדיתא. לא נאמר עליה אלא: "ושאר רבנן דילן (אחרי חורבן נהרדעא) לפום בדיתא דמן יומי דבית שני הוות עיקר גולה" (עמ' 82). הגאון לא הזכיר את שמו של רב יהודה. בתארו את פומבדיתא כמקום תורה, זו לשונו:

ורבנן דבבל קמי רבינו הקדוש הוו אית להון מתניאתא דהא הות בהון תורה מרובה דהוו מרבצין... ובפומבדיתא דהוה בה חנניה בן אחי ר' יהושע ותנו רבנן הלך אחר ב"ד יפה ומפרשינן אחר ר' חנניה בן אחי ר' יהושע לגולה והיא [פומבדיתא] שקרואה גולה וכו' (עמ' 40)².

מאידך גיסא, אף-על-פי שרצה בוודאי לפאר את ייחוסה ועתיקותה של פומבדיתא, לא טען הגאון אלא 'דמן יומי דבית שני הוות עיקר גולה', ולא אמר שהמתיבתא אף היא מימי בית שני. אדרבה, במקום אחר כתב שבימי רב ושמואל "הויין להון לרב ושמואל תרתין מתיבאתא" (עמ' 81), דהיינו, סורא ונהרדעא. אין פומבדיתא מוזכרת כמקומה של מתיבתא בעת ההיא.

כיצד לכלכל דברים אלה, ומה איפוא היה פועלו של רב יהודה³?

ב

באיגרת נאמר עוד: "ואיגבר רב הונא טובא דהוה מן בני נשיאה⁴ ורב יהודה בפום בדיתא ותלמידיה קמיה והוה מתחזי ליה לרב הונא לפרקים" (עמ' 84). על רב הונא כותב הגאון לפני כן: "ובתר שמואל מלך רב הונא דהוה מן בני נשיאה ארבעין שני" (עמ' 83).

מה פירוש הלשון 'ואיגבר'? מה היה לפני-כן עד שגבר מאוד, ומה משמעות הטעם "משום דהוה מן בני נשיאה"? יתר-על-כן, הגאון הזכיר את עניין ראשותו של רב הונא פעמיים. למה כפל את דבריו?

הלוי⁵, הביע את הסברה כי אף-על-פי שהיו שתי ישיבות, היתה אחת מהן העיקרית אליה נהרו גם חכמים מן הישיבה השנייה. הישיבה הראשית היתה מה שכינה 'המתיבתא הכוללת'. ומה שנאמר "ואיגבר רב הונא טובא", פירושו: נעשה הוא ראש למתיבתא הכוללת, ועל-כן נראו לפניו רב יהודה ושאר חכמי פומבדיתא.

אף-על-פי שיש קצת אמת בדבריו, אין בזה כדי להסביר את כפל לשונו של רב שרירא. לדעתו היה הטעם למינוי רב הונא:

מאד יכול להיות כי כבר ראו והכירו את הרעה הנשקפה אז לנהרדעא... וכפי הנראה כבר ראו איזה שנים לפני זה את הסכנה, ובפרט בשנת תקס"ח כאשר המליכו את רב הונא הנה הי' אז רק שנה או שנתיים לפני אשר חרבה נהרדעא. אף גם זאת כי רב הונאראש הדור בבבל אשר כל חכמי הדור נתנוהו עליון עליהם הוא הי' מקומו בסורא.
כי על כן באה הסכמת הכלל לאחד גם בבבל את המתיבתא הכוללת תחת ראש אחד הוא רב הונא, ולהסיע אותה ממקומה מנהרדעא מקומו של שמואל לסורא.

כלומר היתה כאן פעולה מתוכננת של חכמי בבל להעברת המתיבתא הכוללת מנהרדעא לסורא.

חסרון השיטה הזאת בכללה הוא, מלבד העובדה שהגאון נותן טעם אחר למינויו של רב הונא "דהוה מן בני נשיאה", שרעיון המתיבתא הכוללת, כפי שפיתחו הלוי, אינו מבוסס די-צורכו. הגאון כתב במקום אחר: "במאי דעבד רב אשי לא בטילא בתר כן כי דבטילא בשני רב יהודה רבה ורב יוסף ואביי ורבא אי לא (=אלא) הויין תרתין מתיבאתא והיינו דאמר רב אשי (אנא) עבדי לה למתא מחסיה דלא חרבה" (עמ' 92-91). משמע שהמצב הנורמאלי היה: שתי ישיבות שלראשיהן סמכויות מקבילות, ללא העדפת אחת על חברתה. מדברי הגאון אין שום רמז שהמצב בימי רב ושמואל, למשל, כאשר היו 'תרתי מתיבאתא' ולא היתה 'מתיבתא כוללת', היה בלתי רצוי. במלים אחרות, אם באו כל החכמים אל המתיבתא האחת, היה זה בעיקר משום חולשתה של המתיבתא האחרת.

פירוש מסוג אחר לגמרי לדברי הגאון על רב הונא, מציע בר⁶. הוא קובע שרב הונא זכה להיות ראש ישיבת סורא, על-ידי מינוי מועם ראש הגולה. היתה זו הפעם הראשונה – ואולי האחרונה – שרא גולה התערב בעניין, כחלק מנסיונותיו להגביר את השפעתו על הישיבות. וכל כך למה? משום שאחרי פועלם של רב ושמואל עלתה במידה ניכרת חשיבותן של הישיבות, וסביר להניח שראש הגולה ניסה להבטיח את קיום השפעתו ומעמדו בכל הנוגע לחברה היהודית בבבל. למינוי זה מבחוץ קמו עוררין מבין החכמים – כגון גניבא, ואולי גם רב ענן – אך אלו לא הצליחו, ורב הונא נשאר על כנו. וזהו שאמר הגאון "ואיגבר רב הונא טובא דהוה מן בני נשיאה"⁷.

והוא מסיים: "גניבא נלחם נגד הרחבת שלטונו של ראש הגולה על הישיבות... ברבות הימים נתקבלה, לרוב, עמדתו של גניבא. אולם הוא עצמו נענש קשה" (הוצא להורג בעקבות מסירתו של מר עוקבא ראש הגולה את גניבא לשלטונות הפרסיים)⁸.

והרבה קשיים בפירושו. כל דבריו על עלייתה – וממילא גם ירידתה – של השפעת ראש הגולה על מינוי ראש הישיבה, מבוססים בעיקר על הפיסקה בדברי הגאון "דהוה מן בני נשיאה" המוזכרת, כאמור, פעמיים באיגרת. אין צריך לומר כי קשה ללמוד בצורה פשוטה כה הרבה מפיסקה קטנה זו. אף אם נוסיף את אשר אמר גניבא לרב הונא ולרב חסדא 'שלמא עלייכו מלכי' (גיטין סב א) שלדעת בר "רמז להתערבותו של ראש הגולה, שכוחו מכח המלכות" הלא אמר את דבריו גם לרב חסדא. ומה עניין רב חסדא לראשות ישיבת סורא באותה עת⁹? ואף גם זאת, בתלמוד לא נאמר שם מי אמר על גניבא ש'פלגאה הוא', לפני השיחה אתו, ומי אמר עליו 'בר אוריין הוא'. ושמא היה זה דווקא רב חסדא שאמר עליו 'פלגאה' ורב הונא שאמר עליו 'בר אוריין'? ועוד, האם אפשר להניח שר' אלעזר, אליו פנה מר עוקבא בעניין ריבו עם גניבא (גיטין ז א), תמך בהתערבות ראש הגולה בענייני הישיבה, או שמא לא ידע מה מסתתר מאחורי איגרותיו של מר עוקבא? ולבסוף, אם בסופו של דבר התגברה דרכו של גניבא, עליה שילם בחייו, כיצד אין התלמוד רומז בעריכה הסופית של הסוגייה (גיטין ז א) לאי-נחת ממעשהו של מר עוקבא. אדרבה, על-פי הסוגייה, משמע שמציינים לשבח את התאפקותו של מר עוקבא, ונשאר הרושם הכללי שאכן פגע גניבא בראש הגולה¹⁰.

מינויו של רב הונא על-ידי מר עוקבא – או ראש גולה אחר – לא היה, איפוא, ולא נברא, ואף לא מצינו כיוצא בו בכל תקופת התלמוד¹¹, את טיבו של הסכסוך של גניבא עם מר עוקבא ושאר החכמים יש לחפש בעניין אחר.

לדעת פונק¹² עלה רב הונא לראשות ישיבת סורא רק לאחר מאבק קשה וממושך, שכן חכמים אחרים, מהם מבוגרים ממנו, היו ראויים אף הם לאותה איצטלה: רב אדא בר אהבה, רבי אלעזר בן פדת, רבה בר אבוה וכן רב יהודה ורס חסדא. סימוכין לכך מצא בעובדה שלא פחות משלוש שנים עברו ממותו של שמואל עד מינויו של רב הונא. ייחוסו הרם כאחד מצאצאיו של בית דוד הכריע את הכף לטובתו – כשרונותיו האישיים לא הספיקו – אך לאו-דווקא קירבתו לראש הגולה, כמו שהעיר פונק בהסתמכו על דברי רבה בר רב הונא לראש הגולה (סנהדרין ה א).

לשיטת פונק לא ברור מה עניין מותו של שמואל למינויו של רב הונא. שמואל היה בנהרדעא ורב הונא בסורא (לשיטת הלוי אין כאן קושי). כן לא מתברר מה אירע בישיבת סורא בעשר השנים שעברו ממותו של רב עד עלייתו של רב הונא. גם לשיטת הלוי וגם לשיטת פונק צריך לומר שאין לעלייתו של רב הונא לראשות ישיבת סורא שום קשר עם מה שאירע בנהרדעא.מה שאמר הגאון "ובתר שמואל מלך רב הונא" אינו מצביע על קשר סיבתי, ואין רצונו לומר שחיפשו משך שלוש שנים כדי למצוא ממלא-מקום לשמואל, אלא שכוונתו שרק עם עלותו של רב הונא לראש ישיבת סורא עמדה בראש מוסדות התורה בבבל דמות מרכזית שאליה היו נשואות עיניהם של מרבית חכמי בבל, ובידיה ניתנו הסמכויות שהיו לפנים בידי שמואל. למה שהיה בנהרדעא באותה עת, עוד ניזקק בהמשך.

החכמים האחרים שהזכיר פונק, לא היו מתמנים בלאו הכי; רק רב חסדא ידוע שהיה מחכמי סורא, וגם הוא בא לשם לאחר תחילת 'מלכותו' של רב הונא¹³.

חלקי המאמר:
ייסודן וראשית התפתחותן של ישיבות בבל- סורא ופומבדיתא - הקדמה
ייסודן וראשית התפתחותן של ישיבות בבל- סורא ופומבדיתא א-ב (פריט זה)
ייסודן וראשית התפתחותן של ישיבות בבל- סורא ופומבדיתא ג-ד
ייסודן וראשית התפתחותן של ישיבות בבל- סורא ופומבדיתא - סיכום

מאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שולים:

1. מהד' ב"מ לוין, ירושלים תשל"ב (דפוס צילום).
2. ועיין: י"א הלוי, דורות ראשונים, ב, ברלין תרפ"ב (להלן – הלוי), עמ' 167-162, ודבריו נגד שי"ר על התורה בבבל לפני דורם של רב ושמואל. ואין ספק שצדק הלוי בדבריו. ועיין דברינו בהמשך בפנים. לעניין המושג 'גולה' אותו מפרש הגאון כמתכוון לפומבדיתא, לא ברור אם מבוססים דבריו על מסורות שמחוץ לתלמוד או על דברי רב יוסף (או אביי, לפי גירסאות אחרות) בראש השנה כג ב. ועיין עוד: הלוי, א, כרך ג, עמ' 108.
3. על רב יהודה כמייסד ישיבת פומבדיתא, עיין: ד' גרץ, דברי ימי ישראל, בתרגומו של שפ"ר (להלן – גרץ), ב, ורשה תרנ"ג, עמ' 382; א"ה וייס, דור דור ודורשיו, ג, וילנא תרע"א (להלן – וייס), עמ' 161; הלוי, עמ' 408; ג' אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל-אביב תשי"ט, א, עמ' 8; מ"ד יודילוביץ, ישיבת פומבדיתא בימי האמוראים, תל אביב תרצ"ה (להלן – יודילוביץ, פומבדיתא), עמ' 5 (ועיין, שם, תיאורו הציורי); J. Neusner, A History of the Jews in Babylonia, Leiden 1968, vol. III (להלן – נויסנר), עמ' 214, ועוד.
4. על הכינוי 'נשיאה' לראש הגולה, עיין: ג' בר, ראשות הגולה בבבל בימי המשנה והתלמוד, תל אביב 1970 (להלן – בר בספרו), עמ' 9-6.
5. דורות ראשונים, ב, פרק 44, עמ' 441 ואילך.
6. במאמרו, ריבו של גניבא במר עוקבא (להלן – בר במאמרו), תרביץ, לא (תשכ"ב), עמ' 285-284.
7. בר חוזר על דברים אלה בספרו, עיין שם, עמ' 96-95, וכן עמ' 97. שם הוא ממתן במידה מסוימת את דבריו וכותב: "מכל מקום, נשאלת השאלה כלום לא ראו חכמי הישיבה, ותלמידי חכמים בכלל, בהתערבותו (המשוערת), או רק בקרבתו של המועמד לראשות הישיבה, לראשות הגולה, משום סכנה מסוימת לעולמה העצמאי והבלתי תלוי של הישיבה וראשה, מבית ראש הגולה". לפי פירוש זה, גם עצם הקירבה לראש הגולה צריכה היתה לפסול את המועמד לראשות הישיבה. אינני יודע המקור לפירוש סוציולוגי זה. אין אנחנו יודעים אם גם בימי קדם ה שפיע המתח המעמדי בצורה זו על מינויים ציבוריים, לכל הפחות באופן מודע.
8. וכבר כתב א"א אורבך על עיון היסטורי בסיפור על מותו של רבה בר נחמני, תרביץ, לד (תשכ"ה) כביקורת על מאמר אחר של בר, עמ' 161-160, שאין שום ראיה שראש הגולה מסר את גניבא לשלטון הפרסי, יהיו היחסים הפנימיים אשר יהיו, כל היודע את דעותיהם של חז"ל נגד מוסרים ומלשינים – וכך היתה תגובתו של ר' אלעזר במקרה דנן – יודע שדרך זו של תגובה היתה בלתי נסבלת.
9. על הלשון 'מלך', עיין דברי בר בעצמו בספרו, עמ' 41, הערה 28, אלא שלדעתו מקום זה הוא יוצא מן הכלל ולגנאי! ועל הפסוק שהביא גניבא 'בי מלכים ימלוכו', עיין יומא עב ב.
10. נויסנר, עמ' 75 ואילך, מקבל בעיקרה את שיטתו של בר, אך מרחיק לכת עוד יותר. לדעתו, לא החל ראש הגולה להתערב בענייני הישיבה, אלא, אדרבה, רצה לשמור על זכויותיו שהיו לו לפני-כן במינוי דיינים ושופטים. ולא הרגיש המחבר שמדובר כאן על מינוי רב הונא לראשות הישיבה ולא אודות הסמכה לדיינות. נויסנר מצביע על העובדה שלאחר הסוגייה בגיטין לא ב, לעניין רב הונא, רב חסדא וגניבא, שהיא לכאורה לצדו של ראש הגולה לשיטת המחבר הנ"ל (וכן לשיטת בר), מובאת סוגייה שהלך רוחה נגד ראש הגולה. על ההסבר הניתן לכך על0ידי המחבר אפשר לומר שכל כולו דמיוני. לדעתו, שתי הסוגיות הן מדבי ריש גלותא (או ממקורות אוהדים) (!). אף-על-פי-כן לא רצו חוגי ראש הגולה לטשטש את גדולתו של גניבא, ואדרבה הבליטו אותה כדי להראות מה עולה גדולתו זו של גניבא על הדור הבא שזלזל בכבוד ראש הגולה. כמו שאמרתי, כל זה אינו אלא דמיון בלבד. לבסוף קובע נויסנר, שמשפטו של גניבא אירע בין השנים 280-275, כלומר קרוב לעשרים שנה לאחר עלייתו של רב הונא לראשות הישיבה, וכעשר שנים לאחר עלייתו של מר עוקבא השני לדבריו (אינני רוצה לעסוק כאן בשאלה אם זהו אותו מר עוקבא דרב ושמואל אם לאו). וקשה הדבר בעיני שאחרי עשרים שנה עוד הסתכסך גניבא עם ראש הגולה על עניין מינוי אשר לא יצא ממנו אלא מאחד מקודמיו.
11. לטענתו של וייס, כי רבה בר אבוה מינה את רב נחמן לראש ישיבת נהרדעא, עיין, להלן, הערה 16.
12. (להלן – פונק) S. Funk, Die Juden in Babylonien 200-500, Berlin 1902-1908, p. 112.
13. עיין מה שכתבתי בסיני, עא (תשל"ב), לתולדות חייו של רב חסדא, עמ' קכב.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok