פסקת ההתגברות מאפשרת לכנסת לחוקק לזמן קצוב של 4 שנים חקיקה שאינה עומדת בתנאי של פסקת ההגבלה שבחוק יסוד ופוגעת בזכויות אדם, בכפוף לשלושה תנאים:
א. החריגה נעשתה בחוק;
ב. החוק מכיל ציון מפורש של החריגה;
ג. החוק אושר על ידי רוב מיוחס של 61 חברי כנסת לפחות. אחרי 4 שנים פוקעת פסקת ההתגברות, אך אפשר לחדשה מייד.
עקרון ההתגברות לקוח מן הצ'ארטר הקנדי. ההיגיון העומד מאחריו הוא איזון בין רשויות השלטון. בעוד שבשלטון פרלמנטרי בלתי חוקתי יש עליונות לרשות המחוקקת על הרשות השופטת, הרי שבשלטון חוקתי - לפיו בית משפט מבטל חוקים - יש עליונות לרשות השופטת. הטענה היא שכשם ששלטון פרלמנטרי ללא הגבלות איננו בריא, כך גם שלטון שיפוטי ללא הגבלות איננו בריא. יש צורך במערכת מאוזנת של בלמים ואיזונים בין רשויות השלטון, תוך יצירת "פינג פונג" ביניהם: הפרלמנט מחוקק חוק ואז לבית המשפט יש אפשרות לומר את דברו על חוקתיותו. כאן חוזר הכדור למחוקק, שהוא נבחר הציבור, ומאפשר לו לומר אם למרות קביעת בית המשפט הוא מעוניין בחוק. ההגבלה לארבע שנים היא הגבלה לקדנציה אחת של הכנסת באופן שגם הכנסת הבאה תצטרך להכריע אם הפגיעה החוקתית הזו הולמת את ערכיה.
פסקה ההתגברות נמצאת אך ורק בחוק יסוד: חופש העיסוק. בעוד שפסקת ההגבלה שנועדה להגן על זכויות האדם נמצאת בשני חוקי היסוד שנחקקו בשנת 1992: חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כיום עולות הצעות לקבוע פסקת התגברות ביחס לכל חוקי היסוד או בחוקה העתידית.
