הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: המצב הביטחוני ופעילותו של רב

בשנת 224 כבר נכבשו על ידי ארדשיר ארצות רבות, ושליטיהן נרצחו לעתים בצורה אכזרית ביותר. חוסר הביטחון האישי גבר והלך אחרי שסתם אזרחים הושמו תחת פיקוחם של אנשי מודיעין ('עיני המלך'), כדי לחשוף מתנגדים לשושלת החדשה¹⁰. אווירה קשה זו שררה גם אחרי כיבושה של קטסיפון, הבירה המלכותית המערבית, בשנת 226, כאמור לעיל. וכך' בבל על תושביה היהודים באו תחת שלטונו של ארדשיר. בימים ההם פעל רב בבבל. הוא עזב את ארץ ישראל בשנת 219 לערך ונפטר בשנת 247 (ראה בהערה 2). בבואו לבבל היה מצבם הביטחוני של יהודי בבל תקין למדי תחת שלטונו של ארטבן החמישי, מלכה האחרון של פרתיה. מלכות זו, בעלת שלטון פיאודאלי רופף, התייחסה בדרך כלל לדתות השונות בסובלנות ואף באדישות. ארטבן נרצח על ידי ארדשיר¹¹, וכאשר נודע לו לרב על הרצח הכריז: 'נתפרדה חבילה' (עבודה זרה י סע"ב-יא רע"א). ונתפרשו דבריו על ידי רש"י: 'אהבתנו שנקשרה נפש בנפש'¹².

המעבר החד מן השלווה והביטחון היחסי של היהודים באימפריה הפרתית אל תחילת שלטונה של השושלת החדשה עוררו כנראה חששות כבדים בלבו של רב. ולא מן הנמנע שזהו הרקע להכרזתו: 'מסתפינא (ירא אני) מהאי קרא "ואבדתם בגוים" (ויקרא כו לח)'¹³. בנוסף להכרזה פסימית זו, מתוך התוכחה שבתורה, אנו שומעים ממנו על הגויים שגוזלים 'לחמן של ישראל', כלומר גוזלים נכסיהם¹⁴. ולכן גם לא ייפלא שרב סובר: "...ממונן של ישראל כיון שנפלו ביד אומות העולם אין מרחמין עליו'¹⁵. כבר העיר ז' באכר, שדבריו האחרונים של רב משקפים מצב אקטואלי¹⁶. לא מן הנמנע איפוא, שגם הכרזתו הנואשת של רב על שעבוד ישראל: 'כלו כל הקיצין' (סנהדרין צז ע"ב), נאמרה לאור חששותיו של רב בדבר גורלה הקשה של יהדות בבל בשנותיה הראשונות של מלכות פרס החדשה. שכן לא קל למצוא הערכה פסימית כדוגמתה על גלות ישראל אצל רבותיו של רב או בדבריהם של תלמידיו. דומה, שבארבעת המאמרים של רב שהובאו עד כאן, ששלושה מהם לא הובאו על ידי החכמים שדנו בסוגיה זו, עולה הד, בלשון המעטה, של יחס עוין של גויים אל יהודים. קשה להעלות על הדעת שרב נתכוון ליחסם של הרומאים אל יהודי ארץ ישראל, שהיה תקין למדי בימים ההם, כפי שעוד יצוין להלן. עלינו לזכור, כי קרוב לומר שדבריו הנזכרים של רב נאמרו על ידו בבבל, כפי שכבר צוין לעיל. שכן, הם נמסרו על ידי תלמידיו בבבל שאין עליהם ידיעות שביקרו בארץ ישראל¹⁷. מכל מקום דבריו אינם מגלים על אלו גויים הוא מדבר, ואין בהם כל אזכור של מלכות פרס. מכאן ואילך נציע מדבריו המפורשים על המלכות החדשה, והם מצטרפים למאמרים הסתמיים דלעיל לעדות מכוונת אחת.

נפתח במקרהו של אדם מישראל שהלשין על פלוני לשלטונות שיש בידיו תבן. בא הפלוני לפני רב וקבל על המלשין. תוך כדי בירורי הדברים התחצף המלשין לרב. רב כהנא, שהיה נוכח באותו מעמד, הרג את המלשין. רב נתיירא מתגובת השלטונות ואמר לרב כהנא: 'עד האידנא יונאי (עד עכשיו משלו בנו יוונים, הכוונה לפרתים, שהרבדים החברתיים העליונים שבהם הושפעו מן התרבות ההלניסטית, שעברה אליהם מן השלטון הסלווקי, שקדם להם בזמן) ולא הוה קפדי אדמא (שלא היו מקפידים על שפיכות דמים). האידנא פרסאי וקפדי אדמא'¹⁸. זוהי עדות מאלפת על הבדל אחד בין שני המשטרים הפרתי והפרסי. הפרסים, בהבדל מקודמיהם הפרתים, הפקידו על החוק ועל הסדר הציבורי ביד חזקה. אפשר שהקפדה זו על החוק ועל העונשים הקשים שהוטלו על הנאשמים הם ברקע של תפילתו של רב: '...תחת ישמעאל ולא תחת גוי. תחת גוי ולא תחת חבאר'¹⁹. רב מבחין כמדומה בין גוי, הוא השלטון הרומי בארץ ישראל, לשלטון הפרסי. מכל מקום, ראוי הוא לתשומת לב שהשלטון הפרסי מיוצג על ידי כוהן דת החבאר. מכאן גם מקצת ראיה על מקומם החשוב של הכוהנים במערכות השלטון החדש, ועל יחסם המכביד אל היהודים. הבחנה משוערת זו משקפת ככל הנראה את מצבם הפוליטי-הריאלי של היהודים בארץ ישראל ובבבל. רב הכיר את המציאות הפוליטית של היישוב היהודי בארץ לא רק עד הירצחו של אלכסנדר סברוס בשנת 235, אלא אף אחרי כן, בפרוץ המשבר הגדול באימפריה הרומית במאה הג'. שכן, גם בימים הקשים ההם מן הבחינה הכלכלית והחברתית לא פגעו הרומאים בדת היהודית²⁰, כדרך שהפרסים הכבידו על קיומן של מצוות מסוימות משום שהפריעו לנימוסיהם, כפי שיתברר להלן.

אולם קודם נשווה את תפילתו של רב, שהובאה לעיל, אל תפילתו של רבה בר בר חנה בנוכחותו של רב יהודה בר יחזקאל. זה האחרון היה אחד מתלמידיו המובהקים של רב (ושמואל), ומייסדה וראשה הראשון של ישיבת פומבדיתא²¹. וכך התפלל רבה בר בר חנה: 'רחמנא (רבונו של עולם) או בטולך (או בצלך) או בטולא דבר עשו (או בצלו של בן עשו, היא רומא)'. ועל כך מקשה הגמרא: 'למימרא דרומאי מעלי מפרסאי (לאמור שהרומאים טובים מן הפרסים). והתני ר' חייא מאי דכתיב "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה" (איוב כח כג), יודע הקב"ה בישראל שאי[נן] יכולי[ן] לקבל גזירות של עשו הרשע עמד והגלה אותם (בבבל) [לבבל]'. והגמרא משיבה: 'לא קשיא. הא מקמי דאתו הבארי לבבל הא לבתר דאתו חבארי לבבל' (כשהעדיף ר' חייא את רומא על פרס, הרי מדובר היה קודם שבאו חבארי לבבל, ואילו תפילתו של רבה בר בר חנה נישאה אחרי בואם)²². רבה בר בר חנה נשא תפילה זו במחצית השנייה של המאה הגק, בימים של רדיפות דתיות של מיעוטים דתיים, לרבות היהודים, בהנהגתו של קארטיר, הכוהן הקנאי של דת מזדא²³. בשתי התפילות, שנישאו בהפרש של כשנות דור, מובעת העדפה יחסית של שלטון רומא על שלטונם של הפרסים, ושתיהן נאמרו בנסיבות היסטוריות דומות, בשעת יאוש מפגיעות החבארי²⁴.

אפשר שבאחד מרגעי היאוש של רב מן השלטון החדש אמר: 'אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמים יריעות, וכל בני אדם לבלרין אין מספיקים לכתוב חללה של רשות' (שבת יא ע"א). הלשון 'חללה של רשות' נתפרש על ידי ז' בן-חיים במשמע 'דבר שקר' של המלכות²⁵. ואם אמנם זהו פירושו, הרי לך לעג שנון של רב על השלטון, שמכריז השכם והערב על האמת כיסוד החשוב ביותר בדת מזדא: 'מחשבת אמת, דיבור אמת ומעשה אמת'²⁶.

מכל מקום, בואם של החבארי לבבל היה מאורע בעל משקל רב בחייהם של היהודים שם. קודם לכן היה מצבם טוב, כפי ששמענו, ואילו אחרי 'בואם' נהפך מזלם לרעה. על יסוד הדברים שלמדנו עד כאן מתחוורים גם דבריו של רב, שהיו תמוהים בעיני תלמידיו-חבריו. רב קבע: 'עתידה פרס שתפול ביד רומי'. על חיווי עתידי זה הקשו רב כהנא ורב אסי: 'בנאי ביד סתוראי (בנאים ביד הורסים. הפרסים בימי כורש נתנו רשות לבניין המקדש ואילו הרומאים הרסו אותו)'. על תמיהתם השיב רב: 'גזירת המלך היא'. ולפי מסורת אחרת השיב להם רב: 'אינהו נמי הא קא סתרי בי כנישתא (גם הם הורסים בתי כנסת)'²⁷. אף תשובתו של רב לפי המסורת הראשונה יש בה עדות היסטורית, שכן היא איננה 'נבואה' נטולת זיקה למציאות הפוליטית והדתית. אדרבא, היא עולה וצומחת מן המציאות שתיארנוה לעיל. עונשה של פרס, שמונעת קיומן של מצוות ה', שהיא תיענש על ידו²⁸. ואין צריך לומר שתשובתו של רב לתמיהתם של רב כהנא ושל רב אסי לפי המסורת השנייה, היא תעודה היסטורית יקרה, המעידה כמאה עדים על מה שהעלינו עד עכשיו על יחסם של הפרסים החדשים אל היהודים. והיא אף עולה בקנה אחד עם מסורות נוצריות על דבר הריסת כנסיות²⁹. כמובן שאין בידינו להכריע איזו משתי המסורות היא אותנטית. מכל מקום, שתיהן הן פתיחה מתאימה להצעת הגזירות שנגזרו על היהודים המפורשות במקורות.

חלקי המאמר:
1. הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: הקדמה
2. הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: א. המצב הפוליטי בשנים 247-226
3. הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: ב. המצב הביטחוני ופעילותו של רב (פריט זה)
4. הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: ג. גזירות שנגזרו על יהודי בבל במחצית הראשונה של המאה הג'
5. הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: ד. פעילותו של רב נגד השפעת דת מזדא
6. הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: ה. דרשותיו של רב בשבח התורה מוריה ותלמידיה
7. הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: ו. סיכום

מאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

10. ראה: טאנזאר (לעיל, הערה 7), עמ' 17, 37, 52-49.

11. כנראה ביום 28.4.224. לפי המסורת הנוצרית זה קרה בכ"ז בניסן של שנת 535 למניין השטרות, היא שנת 224 למניינם. ראה: Die Chronik von Arbela, translated by E. Sachau, Berlin 1919, p. 61

12. על יחסיו של ארטבאן ליהודים ישנם כמה סיפורים בספרות חז"ל. ספרות המחקר על נושא זה גדולה מאוד, והעיון בה חורג מן הדיון כאן. לכן נציין לשני מאמרים בלבד: ד' שפרבר, 'קרבן – Kara-ban', לשוננו, לד (תש"ל), עמ' 65-61; י' דינרי, 'רבי שלח מזוזה לארטבן', מכתם לדוד – ספר זכרון לרב ד' אוקס, רמת-גן תשל"ח, עמ' 105-86. פונק (לעיל, הערה 1, עמ' 46-45) סבור, שרב נתיישב בסורא משום שבאיזור ההוא מלך ארטבאן, ומכאן קשריו עם המלך ובני חצרו. לא נתחוור לי מהו המקור שממנו ניתן להסיק זאת. אמנם נכון הוא שרב הכיר נימוסי מלכות. ראה: W. Bacher, Die Agada der Babylonischen Amoraer, Frankfurt am Main 1913, pp. 9-10

13. מכות כד ע"א. ובהמשך הגמרא שם אנו למידים על מצב טוב יותר ליהודי בבל. בהזדמנות אחרת מסתמך רב על פסוק מן התוכחה בקשר לשלטונו של אחשורוש ואומר (מגילה יא ע"א): '..."ויהי בימי אחשורוש" (אסתר א א), אמר רב: ויי והי הדא דכתיב "והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה" (דברים כח סח)'. וראה שינויי לשון בדקדוקי סופרים למגילה יא ע"א הערה צ.

14. סנהדרין קד ע"ב. ושם, במיוחס לרש"י ד"ה טועם טעם לחם. וכדאי להביא דרשה אחרת של רב על המקרא: 'ונשאת המשך הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת נגש שבתה מדהבה' (ישעיה יד ד): 'אומה זו שאמרה מדוד והבא', ונתפרש על ידי רש"י: 'מדוד מעות ודנרי זהב והבא'. ראה: שבת קמט סע"ב.

15. בבא קמא קיז ע"א. הנוסח לפי כתב יד מינכן.

16. ראה: באכר (לעיל, הערה 12), עמ' 23.

17. ואילו מאמרים אחרים שיובאו להלן בפנים נאמרו על ידי רב בדיוניו עם שמואל, שעמו היה נפגש לעתים. ראה אגרת רב שרירא גאון (לעיל, הערה 2), עמ' 81.

18. בבא קמא קיז ע"א. ועל פירושם של הדברים ראה: א"ש רוזנטל, 'למילון התלמודי – Talmudica Iranica' בתוך: ש' שקד (עורך), איראנו-יודאיקה לחקר פרס והיהדות (השער האנגלי: Irano-Judaica Studies Relating to Jewish Contacts with Persian Culture during the Ages), ירושלים תשמ"ב, עמ' 58-54. ושם, עמ' 58, מעיר בהיתול על שגיאה ששגיתי בספרי, ראשות הגולה בבבל בימי המשנה והתלמוד, רמת-גן תשל"ו2, עמ' 62, ואני מתקנה כאן, לפי שעה, וצריך להיות: 'ורב חשש שמישהו מצד המלשין ילך ויתלונן... על רב כהנא וכו' '.

19. שבת יא ע"א. ובתוספות שם, ד"ה ולא תחת חבר, מפנה לתפילה אחרת, דומה ברקעה ובתוכנה, בגיטין יז ע"א, שתידון להלן בפנים. הערוך, ערוך השלם, עמ' 340, ערך חבר2, מפרש: '...ולא תחת חבר... שאף על פי שחבר מציר הרבה יש לו אימת ממשלה. והליסטין ופריצי העם יראין ממנה וכו' '. ושם, עמ' 339, בהתייחסו לדבריו האמורים של רב, הוא מפרש: 'תחת סתם[!] גוי ולא תחת חבר. שהיו פרסיים קורין לכומרין חברין. והיו אותן חברין רעים מאד ומצרין לישראל'.

20. ראה ר"ש ליברמן, XXXVI JQR, 'Jewish Palestine in the Third and Fourth Centuries', JQR, XXXVI (1946), p. 341 ff.; הנ"ל, 'רדיפת דת ישראל', ספר היובל לש' בארון, ירושלים תשל"ה, עמ' רלד-רמה.

21. ראה אגרת רב שרירא גאון (לעיל, הערה 2), עמ' 85. רב יהודה נפטר בשנת 299. ישנם שינויים בכרוניקות השונות מימי הביניים בקשר לשנת פטירתו של רב יהודה. ראה: ד' שפרבר, 'מחקרים בכרונולוגיה תלמודית – א', מכתם לדוד – ספר זכרון לרב ד' אוקס, רמת-גן תשל"ח, עמ' 80.

22. גיטין יז ע"א. הנוסח בפנים הוא לפי כתב יד מן הגניזה. ראה ח"ז דימיטרובסקי, שרידי בבלי, ניוארק תשל"ט, ב, עמ' 316, שורות 24-20. רבינו נסים, ספר המפתח, מהדורת י' גאלדנטהאל, ירושלים תשל"א, עמ' לד גורס: '...אי בטולא דבר עשו... שאין יכולין לקבל גזירות של עשו הרשע וכו' '. השווה עוד לשאילתות סוף שאילתא מב, דפוס ונציה ש"ו, וארא, יז ע"ב (סו); מהדורת ש"ק מירסקי, ג, ירושלים תשכ"ד, שאילתא מה, עמ' מח. ועל שינויי לשון קלים ראה מ"ש פלדבלום, דקדוקי סופרים לגיטין, ניו-יורק תשכ"ו, למקומנו.

23. על פעילותו של קארטיר אני עתיד לדון אי"ה במקום אחר.

24. וכבר העירו על כך בתוספות (ראה לעיל, הערה 19).

25. ראה: עברית וארמית נוסח שומרון, ג, ב, ירושלים תשכ"ז, עמ' 62. וראה ערוך, ערך רשות.

26. על נושא זה אני דן בספרי, אמוראי בבל – פרקים בחיי-הדת, שעמי בכתובים.

27. יומא י ע"א. הנוסח בפנים הוא לפי כתב יד מן הגניזה. ראה: דימיטרובסקי (לעיל, הערה 22), א, עמ' 146 שורות 32-30. ר' אליקים בפירושו ליומא, מהדורת ד' גניחובסקי, ירושלים תשכ"ד, עמ' 66 גורס: 'ק[א] סתרי כמה כנישתא', בלשון רבים. וכבר העיר ז' באכר ([לעיל, הערה 12], עמ' 23 בהערה 148) שמדובר בהרבה בתי כנסת שנהרסו. על שינויי לשון נוספים ראה רא"ש רוזנטל (לעיל, הערה 18), עמ' 63. ובתרגום הירושלמי לבראשית טו יב (מובא בתורה שלמה, ג, ניו-יארק תש"ט, עמ' תרנ"ב) מדובר על עתידם של אומות העולם שהשם הראה לאברהם אבינו, ועל פרס הוא אומר: '...דעתידא למפלא ולא תהוי לה תקומה לעלמי עלמין'.

28. רב לא רק ראה שרומי אין בכוחה לנצח במלחמותיה נגד ארדשיר הראשון, אלא הוא הכיר את כוחם הצבאי של ארדשיר ושל שפור (בשנות מלכותו הראשונות), שעלה לעתים על כוחה של רומי. ראה: Enslin (לעיל, הערה 4). Th. Noldeke, Aufsatze zur Persischen Geschichte, Leipzig 1887, pp. 89-93. פרופ' רוזנטל ([לעיל, הערה 18], עמ' 63) רואה בלשון השני 'ניסוח מאוחר שמשליך את עוגמת נפשם של בני דור קרטיר בשל המציאות המרה שבימיהם לתוך דברי ההסבר "ההיסטוריוסופי" של רב'. השערה זו היא תוצאה ישירה מקביעתו הבלתי מוכחת, שבימיו של רב לא היו פגיעות ביהודים. ראה שם, עמ' 39 ואילך.

29. ראה, לפי שעה, Widengren (לעיל, הערה 6), עמ' 244-243, 275.