עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
המציאות הפוליטית בארצות האסלאם חזקה את דפוסי ההנהגה היהודית. המבנה הארגוני החברתי היה מרכזי והיררכי וכלל את הגאונים וראש הגולה שהיו אחראים כל אחד על האזור ברשותו. גם לישיבות היו אזורי השפעה מוגדרים שמהם קבלו תרומות ומינו דיינים.



ההנהגה העצמית של היהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12 : ג. המערכות הסטטיות - ההנהגה המרכזית הקדושה ואזורי רשותה
מחבר: מנחם בן-ששון


1. הפירמידה

דפוסי ההנהגה הקדומים בעם ישראל היו דפוסים של שלטון מרכזי, המשרה מסמכויותיו על קהילות הנתונות למרותו. דפוסים אלה יזכו לחיזוק בגין המציאות הפוליטית בארצות האסלאם, שבהן שלט בח'ליפות שלטון מרכזי, תחילה בדמשק ואחר כך בבגדאד.

המבנה הארגוני-החברתי של עם ישראל בתקופה הנדונה ובאזור הנדון היה מבנה הייררכי. היה זה מעין מבנה של פירמידה שקדקודה – כפי שיתברר בסמוך נכון יותר לומר קדקודיה – ניתן להגדרה הן מבחינה חברתית והן מבחינה גאוגרפית. גם המשכה של הפירמידה – המתרחק מן הקדקוד וממילא מתרחב לעומתו - בא לביטוי בהגדרות גאוגרפיות בצד ההגדרות החברתיות המקובלות בכל סכמה של מציאות חברתית. מן הריחוק או הסמיכות מבחינה גאוגרפית נגזרו גם מעמדות בתוך החברה היהודית למקומותיה.

מן הבחינה הגאוגרפית, היו קדקודי הפירמידה נתונים במזרח, בשכנות למרכזי הח'ליפות המוסלמית: בארץ-ישראל ובעיראק (בבל); בפריפריה הגאוגרפית שבסמוך לקדקודים היו מצויות הקהילות שהיו כפופות למרכזים כפיפות רשמית – אלו קהילות הרשויות; הרחק מן הקדקודים מצויות קהילות שזיקתן למרכזים הייתה רופפת יותר, וממילא הייתה השפעת המרכזים על הריבוד החברתי בהן מועטת ביחס.

מוסדות ההנהגה המרכזיים בארץ-ישראל ובבבל נקראו במונח המתרגם לעברית את המונח מן היוונית סנהדרין; הם נקראו ישיבה. הישיבות עסקו בשלושה עניינים: תחיקה, שיפוט עליון והנהגה. התחיקה והשיפוט כרוכים בידיעת המקורות ולכן היה על חברי הישיבה להיות בקיאים בהלכה ובמקורותיה. הישיבות פעלו, בתודעתן ובתודעת בני תקופתן, מכוח ההמשך של מוסד ההנהגה המרכזי-הסמכותי-הקדוש. הן ייצגו את רצף ההנהגה הנשענת על ידע ההלכה מן העולם העתיק אל עבר הימים הטובים העתידיים, ימי הגאולה.

ארבעה ראשים היו לציבור היהודי במזרח: שלושה ראשי ישיבות (גאונים) וראש גלות אחד. לכל אחד היה אזור אחריות הנתון למרותו. האזור הזה נקרא אזור רשותו של מנהיג פלוני. שיטה זו של הנהגה של רשויות הייתה מקובלת בכל אזורי השלטון המוסלמי חוץ מן המגרב, מן העיר ברקה ומערבה (אזור זה שמחוץ לתחומי הרשויות יידון להלן בנפרד). המנהיג שנהגו ראשי רשויות איש איש בהנהגת רשותו היה דומה. מתכונת הפעילות של ארבעה מוסדות אלו דומה.

ראשי הישיבות (הגאונים) וראש הגולה מינו את חברי הישיבה לכהן כנציגיה בקהילות שהיו נתונות למרותה. ברוב ימות השנה היו חברים אלה, כמו בעלי המשרות הבכירות ביותר בישיבה, מצויים מחוץ לישיבה, עוסקים במשימותיהם בפריפריה הגאוגרפית הנתונה למרותו של מוסד ההנהגה המרכזי. הם הגיעו למעמדות ההתכנסות הפומביים של הישיבה: בארץ-ישראל ביום הושענא רבה, בעת הטקס על הר הזיתים; בבבל בירחי הכלה, באלול ובאדר, שבהם נאספו רבים ללמוד בישיבות. בדומה מינה ראש הגלות ראשי קהילות, דיינים, לאזורי רשותו (לתיאור מעמדות אלו ראה להלן).

ראשי הרשות היו אחראים למינוי ראשי קהילות – באי כוח הישיבה בקהילות, שבדרך כלל היו הדיינים. אל הדיינים הראשיים של הקהילות, שנחשבו ראשי הקהילה, הצטרפו עוד שני דיינים מקומיים, והללו שימשו כהרכב בית הדין המקומי. הפקידות של הקהילה המקומית – ובה סופרי בית הדין, פרנסי הצדקה, שמשי בית הכנסת, מוהלים ושוחטים – התמנתה על ידי הדיין שמינה ראש הרשות, וממילא יכולה הייתה להיחשב כממונה מטעם ראש הרשות. כל מעשה של האוטונומיה היהודית שנעזר באותה פקידות נחשב כאילו נעשה ברשות ובפיקוח של ההנהגה המרכזית. מצד התפקוד נכון יהיה לומר כי ראשי הרשות היו אחראים לשיפוט, לענייני אישות, להשגחה על ענייני דת ומצוות, למינוי הפקידות הקהילתית לרמותיה השונות ולהשגחה עליונה עליה. לראשי הרשות הייתה הסמכות לפטר את הלא מתאימים לתפקידם וכן הסמכות העליונה להטלת חרם. יחסים אלה שבין ראשות הרשות, שבראש הפירמידה ההיררכית, לבין הקהילות הנתונות למרותה ולסמכותה, נקראו אף הם במונח רשות. הרשות מגדירה הן את הסמכות והן את הכפיפות.

זאת ועוד, בין קהילות הרשות לבין הראשות שלהן נתקיימו גם יחסים כלכליים. הקהילות סייעו למוסדות ההנהגה בשלוש דרכים:

א. בני הקהילה המקומית היו צריכים לשלם בעבור הפרוצדורות שערכה הפקידות הממונה. תשלומים אלו רוכזו בידי הדיין, ומהם הוא קצב את שכרם של הפקידים המקומיים ואת היתרה שיגר לראשות הרשות.
ב. כל אחד מבני הקהילות שילם למוסד ההנהגה המרכזי מס שנתי אחיד בסך ארבעה דרהם לשנה; השוחטים, ואולי פקידים נוספים, שילמו למעלה מחמישים דרהמים לשנה, זאת נוסף על מס הגולגולת, שכל אחד צריך היה לשלם לשלטון.
ג. באזורים המזרחיים של עולם האסלאם היו לראשי הרשות נכסים באזורי שלטונם, מהם הגיעה לידי הראשים הכנסה שנתית קבועה.17

2. ראשות הגולה

את רצף הסמכות הקדושה של בית המלוכה שמר מוסד ראשות הגולה ובצדו בית דינו, ישיבת ראש הגולה. ראשי הגולה נתפסו כממשיכיו של יהויכין, שגלה לבבל שתים-עשרה שנים קודם לחורבן הבית כדי לשמר את מורשת המלוכה על אדמת הגולה עד יעבור זעם. ואמנם עד לראשית המאה ה- 9 היו ראשי הגולה נציגיו של הציבור היהודי אצל השלטון. הם היו מביאי דברו של הציבור לשלטון וניתוספה בכך סמכות על סמכותם: סמכות הקשר לשלטון נוספה על ייחוס משפחתם לבית דוד והעניקה להם את העצמה לממש את שלטונם בחברה היהודית. ראשי הגולה נתפסו כראשי הציבור היהודי גם בעיני מי שלא היו יהודים: הם ציינו אותן כראשי הציבור, מנו את היקף סמכויותיהם על בני קהילתם, תיארו את מעמדם לפני השלטון המוסלמי, וכרכו הילה של עטרות לראשיהם. בסוף הרבע הראשון של המאה ה- 9 השתנה מעמדם של ראשי הגולה, ומעתה היו בעלי סמכויות מוגבלות ותלויים בראשי הישיבות למימוש סמכויותיהם אלו. כשם שהוקצו לכל אחת מן הישיבות אזורים גאוגרפיים מוגדרים שעליהם הן היו ממונות, כך היה מעתה חלקו של ראש הגולה; הוא היה אחראי לאזור מסוים בתחומי אחריות מוגדרים.

הירידה בכוחם של ראשי הגולה נבעה מפולמוס שפרץ בתוך החברה היהודית ומצו מלכותי בעניין התאגדות דתית. בשנת 825 פרץ פולמוס בין דוד בן יהודה לבין דניאל בן אברהם על משרת ראש הגולה. באותה עת התיר הח'ליפה העבאסי אלמאמון לכל עשרה אנשים מבני החסות להגדיר עצמם כת דתית. היתר זה הביא להידרדרות במעמד ראשי הגולה, שכן מעתה מי שביקש לכהן במשרה זו היה זקוק להסכמתם של מי שהיו להם קשרים עם ציבור רחב ככל האפשר. ראשי הישיבות, מכוח הכינוסים ההמוניים של ירחי כלה ומכוח קשרי השו"ת שלהם, היו המועמדים הנוחים להביא הסכמה רחבה ככל האפשר. ואמנם כבר ראש הגולה דוד בן יהודה פרע לישיבת פומבדיתא על תמיכתה בו במאבקו, בשגרו אל קהילות ישראל שבמגרב ובספרד איגרת התובעת את עלבון הישיבה וקוראת לתמוך בה, ולא בסורא, בזכות תלמידי חכמים מצוינים, שנמנו באותה איגרת בשמותם.18

3. ישיבת ארץ-ישראל

ישיבת ארץ-ישראל הייתה ממונה על קהילות ישראל שבארץ-ישראל, בסוריה ובלבנון ובמצרים; ישיבות בבל היו ממונות על קהילות ישראל שבעיראק, בפרס ובתימן. הישיבה נקראה 'ישיבת גאון יעקב', על שום התקבולת בפסוק 'יבחר לנו את נחלתנו – את גאון יעקב אשר אהב' (תהלים מז, ה). נחלת האלוהים, שהיא מוסד ההנהגה המרכזי שלו, יכולה להיקרא בזכות תקבולת זו גם גאון יעקב, והעומד בראשה נקרא ראש ישיבת גאון יעקב, או בקיצור גאון ישיבה פלונית.

בשנת 638 כבשו המוסלמים את ירושלים. מסורות קושרות יהודים בפמליית עמר אבן אלח'טאב עם הכיבוש. מסורות יהודיות מציינות את הכיבוש כתאריך שממנו ואילך הורשו יהודים לשוב ולגור בירושלים.

ישיבת ארץ-ישראל נדדה הרבה: תחילה שכנה בטבריה, משם עברה לרמלה, ובשנות התשעים של המאה ה- 10 לירושלים. כל אותן שנים שמן הכיבוש הערבי ועד לשנות השבעים של המאה ה- 11 היו חברי הישיבה עולים לירושלים למעמד הר הזיתים, לטקס שהביע את סמכותם כמנהיגי העולם היהודי.

מנהיגי הישיבה בארץ-ישראל באו מחוגים מצומצמים של משפחות ארץ-ישראליות, משפחת הכוהנים ומשפחת בני מאיר. משנות התשעים של המאה ה- 10 הסתמנה מעורבות של יוצאי צפון אפריקה בענייני ההנהגה בארץ-ישראל ומכאן ואילך עד לשלהי המאה ה- 12 בלט היסוד הלא ארץ-ישראלי בהנהגת הישיבה. בשנות התשעים של המאה ה- 10 הצטרף יוסף בן מנחם הכהן סג'למאסי (סג'למאסה הייתה תחנת המסחר הקיצונית בסחר הסהרה, בקרן הדרומית-מזרחית של מרוקו) אל החותרים תחת הנהגתו של גאון ישיבת ארץ-ישראל, שמואל בן יוסף הכהן, וערער בכך על המונופול של משפחות הנהגה ארץ-ישראליות בהנהגת הישיבה. בשנים 1051-1025 נשא שלמה בן יהודה אלפאסי במשרת הגאון בישיבת ארץ-ישראל. עשרות מכתבים הקשורים בפעילותו של רב שלמה מעידים על ניסיונותיו להרים את קרנה של הגאונות בארץ-ישראל. בתקופת כהונתו, בשנים 1041-1038, ערער נתן בן אברהם בן שאול, שהשתייך לאחת ממשפחות ההנהגה הארץ-ישראליות, ושלמד בבית המדרש שבקירואן, אפריקיה, על גאונות שלמה בן יהודה המגרבי, וניסה לתפוס מידיו את הגאונות בעזרת קבוצת הלחץ המגרבית שישבה במצרים. מבוקשו עלה בידו לתקופה קצרה. בשנים 1062-1051 שימש רב דניאל בן עזריה, ממשפחת ראשי הגולה בבבל, נשיא וראש ישיבה בישיבת ארץ-ישראל, אחריו שבו להנהגת הישיבה בני משפחת הכוהנים הסג'למאסית. בימי כהונת אחד מהם, רב אליהו בן יוסף סג'למאסי, בשנת 1078, עברה ישיבת ארץ-ישראל לצור.19

עד לשנת 1078 הייתה אפוא ישיבת ארץ הצבי בארץ-ישראל. בַּחֲנות הישיבה בטבריה, ברמלה או בירושלים, נחשבה בעיני השלטונות והיהודים להנהגתם הרשמית של היהודים הרבניים באזורי הרשות: ארץ-ישראל וסוריה רבתי. אפילו מצרים, שבה ישבו מקורבי השלטון ועתירי הנכסים, אישים שבהם נעזרה ההנהגה הארץ-ישראלית בכל ענייניה מעשה שגרה, סרה למרות ישיבת ארץ-ישראל, שישבה בארץ-ישראל. תבנית הכפיפות הייתה אחת: ראשי הקהילות באזורי הרשות היו הדיינים, חברי הישיבה, שהתמנו לתפקידיהם בידי הנהגת הישיבה. פקידי הקהילות – החזנים, הסופרים, הפרנסים, השוחטים והמוהלים – התמנו לתפקידיהם על ידי ראשי הקהילות מכוח סמכותם וסמיכתם שבאו להם מראש הישיבה.

כוחות טורקמניים, הסלג'וקים, שהגיעו בראשית שנות השבעים של המאה ה- 11 לאזור ארץ-ישראל ולירושלים, ושזרעו חורבן ביישוב העירוני בירושלים וברמלה, גרמו להגירה גדולה מערי יהודה. ירושלים התרוקנה באותה עת מיושבים רבים, וגם ישיבת ארץ הצבי יצאה ממנה, לצור. ראשי הישיבה לא רצו לעבור למצרים, אף שהיא הייתה ארץ המקלט הצפויה. הגורמים לדחיית מצרים כיעד להגירה ולהעדפת סוריה רבתי מובנים על רקע ידיעותינו על פעילות הישיבה במאה שקדמה למעבר לצור. לחובתה של מצרים עמדו הסכנה שבניתוק מקהילות יהודה והגליל, האזורים המאוכלסים ביהודים, בשל המרחק וקשיי התעבורה, והחשש שעצמתה של הנהגת יהודי מצרים, שהנהגת ארץ-ישראל הייתה תלויה בה בשגרת החיים, תצל על פעילות ראשי הישיבה, בעת שיהיו סמוכים אליה, במצרים. לעומת זה יתרונותיה של סוריה רבתי נראו לעין: מצור אפשר היה לקיים קשרי תחבורה סדירים למוקד חיים יהודי שלא ניזוק כל כך, לגליל, שהיה מבסיסי הכוח של הנהגת ארץ-ישראל; קהילות סוריה רבתי לא הצלו, ולא היה ביכולתן להצל באותה עת, על הנהגת הישיבה; והקאדי של העיר צור היה שותף עסקי ותיק של בני משפחות הנהגת הישיבה וידידיהם המגרבים.

משנת 1078 ועד לראשית המאה ה- 13 פעלה ישיבת ארץ הצבי מסוריה, תחילה מצור וכעבור פחות מעשרים וחמש שנים, למשך כ- 100 שנים, מדמשק. בשנות העשרים של המאה ה- 12 עבר אגף רב מצליח בן כהן צדק, שהיה ראש ישיבת ארץ-ישראל, למצרים.

בשנים 1094-1092 ערער דוד בן דניאל בן עזריה על מעמדה של ישיבת ארץ-ישראל שישבה בצור ועל מעמדו של אביתר בן אליהו הכהן ראש הישיבה, והכריז על עצמו ראש היהודים. מסדרת אירועים זו ואילך פעלה ההנהגה שהשפיעה על המתרחש בארץ-ישראל – ובכלל זה בחלק ניכר מן הזמן, ראשות היהודים וראשות הישיבה – ממצרים.20

4. ישיבות בבל

ישיבות בבל ששכנו בבגדאד מראשית המאה ה- 9 נקראו על שם מוסדות קודמים ונשענו על סמכותם: ישיבת ראש הגולה, ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא, שורה אחת בישיבת פומבדיתא נקראה שורה נהרדעא, על שם ישיבת נהרדעא, שנהרסה באמצע המאה השלישית. גם כאן היו אזורי האחריות של כל אחד מן המוסדות המרכזיים הבבליים מוגדרים. בין הקהילות שהיו ברשות ישיבת סורא נמנו: וסאט, כלח, גמוס, גמעין וכופה; בין הנמנות ברשות ישיבת פומבדיתא היו קהילות ישראל שבח'ורסאן ובתימן; בין הקהילות שנמנו ברשות ראש הגולה היו נהרואן, חלואן, קצר הובר וקהילות בפרס.

הזיקה בין הישיבות לאזורי רשותן הייתה דומה לזו של ראש הגולה ושל ראשי ישיבת ארץ-ישראל: ראשי הישיבה מינו את הדיינים הראשיים של הקהילות שבאזור רשותן, ומהם גבעה הסמכות אל הפקידות שתחתם, כדרך שתיארנו לעיל את מערכת הרשות כמערכת הייררכית בתבנית פירמידה.

עד לאמצע המאה ה- 10 נחשבה סורא כישיבה הבכירה מן השתיים, ובכורה זו התבטאה הן במישור הטקסי והן בחלוקת כספי תרומות לא ממוענות שהגיעו לישיבות – סורא קיבלה שני שלישים מכספים אלו ופומבדיתא שליש. משנות השישים של המאה ה- 10 ועד לשנת 1004 התחלפו היוצרות ופומבדיתא זכתה בשני שלישים מן המגביות הלא ממוענות. בשנת 1004 הגיעו הישיבות להסכם כי כספים אלו יחולקו בשווה בין שתי הישיבות.

במהלך המאה ה- 10 התערער הביטחון בבגדאד ובמחוזות הסמוכים לעיר. כוחות שיעיים, הבויהים, השתלטו בשנת 945 על העיר והחזיקו בידיהם את השלטון בפועל. באותה עת ניסו כוחות עירוניים מקומיים ליטול את החוק לידיהם כדי להגן על שכונות בעיר. התוצאה הייתה הרת אסון למוסדות ההנהגה המרכזיים, כיוון שהקשר ביניהם לבין אזורי הרשות התרופף, וההכנסות, שבימים של שגרה הגיעו דרך קבע לקופות ההנהגה, חדלו להגיע. באותם ימים של מצוקה כלכלית וערעור ביטחוני היה על פקידים של הראשים לפנות ישירות אל מחזיקי הנכסים ולתבוע את החלק המגיע לישיבה, הן מן המסים הקבועים והן מנכסי הישיבות. הדלדול בהכנסות הישיבות היה קשור גם במלחמה שניטשה בשני השלישים הראשונים של המאה ה- 10 בצפון אפריקה, מלחמה שבעטייה נפגעו דרכי המסחר שבין מזרח למערב.

בשנות השבעים של המאה ה- 10 ניסו ראשי ישיבת פומבדיתא לשקם את ישיבתם ולחדש את הקשרים שהיו להם עם אזורי הרשות שלהם ועם העולם היהודי שמחוץ לאזורי הרשות. הניסיון עלה יפה, ואף ישיבת סורא אזרה כוח ושבה ונפתחה. לשתי הישיבות בבבל הייתה עדנה והן שבו לשמש מוסדות הנהגה מרכזיים עד לשלהי שנות השלושים של המאה ה- 11. בשנים אלו נחתמה תקופת הגאונים בבבל, הגם שמורשת ההנהגה של ראשי ישיבות ושל ראשי גולה לא נשכחה, ועוד במאה ה- 12 קמו טוענים לכס ראשות הישיבה ולסמכויות ההנהגה שנלוו אליו בימי פארה של הגאונות.

הגופים המנהיגים השונים אמנם היו אחראים לאזורים מתוחמים מבחינה פורמלית, אך היה ביניהם שיתוף פעולה רב הן בייצוג בפני השלטון המוסלמי והן לשם השגת יעדים בציבור היהודי. מינויים של הראשים נעשה על דעת הראשים האחרים; על כתבי המינוי (כתבי רשות) של ראשי הקהילות, הדיינים, היו חתומים ראשי הרשויות האחרות; וגם על פסקי דין חשובים חתמו ראשי רשויות נוספים לזה שבתחום סמכותו היו הנדונים.

בדומה לכך עשו ראשי הרשויות יד אחת כדי להתמודד עם השינוי המהותי בכלכלת היהודים בגין המעבר מחברה חקלאית ניידת לחברה מסחרית דינמית וניידת. אף שדין התלמוד אוסר במפורש להגבות את כספי הכתובה ממיטלטלין, גאוני בבל חייבו את הדיינים בכל הקהילות לשנות הלכה זו, להפכה ולהגבות כתובה ממיטלטלין, כיוון שלרוב ישראל שבבבל כבר לא הייתה קרקע במהלך המאה ה- 8. בשנת 786 תקנו ראשי בבל, ראשי הישיבות וראש הגולה שיש להגבות לאלמנה ולבעלי חובות ממיטלטלין שבידי יתומים, בניגוד לדין התלמוד. ראשי מוסדות אלה ראו עצמם ראשי העולם היהודי ובתוקף זה ראו עצמם אחראים לתפקוד הדתי בקהילות שתחת מרותם הרשמית ובקהילות שקיבלו מרות זו הן מכוח הידע התורני שלהם אך גם מכוח ירושת המשרה.21

לחלקים נוספים של המאמר:

ההנהגה העצמית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12: א. מסגרת הזמן והמקום
ההנהגה העצמית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12 : ב. מקורות הסמכות ויסודות הרבדים החברתיים
ההנהגה העצמית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12: ג. המערכות הסטטיות - ההנהגה המרכזית הקדושה ואזורי רשותה (פריט זה)
ההנהגה העצמית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12: ד. ביטויי השלטון העצמי של מוסדות ההנהגה המרכזיים

ההנהגה העצמית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12: ה. ההנהגה העצמית בתפוצות ישראל בארצות האסלאם

הערות שוליים:

  1. ראה: גיל (לעיל, הערה 6), א, עמ' 533-405; הנ"ל (לעיל, הערה 16), עמ' 205-81; M. Ben-Sasson, 'Varieties of Inter-Communal Relations in the Geonic Period', D. Frank (ed.), The Jews of Medieval Islam, Leiden 1995, pp. 17-31
  2. הדברים כאן בעקבות גרוסמן (לעיל, הערה 11), עמ' 67-45.
  3. גיל (לעיל, הערה 6), עמ' 606-602.
  4. מ' בן-ששון, 'בני המגרב וקשריהם לארץ-ישראל במאות ט'-י"א', שלם, ה, (תשמ"ז), עמ' 31-28; 'ציר ארץ ישראל-סוריה: ההבט הפורמלי', פעמים, 66 (תשנ"ד), עמ' 19-5.
  5. גיל (לעיל, הערה 16), עמ' 237-115; R. Brody, The Geonim of Babylonia and the Shaping of Medieval Jewish Culture, New Haven and London 1998, pp. 54-82
ביבליוגרפיה:
כותר: ההנהגה העצמית של היהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12 : ג. המערכות הסטטיות - ההנהגה המרכזית הקדושה ואזורי רשותה
מחבר: בן-ששון, מנחם
שם  הספר: קהל ישראל : השלטון העצמי היהודי לדורותיו
עורך הספר: קפלן, יוסף
תאריך: 2001-2004
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1. 3 כרכים: כר’ א: העת העתיקה / עורך: ישעיהו גפני ;  כר’ ב: ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת / עורכים: אברהם גרוסמן, יוסף קפלן ; כר’ ג: העת החדשה / עורך ישראל ברטל ‬
הערות לפריט זה: 1. כרך ב : ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית