עמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > דמוקרטיה ישראליתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > ישראל מדינת העם היהודי > גישות שונות למדינת ישראל
המכון הישראלי לדמוקרטיה


תקציר
המאמר דן במתח שנוצר בהגדרת מדינת ישראל- כמדינה יהודית ודמוקרטית. חיים כהן נוטה לגישה ה'הרמוניסטית' שערכי המדינה הם דמוקרטיים, ורובם 'נגזרים' או שואבים מערכי יהדות.



מדינת ישראל והסטטוס- קוו
מחבר: שופט חיים ה. כהן


א. מדינה יהודית מהי?

המדינה היא מדינת היהודים, כמשמעותה בהכרזת העצמאות ובחוק השבות. אין זאת 'בחינה דמוגרפית' בלבד, אלא בעיקרה בחינה ציונית.

בכך לא סגי: יש לה למדינה – ולו רק בתוקף חוקי היסוד – ערכים יהודיים שעליהם היא מושתתת ואליהם היא שואפת. מהותם של ערכים אלה שנויה במחלוקת חריפה (ומאחר שהיא כאילו מחלוקת לשם שמיים, חוששני שהיא עתידה להתקיים ולהימשך). כל יהודי ויהדותו שלו: אילו הייתה המדינה צריכה לעמוד על ערכים יהודיים בלבד, לא הייתה מחזיקה מעמד – והוא אם 'ערכים יהודיים' גם ערכים לא-דמוקרטיים במשמע; באים חוקי היסוד וקובעים שערכי המדינה יהיו ערכים יהודיים, ובלבד שיהיו גם דמוקרטיים.

'הזיכרון ההיסטורי' משותף לכל העם היהודי, ולא רק לאזרחי המדינה היהודים. ולעניין 'הגורל', הרי הרעיון הציוני המונח ביסוד המדינה היה לשנות את גורלם של היהודים – ואני מקווה ומאמין שגורל המדינה היהודית יהיה שונה, וטוב ובטוח יותר, מאשר גורל היהודים בתפוצות.

ב. מדינה דמוקרטית ואזרחים שאינם יהודים

'דמוקרטיה' אינה רק צורת שלטון, אלא גם אורח חיים. ביסוד הערכים הדמוקרטיים מונחת האוטונומיה של האדם. היא משתקפת גם בצורת השלטון וגם בעקרונות האתיקה והמשפט. אמנם עיצבו להן מדינות המערב ערכי יסוד דמוקרטיים הראויים לחיקוי ולאימוץ – אבל האבות המייסדים של המדינה היהודית סבורים היו שאנו נטיב לעשות מהן.

אחד מערכי היהדות (המעוגן בתורה) הוא אהבת הגר. לא רק שאנו עצמנו היינו גרים וחזינו אפליות ורדיפות על בשרנו, אלא אלוהי ישראל אמור להיות "אוהב גר", והוא אשר ציווה: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר, 16:15).

נראה לי שיהודי הנאמן לערכי היהדות חייב לראות באזרחים ובתושבים הלא-יהודים בישראל גרים (גרי תושב) שיש לקבלם כשווי-זכויות ושאסור להפלותם לרעה, כהוא זה, לעומת האזרחים היהודים. יהודים המסוגלים לקיים מצוות אהבה – אהבת ה', אהבת הרע – אינם רשאים להתנער מאהבת הגר; ואילו רוב מניינו ובניינו של הציבור – שאינו מסוגל לאהוב על-פי מצווה – חייבים לכבד ולעודד את הגר, לא רק באשר הוא אדם, אלא דווקא באשר הוא גר.

אין אני מתעלם מן ההלכה שאין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג; אלא, ראשית, הלכה לחוד וערכים לחוד, והלכה שנפסקה בידי חכמים ורבנים לעולם אין בכוחה לגרוע מערך יהודי העומד בתפארתו מקדמת דנא; ושנית, כבר פסק הרב קוק שהישמעאלים היושבים בקרבנו, שאינם עובדי עבודה זרה, דינם כדין גרי תושב (משפט כהן, סג').

ג. הסטטוס קוו

טעות נפוצה היא לחשוב שהסטטוס-קוו, שנועד להביא שלום בית בין דתיים וחילוניים, השיג את מטרתו: במשך 50 שנות קיומו הוא לא מנע ולא מיתן מריבות וחיכוכים בין יהודים על זרמיהם ואמונותיהם ודעותיהם השונים.

נהפוך הוא: הסטטוס-קוו מילא תפקיד מצער בליבוי המחלוקת בין דתיים וחילוניים. דומה הוא למצודה (תרתי משמע) של גדודי המפלגות הדתיות, שמעוזיה וחימושה מתחזקים ומתעצמים מעונה לעונה ומקואליציה לקואליציה. עתה מכיל הסטטוס-קוו את כשרות הבשר המיובא, פטור בחורי ישיבות ובנות דתיות משירות הצבא, איסור גידול חזירים, איסורי העבודה וההעסקה בשבתות, המלחמה במיסיון, האנטומיה והפתלוגיה וההפלות, הארכיאולוגיה, ועוד כהנה וכהנה. הניסיון (בעיקר של ש"ס) להנציח ולקדש את הסטטוס-קוו אינו אלא תחנה נוספת בדרכי הכפייה הדתית ובהחרפת המחלוקת בעם. הוא פוגם באחדות העם במקום לעודדה: ככל שמעמדו מתחזק מתעמקות מורת הרוח והעוינות מצד חילונים נגד דתיים; ככל שהוויתורים למפלגות הדתיות הולכים ומתרבים, גוברת תחושת העלבון והפגיעה בחירות הפרט. וכן להפך: שום מידה של כפייה דתית מוצלחת לא תספיק לרכך את שאט הנפש שבלב דתיים על חילונים. כפשרה בין היריבים בעם והבאת שלום אחים, נכשל הסטטוס-קוו כישלון גמור.

אילו אפשר היה להשליט במדינה ערכים יהודיים של אמת, לא היה מקום או צורך לא בסטטוס-קוו ולא בכפייה דתית: הגמשת הערך היהודי של "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק" הייתה מביאה את הבעיות לידי פתרון של פשרות הדדיות ברוח אחווה וכיבוד הדדי. מכיוון שהדבר נמנע, יש אומרים שהסטטוס-קוו הוא הרע במיעוטו; ויש אומרים שלמען השלום בעם אין אנו בני-חורין שלא לנסות ולמצוא לו תחליף טוב יותר. חוששני שגם אלה וגם אלה צודקים: ועד שלא נמצא אותו תחליף מפליא, נישאר תקועים בסטטוס-קוו.

על כל פנים, מוסד הסטטוס-קוו הוא זר, הן למדינה יהודית והן למדינה דמוקרטית. מבחינה יהודית, מעולם לא נתן, ולעולם לא ייתן, בידי הדתיים את כל תאוותם; ולא זו בלבד, אלא שהסטטוס-קוו סותר את הערך היהודי היסודי של חופש הבחירה. ומבחינה דמוקרטית, תפקיד המחוקק הוא להתקדם ולצעוד עם הזמן ולשנות כל הטעון שינוי ולהביע מאוויו ורצונו של רוב העם. ממשלה הכופה משמעת קואליציונית לקיים הסטטוס-קוו ולא להכניס בו שינויים או להציב לו גבולות, מועלת ברוח הדמוקרטיה. עצם קיומו של סטטוס-קוו, ולא כל שכן העלאתו לדרגה קדושה, שולל מן המחוקקים שיקול דעת חופשי לגופם של ענייני דת. ואשר לרגישות של הציבור הדתי – על שום מה עדיפה היא על פני רגשות הרוב החילוני?

לדעתי ניצל הסטטוס-קוו במדינה יהודית ודמוקרטית אך ורק מכוח ההוראה שלפיה חוקי-היסוד אינם גורעים מתוקפם של חוקים שחוקקו בעבר. חוקי-כפייה-דתית חדשים עלולים להיפסל על-ידי בית המשפט, באשר הם פוגעים בכבוד האדם וחירותו.

"ומה על יחסי דתיים וחילוניים במדינת ישראל?" כל עוד הרבנים – או רובם, או מקצתם – אינם משלימים עם העובדה שגם אפיקורסים ופרקי עול הם יהודים אחים; וכל עוד עינם מוכנים להכיר בכך שיש ביהדות זרמים לגיטימיים שאינם שומרי מצוות, כולן או מקצתן; וכל עוד אינם מסוגלים לראות ערכים יהודיים מחוץ להלכה – אין אני רואה תקווה שאי-פעם ישרור שלום בין דתיים וחילוניים. מה שמובטח לדתיים במדינה יהודית ודמוקרטית – חופש הדת והפולחן וההטפה ואורח החיים – צריכים הדתיים להבטיח גם לחילוניים: חופש מדת, וחופש האמונה והדעה והמצפון והדיבור ואורח החיים; וכשם שהחילוניים (הדמוקרטיים) נותנים לדתיים זכויות-יסוד אלה בלב שלם, כך חייבים הדתיים (היהודיים) להשלים בלב שלם עם קיום אותן זכויות-יסוד גם בידי החילוניים.

סוף דבר: הכל תלוי בידי המנהיגות הדתית; וכיוון שכך, חוששני שהמצב הוא כלאחר ייאוש.

ד. יהודי ודמוקרטי

אני נוטה לגישה ה'הרמוניסטית' שערכי המדינה הם דמוקרטיים, ורובם 'נגזרים' או שואבים מערכי יהדות. כפי שניסחתי גישה זו לעיל, ערכי המדינה הם ערכי היהדות, ובלבד שאינם סותרים ערכי דמוקרטיה אלא חופפים או משלימים אותם. אני שולל מכל וכל את הגישה ה'דיאלקטית': מדינה יהודית ודמוקרטית אינה אמורה להיות זירה של מריבה מתמדת והתנצחויות עיקשות. לשם כך לא היה צורך בחוקי היסוד, וחזקה על המחוקק שלא רצה בהנצחת הרעה אלא בהבטחת הטובה. יש לפרט את וו-החיבור במצרף (תרתי משמע) יהדות ודמוקרטיה לערך עליון אחד – יהדות שהיא דמוקרטית ודמוקרטיה שהיא יהודית. כאילו חד הם, "ובא זו ולימדה על זו, ובא זו משלימה את זו, והיו לאחדים בידינו" (לשונו של מנחם אלון).

הרמוניזציה זו תלויה במידה מכרעת בהגדרתם ובמיונם של ערכי היהדות. הכל יודעים ערכי דמוקרטיה מה הם; ואילו על טיב ערכי היהדות שונות הדעות מן הקצה אל הקצה. הברירה של ערכים יהודיים אפשריים, של אותם ערכים העשויים להיות חופפים או משלימים את ערכי הדמוקרטיה, היא הכרחית בעיניי ובעיני שכמותי; ואילו פסולה היא בתכלית בעיני האורתודוקסים, המצווים לראות בכל 'ערך' המתגלה בכתבי הקודש או בפסיקות ההלכה, דבר שבקדושה; ולא זו בלבד, אלא הטלת ספק או פקפוק בערכיותו של ערך יהודי כלשהו, גובל בעיניהם באפיקורסות או בשנאה עצמית או בחוסר טעם ודעת, ועל-פי רוב בשלושתם גם יחד.

את המודל לברירה כזאת, ואת הערובה לחוקיותה, ניתן למצוא בחוק יסודות המשפט תש"ם-1980, שבו ראה המחוקק לבחור מכל ה"ערכים' האפשריים שבמורשת ישראל אך ארבעה עקרונות גדולים בלבד, והם 'עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום." מכלל ברירה חיובית זו אתה שומע שלילה ודחייה של כל 'עקרון' (או ערך) אחר המצוי במורשת ישראל: אם מצויים בה גם עקרונות (או ערכים) של עבדות, אפליה, קנאות, גזענות, עליונות – הרי הם פסולים בעיני המחוקק מלבוא בשער המשפט הישראלי.

וזו דרך הברירה: כשמזדמן לנו, בהקשר חקיקתי או שיפוטי או אף אקדמי, דבר המוצג לנו כ'ערך' יהודי, עלינו לבדוק ולברר לא רק את יהדותו כי אם גם את ערכיותו; והיה אם יתברר שאין בו מן היהדות או שאין בו ערכיות כל עיקר, כי אז לא ניתן לו דריסת רגל בין ערכי המדינה היהודית והדמוקרטית. ומאחר שקביעת הערכיות עלולה להיות סובייקטיבית יתר על המידה, הצעתי שכדי שיהיה כשר כ'ערך', צריך שיעלה בקנה אחד עם ערכי-היסוד של היהדות ולא יסתור אותם או מקצתם – משל לתורתו של קלזן, שכל הנורמות צריכות לצמוח מן הנורמה היסודית. ערך הנלמד מהלכה פלונית, אף שכשלעצמה מקובלת ונוהגת, אינו ערך יהודי של אמת, אם תוכנו או תכליתו נוגדים אחד מערכי-היסוד – ואין הבדל לעניין זה אם הערך נלמד ממה שכתוב בתורה או ממה שהורו חכמים.

השאלה מה ומה הם 'ערכי-היסוד' אלה כבר נפתרה רובה מפי חז"ל. יש לנו "כלל גדול בתורה" (או שניים); יש נורמה שהיא "כל התורה כולה"; "כל עושי עוול" הם תועבת ה'; יש דברים שעליהם העולם עומד; יש ערכים יסודיים הניכרים בכינוי "גדול" ויש עקרונות משפט ומוסר כוללניים, כמו "ועשית הטוב והישר", "צדק צדק תרדוף", "קדושים תהיו" – ועוד רבים כאלה. הערכים הצומחים מערכי יסוד שכאלה אמנם יימצאו חופפים או משלימים את ערכי הדמוקרטיה; והעובדה שבמרוצת הדורות נעשו רבים מהם לאוניברסאליים, אינה יכולה לגרוע מיהדותם.

'מעגנים' כערכי המדינה היהודית והדמוקרטית את כבוד האדם וחירותו: סימן וראיה שהמחוקק "מעמיד במוקד" את האוטונומיה של האדם. לדידי אין ספק שזהו ה'מודל' הרצוי. הוא עולה בקנה אחד עם הערך היהודי של בריאת האדם בצלם אלוהים, ועם הערך הדמוקרטי של אנתרופוצנטריות החברה והחוק.

הדברים שנכתבו לכבוד קובץ זה נאמרו רק בראשי פרקים. תמונה רחבה יותר של התייחסותו של ח' כהן לנושאים זה יימצא הקורא במאמריו הנוספים:
"ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית – עיונים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", הפרקליט – ספר יובל, 1993, עמ' 52-9.
"כיצד מרקדין לפני הכלה", משפט וממשל, כרך ג', חוברת 1, אוגוסט 1995, עמ' 338-321.
"על ערכאות של גוים ועל ערכים של יהודים", משפט וממשל, כרך ד', חוברת 1, יולי 1997, 330-299.

ביבליוגרפיה:
כותר: מדינת ישראל והסטטוס- קוו
מחבר: כהן, חיים ה. (שופט)
שם  הספר: מדינת ישראל: בין יהדות לדמוקרטיה : קובץ ראיונות ומאמרים
עורך הספר: דוד, יוסי
תאריך: 2000
בעלי זכויות : המכון הישראלי לדמוקרטיה
הוצאה לאור: המכון הישראלי לדמוקרטיה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית