עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה ומגדרעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > חיים יהודיים בשנים 1945-1939 > נשים בשואה
מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'


תקציר
ניתוח הראיונות שקיימה העיתונאית צציליה סלפאק עם 16 נשים בגטו ורשה בתקופה שבין דצמבר 1941 לאביב 1942. סלפאק השתתפה ברגשותיהן של הנשים שאת סיפוריהן כתבה, ותיארה את פועלן כחלק ממאמץ ההישרדות של תושבי הגטו. במאמר מקיימת פרופ' עופר מעין דיאלוג עם סלפאק על האופן שבו תיארה את חייהן של הנשים. 



נקודת ראותה מבעד למבטי: צציליה סלפאק מספרת על נשים בגטו וארשה
מחברת: דליה עופר


המאמר מוקדש לזכרו של ישראל שחם
שהציג בפני את עבודתה של סלפאק ועזר בתרגומה.

התיעוד עליו אני שוקדת במאמר זה הוא דו"ח המבוסס על ראיונות עם נשים שפעלו בגטו וארשה בין דצמבר 1941 לאביב 1942, שקיימה העיתונאית צציליה סלפאק.1
אחרי המבוא שכתבה, היא מציגה בקצרה כמה ביוגרפיות של נשים ממעמדות סוציאליים שונים. עבודה זו היא חלק מיוזמה רחבה יותר לתעד את החיים בגטו וארשה, שנה אחרי היווסדו, ולהעריך את השפעת הקמתו על חיי הפרט והכלל.2

הכתיבה נעשתה בתקופה הקשה ביותר של גטו וארשה. סלפאק ראיינה נשים שעסקו בזנות, בגנבה, ובקיבוץ נדבות, ביחד עם נשים במקצועות מסורתיים ובתעסוקות חדשות. היא מתארת את חייהן של 16 נשים, ביניהן עקרות בית, עוזרת בית, אישה שעבדה במרכזים לאחסון מזון, במטבחים ציבוריים ובבתי יתומים; וכן אישה ששירתה בוועד הבית. היא גם כתבה על אמניות – רקדנית, שחקנית ומוסיקאית – וכמו כן, על זבניות, מבריחות, וגם על נשים ממקצועות חופשיים, כגון – אגרונומית, ספרנית ומתרגמת.3

סלפאק לא היססה לתאר את הצד האפל של חיי הנשים, והמציאות המשתקפת מסיפורי חייהן יכולה להתפרש בדרכים שונות. כיום, אנו צופים בהיסטוריה של תושבי הגטו עם הידע והמודעות בדבר השמדתם, ואילו סלפאק חוותה את המציאות בחיי היום יום שלה היא מדווחת אודותיה ומבקרת אותה לפני שגורל ההשמדה היה ידוע לה. היא השתתפה ברגשותיהן של הנשים שאת סיפוריהן כתבה וכאבה את גורלן, היא קיבלה אותן כפי שבחרו לחיות, ותיארה את פועלן כחלק ממאמץ ההישרדות של תושבי הגטו.

לפני המלחמה היתה סלפאק חלק מקבוצת עילית אינטלקטואלית, שהיתה שקועה בתרבות היהודית החילונית ואף היתה מעורבת בתרבות הפולנית. אנשים אלה ראו את הקהילה היהודית ואת התנהגותם האינדיבידואלית של יהודים בעיניים ריאליסטיות וביקורתיות. לכן, כשסלפאק כללה בראיונותיה זונה, כדוגמה של חיי אישה בגטו, היא לא ראתה אותה כמקרה שערורייתי, כי זונות היו חלק מחיי היהודים עוד לפני משבר המלחמה והקמת הגטו, ולא היתה סיבה כלשהי לחשוב שמקצועות כאלה יעלמו בגטו. יתרה מכך, במסגרת חיי הגטו היתה זאת עוד דרך חיים, כדי לשרוד. אף אחד מן המונחים שעושים בהם שימוש אחרי השואה, שהציגו את היהודים קדושים, שמתו על קידוש השם, אינו מופיע בדיווח שלה. היא תיארה את קצב החיים שסביבה בגישה פתוחה, בכבוד גדול למרואיינות שלה, כשהיא ערה לנשיותן. למרות זאת, נקודות המבט שלה עצמה ניכרות בתיאוריה.

אני אבחן את תיאוריה של סלפאק על הנשים בגטו וארשה, ומשמעותם עבורי, כאישה וכהיסטוריונית. אני קוראת את החומר מתוך ידיעה, שנקודות הראות שלי צבועות בתובנות הזיכרון של השואה בתרבות העכשווית, במיוחד בישראל, ועם הפרספקטיבה המיגדרית שלא היו מודעים לה אז, כפי שמודעים לכך היום. אי לכך, אנוע מדי פעם אחורה וקדימה, משנת 2000 לשנות ה- 30 וה- 40, בתקווה שאוכל לבסס דיאלוג שיעשיר את הבנתי על מצבה של האישה בגטו, ובלי לפגוע בכתיבה המקורית של סלפאק ובאמינותה ההיסטורית.

אתאר את הנשים וכיצד הן תיפקדו באווירת הגטו, בעבודה, במשפחה, ובחיי החברה שלהן. אתמקד באופן שבו הבינו את תפקידן כנשים, וכיצד דמיינו את העתיד. אלמד על ההשפעה שהיתה למדיניות הנאצית על עולמן הפנימי – גישתן לערכים אוניברסאליים ויהודיים אחרי שנתיים וחצי של הכיבוש הגרמני, וכמה חודשים לפני הגירוש ההמוני לטרבלינקה. אבדוק אם ניתן להציע הבחנות מגדריות בדרך שבה הבינו גברים ונשים את המציאות ובהצגתה.

המתודולוגיה שאשתמש בה תהיה בעיקר ניתוח הנאראטיב, כולל תוכן ושימוש בלשון בצורה פעילה וסבילה. אבדוק באיזו מידה משקפים הטקסטים קונפליקטים פנימיים אצל הנשים ומהי פרספקטיבת העתיד של סלפאק ושל הנשים שאותן ראיינה. אפתח בדו-שיח עם הטקסט, תוך ניסיון לשלב את עצמי בחשיבה של הנשים ובאמצעות מעורבותי אנסה ליצור קשר עם עולמן הפנימי וחוויותיהן, על אף מרחק הזמן, המקום והמנטליות שבינינו.4 אני ערה לכך שהסתכלותי ומסקנותיי הן יותר בגדר השערות מאשר מסקנות.

* * *

אני מתחילה את הדיאלוג עם סלפאק בפנותי, תחילה, לתוכן העניינים, על פיו היא רשמה את ראיונותיה עם הנשים, את עבודתן ואת מקצוען.

[דיאלוג]

אני מתארת לי בדמיוני את עצמי מראיינת את צציליה סלפאק על עבודתה, ושואל אותה: אני רוצה להבין כיצד את רואה את המטמורפוזה שעברה על הנשים מרגע שהחלה סערת המלחמה והכיבוש ועד לכליאה בגטו. את ראיינת את הנשים אחרי שכבר חיו שנה בגטו, בעת שאלפים מתו מטיפוס, מרעב ומקור, וכבר אבדה שגרת חיי היום-יום "הנורמאליים". מה היתה השפעת המלחמה והכיבוש על הנשים ונקודות ראותן את המציאות בחודשים שקדמו לכניסה לגטו? וכיצד ראו את חייהן ועתידן לאחר הכניסה לגטו?

תנאי הגטו השאירו רק מעט מקום לפרטיות, והמרחב הציבורי חדר למרחב הפרטי. האדם והקהילה היו כרוכים זה בזה בכוח פקודות הכובש, והיחסים ההדדיים היו קשים. מה היו תפקידיהן של הנשים בבית, במקום העבודה ובפעילות הציבורית, וכיצד הן הסתגלו לתנאים החדשים?

היום אנחנו יודעים, שעל אף המאמצים העילאיים לשרוד והפחד שהתלווה אליהם, על אף שעשו הכל, ללא חשבון, ובלבד שיצילו את חייהם וחיי יקיריהן, המוות הוודאי הרי כבר הוחלט ותוכנן. כאשר את וידידיך בקבוצת "עונג שבת" יזמתם את פרוייקט המחקר על חיי הגטו נפל כבר הפור ומדיניות הרצח כבר היתה במלוא עוצמתה. האם הידע הזה שאנו רכשנו הוא מכשול או יתרון, בדרך להבין את הניסיון האנושי הייחודי בגטו?

מרשימת מקומות העבודה של הנשים למדתי על מוסדות חינוך, בתי יתומים, פעילות מחתרתית ובתי מעצר. קראתי על נשים שעבדו במסעדות ובאולמות ריקוד, על נשים שמתו בבתי חולים, ועל אישה אחת שהקימה ספריה. קראתי על אימהות שנשארו לבדן אחרי שבעליהן גורשו או נאסרו, ועל אישה שנפרדה מבעלה בגלל סכסוך משפחתי ונותרה לפרנס לבדה את ילדיה. נשים היו מעורבות במסחר זעיר, בהחליפן נכסי בית עבור מזון, או בהברחות. היו שם נשים שלקחו אשראי יומי כדי לסחור, ובלבד שיפרעו את ההלוואה מדי ערב. הסיפור שלך צציליה, מציג את ניגודי החיים בחברה המתפקדת בתנאים קשים מאד, והסובלת מתחושה מתעצמת של אובדן ואבל. עם זאת, קולות הנשים ממצים את החיוניות שבחיים, את השאיפה להתגבר על הטרגדיות ביחד עם השחיקה ההולכת ומתעצמת. יתר על כן, קולות הנשים מבטאים את הלגיטימיות שבהנאה מבילויים, כדוגמת משחקי קלפים בערבים הארוכים של העוצר, תספורת במספרה, והאזנה ללחישות אהבה.

רק מעט מקום השארת ברשימה למוסדות כדוגמת היודנראט, אבל סיפרת על נשים שהתחננו למקום עבודה במשרדיו. ציינת נשים, שהיו אחראיות להקמת מטבחים ציבוריים וניהולם ועבודתם היו מקור לסיפוק מקצועי וחברתי. את נתת ביטוי גם למי שהיו תלויים במטבחים אלה, והיו שהביעו הסתייגות גדולה כלפיהם.

אין את היחידה שתארה את חיי הגטו בעיניים פקוחות וביקורתיות, לא מתוך הבעת שינאה אך גם לא בתיאורי גבורה. גישה זאת איפיינה את רוב המשתתפים בפרוייקט המחקר "שנה בחיי הגטו – שנתיים וחצי של הכיבוש הגרמני". שלא כאחרים שעסקו בנושא אחד, כגון חינוך, רעב, רפואה, דת או התנגדות, את הצגת סיפורי חיים רבי פנים של נשים.5

הנושא המרכזי בדו"ח שלך הם החיים, התמדה והתמודדות עם המצוקה הנוראה. סיפקת תיאור נרחב שנגע כמעט בכל אותם הנושאים, וכללה את כל אופני הקיום.

אני שואפת להבין את סיפורך, העוסק בחיי היום-יום, המתקיימים בתנאי משבר פוליטיים וחברתיים קיצוניים. כל חיי השגרה השתנו, והאנשים נאלצו ליצור מחדש, יום-יום, את מסגרת המציאות בה חיו. האם נכון לדבר על חיי היום-יום בגטו, בעת שהשגרה היתה מהם והלאה? סיפורך מתחיל בתמונה של יום-שמש בגטו וארשה, בשעה עשר בבוקר.

הרחובות היהודיים פועמים בקצב הבלום של חייהם העקורים. אנשים (כמו עצים) מהלכים כמעט בלי נוע, צמודים לקירות. פנים, קולות, מחליפים חיוכים זה עם זה.6

הביטוי שלך "הקצב של חיים עקורים" צמוד לתיאור האנשים המשותקים כמעט, ללא תנועה – כמו עצים הצופים אל חומות הגטו. ועם זאת, הקולות הם שמשתלטים באוויר, ולא השקט. האם המתינו למבריח שאיתו תכננו להיפגש? או אולי מחכים הם בפסיביות לפגוש חבר, שיושיעם מהבידוד שנגזר עליהם מחייהם הקודמים? או אולי זוהי דרכם למחות וציפייתם לשחרור?

התיאור נמשך, אנו מקשיבים לקולות ומדמיינים מראות:
"לחמניה טריה, טובה, לבנה, זולה."
"עיתון הוורשאי."
"הסיגריות הכי טובות, סיגריות זולות."
"תפוחי אדמה... גזר."
"אנשים טובים, רחמו על אימא לשלושת יתומים."
"ממתקים... אוי געוואלד! גנבת! תפוס אותה!"
"אני ממהרת למספרה... קבעתי תור לאחר הצהריים."
"תודה לאל, הרווחתי קצת כסף השבוע."
"במשרד, התשלומים מתאחרים."
"אין לי יותר דבר למכור, כיצד אוכל לפרנס את משפחתי?"
"כן, הפניות בקשר לילדים נשאו תוצאות טובות."
"כמה יקר! איני יודעת איך ועל מה לחסוך."
"אביב, איזה שמש נהדרת. אנחנו כל כך רוצים לחיות. אנחנו מוכרחים להחזיק מעמד".

וקולך שלך מסכם: "כבר בעשר בבוקר רוטטים הרחובות היהודיים בהמוני קולות הדלות והעוני, עם אור התקווה של היום.7"

קנאה ושינאה, התאהבויות, סכסוכי משפחה, סיפוק מקצועי, - האם את מנסה להסב את הטרגדיה של נשים אלה ושל הגטו, לשורה של סיפורים בנליים, מפורטים? אני תוהה אם ניתן בכלל לכנות סיפורים אלה בנליים, לנוכח הדיכוי הנאצי ותכלית של המדיניות האנטי-יהודית שלו. את, צציליה, מעולם לא שכחת את המימד הפוליטי. את היית מוטרדת מהשלטון הנאצי, מהטרגדיה של היהודים ומסבל הפולנים. עבורי, ההיבט הפוליטי כולל כבר את "הפתרון הסופי" ואת הכוונות להשמיד את כל היהודים. אני חוזרת לחורף 1942, ומוחקת מזכרוני את הידיעה שחודשיים אחרי שהשלמת את משימתך – העותק שאני קוראת היום – את, ועמך, כנראה, כל הנשים שראיינת, נשלחתן לטרבלינקה. אינני מסוגלת שלא לחשוב על סיפורי החיים שרשמת, ההערות שלך, ואני שואלת את עצמי, מה היית כותבת אילו היית מודעת לגורל האכזר המצפה לך, ללא מפלט?

הדיאלוג ביני לבין סלפאק מאחז עיניים, מפני שאני מספקת את השאלות ואת התשובות גם יחד. עלי להציע גם פרשנות למה שאני מבינה מדבריה של סלפאק: לזהות ולהבנה העצמית בהתייחסות למשפחה; לפעילויות הבית ולפעילויות ציבורית; לאחריות לפרנסה; לסכסוכים פנימיים וציבוריים ולפתרונותיהם; לאמצעי ההישרדות, ולצורך בגמישות.

*

אתחיל בסיפור שלך על גברת ק"ר, ירקנית ואהיה נאמנה ככל שאוכל לסיפורך. באביב 1942 8 (אני שואלת, מתי באביב? באפריל: לפני ליל הרצח של ה- 18, או אחרי שהרציחות הליליות הפכו לשיגרה?).9 היא ישבה על שרפרף קטן, נשענת על הקיר, מכריזה בקולה העייף על המחיר הנמוך של הירקות הטריים שהיא מוכרת. גב' ק"ר נראתה מבוגרת הרבה מגילה. פניה הרזים ועיניה הממצמצות ביטאו את רעבונה.

מכירת ירקות לא היה מקצוע חדש עבור גברת ק"ר. לפני המלחמה היה לה דוכן גדול בשוק, ויחד עם בעלה, שייצר מעילי נשים, פרנסו את המשפחה. הם ושני ילדיהם, בת עשר ובן שבע, חיו היטב בדירה בת שלושה חדרים ואגרו מזון לשעת צרה. כשפרצה המלחמה בספטמבר 1939, היא המשיכה ללכת לשוק, ולא פחדה מההפגזות שהוטלו על העיר. גיסתה שיכנעה אותה ואת בעלה לעזוב את דירתם ולהצטרף אליהם שכן בחצר ביתם היתה תחנת מכבי אש, והיה חשש שהתחנה תהיה מטרה מועדפת להפצצות האויב. לא ברצון נעתרה להצעה אך המשיכה מדי יום ללכת לדירתה ולהוציא משם חפצים ומזון. ב- 25/9 סבלה העיר הפצצות כבדות, הבניין בו היתה דירתם הופצץ ועלה באיש, וכל רכושם אבד. גברת ק"ר היתה בהלם מהאובדן, מוכת צער על שלמרות שהתכוונה ללכת לדירה יום קודם, כדי להוציא מזון ודברי ערך, לא עשתה כך. במקום זאת, היא הקשיבה לעצתה הפטליסטית של גיסתה שלעולם אין לדעת היכן בטוח, לכן ראוי להניח לדברים לקרות מבלי להתערב. בניגוד לדעה זאת, האמינה גברת ק"ר, שתמיד יש לקחת בחשבון אפשרויות שונות ולהיות גמיש כדי להתמודד עם אתגרים חדשים. כך הסתיימה תקופה בחייה של גברת ק"ר. היא נאלצה להתחיל הכל מההתחלה, ללא רכוש וללא כל מה שהשיגה מאז נישאה.

לא היה בכוחה של המשפחה לשכור דירה חדשה, והם עברו לגור במטבח אצל אחיה, בדירה בת חדר. התנאים היו קשים מאד, ועם זאת ניסה הזוג לשקם את עסקיהם הכלכליים. בעלה שאיבד את בית המלאכה הקטן שלו בהפצצות, ניסה את כוחו במסחר, אבל, כפי שאמרה גברת ק"ר, "הוא לא היה מוכשר להיות סוחר".
לאחר שהפסיד מעט כסף שהיה לו ומפחד פשיטות הרחוב של הנאצים, הוא נשאר בבית עם הילדים וניסה להחליף את אשתו בעבודות הבית. "אבל, כפי שאמרה גב' ק"ר, אין איש יכול להימלט מגורלו". יום אחד פרצו הנאצים לבנין ומכל הדירות לקחו את כל הגברים לעבודה. אדון ק"ר, שלא היה רגיל בעבודות פיסיות והיה חלש, הוכה קשות בידיי הגרמנים, שלא היו מרוצים מהקצב האיטי של עבודתו. מאז גבר עוד יותר פחדו לצאת את הבית וכל רעש בחצר ובחדר המדרגות ערער את עצביו.

גברת ק"ר חזרה לדוכן הירקות שלה בשוק, אבל המחסור בירקות הוביל אותה להשתתף עם שתי אחיותיה שמכרו דגים בדוכן פתוח בשוק. הן עבדו קשה מעלות השחר עד לשעות העוצר, והסתדרו די טוב. היא היתה מאושרת שהיא מצליחה לפרנס את משפחתה והם לא סבלו רעב, למרות שהתנאים הקשים של חייהם היו עדיין במרכז דאגותיה. ביוני 1940, לא יכלה עוד לשאת את הצפיפות בדירת אחיה והחליטה לעבור לגור עם אחיותיה. בעלה, שלא הסתדר עם אחיותיה, לא הסכים לעבור איתה. וכך, כתשעה חודשים אחרי אובדן הבית והרכוש, התפרקה המשפחה, למרות שמצבה הכלכלי של המשפחה נותר יציב למדי. מאז החלה תקופה חדשה בחייה כראש המשפחה והמפרנסת היחידה. מכיוון שאינני יודעת דבר על מערכת היחסים בין גברת ק"ר ובעלה לפני המלחמה, לא ניתן לדעת מה בדיוק היו הסיבות להיפרדות. נראה שההחלטה לא היתה קלה לגברת ק"ר, ולמרות שהיתה אישה עצמאית, וקיבלה תמיכה מאחיותיה נאלצה כדבריה "להחזיר לעצמה את בטחונה העצמי ולהתאושש ממשבר הפרידה". ואולם, ניתן לומר על גב' ק"ר שהיא ניהלה את חייה בהתאם להעדפותיה ולא היססה לקבל החלטות כואבות בעצמה.

חמשת החודשים שבין יוני לנובמבר 1940, חודש הכניסה לגטו, לא נרשמו בפרוטרוט על ידי צציליה סלפאק, למרות שהיתה זו תקופה דרמטית בחייה של גיבורת הסיפור: מאז ההצטרפות לעסק המשותף עם אחיותיה ועד התייצבותה כאם בודדה וכמפרנסת יחידה של ילדיה.

כשהוקם הגטו נשללה ממנה ומאחיותיה הגישה לשוק, שהיה מחוץ לתחומי הגטו. הדבר גרם להתמוטטות של ממש, ומצבם הכלכלי של שלוש המשפחות הורע מדי יום. הן ניסו למכור ירקות בגטו אך סחר זה לא השתלם בגלל הקושי בהשגת הירקות ומחירם הגבוה. רוב היהודים לא יכלו להרשות לעצמם לקנות ירקות. הדרישה היתה ללחם בלבד. אחרי שגברת ק"ר השכילה ללמוד את המצב החדש, היא ואחיותיה החליטו שדרכן להתאוששות כלכלית תהיה במכירת לחם.

כך החלה התקופה השלישית בחייה של גברת ק"ר. ביחד עם אחיותיה, הן אירגנו דוכן למכירת לחם וסחבו בעצמן את ככרות הלם מהמאפיה כמה פעמים ביום. היה עליהן להשגיח, שגנבים לא יסחבו את סחורתן מעל גבן, וגם לשמור על הדוכן, מכיוון שהאנשים המורעבים ניסו לחטוף מעליו את הלחם ולאוכלו מיד. שלוש האחיות וילדיהן חילקו ביניהם את התפקידים, וכולם היו מעורבים בעסק בדרך זו או אחרת. עם זאת, רק בקושי קיימו את עצמם, הן העריכו שיוכלו להרוויח רק אם ירחיבו את העסק, אך כסף להשקעה לא היה להן, ולא נותר אלא לסמוך על האשראי, בסך 100 זלוטי ליום, שנתן להם האופה. שלוש המשפחות ביחד הרוויחו 20-25 זלוטי ליום, מספיק בקושי לקיום (כיכר לחם עלתה באותו זמן 3-3.5 זלוטי), אבל כדבריה של גב' ק"ר "הם היו מאושרים כי הלחם הספיק לכולם".

שלוש האחיות השקיעו כוחות רבים בשמירת חייהם וחיי ילדיהן בחודשי החורף והקיץ 1941, החודשים הגרועים ביותר של הגטו מבחינה כלכלית וסוציאלית. היכולת לכלכל שלושה מבוגרים ושישה ילדים היה הישג של ממש בתנאים האלה. אלפים מתו מרעב וממחלת הטיפוס בתקופה זו. קיים תיעוד רב, המוסר על גופות המתגוללות ללא קבורה ברחובות הצפופים של גטו וארשה, ועל המיית קולות רבים של קבצנים וילדים השרים ומתחננים לאוכל. הערכתה של סלפק למאמצים שהשקיעו גברת ק"ר ואחיותיה מתבטאת בהערתה: "אלה היו הימים האחרונים, שכברת ק"ר ומשפחתה לא רעבו".

תקופה זו בחייה של גברת ק"ר הסתיימה באופן פתאומי בספטמבר 1941, כשחלתה בטיפוס. השתלשלות האירועים הסתיימה באופן טרגי עם חוליין ומותן של שתי אחיותיה. חסרי אמצעים לקנות תרופות, היא ואחיותיה נאלצו ללוות כסף משכנים כדי לספק לחולים במשפחה אוכל מזין יותר. אחת האחיות נפטרה בבית, והשנייה, אף על פי שזכתה לטיפול טוב יותר בבית החולים, נפטרה גם היא. גברת ק"ר שהבריאה מן המחלה נשארה לבדה עם שישה ילדים חולים (ארבעה מהם – ילדי אחיותיה). אחרי שהחזירה כמה חובות לא יכלה להחזיק עוד בדוכן הלחם. היא מכרה את שארית רכושה כדי להשיג תרופות ואוכל לילדים שלאט לאט התאוששו.

ואולם, לא היה לה מנוח, היה עליה למצוא עבודה. היא כיבסה בגדים וניקתה בתים, עבודות קשות מבחינה פיזית, אך היתה מאושרת שמצאה עבודה. היא קיבלה ארוחות בבתי מעסיקיה, ולעיתים אף זכתה לקחת שאריות הביתה. מצבם של הילדים היה קשה מאד, שוכבים במיטותיהם במשך ימי החורף הארוכים, ללא בגדים וחימום, אוכלים רק בשובה הביתה מהעבודה. עם זאת, הם לא היו על סף המוות ולא היו נפוחים מרעב. את קיצבת האוכל שלה היא מכרה כדי לקנות כמות גדולה יותר של חיטה, שהיתה המקור העיקרי למזונם. גברת ק"ר לא התייאשה, וגישתה לחיים נשארה חיובית למרות התנאים הקשים. היא היתה אסירת תודה על שהיא עדיין בחיים וילדיה מחזיקים מעמד, דבר שחשבה אותו כנס.

גברת ק"ר סיפרה לסלפאק על אירוע מזעזע שחוותה במשך החורף. ערב אחד, בדרכה הביתה, הסתכלה בחלון ראווה של חנות לממתקים ושאלה את החנוונית על המחירים. החנוונית גערה בה ודחפה אותה: "אין ממתקים, אין מחירים, אנחנו מכירים אותך, הסתלקי מכאן, גנבת". הפגיעה הכאיבה לה, זאת לא היתה הפעם היחידה שאנשיה הסתייגו ממנה בגלל הופעתה.

במשך אביב 1942 לא יכלה עוד להמשיך בעבודות הכביסה והניקיון, וחזרה למכירת ירקות. סיפורה מפליא: שכן הילווה לה כסף בבוקר, והיא נאלצה להחזירו בערב. עם ההלוואה הזאת היא קנתה ירקות ממבריח. כיוון שקיבלה את הסחורה מידי מתווך, היו המחירים יקרים יותר, אבל היא פחדה להסתכן וללכת ל-Matta – המקום ליד החומה, שאליו היו המבריחים מגניבים את הירקות, ושם היה מחירם זול יוצר. בזמן שהלכה להביא את הסחורה החליפה אותה הבת ליד הדוכן, ובנה הגן עליה בדרך מפני גנבים כשנשאה את הירקות על גבה. ושוב, הכל שיתפו פעולה כדי לספק מזון למשפחה, אף על פי שהתנאים היו קשים מאד. ואולם, בסופו של דבר היא הרוויחה רק בין 6-5 זלוטי ליום, בעת שכיכר לחם עלתה 11-12 זלוטי.

"למדתי להתגמש", סיפרה גברת ק"ר לסלפאק. "פעם הייתי אישה שומרת כשרות ולא אכלתי טריפה. כעת איני שואלת עוד מה הכניסו למרק. אני מאושרת שיש קערת מרק עבורי ועבור הילדים." וסלפאק מוסיפה: "המלחמה לא קילקלה אותה, לא פגעה ביושרה ובכבודה העצמי. אפילו ברגעיה הקשים ביותר, אפילו כשחוותה את מותם של יקיריה, היא לא יצאה לקבץ נדבות, ואף לא שלחה את ילדיה לעשות זאת". וכדי להבטיח שהקורא ישתכנע, מוסיפה סלפק: "כפי שהעידה עליה שכנתה".

זאת היתה התקופה האחרונה בחייה של גברת ק"ר, משתי בחינות. הראיון של סלפאק הסתיים, אבל הסיום האמיתי התרחש כמה שבועות מאוחר יותר, עם הגירוש ההמוני מגטו וארשה לטרבלינקה. יש לשרע שגברת ק"ר וילדיה היו בין המוני המגורשים מן הגטו ואולי אף בין המגורשים הראשונים.

מן הראיון אני למדה שעד הימים האחרונים שלפני הגרוש המשיכה גב' ק"ר להיאבק ולא נפלה ברוחה. אם חייה הידרדרו, אין זה מפני שלא ניסתה להתאים עצמה כל העת למציאות המשתנה, ולחפש דרכים חילופיות להתפרנס לקיים את משפחתה, אלא מפני שהתנאים הפוליטיים חרצו את גורלה. על אף היותה מודעת לעובדה שתנאי החיים נעשים רעים יותר ויותר, היא לא הפכה לפטליסטית, היא המשיכה לתמרן בתנאים שנוצרו, לקבל החלטות ולחפש דרכי מוצא. כשרואיינה בסוף אביב 1942, עדיין חשבה שתוכל להתגבר, למצוא דרכים חדשות שיקלו עליה.

[דיאלוג]

צציליה, את מסיימת את סיפורה של גב' ק"ר בתקוותה לעתיד טוב יותר. היא ספרה לך על תכניתה להגר לארצות הברית כדי לחיות שם עם אחותה. פעמיים שלחה לה אחותה מארה"ב חבילות מזון, שגברת ק"ר מכרה כדי לקנות מזון בסיסי, ושמרה רק על חלק קטן מהחבילה עבור משפחתה. רעיון ההגירה היה לה לפתח תקווה ומקור כוח לשמירה על כבודה העצמי. את הדגשת גם, שגברת ק"ר היתה גאה מלחשוף את מלוא קשייה וסבלה. היא התביישה במצבה, והרגישה שחשיפה מלאה תשפיל אותה, תשיל ממנה את גאוותה האנושית. את ראיית בכך את ההסבר, מדוע מעולם היא לא פקדה את בתי התמחוי, ורק לאחרונה הסכימה לקבל תלושי מזון עבור ילדיה, כדי שיקבלו ארוחה במטבחים הציבוריים וכן קיבלה שלושה תלושים למנות אוכל חינם. את הבעה הערצה לאישיותה ולאומץ ליבה.

בסיפור שלך הצגת רק שניים מלבטיה הפנימיים של גב' ק"ר. הראשון – צערה על כך שנשמעה לגיסתה ולא לקול הפנימי שלה, וכתוצאה מכך נמנעה מללכת לדירתה ולא הצליחה להוציא ממנה את המזון ודברי הערך שנותרו בה, והשני – התלבטויותיה נוכח החלטתה לעבור מדירת אחיה ולחיות עם אחיותיה, ולמעשה להיפרד מבעלה. גברת ק"ר היתה אישה דתית, וניתן להבין שפרידה כזו לא היתה מקובלת בסביבתה. עם זאת, ברגע שהחליטה, לא הניחה להחלטתה להטריד אותה עוד, והיא ובעלה נשארו ביחסים טובים, למרות שלא תמכו כלכלית זה בזה. מאז הפרידה נעלם בעלה מסיפורה, ולא הוזכר יותר בחודשי השהייה בגטו.

סיפורך מקרין כבוד לגברת ק"ר, והערכה לבחירתה לקחת הלוואה יומית כדי למכור ירקות ולחיות על 5-6 זלוטי ליום, ובלבד שלא לקבץ נדבות או לפנות למוסדות התמיכה הציבוריים לבקש עזרה. העצמאות שלה וגמישותה מעידות על מאמציה למצוא עבודה ומקורות פרנסה חדשים, במסגרת אפשרויות המסחר המצומצמות של הגטו. היא לא איבדה את האמון באנושיותם של שכניה, וסביבתה קרובה. היא האמינה בכל מאודה בכבוד האנושי, ושמרה גם על כבודה. מעבר לתיאור הנורא על האישה הלבושה סחבות, מוכת עוני, שהזדקנה בטרם זמנה, את גילית באישיותה ציפיות ותקווה לעתיד טוב.

תיאורה של אישה אחרת מציע לנו דיוקן אישי הרבה יותר מורכב, ולא פחות מדהים. סלפאק השאירה לנו שתי גירסאות של סיפור-חיים זה. אני אאחד את שתי הגירסאות לסיפור אחד, ואז אנסה להבין את ההבדלים בין השניים, ומה שאני לומדת מדיווחך על שני הסיפורים.10

כשפרצה המלחמה, היתה גוטה אישה מושכת בת 19, שבוע בלבד אחרי שנישאה באושר, להוריה היתה מסעדה והוגשו בה גם משקאות חריפים והאווירה בין האורחים שלעיתים תכופות היו שתויים, היתה אלימה למדי. גוטה עזרה להוריה במסעדה ואז למדה איך וכיצד יש להתמודד עם סועדים שיכורים: להקסים ולהרגיע אותם. ימים ספורים אחר פרוץ המלחמה ברח בעלה, שהיה טכנאי שיניים, לווילנה, והבטיח לה להביאה אליו בתום הקרבות. היא היתה נפחדת מאד במשך שלושת השבועות שווארשה הופגזה והופצצה, אבל שלטה בעצמה והמשיכה לעזור להוריה במסעדה, שהיתה פתוחה כל אותו הזמן. חיילים שפקדו את המסעדה הירבו להשתכר. מכיוון שהוריה אגרו קמח ומצרכים אחרים, הם לא סבלו מחסור בשבועות הקשים האלה.

באוקטובר, עם שוך הקרבות, התקשר אליה שליח מטעם בעלה כדי להעבירה לווילנה, לעיר שלא היתה עדיין תחת הכיבוש הגרמני. היא היתה מאושרת מהאפשרות להצטרף לבעלה ויצאה לדרך. ואולם היא נאלצה לחזור לווארשה, לאחר שכמעט נורתה בידי שומרי הגבול הרוסים. גוטה נחרדה לראות אנשים נפצעים ונהרגים בנסותם לגנוב את הגבול וחשה שהיא לא תוכל לעמוד בכך.
בשובה לווארשה מצאה את הוריה המומים, לאחר שהנאצים החרימו מהם את מלאי המזון של המסעדה. ללא יכולת להפעיל את המסעדה, התדרדר מאד מצבם הכלכלי.

גוטה לא התיאשה. היא החלה לסחור כדי לעזור בשיקום המסעדה של הוריה. ההצלחה לא מייד האירה לה פנים, אך משהחלה לסחור בזהב ובתכשיטים החלו עסקיה לפרוח והיא עזרה להוריה לפתוח מחדש את המסעדה. המסעדה הפכה גם לבסיס לעסקי המסחר שלה. המקום משך הרבה אנשים מפוקפקים – יהודים שעבדו עם הגרמנים, ואף גרמנים, פולנים ואחרים, חבורה הרפתקנית שגם סיכנה את המשפחה.

בתקופה זו פיתחה גוטה יחסים רומנטיים עם דייר "פולקסדויטשה" ששכר חדר בביתם של הוריה. ההורים שמחו להשכיר חדר לדייר זה, שכן קיוו שנוכחותו תגן עליהם מפני החרמות בידי הגרמנים. הם שמרו בחדרו חפצי ערך האסורים ליהודים כדוגמת פרוות ומטבע חוץ. הקשרים האינטימיים עם הדייר הובילו להרחבת עסקי המסחר. לפולקסדויטשה מותר היה לחצות את הגבול שבין פולין לשטחי הרייך, שם הוא החליף זהב ותכשיטים, תמורת מזון שהיה מבוקש מאד בשוק הפולני.

גוטה ומאהבה הופיעו באולמי ריקודים ובמקומות ציבוריים אחרים, היא בלי סרט (המגן דוד) על שרוול ידה. על יחסיהם האינטימיים ידעו כל דיירי הבניין. אולי בגלל מלשינים ביקרו במסעדה שלהם ובדירתם שוטרים וסוכני גסטאפו, ובכל פעם שביקרו החרימו קצת מרכושם. גוטה וידידה הפולקסדויטשה נאסרו בידי הגסטאפו בעוון "ביזיון הגזע" (Rassenschande), אולם הצליחו להימנע מחשיפת יחסיהם, (אף שבכיסה של גוטה נמצאה תמונתו של ידידה) למרות שהיחס כלפי גוטה, בהיותה יהודיה, היה אכזרי. תקופה סוערת זו בחייה נמשכה יותר מעשרה חודשים, עד שהמשפחה גורשה לגטו, בנובמבר 1940.

למרות שהוריה איבדו את ממונם וסבלו מעצם המעבר לגטו, הם הצליחו למצוא להם מקום, ופתחו מחדש מסעדה. כל זמן שמאהבה של גוטה המשיך לבקרה בגטו, הצליחה המשפחה לשמור על העסק. הוא סיפק למסעדה מצרכים ואלכוהול במחירים שאיפשרו להם לזכות ברווח טוב. בעזרתו, הצליחה גוטה לשמור על היתרי מעבר לצד ה"ארי", כך שגם היא יכולה הייתה להמשיך בעסקיה. גוטה גם תרמה למסעדה רוח חיה, היא היתה בחורה חיננית והסועדים אהבו אותה. כל זה נמשך כמה חודשים, עד שהיחסים הרומנטיים החלו להתקרר. מאהבה החל להמעיט בביקוריו, ולבסוף פסקו הביקורים לגמרי.

תקופה מסוימת גוטה והוריה עבדו קשה כדי להחזיק במסעדה, אך בסופו של דבר הוכרחו לסגור אותה. המשפחה, שכללה את האב, האם, אח וגיסה, הגיעה אל סף רעב, וגוטה הרגישה שעליה מוטלת האחריות לחלצם מן המצוקה הקשה.

היה עליה להתחיל הכל מחדש. היא מצאה עבודה כמלצרית באולם ריקודים ובית קפה. למרות שעבדה שעות רבות, היא לא הצליחה לקיים את משפחתה. נחושה להצליח, ניסתה שוב את מזלה במסחר ובהברחה, אך גם שמרה על מקום עבודתה. פעילותה זו הכאיבה מאד לאביה, אבל אימה קיבלה זאת בהבנה, מכיוון שבכך היה סיוע של ממש לקיומה של המשפחה.

כיוון שדירתם היתה קרובה לחומות הגטו, חידשה גוטה קשר עם סנדלר פולני מכר משכבר הימים שגר ממולם בצד הארי של החומה. היא הזמינה אצלו בטלפון פירות, סיגריות, טבק ומצרכים אחרים, ואחרי חצות הם נהגו לאותת זה לזה על אופן העברת הסחורה לגטו. גוטה היתה זריזה וידעה כיצד להסתדר, והמבצע הוכיח את עצמו בהצלחה רבה, היא אף פיתחה יחסים ידידותיים עם שותפה שלעיתים חצה את החומה, כביכול לעסקים, אבל לאמיתו של דבר, נוצרו ביניהם יחסים אינטימיים.

לילה אחד כמעט עלתה לה הרפתקה חדשה זו בחייה. שוטר גרמני תפס אותה על יד החומה, אבל היא הצליחה לברוח והלילה החשוך הציל אותה מכדור המוות שנורה עליה. בדצמבר 1941, בשיא הצלחתה, סומנו מחדש גבולות הגטו. משפחתה של גוטה עברה לגור בחדר אחד בדירה של משפחה אחרת, הרחק מהמעבר בין חומות הגטו. גוטה לא התיאשה, והרפתקאותיה לא פסקו בשל כך. ביולי 1941 הציעו לה עבודה בבית קפה-בר חדש. לגוטה יצאו מוניטים כאישה צעירה ומושכת, אינטליגנטית ומעניינת, שאהבה ליהנות יחד עם לקוחותיה בבר. במקום החדש היה סיכוי להרוויח יותר כסף. המקום היה ידוע לשימצה בגלל המתארחים בו – בעיקר לא יהודים, וגם יהודים שעבדו עם הגרמנים. לאחר זמן-מה היא פיתחה יחסים עם בולק, מפקח משטרה פולני, שחיבב אותה מאד ורצה בה כפילגש – שלו בלבד.

גוטה נהנתה מיחסים אלה, שפתחו אפשרויות רבות, לה ולמשפחתה. היא אף ניסתה לעזור לאחרים שהיו בצרות או נתפסו בידי המשטרה הפולנית, ביניהם אנשים שנכלאו מפני שנתפסו בצד הארי, ואנשים שנתפסו ברחוב כדי לשולחם למחנות עבודה. סלפאק רומזת, שגוטה והוריה לא סירבו לקבל תשלום עבור שירות זה. לרוע המזל, כשתפסו את אחיה, נבצר ממנה להצילו, למרות המאמצים שנעשו. הוא נשלח למקום בלתי ידוע.

שיחותיה של סלפאק עם גוטה נפסקו במאי 1942. בצער על גירושו של אחיה, היא לקחה פסק-זמן מעבודתה, אבל שמרה על קשרים עם בולק מפקח המשטרה. מה עלה בגורלה בחודשים הגורליים מיולי עד ספטמבר 1942? איננו יודעים. האם הצליחה להשיג תעודות מזויפות ולעבור לצד הארי? אולי. בכל אופן, סיכוייה לשרוד היו טובים בהרבה מאלה של גברת ק"ר, אך נותרו מוגבלים מאד.

[דיאלוג]

סיפורה של גוטה מגלה כמה עליות ומורדות, למרות שתאריכים מדויקים אינם ברורים ניתן לחלקו לכמה תקופות ביניים:

ספטמבר – נובמבר 1939
דצמבר 1939 – נובמבר 1940
דצמבר 1940 – קיץ 1941
קיץ 1941 – דצמבר 1941
ינואר 1942 ועד לתאריך הראיון (כפי הנראה אחרי ה- 16 במאי, התאריך האחרון שהוזכר בראיון, אבל לפני יוני 1942).

אני לומדת שגוטה השקיעה מאמץ מתמשך כדי להתמודד עם המשברים שהלכו ותכפו בשלטון הכיבוש האכזרי. היא היתה נועזת, אמיצה ויצירתית, ידעה עם מי כדאי להתידד, והיתה מוכנה להסתכן בעיסקאות בלתי לגליות. ידעה לנצל מצבים לטובתה. אף על פי שפחדה מאלימות המלחמה, בעת המצור על וארשה המשיכה לעבוד עם הוריה במסעדה שלהם. היא כנה באופיה, לא צדקנית ואינה מרחמת על עצמה. האם מעיד סיפורה על שחיקה מוסרית? – היא לא היתה נאמנה לבעלה, וקשרה קשרים רומנטיים זמן קצר לאחר שיצא לוילנה. האם ניתן לומר שהיתה מוכנה "למכור" את גופה כדי לשמור על רמת חיים נוחה. איני חושבת שזאת היתה הכוונה בסיפורך, אף כי בין שורות סיפורך משתקפת מידה של אי נוחות. הביטוי הבולט לאי הנוחות שלך הוא בשתי הגירסאות של סיפור חייה של גוטה. אני מבחינה בשני סיפורים נפרדים.

הגירסה הראשונה מתמקדת ומרחיבה ב- 14 החודשים לפני הכניסה לגטו, ואילו את התקופה האחרונה בגטו סיכמת בשורות ספורות. ציינת שגוטה היתה מוכנה "למכור" את גופה. זאת ועוד, לפני שהגעת לקטע הזה, הסברת בפירוט מדוע נאלצה גוטה לקבל את העבודה שהביאה אותה ל"פי התהום". ההקשר הזה וצמצום בתאור מערכות היחסים שלה עם הגברים בבאר ובגיטו מבטאים את אי רצונך להוקיע את גוטה ואולי אף להביע סובלנות להתנהגותה.

בגירסה השניה, גוטה והוריה תוארו כבר בחודשים הראשונים של המלחמה, כאנשים שיודעים להסתדר. יחסם אל הפולקסדויטשה מניפולטיבי, ונובע רק מהרצון לשמור על מצבם הכלכלי. הבלעת בתאור מצמצם את המאמצים שעשתה גוטה כדי לחצות את הגבול על מנת להגיע לבעלה. ואילו פרק הזמן האחרון בסיפור חייה של גוטה תופש את המקום המרכזי, כחלק ארוך ומפורט, ומציע לקורא מעין דפוס התנהגות: שרשרת יחסים, שמתחילה עם הפולקסדויטשה, נמשכת עם הסנדלר הפולני, ונגמרת עם מפקח המשטרה בולק. יתר על כן: את מגלה לנו שאת העבודה כנערת בר-קפה היא קיבלה מפני שהיתה ידועה כנערה צעירה ומושכת, שזכתה "במיטב" הלקוחות.

למה כתבת שתי גירסאות על סיפורה של גוטה? איזה מהן העדפת? אני חשה את ההזדהות שלך עימה, את הערכתך לדבקותה בחיים, מסירותה להורים ולאלה שעבדה עמם. כאשר התייחסת לחקירה שעברה בידי הגרמנים אחרי שמצאו בכיסה את תמונת המאהב הפולקסדויטשה, הדגשת את האכזריות כלפיה וציינת שלמרות העינויים היא שמרה על שתיקה, כדי לא להפליל את ידידה ביודעה שבעיני הגרמנים "חטאו" לא יסולח.

את גם מציעה הסבר להתנהגותה כאישה "פורקת מוסכמות": מחד האווירה בה גדלה, במסעדה, מוקפת בשיכורים ואנשים מהמעמד הנמוך, ומאידך נסיבות הכיבוש והמדיניות הנאצית. עם זאת אין את מציגה את דרכה של גוטה כמחויבת המציאות. כך היא בחרה לחיות ובהסכמת הוריה. את הזכרת אמנם את הביקורת של שכניה, אך סייגת את הביקורת במצב הרוח ששרר בגטו. המתירנות שנחשפה בגטו נבעה ממידה לא קטנה של יאוש ורצון לנצל את החיים ואלה יצרו אווירה שהתירה התנהגות בלתי קונבנציונלית. את ייצגת עמדה שיפוטית ביחס לנשים כאלו בגטו, אבל הוספת, שהתנהגות כזאת אופיינית לנשים בתקופות מלחמה.

כאשר את מפרשת את העובדות בדרך זו, אני למדה על הערכתך לגוטה ובפני נחשפת ההתלבטות שלך באשר לדרך כזו של הישרדות. לא יכולת לגנות או לשבח את גוטה, אך גם לא להיות נייטרלית אליה ואל חייה בגטו. את עצמך חווית את אווירת הגטו, וחשת את אותם פחדים, אותו כאב וסבל שהיו מנת חלקה של גוטה ושל נשים רבות כמותה. לכן קולך משקף היסוס, דו-ערכיות, סימפטיה וביקורת על גוטה מעבר לאמפטיה האינטלקטואלית של החוקרת. ההיתה זאת האישה שבך, שבאותם ימים טרגיים הבינה כמה קשה היה לבחורה צעירה ויפה כגוטה להימנע מלנצל את נשיותה ואת מיניותה על מנת להתקיים? נראה לי, שסיפור זה מצטרף למה שכתבת בהקדמה, באשר לאמצעים ולמהלכים שנקטן נשים יהודיות, מעצם מורשתן התרבותית והחברתית, כדי "לנצח במאבק לחיים", לכן נמנעת מלציין, שבתנאים נורמליים היית מגנה את מעשיה של גוטה. את הטמפרמנט שלה ראית כסיבה למעורבויות הרומנטיות שלה, אבל לא פחות מכך גם את המוכנות להתמודד בגבורה עם אתגרים.

וגוטה עצמה, האם התייסרה בלבטים פנימיים? לא שיתפת בכך את הקורא באופן ישיר, אבל הסברת את העובדה, שהיא עצמה הרגישה לא בנוח מיחסיה שלה עם הגברים, בכך שחיפשה אהבה וקשר, במיוחד אחרי יחסיה עם ידידה הפולקסדויטשה. את גם תיארת כיצד נשחקה בימים בהם שרתה את הלקוחות שעות ארוכות, בקצב ובלחץ בלתי מתפשרים. האם איבדה שליטה, שאלת? תיארת כמה מוגבל היה חופש התימרון שלה בעבודה בעסק. תיאור כזה של מצבה, בתנאים כאלה, מרמז שתענוגות היין והאהבה, וביטחונה האישי, היו הרבה יותר מעורערים מאשר ניתן להניח מהסתכלות שטחית על עבודתה והתנהגותה.

הסיפור האחרון שבחרתי מהקובץ של סלפאק הוא על הספרנית, בתיה טמקין, האישה היחידה הנזכרת בדו"ח של סלפאק, וידוע שניצלה. היא יצאה מן הגטו לאחר הגרוש וחיה בזהות שאולה כנוצריה. טמקין אף הוזכרה ברשימותיו של רינגלבלום.11

באותה עת היתה טמקין כבת 30, נשואה וספרנית מדופלמת עם תעודה אקדמאית. היא המשיכה לעבוד בספריה ציבורית גם בעת המצור על וארשה, ולא נטשה את מקומה אלא בדצמבר 1939, כשיצאה פקודה מטעם הגרמנים האוסרת עבודת יהודים במוסדות ציבוריים לא-יהודיים. בתיה טמקין נהנתה מעבודתה, וחבריה לעבודה שמרו איתה על קשרים ידידותיים, אפילו אחרי שהוכרחה לעזוב את עבודתה.

בינואר 1940 היא קיבלה עבודה במחלקת הבגדים של CENTOS, הוועד לעזרת הפליטים. עשרות אלפי פליטים מילאו את וארשה, לאחר גירוש היהודים מהעיירות הקטנות והכפרים מחלקה המערבי של פולין. בחורף הקר של 1941, 1940 היתה דרישה עצומה לבגדים עבור הפליטים (שלעיתים קרובות הגיעו חסרי כל). טמקין הוכיחה את מסירותה וכושר האירגון שלה בכל המוצרים שנתנו לחלוקה בסנטוס. למרות שעזרה לאנשים רבים, טפחה חלום משלה – להקים ספריית ילדים. בין התרומות היו צעצועים וספרים, ואת הספרים היא שמרה. זה היה אתגר עצום ומסוכן, שכן הגרמנים סגרו את בתי הספר היהודים ומוסדות חינוך אחרים, בתוכם גם ספריות ולא התירו את תפעולם החוקי. היא אספה את הספרים והצעצועים בלהיטות עצומה, והסתירה אותם במחסן הבגדים. אחרי שעות העבודה, נהגה לבחור את הספרים שהיו ראויים במיוחד לספריה העתידית, ואת השאר, ספרים וצעצועים חילקה לבתי ילדים, למרכזי פליטים ול"פינות ילדים" שהוקמו ע"י ועדי הבתים.

במאי 1940 ארגנו את CENTOS מחדש והיא פוטרה, שכן בעלה היה אחד המנהלים ב-CENTOS, ופירנס את המשפחה. היא המשיכה לעבוד כמתנדבת, במטרה להמשיך לאסוף ולהסתיר ספרי ילדים לספריה העתידית. נובמבר 1940 התקרב והשמועות על הקמת הגטו הפכו למציאות. בתיה טמקין הרגישה, שעכשיו היא חייבת למצוא מקום מתאים לספרים שלה, אחרת תאבד אותם. כשנודע לה שאולם השייך לאחת הספריות הציבוריות יכלל בתחום הגטו, היא החלה לשדל את הנוגעים בדבר לשמור על המקום כספריה. צריך היה להסתיר זאת מעיני השלטונות הגרמניים, ובתיה טמקין הצליחה לשכנע את מנהלי ה-CENTOS לתלות את השלט שלהם בכניסה וכך לסייע בהשוואת המקום.

ברגע שהשיגה את המקום באופן "רשמי" ואת שיתוף-הפעולה שבשתיקה של CENTOS בעבודתה, אספה ספרים ביתר מרץ בעיקר מספריות שנסגרו, ומאוספים פרטיים בכל העיר. גם בכך היתה מידה לא מבוטלת של סיכון. היא שידלה את היודנראט לפנות לגרמנים ולבקש להפעיל את הספריה באופן גלוי. לאחר שני סירובים, בסתיו של 1940 ובאפריל 1941, הגיע הרשיון הנכסף, לאחר שהספריה פעלה בסתר ובאופן בלתי חוקי למעלה מחצי שנה. הספריה, שהיתה פתוחה רק כמה שעות בכל יום, היתה ממוקמת במרתף בניין לא מוסק, ומואר בקושי. טמקין קיבלה כעוזרת לספרנית נערה בת 13, מאחד מבתי הילדים.

אחרי חצי שנה התרחבה פעילות הספריה. ילדים הורשו לשאול שני ספרים בכל פעם; אחד ביידיש ואחד בפולנית. טמקין עודדה אותם לקרוא ספרות יידיש והיתה אפילו מוכנה ללמדם יידיש. פעם בשבוע היתה קוראת להם בקול בשעת הסיפור. כמה מנאמניה הצעירים סיפרו לה שאבותיהם נוהגים לקרוא למשפחה בימי שישי מהספרים ששאלו בספריה. היא גם פתחה חדר קריאה לכתבי עת וספרי עיון. ומבוגרים באו לקרוא. טמקין היתה מאושרת. היה זה חלום שהתגשם. לספריה הגיעו ילדים מבתי יתומים ומבתי ילדים, ולצידם ילדים מאושרים יותר, שחיו עם משפחותיהם. התשלום היה כמקובל בספריות ציבוריות, חוץ מילדים עניים, ששוחררו מתשלום.

מנובמבר 1941 מונתה טמקין כמנהלת הספריה, וקיבלה משכורת שסייעה בידה לתמוך באימה ובאחותה שהיתה פליטה. עם זאת הביעה ספק ביחס לצדקת התשלום לה, שכן ידעה את מצוקתט הכספית של הארגון. היא העריכה מאד את הסיפוק מעבודתה: "אני עובדת מתוך אהבה, אני חיה בגלל העבודה שלי והעבודה ריפאה אותי. אני האמנתי שאני סוללת דרך לעתיד עבור ילדים אלה. כשעבדתי בתנאים הרבה יותר משופרים, כמו במחלקת הביגוד של CENTOS, חליתי לעיתים קרובות והפסדתי ימי עבודה. היום אני עובדת בתנאים הרבה יותר קשים ובהרבה יותר אינטנסיביות, ועם זאת אני בריאה; הרגשתי הטובה בעבודה מחזקת אותי ומחסנת".

[דיאלוג]

כשאני קוראת את תיאורך על בתיה טמקין, אני חשה את הערצתך אליה. היא היתה אישה עם חזון, שידעה לאחד את נסיונה הציבורי עם הצורך האישי למציאת סיפוק עצמי מעבודתה. חוסר האנוכיות שלה והתמסרותה לעבודה מוכיח דאגה למשהו גדול יותר מאשר הישרדות אישית בלבד. עם זאת, אני חשה שדיוקנה חסר: לא סיפרת לנו דבר על חייה הפרטיים, ועל המעגל המשפחתי שלה. בתיאור ה"נקי" הזה אין פחד מפני אלימות בעת המצור או תחת הדיכוי של הכובש הגרמני. זה תיאור אינטלקטואלי על אחריות ותיאור של תשוקה למקצוע ולמשמעותו התרבותית והציבורית. התלהבותה והתמסרותה לעבודה, ואהבתה לספרים, הם האיזכור הרגשי היחיד. את כתבת על הרגשת הסיפוק שלה, וציינת שהיא עצמה הדגישה שרגשות כאלה היו חריגים באווירה העכורה ששררה בגטו.

טמקין היתה בעלת תחושה ברורה באשר לזהותה; היא היתה בעלת מקצוע, וחונכה לאתגרים תרבותיים. היא הקימה את הספריה, מכיוון שזה היה חלק מרכזי בתפיסת עולמה לגבי מהות דמות האדם. כמו כל הילדים, גם אלה שבגטו רשאים, זכאים להנות מאוצרות הקריאה; זה יבטיח להם עתיד באיכות אנושית. תיארת את הקול הפנימי, שקרא לטמקין להגשים את שליחותה, ולא הניח לה עד שהגיעה לכך. כתבת שאדם הנקרא לשליחות, מאמין בה כנגד כל סיכוי. טמקין האמינה בשליחותה באמונה כל כך שלמה, שבסופו של דבר היא השיגה את מטרתה. תיאור כזה מטריד אותי מאד. זה נכון בזמנים רגילים, אבל מה קורה בתקופת חורבן? כל כך הרבה אנשים מסורים שרצו להגשים מטרות נעלות מתו מרעב, נשלחו למחנות ריכוז, או חלו ללא תקווה להירפא. היות שהיא ובעלה עבדו ב-CENTOS, היתה טמקין בין אלה שיכולים היו להגשים את חלומם. היא לא היתה בין המתעשרים החדשים ש"חיו טוב" בגטו. הקו שהפריד בין אלה שהתחננו לאוכל לבין השבעים היה דק מאד, אף כי אורחות חייהם היו שונים מאד. עם זאת, היא היתה בין אלה שהמצוקה לא הרסה את שאיפתם וחלומם על שליחות והפעילו את יכולתם כדי למלא אותה ולמצוא סיפוק בעשייה זאת. זה המצב שסייע לאנשים אלה להתגבר על קשיים פיזיים ועל הפחד – כפי שטמקין עצמה ציינה קודם, כשציטטת אותה.

את תיארת אותה כאדם עם ביטחון עצמי, פעילה ויצירתית. סיפורך אינו מציב אותה כאשה גאוותנית ומתנשאת, מכיוון שאת מדגישה שהיא חשה מבוכה מעם העובדה ששילמו לה עבור היותה מנהלת ספריה. ניתן לשמוע את הצטדקותה: הייתי צריכה לעשות זאת ללא תמורה כספית, מפני שאני זוכה לסיפוק רב כל כך, אבל אני זקוקה לכסף.

סיכום

שחזרתי שלוש מהביוגרפיות שכתבה סלפאק, ורקמתי מתוך הטקסט דיאלוג מדומה בינינו. אני יכולה לכנות את התהליך הזה "לדמיין את האמיתי".12 זאת בעיקר מטרת ההיסטוריונים. בזה אני ממשיכה את דרכו של קולינווד (Collingwood) בספרו רעיונות ההיסטוריה, כי הוא קורא להיסטוריון ללכת בעקבות הגיבור ההיסטורי, בהניחו שבאמצעות הדמיון יכול ההיסטוריון לגשר בין עבר לעתיד. אני הולכת גם בעקבותיו של סם ויינבורג (Sam Weinburg), הטוען שההיסטוריון חייב להעריך נכוחה את ההבדלים בינו לבין הגיבור ההיסטורי.13 פערי הזמנים, המנטליות והתרבות המפרידים בין עבר לעתיד, מחייבים לדעתו את ההיסטוריון לראות את ההיסטוריה כלימוד "האחר". רק אז, אמר ויינבורג, יכול היסטוריון לבסס את האמפטיה ההיסטורית שקולינגווד מצפה לה. אני ערה למתח שקיים בין השחזור ההיסטורי של העבר, לבין הזיכרון הקולקטיבי. אני ניגשת לעבר, לא רק מתוך אישיותי, הערכים והאידיאולוגיה שלי, אלא גם עם דימויים ומיתוסים שספגתי בחברה הישראלית ובקהילה המקצועית אליה אני שייכת. אני סופגת מן הזיכרון הקיבוצי, אך בעבודתי כחוקרת וכמורה גם תורמת לו. לכן "לדמיין את האמיתי" היא משימה לגמרי לא פשוטה.

לפני הכל אני צריכה ללמוד על סלפאק עצמה, אבל קיים רק ידע מועט אודותיה. לכן, סיפורה על נשים אחרות הופכים למקור מרכזי שממנו ניתן לדעת את סלפאק. אני מתארת לי אותה כפמיניסטית, חברתית ותרבותית. היא היתה אישה משוחררת, בעלת השכלה, שחשבה שכל אישה (וכפי הנראה, כל בני האדם) צריכה להיות עצמאית על מנת להגשים את יעודה. היא החשיבה מאד חינוך והשכלה, מאחר שלדעתה המסורת ומוסכמות החברה מנעו מנשים להתפתח, וכבלו אותן לעבודות-בית בלבד. במדגם שלה, שש נשים היו בעלות מקצוע, אחוז גבוה יותר ממה שניתן היה למצוא בדרך כלל בכל קהילה יהודית. היא הדגישה, שלמרות התנאים הקשים ששררו בגטו, העניקה העבודה לנשים אלה סיפוק של ממש. בתיה טמקין, הספרנית, מיצגת במאמר שלפנינו קבוצה זו. ואולם במיסמך המלא מתארת סלפאק אגרונומית שעבדה ב-TOPOROL, חברה להכשרה חקלאית. TOPOROL יזמה בגטו עיבוד חקלאי של חלקות קטנות, כדי לגדל ירקות ולהעשיר את התזונה של תושבי הגטו.14
היא ספרה לנו גם את הסיפור של גברת ב"ט, דיאטנית שעבדה באירגון מטבחים ציבוריים, שהיתה בעלת ניסיון מקצועי רב, והקדישה את עצמה לשפר את תזונת תושבי הגטו באמצעות המטבחים.15 נשים אלה בעלות מקצוע יכלו להוכיח את יכולתן, ועל פי תיאוריה של סלפאק גילו יותר גמישות בתנאים החדשים. היא העירה, למשל, שנשים יהודיות, אף שלא זכו לכבוד מיוחד על היותן פועלות מצטיינות, הוכיחו במשבר המלחמה והגטו את היכולת לממש בדרך הטובה ביותר את כישוריהן.16

היא אף כיבדה את הגישה המסורתית של עקרות בית ונשים ממעמד הפועלים לבעליהן, והעריכה את אחריותן למשפחותיהן.17 היא תיארה את הסיכונים שנטלו על עצמן, כדי להגן על בעליהן וילדיהן. היא העריכה את אומץ ליבן בנכונותן לוותר על מקום העבודה שמצאו כדי לפנותו לבעליהן, בתקווה שאישורי העבודה ימנעו את השילוחים למחנות לעבודת כפייה.18

וכך, עם כל הכיעור שבמלחמה, המשברים והטרגדיות בחיי הגטו, נתן מצב זה הזדמנות לנשים רבות להוכיח את יכולתן. רק בהקשר זה אנחנו יכולים להבין למה התכוונה כשכתבה שנשים הן שהיו המנצחות במאבק לחיים. לכן היא העריכה את השימוש בנשיות כדי לקבל תרומות לנצרכים, והצדיקה משחקי קלפים, שנועדו לאסוף כסף לילדי הפליטים.19

סלפאק חשבה שהיחיד חייב לחלוק את גורלו עם הקולקטיב והוא זוכה להשראה משותפות כזו. היא חשבה שאפילו בתנאים הקשים ביותר, חייה הפרט לקחת על עצמו אחריות לקהילה. לכן ביטאה הערכה רבה לעובדים במרכזי הפליטים, לעובדים במטבחים הציבוריים, למחנכי ילדים, ולכל מי שעשה בהתנדבות בוועדי הבתים, בפינות הילדים או בכל מקום אחר.20 היא היתה ביקורתית מאד לגבי נשים שרק העמידו פנים ולקחו על עצמן תפקידים מכובדים, כדוגמת גברת יושבת-ראש של ועד בית, מבלי שהראו נכונות לשאת בעול האמיתי. והיא גם הסתייגה מהמעמד הבורגני העליון ובעיקר מן ה"מתעשרים החדשים" אף כי גם בקרבם מצאה נשים שגילו תעוזה והבנה לקשיי המציאות ולצרכי הזולת.21 היא העריצה את האישה העובדת שמצאה את הכוח להתמסר לעניים ולנצרכים.22 בסולם הערכים שלה העניקה סלפאק את הערכתה לאלה ששמרו על כבוד עצמי, עשו את מירב המאמצים כדי למצוא עבודה, ונמנעו מלקבץ נדבות. היא כנראה הרגישה שאלה שהיו מסורים למטרה נעלה, היטיבו למצוא את הכוח להתמודד בחיי היום יום של הגטו וגם לשמור על אנושיותם.23

פעלתנות (בניגוד לסבילות) היתה ערך חשוב בהשקפת עולמה של סלפאק. התנאים החורגים מכול נורמליות והכיבוש דרשו שנשים תהיינה פעילות כדי להבטיח את הישרדות משפחותיהן בדרכים לא קונבנציונליות. לעיתים רחוקות השתמש סלפאק במילה "אהבה", או בתאור ישיר משל רגשות. אני מניחה שהדבר מבטא חלק מתרבות התקופה. ואולם נדמה שהתכוונה לאהבה וחמלה בתאור היחסים בין בני זוג וקרובים אחרים, אימהות וילדים ובין ידידים. נוכח סכנות רבות, ובמיוחד האפשרות שגברים יילקחו באופן פתאומי למחנות עבודה, העריכו הנשים שהסכנה הנשקפת להן קטנה יותר, והן הרשו לעצמן להימצא ברחובות ביתר חופשיות. הן גם לא היססו להשתמש ב"גינונים נשיים" כדי להטעות שוטרים פולנים או גרמנים, ובכך להציל חיים.24

במצב המלחמה, ובמיוחד בתנאי הגטו, נשללה מן היחיד החרות לבחור את דרך חייו. ואולם הנשים שסלפאק בחרה לתאר בחרו. הן ידעו לבחור בגבולות המצומצמים שהכיבוש והגטו יצרו. הן חיפשו בהתמדה חלופות לעבודה, להכנסה, לשמירת החיים ועוד. היא ציינה נשים שהעדיפו לעבוד, ולא לקבץ נדבות ברחובות, שעסקו בהברחות, שעברו לצד הארי למרות הסכנות, או "שמכרו את גופן". הבחירה והעדר הבחירה שיקפו את התנאים הכלליים בגטו וגם את אופייה ועולמה של כל אישה ואישה. הרצון והמאמץ לבחור משקפים מידה של עצמאות ופעלתנות. ואלה שעמדו מנגד בתנאים שנכפו עליהן והחליטו מתוך מודעות לחצות את הגבול לווילנה, להקים ספריה, או לחפש עבודה מסוימת ראויות לדעתה של סלפאק לשבחים.25

סלפאק כתבה על הנשים שראיינה, כאילו ציפה להן עתיד. הן האמינו שישרדו, יהגרו, יקימו חיים חדשים לעצמן, ואולי ילמדו מקצוע חדש. למרות המציאות של החיים הקשים, הרעב, המוות והעליבות, משדרים סיפוריה תקווה. הגיבורות שלה הקדישו את עצמן לחיים, להתגברות על המצב, להמשיך ולשרוד.

סלפאק משתפת את הקורא בהערות פילוסופיות רבות, אם כאשר היא מתערבת בסיפור החיים של המרואיינת, אז כאשר היא מסכמת את סיפורן האינדיבידואלי.
בכל המקרים היא קישרה את הדקויות שבסיפורי החיים עם ערכיה שלה, ואותם עימתה עם ערכיה של המרואיינת. אפילו באביב 1942 היא לא היססה לנקוט עמדה לגבי חשיבותו של המקצוע, ערכה של העבודה והכבוד העצמי, ועד כמה חשובים יושרו של האדם ומסירותו לעצמו ולזולתו.

אילו היינו אנחנו כותבים את הביוגרפיות האלה, ההיה הסיפור שלנו שונה, ביודענו את סיומו?

הערות שוליים:

  1. ניתן למצוא את מחקרה של צציליה סלפאק בארכיון רינגלבלום (ARI/49 מחולק למספר סרטים. הנשים שראיינה מזוהות רק בראשי תיבות. אני השתמשתי בעותק הנמצא ביד ושם (YVA 217/4 JM ו-215/3/ JM (להבא סלפאק, ואחריה מספר הסרט). יש בידינו מידע מועט מאד על סלפאק. רינגלבלום כותב, שהיא זכתה לפירסום הודות לכך שתרגמה 12 כרכים של ההיסטוריה של היהודים מאת דובנוב לפולנית, והיא נתבקשה לכתוב על יהודי הגטו, הוא מזכיר, שהיא נשלחה לטרבלינקה בזמן הגירוש הגדול הראשון בקיץ 1942, ראה: עמנואל רינגלבלום, כתבים אחרונים, כרך 2 (ירושלים: יד ושם, 1944) עמ' 223-225.
  2. למידע נוסף על יזמת המחקר הזה בגטו ראה: Joseph Kermish, (ed.), To Live with Honor and Die with Honor: Selected Docunents from the Ghetto Underground Archices "O.S." (Oneg Shabbat), Jerusalem, Yad Vashem, 1986; Raye Choen. "Emmanuel Ringelblum: Between Historiographical Tradition and Unprecedented History", Gal-Ed on the History of the Jews of Poland, Vol. XV-XVI, 1997, pp. 105-117
  3. סלפאק, סרט 1, תוכן הענינים. ראה גם תכנית מחקרה "סיכויי המחקר", YVD JM 3489.
  4. נעזרתי רבות במתודולוגיה שהוצגה במחקרים המפורטים בהערה 13.
  5. ראה: הערה מספר 1 (קרמיש).
  6. סלפאק, סרט 1.
  7. סלפאק, סרט 1.
  8. סלפאק, סרט נ3.
  9. ביום שישי בלילה, ה- 18 באפריל, נכנסה קבוצה קטנה של אנשי ס.ס. לגטו ופרצה לבתים מסוימים, לפי רשימה שהיתה בידיהם. הם הוציאו בכוח את האנשים החוצה וירו בהם ברחובות, גופותיהם לא נאספו עד הבוקר. לא ניתן הסבר למה נורו אותם 52 אנשים (היו 60 משמות ברשימה), והדבר גרם לבהלה בגטו. אותו לילה זכה לכינוי "ליל ברתולומיי", או ליל הדמים. מאז ועד לגירוש הגדול מהגטו, שחל ב- 22 ביולי 1942, שלט הטרור בגטו, וכמעט בכל לילה בוצעו במקום רציחות של יהודים. לפרטים ראה: ישראל גוטמן, יהודי וארשה, 1939-19443; גטו, מחתרת, מרד, תל אביב, תשל"ז.
  10. סלפאק, סרט 3.
  11. רינגלבלום, כתבים אחרונים, כרך 2, עמ' 223-225.
  12. את המבע הזה שאלתי מהכותרת של המאמר מאת רותאלן יוסלסון. ראה הערה מס' 4.
  13. Robin George Collingwood, The Idea of History, Oxford, Clarendon Press, 1993; Sam Weinburg. "Making Historical Sense" in Peter Seixas & Sam Weinburg, (eds.), Teaching & Learning History in a National & International Context, N.Y., N.Y.U. Press, 2000' pp. 14-18.
  14. סלפאק, סרט 1, גברת ר'.
  15. סלפאק, סרט 2.
  16. סלפאק, סרט 2.
  17. סלפאק, סרט 3. גברת ג' בת 13, שתוארה כ"נובו ריש". אולם, היא תיארה את יוזמותיה כשבעלה איבד את עסקיו והוריה ומשפחת אחותה לא יכלו להתפרנס. היא היתה מוכנה לעסוק בכל מיני מקצועות כדי לקיים את המשפחות שלה.
  18. סלפאק, סרט 1. גברת ה', בת 30, מתוארת כיפה, בעלת מראה ארי, ממשפחה של מעמד הביניים הנמוך. לפני המלחמה היא עבדה במחלקת הגרביים בחברת יצוא גדולה, ואיבדה את מקום עבודתה כשפרצה המלחמה. היא היתה מוכנה לנסות כל מקצוע כדי לעזור לבעלה, שהיה צבע. גם במקרה שלה, מדגישה סלפאק את השימוש בנשיות כדי להשיג יתרון במסחר ובמציאת מקום עבודה.
  19. סלפאק, סרט 3, גברת ג'.
  20. סלפאק, סרט 2, בתיאור על המצפון של אחריות ציבורית של גברת מ"ט הדיאטנית.
  21. סלפאק, סרט 3, גברת ג', ראה הערה מס' 17.
  22. סלפאק, סרט 1, גברת ה' עזרה לפליטים בגטו למרות הקשיים שהיתה נתונה בהם.
  23. ראה הערותיה על גברת ס', יוצרת מחוכים וגברת פ', אישתו של הסנדלר, שתיהן בסרט מס' 1.
  24. סלפאק, סרט 1, גברת ה' והסיפור של גברת פ', אשת הסנדלר, לתיאור מפורט יותר של האישה הזו ראה, Dalia Ofer, "Between Rupture & Cohesion: The Jewish Family in Eastern European Ghettos During the Holocaust:, Studies in Contemporary Tewry. Vol. XIV, 1998, ppp. 143-165.
  25. ראה גם: Dalia Ofer "Gender Issues in Ghetto Diaries & Interviews: The Case of Warsaw" in Women in the Holocaust, Dalia Ofer & Lenore Weizman eds., New Haven, Yale U. Press, 1998, pp. 143-167.
ביבליוגרפיה:
כותר: נקודת ראותה מבעד למבטי: צציליה סלפאק מספרת על נשים בגטו וארשה
מחברת: עופר, דליה
תאריך: אפריל 2003 , גליון ע"ה
שם כתב העת: ילקוט מורשת : כתב עת לתיעוד ועיון
בעלי זכויות : מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
הוצאה לאור: מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית