אמהות בצל השואה: הזנת המשפחה

בחיי היום יום הקשים האלה הייתה הזנת המשפחה נושא חשוב ומרכזי בחייה של האם. היא הייתה אחראית על אספקת המזון וחלוקתו בין בני המשפחה. את רגשותיה האימהיים ורצונה להיטיב עם בני משפחתה, ביטאה האם היהודית ביצירתיות בהכנת התבשילים. כך היה גם כאשר התנאים הכלכליים היו קשים והן נזקקו לסיועם של ארגוני עזרה וצדקה. אף על פי שהמבנה הכלכלי בגטו לא היה זהה למצב ששרר לפני המלחמה ולפני הכניסה לגטו, הרי גם במצב החדש היה יתרון לנשים שבאו ממעמד כלכלי גבוה ביחס לנשים ממעמד כלכלי נמוך. משפחות שהצליחו להעביר לגטו חפצים בעלי ערך כגון: חפצי בית, מטבע חוץ ותכשיטים, יכלו להמירם במזון. היכולת להשיג מזון ולהפיק ממנו את המרב הייתה המרכיב המרכזי בסיכויי ההישרדות של המשפחה. כך היה בכל הגטאות עד התחלת הרציחות ההמוניות.

ככל שהצליחו הנשים היהודיות להוכיח מיומנות גדולה יותר בהזנת המשפחה בתנאים הקשים ובמצוקה, וככל שהיו יצירתיות יותר בשימוש במזון הדל שעמד לרשותן, כן גדלו הסיכויים של בני משפחתן לשרוד ב'תקופות השקטות' של הגטו. רובן לא יכלו למחסור. בגטאות הגדולים בוורשה ובלודז' שרר רעב של ממש, שהתבטא בבטן נפוחה, בחולשה כללית ובמחלות שונות, שנבעו ממחסור באבות המזון ובוויטמינים. התוצאה הקשה הייתה מוות המוני מרעב של ילדים, זקנים ומבוגרים. בגטאות הקטנים היה המצב יחסית טוב יותר, בעיקר במקומות שניתן היה לקיים קשרים עם האוכלוסיה הלא יהודית. אך גם במקרים אלה מילא המעמד הכלכלי והיכולת להמיר דברי ערך או אפילו מלבושים או חפצי בית במזון, תפקיד מכריע בסיכויי ההישרדות של המשפחה.

חלוקת המזון ליהודים במזרח אירופה – מבחינת כמותו, הרכבו ואיכותו – מעידה על מדיניות של הרעבה מכוונת של השלטון הנאצי. המחקר מלמד על הוויכוח שהיה קיים בקרב השלטונות הנאציים, בין אלה שגרסו הרעבה מכוונת של היהודים ובין אלה שראו יתרון בניצול כוח עבודתם עד להחלטה הסופית של גורלם. היהודים העריכו שכוונת הגרמנים היא הרעבה מכוונת.²¹ בקצבה של כמה מאות קלוריות ביום לא היה די לקיום, לכן נאלצו היהודים למלא את החסר באמצעות הברחות בשוק השחור.

המאמץ להשגת המזון היה המאמץ העיקרי להמשך הקיום. האחריות להפיכתו ל'ארוחות' הוטלה על הנשים. האמהות ראו במילוי תפקידן זה לא רק ביטוי לאחריותן כאמהות, אלא גם דרך להבעת רגשותיהן. כמו בעבר, גם בגטו היה ה'בישול' הטוב, הדרך של האישה לבטא את רגשותיה. גם בתנאים אלה נשמר סמל ההצלחה המסורתי היהודי על "אשת חיל", כבעבר.

ביומנים בני התקופה ובזיכרונות שכתבו הניצולים, אנו קוראים פרטים על מאמציהן של האמהות להכין את הארוחות, ועל ה'תפריטים' החדשים – מלא כלום, שנוצרו בגטו. כך לדוגמה: קציצות מקליפות תפוחי אדמה וקליפות של סלק, כבד קצוץ ממיני ירקות שחולקו בגטו, או מרקים שעיקר תכולתם מים. בעדויות שנגבו מייד לאחר המלחמה, על ידי הוועדה ההיסטורית בפולין, מתייחסים העדים לא פעם בהומור לטעמים השונים שהיה למזון בגטו, מר כמרה, לביבות קפה וכדומה. זהו הומור עצוב המבטא את בדידותם של המעידים.²²

העדויות בנות התקופה מספרות, שנשים התמודדו עם הרעב ביתר הצלחה מהגברים. אמהות היו חוסכות ממנת המזון שקיבלו במקומות העבודה כדי להביאה הביתה לילדים. אין לומר שאבות לא עשו זאת, אולם דומה שהתנהגותן של האמהות שחסכו ממזונן לילדיהן ולעתים גם לבני זוגן, ביטאה גם המשכיות של מסורת שהייתה מקובלת במשפחות מצוקה, שבה האם הייתה תמיד האחרונה בתור לסיפוק צרכיה. לא אחת תמהים כותבי היומנים כיצד יכלה האם לוותר על מנת המזון הזעומה ובכל זאת להחזיק מעמד, או כיצד סיגלו האמהות לעצמן את היכולת לחוש ברעב פחות מאשר הגברים או הילדים. אנו קוראים גם על המאמץ של אמהות לחגוג ימי הולדת או חגיגות אחרות, באמצעות הכנה של עוגה מאולתרת, או ארוחה חגיגית סביב שולחן עם מפה, אף על פי שהמזון שהוגש היה מועט ביותר.²³

המקורות מלמדים, שילדים יהודים בפולין בתקופת הכיבוש הנאצי שינו מהר מאד את מעמדם כילדים והיו לחלק חשוב בארגון החיים של המשפחה ובדאגה להשגת מזון. רבים מתארים את מצוקתן של האמהות, שילדיהן הסתובבו בחוצות הגטו ועסקו בהברחה. על חלקם של הילדים במסלול ההברחה בגטו כותב עמנואל רינגלבלום:

ברחוב שיינה מתנהלת ההברחה בדרך זו: פועל ניקיון עומד מהעבר השני של החומה ומטאטא בהתמדה. דרך הפרצה שנועדה לניקוז מי גשמים הוא דוחף פנימה מצרכים שונים במטאטא ודרך אותה פרצה הוא מקבל כסף. דרכה זוחלים ועוברים ילדים כחושים בני 4-3 המקבלים את הסחורה מהעבר ההוא. ונקל לשער מה עובר על אם שילדה נתון בכל רגע לסכנת מוות.²⁴

אחים ואחיות גדולים דאגו לילדים הקטנים. יחד אתם עמדו בתורים הארוכים למים וללחם. הם החליפו את האם בעבודות הבית, ומשהגיעה האם לעת ערב, לאחר שעות ארוכות של עבודה או התרוצצות בסדור עניינים, בפעולה למען שחרור הבעל, ציפו ממנה הילדים, הבן או האח, שתכין את הארוחה הדלה ואף תחלק אותה באופן שוויוני בין כל בני המשפחה. האמהות חיו בחרדה מתמדת מפני כובד האחריות המוטלת עליהן גם במקום העבודה וגם בעבודות הבית.

ולסיום נושא זה קטע קטן מיומנו של דוד שיראקוביאק, נער בן 16 מגטו לודז', הכותב על אמו, לאחר שרופא בגטו סימן אותה כחלשה מבחינה פיזית, ולפיכך מיועדת לגירוש:

אימא הקטנה והרזה, שכל כך הרבה אסונות עברו עליה, שכל חייה היו קודש לאחרים, קרובים וזרים, שאילולא גנב ממנה אבא את מזונה, אולי לא הייתה נלקחת בגלל התשישות. אמי המסכנה, שתמיד קיבלה על עצמה הכול ברצון והמשיכה להאמין באלוהים, הוכיחה עכשיו מודעות מלאה למצב, ולמרות העצבנות הגדולה, דיברה אתנו בפטליזם ובהיגיון קורע לב על גורלה. היא הסכימה כשאמרתי לה שהיא מסרה את חייה בכך שהייתה מלווה ונותנת מצרכי מזון, אבל היא דיברה בחיוך מריר על כך שראיתי שאין היא מתחרטת כלל, ואף על פי שהיא אוהבת את חייה והם יקרים לה, קיימים בשבילה ערכים גדולים מהחיים כמו אלוהים, משפחה... היא נפרדה מכל אחד מאתנו בנשיקה... והלכה במהירות לקראת גורלה.²⁵

לחלקים נוספים של המאמר:
אמהות בצל השואה: פתיחה
אמהות בצל השואה: המשפחה והאם בצל האיום הנאצי
אמהות בצל השואה: הזנת המשפחה (פריט זה)
אמהות בצל השואה: שמירה על הניקיון ועל הבריאות
אמהות בצל השואה: פרידה
אמהות בצל השואה: הפרידה לאחר פרוץ המלחמה
אמהות בצל השואה: סוף דבר

הערות שוליים:

Christopher Browning, The Path to Genocide: Essays on Launching the Final Solution (Cambridge, 69-12, 1992)
עדותו של ה' רסארט, ארכיון יד ושם 1946, M-1/E
Michal Unger, "The Status and Plight of Women in the Lodz Ghetto", in Dalia Ofer and Lenore J. Weitzman, Women in the Holocaust (New Haven, 1998), 123-142
עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה: גטו ורשה ספטמבר 1939 – דצמבר 1942, א', (ירושלים, 1992), 278.
David Sierakowiak, The Diary of David Sierakowiak: Five Notebooks from the Lodz Ghetto, edited with an introduction by Alan Adelson, trans. From the Polish by Kamil Turowski (New York, 1996), 219