עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > מפגשים ועימותים בין-דתיים > עלילות וגזרותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהדות ספרד
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
החל במאה ה- 9 סבלו היהודים בח'ליפות המוסלמית מאיבת השליטים וההמונים. המאמר בוחן את עיסוקיהם הכלכליים של היהודים ואת הרקע הדתי החברתי והכלכלי להתפרצויות האיבה כלפיהם.



יחסי איבה ליהודים על רקע כלכלי וחברתי בח'ליפות המוסלמית במאות התשיעית והעשירית
מחבר: אברהם גרוסמן


א

מעמדם החברתי והמשפטי של היהודים בארצות האיסלאם בימי-הביניים מתואר לעיתים קרובות באור חיובי. תיאור זה מושפע, במידה רבה, מהשוואת מעמדם של היהודים עם זה שבארצות אירופה הנוצרית. ככלל, הדבר נכון. באירופה הנוצרית סבלו היהודים, בדרך כלל, מפגיעות קשות יותר. יחס חיובי זה בולט עוד יותר על רקע העובדה שבאירופה נטלה, בדרך כלל, הכנסיה הנוצרית חלק חשוב בגיבוש היחס אל היהודים ופיתחה אידיאולוגיה מקיפה שבאה להצדיק את השפלתם. (לאידיאולוגיה זו היתה השפעה רבה על הפגיעות החוזרות ונשנות ביהודים ואף על ההדים הרבים שהיו להן). בח'ליפות המוסלמית, לעומת זאת, לא היה גוף המקביל לכנסיה הנוצרית.

אך השוואה זו קיפחה במידה רבה, את האמת ההיסטורית. בשלושת הדורות הראשונים להופעת האיסלאם היה היחס ליהודים טוב יחסית, אך הוא הלך ורע בהדרגה. הירידה מצאה את ביטויה במעמדם המדיני, המשפטי, החברתי והבטחוני.1

מן המאה התשיעית ואילך נתקלו היהודים לעיתים קרובות ביחס עוין ומשפיל, בגזירות שונות ואף בהתפרצויות אלימות שהביאו לקורבנות רבים. לא תמיד זכו אלה לאותה תשומת-לב שניתנה לגזירות שפגעו ביהודי אירופה המערבית.2 לאמיתו-של-דבר, ידעו היהודים שדרו ברבות מארצות הח'ליפות המוסלמית, היטב כי גלות ישמעאל – קשה היא. בעיני הרמב"ם, לא היתה גלות קשה ממנה.2*

התעמולה האנטי-יהודית בח'ליפות ניזונה משני מוטיבים עיקריים: מוטיב דתי ומוטיב חברתי-כלכלי. בדיון זה אתייחס לשני, לזה החברתי-כלכלי. מטרתי היא לבדוק אם הוא הופיע כבר במאות התשיעית והעשירית ומהו משקלו בהטפה נגד היהודים ובהתפרצויות נגדם. שאלה זו (ביחס למאות התשיעית והעשירית) לא נבדקה, למעשה, עד עתה, למעט הערות ספורות במחקרים שיוחדו לנושאים אחרים. בדיוננו זה נעסוק בה משני היבטים: יחסם של השלטונות ויחסם של המוני העם; ויש להבחין ביניהם הבחנה ברורה. אסתייע גם במקורות המתייחסים למחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, באשר הם משקפים, במידה רבה, גם את הלכי-הרוח של הימים שקדמו להם.

ב

כדי להבין את הרקע לאותם יחסי איבה, יש לתאר, ולו ברמיזה בלבד, את המהפכה שחלה בעיסוקיהם הכלכליים של היהודים ובמעמדם החברתי באותה תקופה. יהודי בבל – אשר היוו את רובו של העם היהודי בכל אתר לאחר כיבושי האיסלאם – נטשו את החקלאות במהירות רבה. לא כאן המקום לדון במניעיה של נטישה זו, אך מן המקורות עולה, כי בשנת 785 שוב לא עסקו רוב יהודי בבל בחקלאות. רב משה, גאון סורא, העיד, כי תקנת הגאונים, לפיה ניתן לגבות כתובת אשה וחובות גם ממיטלטלין, מקורה בעובדה 'משום דהכא רובא דעלמא לית להון מקרקעי'. מדברי רב שרירא גאון ואחרים עולה, כי התקנה נתקנה בשנת תתרצ"ו לשטרות, כלומר בשנת 3785. מסתבר, כי הכוונה לרוב יהודי בבל ('הכא') ששוב לא היו בידיהם קרקעות. לו היה מדובר באיזור אחד בבבל, ספק אם היו נזקקים לתקנה כללית מעין זו. את דבריו 'אבל בשאר מקומות דרובא דאינשי אית להון מקרקעי', יש ליחס לאותם אזורים בבבל ובסביבותיה, שבהם המשיכו יהודים לעסוק בחקלאות, וכנראה גם לקהילות ספרד, שרוב תושביהן היהודים עסקו בחקלאות עד המאה השתים-עשרה. רבים מיהודי בבל פנו למסחר והשתלבו בשכבה החדשה של המעמד הבינוני והמעמד הגבוה של אנשי מסחר מוסלמים, שכבה שפרחה ועלתה בסוף המאה השמינית ובמיוחד במאה התשיעית.4

עדויות רבות על מעבר זה של יהודים אל המסחר נשתמרו במקורות פנימיים וחיצוניים ובמיוחד בספרות השאלות-והתשובות. עשרות רבות של שאלות-ותשובות מן המאה התשיעית ולאחריה (במיוחד אלה של רב פלטוי ושל רב נטרונאי) נוגעות לפעילותם של היהודים בסחר המקומי ובסחר הבין-לאומי בתוככי הח'ליפות המוסלמית. היו מהם כאלה שצברו להם ממון רב, ונשתמרו אף עדויות על חיי ראווה ופאר שרבים מהם ניהלו. בצידם יש להזכיר את הבנקאים היהודים בבגדד וחצרנים אחרים, שעלו לגדולה גם מבחינה פוליטית ותפשו מקום ראשון במעלה אף בהנהגת יהודי בבל.5 לפי המקורות שהגיעו אלינו, אין בידינו לקבוע מה היה מספרם של יהודים אלה, אך, ככל הנראה, היו רבים. השאלות-והתשובות הרבות, הדנות בכך, מסייעות להנחה זו. שינוי זה במבנה הכלכלי השפיע במידה רבה גם על דמותה של החברה היהודית. אילוסטרציה נאה לכך יש בדבריו של רב שרירא, במחצית השניה של המאה העשירית, שאין הנשים היהודיות בבגדד רגילות לעשות כבעבר מלאכות שהנשים היהודיות בכפרים עדיין ממשיכות לעשותן: 'והני מלאכות טוחנת ואופה ומכבסת, הכין דינינן בהו לפום חשיבות כל אדם ומנהג המקום בדומין לו. דכי מחייבינן למטחן בכפרים דרגילן נשי דטחנן, אבל כואת בגדאד, דלא רגילן נשי למיטחן כל עיקר לא מחייבינן'.6 הוא אף השתמש בדבריו שם בלשון 'אשה חשובה בעשירות'. מציאות דומה היתה באותם ימים בערים שונות בצפון-אפריקה ובמצרים, כפי שעולה ממקורות שונים שנשתמרו בגניזה הקהירית.7

קביעתנו זאת, שיהודים רבים עסקו במסחר ושחל שינוי ניכר באורח-חייהם, עומדת, אומנם, בסתירה לדבריו של אחד מטובי הסופרים הערבים באותם ימים, אל ג'אחיט', המספר כי היהודים בזמנו (אמצע המאה התשיעית) עוסקים כולם במלאכות 'בזויות' (בורסקאים, צבעים וכדו') – ובשל כך אף גדלה שנאת ההמונים אליהם – אך המקורות אינם מאשרים קביעה זו, ובשום פנים אי-אפשר לקבלה. ייתכן שבאה בה לידי ביטוי מגמתו לתארם כבזויים, כדי להשפיל כבודם בעיני המוסלמים.8

ג

כבר במאה השמינית ניכרו בבירור ירידה במעמדם המשפטי והחברתי של 'בני החסות' (הד'ימים) הנוצרים והיהודים בח'ליפות והפלייתם לרעה, אך במקורות שהגיעונו אין עדויות על זיקה בין ירידה זו ובין מעמדם הכלכלי של היהודים ושל הנוצרים. ירידה זו באה לידי ביטוי במיוחד בימיו של עומר 'השני', בן עבד אל-עזיז (720-717). מסורות קדומות – ביניהן של אבן עבד רבה (940-869) – תולות כבר בו את הנהגת החובה על הד'ימים ללבוש בגדים מיוחדים ומקורות מאוחרים תולים בו גם את ההוראה שלא להעסיק את הד'ימים ללבוש בגדים מיוחדים ומקורות מאוחרים תולים בו גם את ההוראה שלא להעסיק את הד'ימים בתפקידי שררה. זאת למרות שב'ברית עומר', שעיקרה הוא מתקופה זו, אין הגבלות על עיסוקיהם הכלכליים של היהודים והנוצרים, על החזקה במשרות ציבוריות ואין האשמה במעשי מירמה כלכליים. כך בכל הנוסחאות של ברית זו שהגיעו אלינו, ועל-אף מגמות ההפליה וההשפלה המצויות בה לרוב בתחום הדתי והחברתי.9

ניצניה של האשמה מעין זו כלפי היהודים – דהיינו, שהם אינם מהימנים – מצויים בנוסח המיוחד של השבועה שהוטלה עליהם. אל-קלקשנדי מיחס שבועה זו כבר לימיו של הח'ליף הרון אלרשיד (809-786). השבועה לוותה באיומים שונים, למקרה שהיהודי יפר את שבועתו, והיא מקבילה בדרך זו של איום, ביסודות ההשפלה העולים מתוכה מעצם האיומים, ואף בזמנה – ל'שבועה היהודית' (more judaico) שתיקן קארל הגדול באותם ימים וזמן-מה לאחריו גם הקיסר הביזנטיני באסיליאוס הראשון. מתוך הקשרים שהיו קיימים, ככל הנראה, בין קארל והרון אל-רשיד, אף אפשר להניח שהיתה זיקה כלשהי בין שתי שבועות אלה שיוחדו ליהודים. בכל מקרה, עצם התקנתה, היה בה משום ראיית היהודי כאדם בלתי-מהימן, שאין לסמוך על דברתו ואף לא על שבועתו, ומכאן הצורך באיומים שונים כדי ליראו וכדי למונעו, במידת האפשר מהפרת השבועה.10 יש להניח כי לתפישה חשדנית זו היתה השלכה גם על ראיית היהודי, כמי שיש לחשוש מאי-הגינותו בעסקות כלכליות שנעשו עימו. אף אפשר, שמקורה של השבועה דווקא בתחום הכלכלי.11

בימיו של הח'ליף אל-מאמון (833-813), בנו של הרון אל-רשיד, חלה הרעה ניכרת במעמדם של היהודים והתעמולה העוינת נגדם הלכה והחריפה. באותה תקופה הופיעה לראשונה עדות ברורה על הקשר שבין עליית מעמדם הכלכלי והחברתי של היהודים לבין ההתנגדות להם ואף ניסיון לצייר סטריאוטיפ שלילי שלהם. יש לראות מסורות אלה על יחסו של אל-מאמון אל היהודים כמהימנות בעיקרן, באשר הן נשתמרו במקורות שונים: ערביים, עבריים וכן במקור סורי אחד.

סופרים ערבים בני המאה הארבע-עשרה – אבן אל-נקאש, ואבן-קיים-אל-ג'אוזיה – מוסרים כי 'הח'ליף אל-מאמון עצר בבית-הכלא אלפיים ושמונה-מאות מאנשי החסות וציווה לגרש יהודים רבים אשר יצאו אל ערי-השדה'. ואחרי-כן נתפרסמה הפקודה הזאת מאת הח'ליף: 'המושחת ביותר מבין העמים הוא עם היהודים (أخبث الأمم اليهود) והרעים ביותר מביניהם הם השומרונים ומביניהם בני משפחות פלוניות, ולכן לא ייכללו שמותיהם ברשימת הפקידים של משרד הצבא והמיסים' (ديوان الجيش والخراج).12 תיאור היהודים כ'עם המושחת ביותר' מקורו, כפי שמסתבר, בהאשמתם במעשי רמיה בעסקיהם, ומכאן גם ההוראה להרחיקם מהשירות ולגרשם מהעיר בגדד אל ערי-השדה, אם אכן פרט אחרון זה מהימן. מסורות דומות, על יחסו השלילי של אל-מאמון אל הד'ימים בכלל ואל היהודים בפרט, נשתמרו גם במקורות אחרים. ראזי אבן אל-ו'אסיטי מספר, כי הוא ציווה להמית בטביעה יהודי שעלה לגדולה ותפש מקום נכבד בחצרו, רק בשל הצלחתו ומעמדו הבכיר, בלי שנכרכו באיש כל האשמות נוספות.13 מעניינת במיוחד המסורת על חדית' שאל-מאמון סיפרה: אל-מיקדאד אבן אל-אסווד, אחד מרעיו של מוחמד, יצא לדרך עם יהודי ונזכר לפתע בדברי הנביא כי יהודי לא יימצא לבדו עם מוסלים, אלא-אם-כן יש בליבו מחשבת זדון ועורמה (غيلة) כנגדו. לכן שאל אל-מיקדאד את היהודי, מה היה בליבו, בהבטיחו שלא יפגע בו לרעה. היהודי הודה, כי מאז צאתם לדרך רמס בכוונה את צל ראשו של מיקדאד.14

חמור מכולם היה נסיונו של אל-מאמון לפגוע במישרת ראשות-הגולה ואולי אף לבטלה כליל. בר הבריאוס – האחרון בחשובי הסופרים בלשון הסורית – מספר, כי בעקבות מאבק בין שתי קבוצות שונות של היהודים על מישרת ראשות-הגולה, הוציא אל-מאמון הוראה, שכל עשרה אנשים בני 'כת כלשהי' רשאים יהיו למנות להם ראש.15 הערך הרב שייחסו היהודים למישרה זו הוא שהביאם שלא לנצל הוראה זו, אך אף-על-פי-כן נפגע קשות מעמדו של ראש-הגולה, כפי שעולה מדבריהם של רב שרירא גאון ושל ר' שמואל בן עלי.16 התפקיד שמילא ראש-הגולה בייצוג היהודים בפני השלטונות, חלקו החשוב בגיבוש האוטונומיה היהודית וסדריה, והסמליות הרבה שהיתה למישרתו בעיני היהודים, כזכר לימי הפאר בימים עברו – כל אלה יש בהם כדי להסביר את עוצמת הפגיעה שהיתה טמונה באותה הוראה. אין בידינו ידיעות מפורשות על מניעיו של אל-מאמון במגמתו להצר את צעדיהם של הד'ימים. אך העובדה, שמעשיו באו לפגוע ביהודים אולי אף יותר מאשר באחרים וכי הם נקשרו באופן ברור גם עם עיסוקיהם הכלכליים והצלחתם, מעידה כי אלה האחרונים שימשו גורם חשוב במגמתו זאת.17

בימיו של הח'ליף אל-מותווכיל (861-847) נמשכה מגמה זו, ומבחינה מסוימת אף חלה בה החמרה. במקורות שונים – גם כאלה שאינם תלויים זה בזה ולא ינקו ממקור אחד – מסופר על הגבלות חברתיות שונות שהוא הטיל על הד'ימים. לענייננו כאן חשובה הוראתו אל מפקדי המחוזות, שלא להשתמש בנוצרים וביהודים בתפקידים אדמיניסטרטיביים. הוא האשים כמה מפקידיו, כי העדיפו פקידים מאנשי-החסות על המוסלמים, למרות שהם מנצלים את מעמדם לרעה, מדכאים את המוסלמים ועוינים אותם ושולחים את ידיהם בעושק וברמאות. חמורה במיוחד הוראתו, שעל הד'ימים לשים על פתחי בתיהם דמויות של שדים.18 כאן לראשונה נעשתה פנייה אל רגשות ההמונים. הפחד מפני השטן ומפני השדים באותם ימים, ודאי היה בו כדי ליצור רגשות של חשד, איבה והתרחקות מבני-החסות, אף שלא היתה הקפדה מלאה על קיומו של צו זה ושל אחרים הדומים לו. הדברים מובאי בספר 'כתאב אל-או'איל' של אבו הלאל אל-עסכרי. הספר נכתב בשנת 1005, ולכן, גם אם תועלה הטענה שהפקודה אינה אותנטית, היא משקפת האשמות חמורות כלפי היהודים וכלפי הנוצרים, האשמות שהוטחו בסוף המאה העשירית (זמנו של הכותב) ואשר היה בהן כדי להגדיל את האיבה כלפיהם גם בקרב המוני-העם. עם זאת, לא הגיעונו עדויות של ממש על איבת המוני-העם אל היהודים בימיו של אל-מותווכיל. סימניה של איבה מעין זו מתגלים בבירור בד-בבד עם עלייתם של היהודים למשרות בכירות באדמיניסטרציה ובחירתם בחיי פאר. מקובל לתאר את ראשיתה של איבה כללית מעין זו מצד המוני-העם בראשית המאה האחת-עשרה במצרים הפאטמית, כאשר כמה יהודים ונוצרים הגיעו לעמדות השררה הגבוהות ביותר. נראה לי, כי ניתן לגלות את עקבותיה כבר כמאה שנים לפני-כן, בח'ליפות העבאסית.

כרוניקאי יהודי בן הזמן תיאר את קורותיה של משפחת הבנקאי המפורסם נטירא, שרכש לו עמדת השפעה רבת-ערך בחצרו של הח'ליף העבאסי אל-מועתדד (902-892) ובנו אל-מוכתפי.19 אף שהתיאור לובש בחלקו אופי אגדי, אין ספק שטמון בו גרעין היסטורי, באשר הכותב נזקק לפרטים ריאליים שונים. הוא מתאר ניסיון של אחד השרים, שקינא בהצלחתו של נטירא, להסית את הח'ליף נגד היהודים, וכי בדרך נס הם ניצלו ממנו. נטירא, שכוחו נתחזק עוד יותר בעקבות הניסיון הכושל, סירב ליטול עבדים ושפחות ואת רוב רכושו של השר, למרות שאל-מועתדד נתנו לו במתנה. מן התיאור כולו ברור, שהוא חשש מאיבת ההמון ומקנאתו ביהודי שהצלחתו כה רבה. מסיבה זו נהגו הוא ובנו סהל – ששימש כחצרן אחריו – לחלק צדקות ומתנות יקרות למוסלמים. מוטיב זה, של הימנעות מהנאה מרכושם של הח'ליף ושל אחרים ושל עזרה לגויים, חוזר כמה פעמים באותו תיאור. הכותב מספר, כי לאחר ההצלה חיו בני-ישראל 'בשלוה והשקט תשע שנים וחצי שארית שני ממשלת אלמעתצד בלי שום צרה ואסון... והגויים הניחום במנוחה ולא צררו להם ולא צערום במאומה. רק פעם אחת קם עליהם אספסוף מן הצופיה וצררום אצל מנורת המאור... ומן העת ההיא לא העיז איש בימיו להביט בעין רעה על יהודי'.20

אומנם, העובדה שאלה שניסו לפגוע ביהודים נמנו עם כת הסופיה (تصوف, היא תנועת המיסטיקה באיסלאם) מלמדת שהמניע למעשה היה במקרה זה דתי, אך העובדה, שהכותב חזר והדגיש את הימנעותם של נטירא ושל בנו מחיי ראווה, את סירובם ליהנות מרכוש המלכות ואת עזרתם לעניים מוסלמים, מלמדת עד כמה היה גדול חששם, פן יגרמו עושרם ומעמדם החברתי לקנאת הסביבה בהם. מן התיאור כולו משתמע, שהיו נסיונות של פגיעה ממשית בהם מידי בעלי השררה שבקרב המוסלמים, נסיונות שמקורם בקנאה בהצלחתם, וקשה להניח שלתחושה זו לא היה כל בסיס. אך לא מצינו במקור זה או באחרים שמאותם ימים עדויות על התפרצויות אלימות של המוני-העם כלפי היהודים בשל הקנאה הזאת.21

ד

מפורשים, ברורים וחמורים לאין-ערוך היו האירועים בסוף המאה העשירית ובמחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה במצרים ובספרד. לא זו בלבד שהאיבה ליהודים בשל הצלחתם הכלכלית ועלייתם בסולם השררה הקיפה שכבות רחבות של האוכלוסיה, אלא אף נוצרה תעמולה אנטי-יהודית שיטתית, חריפה ביותר, שציירה את דמותו של היהודי כבלתי-מהימן, כבוגד, כמנצל וכעושק את המוסלמים. בכמה מקרים אף תלו את הדבר בעקרונות הדת היהודית.

התפרצויות האיבה במצרים באו בשלושה גלים:

  1. בסוף המאה העשירית ובראשית המאה האחת-עשרה, בימי שלטונו של הווזיר היהודי שהתאסלם, יעקב אבן כיליס, ולאחריו הווזיר עיסא אבן נסטוריוס הנוצרי, שנסתייע ביהודי מנשה, אשר שימש כנציב בסוריה ובארץ-ישראל. סופרים ערביים שונים – בהם אבן אל-את'יר שחי באותן שנים בקירוב – האשימו אותם בהתרברבות, בפגיעה מכוונת במוסלמים ובקיפוחם, תוך העדפת בני-עדתם. יש מהם שמצאו לנכון להעיר, כי אבן כיליס התאסלם למראית-עין בלבד, אך בתוככי נשמתו נשאר יהודי וחפץ לדאוג לבני-עדתו, ולכן, לדעתם, קיפח את המוסלמים. לפי מסורות שונות הוצאו עיסא ומנשה להורג על-ידי הח'ליף אל-עזיז בשל תלונותיהם החריפות של בני-מצרים.22
  2. בימיו של הח'ליף אל-חאכם בראשית המאה האחת-עשרה.23
  3. ההאשמות נגד בני סהל אל-תסתרי והתעמולה נגדם לקראת אמצע המאה האחת-עשרה.24

חשוב במיוחד הגל השני, אשר נשא אופי אלים והשתתפו בו רבים מהמוני המוסלמים שבמצרים. אין הכוונה לרדיפותיו של אל-חאכם עצמו, אלא לאירוע שהתרחש באותם ימים, בסוף שנת 1011. על מעשה זה נשתמר חיבור מפורט קצר, ('מגילה'), שנכתב על-ידי יהודי באותם ימים. נראה לי, שאף כאן יש לפרש את איבתם הגדולה של ההמונים על רקע הקנאה בהצלחתם הכלכלית של היהודים ובתפקידי השררה שאחדים מהם החזיקו בהם:

ויקנאו בם אספסופי מצרים ויסקלום באבנים ויקללום וירגישו עליהם... ויקרצו עין וילעיבו וילעיגו וילעיזו ויהותתו ויבקשו להאבידם... ויבהלו העם וינוסו על נפשם... ויקיפום המונים המונים אלפים ורבבות ותהום מצרים עליהם ותבקע הארץ לקולם... ויאמרו בני המדינה לשלל הונם ולאבד נפשותם ולהשחיתם מעל פני האדמה... ובכל העיירות והכפרים אשר סביבות ארץ מצרים ובנציבים אשר בדרכים ובנוא אמון בקשו לשלוח יד ביהודים ויתועדו עליהם לשלול ולבוז ולהמיד ולהרוג.25

הכותב מתאר אירוע שהתרחש במקומו ובזמנו, ולכן יש לראות בעדותו החוזרת ונשנית, על חלקם של המוני-העם בניסיון לפגוע ביהודים במקומות שונים במצרים, עדות מהימנה בעיקרה על איבה גדולה ומקיפה כלפיהם.

מהו הרקע לאיבת המונים זו? בארון שיער, כי מקורה בגורם דתי כלשהו, אשר על פרטיו לא הגיעונו ידיעות.26 לדעתי, עדיף לקשור זאת בתחרות החברתית-כלכלית, שתוארה לעיל, ובמיוחד במשרות הממשלתיות הבכירות ביותר, שבהן זכו. לא מצינו להט דתי פנאטי בח'ליפות הפאטמית. אל-חאכם היה יוצא-גופן בהיותו שיעי. המוני-העם היו סונים. לאומת זאת, הדגיש הכותב פעמיים, כי אחת המטרות של התפרצות ההמונים היתה לבוז את הונם של היהודים. גורם שליש, המסייע לפירושנו, מקורו בעובדה, שבמקורות מוסלמיים נשתמרו עדויות המתייחסות לאותם ימים ובהן האשמות חמורות כלפי היהודים, שמקורן בהצלחתם החברתית-כלכלית. שיאן בשירו של משורר אלמוני שחי באותם ימים:

היהודים בזמננו השיגו שיא מאווייהם והגיעו לשלטון, להם הכבוד ולהם הכסף, מקרבם יועצי המלכות ונשיאים. הוי עם המצרים, איעץ לכם: היו יהודים, כי השמים נעשו גם הם ליהודים (قد تهوّد الفلك).27

אורח-החיים הפזרני של חלק מיהודי מצרים באותם ימים, שלווה לעיתים גם בהתרברבות,28 תרם לטיפוחם של רגשות איבה אלה. גם אם היו מעטים, הוצגו יהודים אלה בתעמולה הארסית כשליטיה האמיתיים של מצרים וכמאפיינים את הציבור היהודי בכללו. אם פירושנו נכון, יש ב'מגילה' הזאת עדות רבת-ערך על עוצמת האיבה שמקורה ברקע הכלכלי-החברתי, איבה שדווקא היא הצליחה להקיף שכבות חברתיות כה רבות (והכותב מדגיש זאת במפורש!) בכל איזוריה של מצרים.

ה

בספרד ידועות לנו במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה שתי התפרצויות גדולות של איבה כלפי יהודים, לעומת השלוש שהיו במצרים, אך תוצאותיהן היו חמורות יותר ויהודים רבים נהרגו בהן.

הראשונה התרחשה בראשית המאה האחת-עשרה, בעת המלחמות הרצופות בקורדובה, בשנת 1011 בקירוב, בתום השלטון האומיי. השניה – כעבור חמישים שנה בגרנדה. בספרד, כבמצרים, לוו הרדיפות בתעמולה אנטי-יהודית חריפה. המוטיב העיקרי בתעמולה זו היה 'עושרם של היהודים לעומת עונים של המוסלמים', משרות השררה שבהן זכו ו'מגמתם לעשוק את המוני המוסלמים'. השפעה גדולה במיוחד היתה להתקפתו החריפה של אבו אסחאק אל-תוג'יבי האלבירי, שחיבר שיר ארוך (ארבעים-ושבע שורות בחריזה) ובו קריאה מפורשת להריגת יוסף הנגיד בן שמואל וחצרנים אחרים, הריגה שהיא בגדר מצוה. הוא הטיח ביהודים האשמות דתיות וחברתיות שונות. מחד גיסא הם לועגים, לדבריו, למוסלמים ולדתם, ומאידך גיסא, מנצלים את עושרה של גרנדה לטובתם ועושקים את המוני המוסלמים:

ראיתי אותם (=את היהודים) עושים שם (=בגרנדה) ככל אשר יחפצו. חילקו ביניהם את העיר ואת חצרותיה, ובכל מקום (שולט) אחד מן המקוללים (لعين) הללו. הם גובים את המיסים בה ואוכלים ולועסים, הם לובשים בגדים מפוארים ואילו אתם לובשים סחבות...29

האדמה עצמה רועדת, כביכול, מפשע היהודים, וכל גרנדה עלולה להתמוטט בשל כך. היהודים מנצלים לרעה את אמון המוסלמים ועומדים על סודותיהם, אך, למעשה, הם בוגדים. זהו אחד ההימנונים הארסיים ביותר נגד היהודים שנתחברו מעודם. נכללו בו רוב ההאשמות האנטישמיות הקלסיות, שהוטחו ביהודים באירופה הנוצרית בימי-הביניים ובעת-החדשה. אין ספק, כי התעמולה התגברה דווקא באותה עת בגלל אורח-החיים הפזרני ומנקר העיניים שניהלו יוסף וחבריו החצרנים, אורח-חיים, שהיה מנוגד, במידה רבה, לזה שניהלו החצרנים שקדמו להם.30 העובדה, שמוטיב חברתי-כלכלי זה זכה להדגשה יתירה בתעמולתו של אל-תוג'יבי, שי בה כדי ללמד עד כמה גדולים היו רגשות הקנאה והאיבה כלפי היהודים בשל עליית כמה מהם לתפקידי שררה ובשל מעמדם הכלכלי. הכותב ידע, כי דווקא באמצעות מוטיב זה ימצא מסילות ללב ההמונים ויגביר את איבתם עד כדי נכונות לפרוע ביהודים. לתכלית זו אף כתב את שירו בלשון פשוטה המובנת לכל ונמנע ממליצות ומקישוטי שיר שהיו חביבים על המשוררים הערבים באותם ימים.

קשה להניח, כי תעמולה זו עלתה בספרד רק בימיו של אבו איסחאק, דהיינו באמצע המאה האחת-עשרה. כבר בסוף המאה העשירית ובראשית המאה האחת-עשרה ניתן לגלות תעמולה דומה ומניעיה זהים. תעמולה אישית חריפה ביותר נוהלה נגד חמשת היהודים, שעלו לגדולה בספרד המוסלמית וזכו במשרות רמות בין השנים 1050-950: חסדאי אבן-שפרוט, יעקב אבן ג'ו, יקותיאל בן יצחק אבן חסאן, שמואל הנגיד ויוסף בן שמואל הנגיד. לעיתים נתלוו אליה טענות ופולמוסים נגד היהודים ונגד הדת היהודית, ובשני מקרים היא סייעה לנפילתם של חצרנים אלה.31 אף אם פעל החצרן היהודי ככל יכולתו לטובת מדינתו והישגיו היו ברורים לעין-כל (כבמקרהו של ר' שמואל הנגיד), לא היה בכך כדי לסתום את פיות משטיניו. העובדה, שצירפו לכך האשמות נגד היהודים ונגד הדת היהודית (כבמקרה של חסדאי אבן שפרוט ושל ר' שמואל הנגיד), מלמדת כי מלכתחילה ידעו שיש לצפות כי אלה ימצאו להם הד בלב ההמונים. זאת, כבר במאה העשירית.

הפולמוסים, התעמולה ואווירת האיבה נגד בעלי שררה אלה ונגד הציבור היהודי בכללו, מצאו ביטוי גם ביצירתם הפיוטית של כמה מן המשוררים היהודים באותם ימים. בדיקות היצירות מלמדת על עוצמת ההאשמות שהופנו נגד החצרנים הללו בפרט ונגד הציבור היהודי בכללו ועל המקום שיוחד להן בתודעתם של משוררים אלה. קרוב לוודאי, כי בכך ביטאו לא רק את רגשותיהם האישיים אלא אף את תחושתו של הציבור היהודי כולו.32

ו

האשמות אלה ותעמולה זו נגד היהודים היו מעוגנות בקרקע המציאות: במשך השנים הגיעו היהודים לעמדות בכירות ביותר, אך משנתהפך הגלגל במחצית השניה של המאה האחת-עשרה ותפקידים אלה ניטלו מהם, נצטמצמה עד מאוד התעמולה שקראה לפגוע בגופם או ברכושם. יחד-עם-זאת נשארה בעינה המגמה להשפילם (יחד עם הנוצרים) ולהמעיט את דמותם בעיני שכניהם המוסלמים. עדות ברורה לכך נשתמרה בחוקה 'אידיאלית' לספרד המוסלמית, שהוצעה על-ידי מוחמד אבן עבדון בסוף המאה האחת-עשרה או בראשית המאה השתים-עשרה.33 חמישה מסעיפיה מתייחסים ליהודים ובהם הצעות לאסור על מוסלמים לנקות את הלכלוך שבבתיהם ובבתי הנוצרים ('הם ראויים יותר למלאכות אלה כי הן מלאכות למושפלים'). כמו כן נאסר על מוסלים לברכם לשלום, שכן הם שייכים ל'מפלגת השטן' (حزب الشيطان). היהודים והנוצרים לא הורשו ללבוש בגדים של אנשים נכבדים וחויבו לשאת סימן קלון מיוחד על בגדיהם. הבא למכור בגד שהם לבשוהו – או בגד שלבשו אדם חולה – חייב היה להודיע על-כך לקונה. רצוי לאסור על רופא יהודי או נוצרי לרפא מוסלים חולה, באשר הם זוממים להרע לו. מפתיע, שעל-אף העובדה שמגמת ההשפלה של היהודים ושל הנוצרים באה בתחוקה מוצעת זו לביטוי כה קיצוני, נמנע אבן עבדון להציע לאסור עליהם לשמש בתפקידי שררה בכירים או לגזור עליהם גזירות כלכליות חמורות (ההגבלות המוצעות בתחום זה קלות ביותר). מסתבר כי יש לתלות זאת בעובדה, שבאותם ימים ירדה כבר החצרנות היהודית בספרד המוסלמית מגדולתה (והוא-הדין בחצרנות הנוצרית). לעומת זאת, שם רופאיהם יצא למרחוק ומוסלמים רבים נזקקו להם, ולכן הציע אבן עבדון לצמצם במידת האפשר, את ההסתייעות בהם, תוך הצגתם כאויבי המוסלמים, אף-כי גם הוא נאלץ להתחשב במציאות ולא הציע זאת כחוק של ממש.

האשמות דומות נגד הרופאים היהודים, ובמישנה חריפות, חוזרות במקורות ערביים מהמאה השתים-עשרה ומהמאה השלוש-עשרה, ובהם אצל רזי אבן אל-ו'סיטי ועבד אל-רחים אל-דימשקי. האחרון חריף במיוחד: לדבריו, היהודים הם הגרועים ביותר מכל היצורים והם שונאים את המוסלמים יותר מכל. כלפי חוץ הם מגלים הכנעה ומסכנות, אך כאשר ניתנת להם הזדמנות, הם מכניסים רעל למאכל המוסלמים. רופאיהם הם הכופרים שבכופרים. לדעת עבד אל-רחים, הם מצווים על החולה לקחת תרופות מזיקות וברפאם מחלה אחת הם גורמים לחולה שיחלה במחלה אחרת.34 בין ההאשמות שהועלו נגדם מצויה אף הטענה, שהדת היהודית מחייבת אותם להמית את המוסלמים, מפני שאינם שומרי-שבת.35 אין ספק, שתעמולה ארסית זו, אף היא מקורה בהצלחתם של הרופאים היהודים, והיא משתלבת בעובדות הבסיסיות העולות מדיוננו כאן: קנאת המוסלמים בהצלחתם ובעלייתם של היהודים ושל הנוצרים, ותעמולת השטנה שקנאה זו הולידה.

ז

שתי הסתייגויות ניתן להעלות, לכאורה, נגד הדיון ונגד המסקנות שהובאו לעיל:

א) שמא ינקו ההתפרצויות שאירעו בסוף המאה העשירית ובראשית המאה האחת-עשרה את השראתן בעיקר מגורמים אחרים – דתיים או פוליטיים – שהיו מונחים ביסודה של ההתפתחות הזאת ונקשרו רק באקראי עם עלייתם הכלכלית והחברתית של היהודים ושל הנוצרים?

ב) כמה מן המקורות הערביים החשובים שנדונו כאן הינם מאוחרים, והמסורות הקדומות, אשר לדבריהם עליהן הסתמכו, נכתבו במסגרת ספרות פולמוסית נגד הנוצרים ונגד היהודים בתקופה הממלוכית במצרים. האם ניתן במציאות זו להסתמך על מסורות אלה?

ברור שאין לבודד את הגורם הכלכלי-חברתי מן המציאות הדתית והפוליטית, וברי שבין שלושה גורמים אלה היתה זיקת גומלין הדוקה. הפיתוי שעמד בפני הח'ליפים מבית עבאס, שברובם נתקשו להטיל את מרותם על חלקיה הנרחבים והשונים של הח'ליפות, לנצל את הגורם הדתי כדי לחזק את האחדות בתוך המחנה שלהם, היה גדול ביותר. זאת במיוחד כאשר לתוככי ארצות הח'ליפות חדרו שבטים ועמים חדשים (ברברים, תורכים ואחרים). אין ספק, שהקנאות הדתית, התעמולה נגד ה'בלתי-מאמינים' והגזירות כלפיהם הושפעו כבר במאה התשיעית, במידה רבה, ממציאות זו. אך מנגד עומדות שתי עובדות, המעידות כי עוצמתו של הגורם הכלכלי-החברתי לא נפלה משל שני האחרים: התפרצויות של המוני-העם כלפי היהודים לא אירעו אלא כאשר הגיעה עלייתם בסולם השררה לשיאה; המוטיב העיקרי בתעמולה נגדם ברוב המקורות האלה, הוא חברתי. המשקל שיוחס לו גדול במידה רבה מזה שיוחס לגורם הדתי. המתפלמסים והמסיתים למיניהם ידעו, שמידת השפעתו על ההמונים תהא גדולה יותר. האירועים בח'ליפות הפאטמית – אשר, כאמור, לא אופיינה, בדרך כלל, בקנאות דתית – מטים גם הם בבירור את הדעת לכך. מאלפת העובדה, שבחלק ממקורות אלה אף לא נזקקו המקטרגים לאותם כתובים שבקוראן, שפורשו לעיתים קרובות כמצוים על המוסלמים שלא ליתן ל'בלתי-מאמינים' לצבור עושר אלא להניחם בעוני.36

גם הספק השני, בשאלת מהימנותם של המקורות, אין בו כדי לדחות את מסקנתנו. מידת הזהות שבין מקורות אלה, בהבאת כמה מן המסורות הקדומות ביחס לגזירות על היהודים ועל הנוצרים, מלמדת שהם ינקו בחלקם ממקור משותף. אין בידינו לקבוע אם אכן המקור קדום, כדבריהם, אך המקורות מן הספרות היהודית – שנכתבו ברובם בימי המאורעות עצמם – יש בהם כדי ללמד שאותה תמונה נכונה ביסודה. זאת באשר להגבלותיו ולגזירותיו של אל-מאמון, באשר לניסיון לפגוע בחצרנים היהודים בבגדד בסוף המאה התשיעית ובאשר לרדיפות במצרים בראשית המאה האחת-עשרה ובספרד באמצעה.

ערעור אחר על המסקנה העולה מדיוננו כאן – כי עלייתם הכלכלית והחברתית של היהודים היתה להם לרועץ – ניתן, לכאורה, להביא מדבריו של אל-ג'אחיט, אשר, כאמור, פעל במחצית הראשונה של המאה התשיעית ונמנה עם החשובים שבסופרים הערבים הראשונים. הוא מנה את מעמדם הכלכלי והחברתי של היהודים כאחד הגורמים החשובים להיותם פחות אהודים על שכניהם המוסלמים מן הנוצרים:

אתחיל במניין הסיבות, אשר בגללן נעשו הנוצרים אהובים יותר על המוני-העם מאשר האמגושים (الجوش) ומקובלים עליו יותר מאשר היהודים, יותר מחובבים, פחות נראים כבוגדנים וכבלתי-מאמינים ופחות ראויים לעונש. לכך יש סיבות מרובות והנמקות ברורות... וממה שהגדיל את כבודם (=של הנוצרים) בלבבות ההמונים וחיבבם על הקהל, הוא שיש מהם מזכירי השולטנים ומשרתי המלכים ורופאי האצילים ובשמים ושולחנים. [ולעומתם] לא יימצאו ביהודים אלא צבעים או בורסקאים או מקיזי דם או קצבים או רצענים. וכאשר ראו המוני-העם כזאת ביהודים ובנוצרים, הניחו כי [ערך] דת היהודים באין שאר הדתות היא כמלאכתם [המושפלת] בין שאר המלאכות וכי כפירתם היא הגדולה שבכפירות, מאחר שהם המלוכלכים שבין האומות (أقذر الأمم).37

מכאן שדווקא עליית מעמדם הכלכלי והחברתי של ה'בלתי-מאמינים' היה בה כדי להגדיל את ערכם ואת כבוד דתם בעיני המוני המוסלמים ולשפר את היחס אליהם. כך ראה זאת סופר בעל עין חדה שחי באותם ימים ממש.

אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. המקורות הללו – המתייחסים אל עובדות ממשיות – מציירים תמונה אחרת. נימוקים שונים העלה שם אל ג'אחיט', בנסותו להסביר את התופעה שהיהודים באמצע המאה התשיעית אהודים על שכניהם פחות מן הנוצרים,38 ואפשר, שהקושי בהצבעה על גורם ברור אחד הוא שהביאו להעלות טיעונים שונים, אשר בחלקם היו, ככל הנראה, בגדר השערה בלבד. חיבורו מגמתי ואינו מצטיין בדיוק גם בשאלות אחרות.39

עם זאת, ייתכן שההבדל נעוץ בטיב העיסוקים שאותם מנה אל-ג'אחיט', כאלה שהיה בהם לשפר את מעמדם של ה'בלתי-מאמינים'. כולם בגדר מלאכת שירות למלוכה ולאצולה. אף אם השפעת-מה יש בהן, שררה של ממש ועושר רב אין בהן. שני גורמים אלה, הם שהגדילו את האיבה של המוסלמים, על אף הכבוד הטמון בהם. אם פירוש זה בדבריו של אל-ג'אחיט' נכון, כי אז שירטט האיש לפנינו את הדרך הרצויה למיעוטים שבח'ליפות המוסלמית בעיצוב מעמדם הכלכלי והחברתי: קו האמצע, שביל הזהב, שיש בו להגדיל את הכבוד, אך לא את הקנאה ואת השנאה.

ח. סיכום

העוצמה וההשפעה של מעמדם החברתי והכלכלי של היהודים על התפתחות יחסי האיבה כלפיהם בח'ליפות המוסלמית עולות בבירור מן המקורות שנדונו לעיל. את העדויות המפורשות הראשונות על הופעתו של גורם זה יש להקדים כבר לראשית המאה התשיעית, עת שחלה פריחה כלכלית בחלקים שונים של הח'ליפות המוסלמית, פריחה שהולידה מעצם טבעה תחרות גדולה יותר בין השכבות החברתיות המצליחות. השפעתה על המוני-העם היתה קטנה יותר. אלה הצטרפו למעגל האיבה, כאשר ניתנה ליהודים ההזדמנות לזכות במשרות בכירות שיש עימן שררה, אף אם יהודים אלה היו מעטים. לא עמדו להם, לחצרנים היהודים, לא מסירותם ולא הישגיהם. שנאת הזרים היתה מושרשת עמוק בתודעתן של הבריות, ובמיוחד כאשר זרים אלה סיגלו לעצמם אורח-חיים של פאר חיצוני ואף של התרברבות. האיבה לא נצטמצמה כלפי הזרים בלבד, אלא הופגנה גם כלפי כל שאר בני דתם.

גם החברה היהודית התייחסה אל איבת ההמונים כאל איבה שכוונה נגד בית-ישראל כולו, ואיבה זו הולידה תגובה דומה כלפי הסביבה הנוכרית, המוסלמית. מכאן דברי השבח למנשה על נסיונותיו להשפיל את 'בני קדר' ולהגדיל את 'שפלותם', את 'דחייתם' ואת 'חרפתם'. מוטיב זה של השפלת המוסלמים הוא אחד הבולטים באותו שיר הלל ארוך. מכאן גם האיבה לסביבה המוסלמית, כפי שבאה לידי ביטוי במקומות שונים ביצירתם הפיוטית של רב סעדיה גאון, של רב האי גאון ושל משוררי ישראל בספרד. ליחסים שבין החצרנים היהודים לבין סביבתם המוסלמית היתה השפעה רבה על מעמדם המדיני והחברתי של כלל היהודים בארצות באיסלאם באותם ימים.40

הערות שוליים:

  1. ארבעה גורמים עיקריים עיצבו את יחסו הטוב (יחסית) של האיסלאם אל היהדות בתחילה: עמדתו העקרונית של האיסלאם אל 'עמי הספר' (أهل الكتاب) היהודים והנוצרים, היות המוסלמים צבא כיבוש מועט, עזרתם של היהודים לכיבושי המוסלמים וההסתייעות ביהודים בתפקידים אדמיניסטרטיביים בהנהגת המדינה. זו היתה, מטבע דברים 'אהבה התלויה בדבר': זכרון הסיוע לכיבוש נחלש בהדרגה, ומנגד עלתה פקידות מוסלמית מקומית, שאף ראתה בעין רעה את חלקם של היהודים ושל הנוצרים במוסדות השלטון. גם העמדה הסובלנית כלפי 'בני החסות' נחלשה, ובשל גורמים שונים – בחלקם אף מדיניים – עלתה והתפתחה בהדרגה הקנאות הדתית. שלושה דורות בלבד לאחר הופעת האיסלאם ניכרו בבירור סימנים המעידים על הירידה במעמד היהודים. ירידה זו וההתפתחות המתוארת להלן מקבילות במידה רבה (אך לא זהות!) ליחס האיסלאם אל הנצרות. על שאלה זו, יחס האיסלאם אל 'בני החסות' (أهل الذمّة) נכתבה ספרות מחקרית עניפה. ראה הרשימה הביבליוגרפית המצורפת לערך Dhimma ב- The Encyclopaedia of Islam, New Edition, Vol. II, Leiden 1965, pp. 230-231. לנושא דיוננו כאן ראה גם במחקריהם של ו' פישל הערה 5 להלן); ס' בארון, (הערה 26 להלן) עמ' 172-120; מ' פרלמן (הערה 30 להלן); א' אשתור (הערה 28 להלן); ש"ד גויטיין, Jews and Arabs, New York, 1964.
  2. כך, למשל, בעת האנדרלמוסיה בספרד, בין השנים 1013-1010, נהרגו מאות רבות של יהודים (בעיקר בקורדובה), ויש אף הסוברים שיש למנות את מספרם באלפים (ראה נ' אלוני, סיני, סח, תשל"א, עמ' רי ואילך). האירוע הזה כמעט ולא נזכר בספרות. בפרעות בגרנדה בשנת 1066 נהרגו לפי מניינם של גיאוגרפים ערבים בין 3000 ל- 4000 יהודים. בעל ספר 'שבט יהודה' מנה יותר מ- 1500 משפחות. הראב"ד כותב ב'ספר הקבלה': 'נהרג כל קהל גראנדה'. אף שמסתבר שיש הפרזה במספרים אלה, ודאי נהרגו בפרעות אלה מאות יהודים. עוצמת הפגיעה בקהילה חשובה זו איננה נופלת מן הפגיעה בקהילת מגנצה בגזירות תתנ"ו. וכמה גדול המרחק בין הדיון בשתיהן בספרות המחקר! למרות שיש לתלות הבדל זה, במדה רבה, ביסודות הדתיים, המדיניים והחברתיים של תנועת הצלבנים בתתנ"ו, וכן בקידוש-השם ההירואי של רבים מבני קהילות אשכנז באותן גזירות – שני גורמים שמשכו, מטבע הדברים, את תשומת-ליבם של החוקרים – הנה אין ספק, כי העובדה, שחוקרים אלה היו באירופה, השפיע במידה רבה על אופי מחקריהם.
    2* 'שהאל הבהילנו והרגיזנו ברוב עונינו עם זאת האומה, כלומת אומת ישמעאל, המעמיקה להרגיז אותנו ולהתפקח ברעתנו ושנאתנו כאשר הפחידנו יתברך ואיבינו פלילים, וכי לא קמה מעולם על ישראל אומר יותר שונאה ממנה ולא מי שהגיע להשפילנו ולהמעיטנו ולהשיג איבתנו לתכלית חפצם' (רמב"ם, 'איגרת תימן', מהדורת הלקין, ניו-יורק, תשי"ב, עמ' 94). אך בדבריו אלה הכי ושפע הרמב"ם במידה רבה מן האירועים הקשים שאירעו במאות האחת-עשרה והשתים-עשרה ובמיוחד מגזירות אל מוראביטון ואל מוח'ידון.
  3. המקורות העיקריים לתקנה זו הם: 'איגרת רב שרירא גאון', מהדורת לוין, עמ' 105; 'תשובות גאונים, חמדה גנוזה', סימנים כב, סה, ובכת"י קמברידג' G2; 'אוצר הגאונים לכתובות', חלק התשובות, סימן תקלד. במקור אחרון זה ישנו סיוע נוסף לטענה שהתקנה נובעת ממציאות שהקיפה אזורים נרחבים למדי: 'אבל מר רב נחשון זכר א[דוננו] לברכה הכי אורי לן דמן תמנן ותרתין שנין אשוו ריש גלותא ותרתין מתיבתא ודיאני דבאבא ורישי כלי למגבא בעלי חובות וכתובת אשה ממטל'. וכתבו כתאבי לכל מקומות ישראל בגושפנקא דריש גלותא ובארבע חומרי דרשואתא, דהכי [מ]סמכינן דכל דיאנא דלא מגבי לבעלי חובות וכתובת אשה ממטלטלי סלקינן ליה וכתבין עברתא עליה'.
  4. ראה על כך במאמרו הקלאסי של ש"ד גויטיין: S. K. Goitein, _The Rise of the Middle-Eastern Bourgeoisie in Early Islamic Times_, Studies in Islamic History and Institutions, Leiden, 1966, pp. 217-241.
  5. ראה במיוחד מה שכתב על-אודותם: W. Fischel, Jews in the Economic and Political Life of Medieval Islam, London, 1937. כוחם הפוליטי הרב בתוך החברה היהודית עולה בבירור מסיפורו של ר' נתן הבבלי, א' נויבאור, סדר החכמים וקורות הימים, ב, 1895, עמ' 88-78.
  6. תשובות גאונים, מהדורת אסף, ירושלים, תרפ"ז, סימן ב.
  7. ראה: S. D. Goitein, A Mediterranean Society, Vol. I, Economic Foundations, Berkeley, 1967. חשיבות רבה למקור שפירסם גויטיין מגנזי דוד קופמן, תרביץ, כ, תש"ט, עמ' 198-197. עדויות חשובות על מבנה זה של החברה היהודית בצפון-אפריקה נשתמרו גם בספרות השאלות-והתשובות של גאוני בבל.
  8. חיבורו של אל-ג'אחיז الرد على النصارى
    נתפרסם על-ידי י' פינקל, קהיר, 1926. המקור נדון על-ידו (ואף ניתרגם בחלקו לאנגלית) ב- J.A.O.S. 47, 1927, pp. 311-334. כבר פינקל חש באי-הדיוק שבתיאור פרנסות היהודים כפי שהוא מופיע בחיבור זה, למרות שלפניו עמדו רק מקורות חלקיים. ראה דבריו: שם, בסוף עמ' 319 ובעמ' 320. מסתבר שכל כוונתו של אל-ג'אחיט' היתה לומר, כי בין הנוצרים היה מספרם של אלה שעסקו במקצועות חופשיים ו'מכובדים' רב יותר מאשר בין היהודים. מאידך, הסחר טרם נתפש על ידי הכל כמקצוע מכובד. ראה גויטיין, שם (הערה 4 לעיל).
  9. על ברית זו וקשרה אל ימי עומר השני ראה במיוחד: A. S. Tritton, The Caliphs and their non-Muslim Subjects, London, 1930.
  10. נוסח השבועה מובא אצל אל-קלקשנדי בספרו صبح الأعش כרך 13, קהיר, 1918, עמ' 267-266 (תחילת הדיון בשבועות שהוטלו על היהודים, שם בעמ' 265). רוב האיומים כלפי היהודים, במקרה שיפרו את שבועתם, מקורם במעשים מן הקוראן ומן המקרא (כפי שפורשו בקוראן) כגון: 'שאלהים הפך אותו לבעל-חיים כמו שהפך את מחללי השבת, ועשה אותם לקופים וחזירים... ואם לא (=אם אין שבועתך אמת) יגזור האלהים עליך כי תפגש עם מי שיוצא מן המים בליל השבת, ואת מאכלך ישנה האלהים לבשר חזיר...'. על השימוש בשבועות אלה בתקופה הממלוכית ראה: ל"א מאיר, 'עמדת היהודים בימי הממלוכים ספר מאגנס, ירושלים, תרח"ץ, עמ' 167 ואילך; א' שטראוס (אשתור), תולדות היהודים במצרים וסוריה תחת שלטון הממלוכים, ב, ירושלים, תשי"א, עמ' 199-197. על נוסח שבועה זו, המיוחס לקארל הגדול, ראה: J. Aronius, Regesten zur Geschichte der Juden use, Berlin, 1887-1902, no. 77. על באסיליאוס ראה: A. Sharf, -The World History of the Jewish People-, The Dark Ages (ed. C. Roth), Tel Aviv, 1966, p. 65. הגם שאין בידינו הוכחות על זיקת גומלין שבין שלושת המרכזים השונים, קשה להניח ששבועה זו נתקבלה בשלושתם באותה התקופה – אם אכן העדויות אותנטיות – באופן מקרי בלבד.
  11. אומנם אל-קלקשנדי מתאר שם את השבועות המיוחדות ל'בני הדת היהודית' (أهل دين اليهودية) בהקשר של השבעת עדים בעת מסירת עדות או קבלת התחייבות חגיגית במסגרת הממלכה העבאסית. ראה: שם בעמ' 266-265.
  12. המסורת הראשונה מובאת אצל אבן-אל-נקאש. ראה: M. Belin, Journal Asiatique, 4éme série, t. 18, 1851, Vol. II, p. 444, הציטוט נלקח מספרו של אבן קיים אל-ג'אוזיה, اخكام أهل الذمّة דמשק, 1961, עמ' 219. באשר לשומרונים, לפי הנוסח המצוי אצל אבן קיים السامرة ברור כי הכוונה אליהם. מאידך, Belin שלא הביא את הטקסט הערבי של אבן אל-נקאש, תירגם Juif de Samâra ('יהודי סמארה') והדברים אינם חד-משמעיים. אך הקשרם של הדברים מטה בבירור את הדעת לזיהוי עם השומרונים, אשר מילאו, ככל הנראה, תפקיד חשוב באותה עת גם באדמיניסטרציה של הח'ליפות. אם מסורת זו מהימנה, נשתמר כאן מידע חשוב על מעמדם בראשית המאה התשיעית. וראה מש"כ על כך במקום אחר (הערה 17 להלן).
  13. המקור נתפרסם על-ידי: R. Gottheil, J.A.O.S., 41, 1921, p. 396 ראה גם מה שכתב על חיבור זה א' שטראוס (אשתור), תולדות היהודים במצרים וסוריה, א, ירושלים, תש"ד, עמ' 104 ואילך.
  14. ראזי אבן אל-ו'אסיטי: גוטהייל, שם, עמ' 396, וח'דית זו נשתמרה במקורות שונים.
  15. 'ובה בזבנא נפלת פלוגתא בינת יודיא מטל ריש גלותא... וכד מטא דינהון לקדם מאמון פקד דאן מתכנשין עסרא גברא מן תודיתא אידא דהי ובעין דנקימון להון רישא, יודיא נהוון או כריסטינא או מגושא, לית דמעוך להון'. ראה י"ד מרקון, ספר היובל למ' שפר (Moritz Schaefer), ברלין, 1927, עמ' 145. מקור הדברים: Gregorii Barhebraei Chronicon Ecclesiasticum, ed, Abbeloos et Lamy, I, Lovanii, 1872, p. 365. דיון במקור זה ראה בספרות שהביא מרקון, שם, בהערה 10, וכן ש' אברמסון, במרכזים ובתפוצות בתקופת הגאונים ירושלים, תשכ"ח, עמ' 13.
  16. ובאמצע שני ישמעאלים [ב]ימי דוד בן יהודה הנשיא אשתפילו מן שלטנותא דמלכותא ולא אזלו רשואתא דפום בדיתא בתריהון... ' ('איגרת רב שרירא גאון', מהדורת לוין, עמ' 93). אומנם הדוגמא שרב שרירא בחר בה להדגמת ההשפלה, היא מתחום הקרוב לעולם הישיבות, אך ברור, שאין ללמוד מכך, שאכן היא היתה הסימן המובהק להשפלה. גם ר' שמואל בן עלי בחר בניסוח כללי, אך גם מדבריו מתקבלת תמונה דומה: 'ובימי דוד בן יהודה ראש הגולה הורחקו משרות המלך וחזרו להצטרף אל החכמים והישיבות ולא קבלו אותם אלא אחרי שהטילו עליהם תנאי הישיבה...' ('אגרות ר' שמואל בן עלי הכהן', אסף, תרביץ א, תר"ץ, עמ' 67).
  17. ייתכן שיש לקושרה עם מגמת הרציונליזם של אל-מאמון (זיקתו אל תורת אל-מועתזילה), ואפשר כי הוא היה בדעה, שהיהודים לא עמדו לצידו במידה מספקת בעת מאבקו עם אחיו על השלטון, אך אין להשערות אלה כל הוכחה או סיוע. הסופרים הערבים שנזכרו לעיל רואים את יחסו השלילי אל בני-החסות בכללם כתוצאה של השפעת מורו, כיסאי. מצד שני, אם המסורות האלה נכונות (גירוש היהודים והחדית'), יש בהן כדי להעיד כי היתה בו איבה עמוקה במיוחד כלפי היהודים. על יחסו של הח'ליפה אלמאמון אל היהודים, כולל שאלת המהימנות של המקורות הנ"ל, דנתי בפירוט במאמר בציון מ"ד (בדפוס).
  18. הוראה זו נזכרת במקורות שונים מראשית המאה האחת-עשרה ואילך. ראה במקורות המובאים ב'ספר היישוב', ב, עמ' 72-71, ואצל דינור, ישראל בגולה, א, 1, תשי"ח, עמ' 93-91.
  19. על משפחה זו ראה בספרו הנ"ל של פישל (הערה 5 לעיל), ואצל י' מאן, תרביץ, ה, (תרצ"ג), עמ' 148 ואילך.
  20. א' הרכבי, מגילת בני נטירא', ברכת אברהם (לכבוד א' ברלינר), חלק עברי, עמ' 39. סגנונו של הכותב מעלה את האפשרות, כי יש לזהותו (כדעת י' מאן, שם) עם ר' נתן הבבלי (הערה 5 לעיל).
  21. גם בעדותו של אל-תנוחי, המתאר בפירוט רב את מעשיהם של הבנקאים היהודים (כולל מעשי שחיתות שהוא מייחס להם), אין עדויות על איבה של ההמון כלפיהם. ראה פישל, שם.
  22. ראה פישל, שם, וכן ב'ספר היישוב', ב, שם, עמ' 74-73. חמורה במיוחד ההאשמה של אבן איאס, שם, על פגיעותיו המרובות של מנשה באנשי דמשק ופגיעותיו של נסטוריוס הנוצרי באנשי מצרים ("غاية الظلم") וכן ראה המסופר, שם, על ההתרברבות של כלל הנוצרים והיהודים בשל שני אלה שעלו לגדולה.
  23. ראה: ספר היישוב, שם, עמ' 75 ואילך. אך הכוונה כאן איננה לרדיפותיו אלה; ראה להלן.
  24. ראה פישל, שם עמ' 89-68.
  25. J. Mann, HUCA, III 1926, p. 259. הסיום לפי נוסח א, שם. רא גם בספרו The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs, Vol. I, Oxford, 1969, pp. 29-33. על פיוט שנתחבר לרגל הצלת היהודים, ראה הלפר, J.Q.R. ns, 14, p. 255.
  26. A Social and Religious History of the Jews, Vol. III, Philadelphia, 1957, p. 122.
  27. שיר זה צוטט במקורות שונים ובתקופות שונות. ראה פישל, שם, עמ' 89-88, ושם בהערה 1 שלושת הנוסחים בדבר שמו של המשורר.
  28. האשמות אלה הושמעו לעיתים קרובות במסגרת ההתקפות של המוסלמים נגד החצרנים היהודים. במקרהו של יוסף, בנו של שמואל הנגיד, ודאי היה להן יסוד של ממש. ראה א' אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, א, ירושלים, תשכ"ו, עמ' 117-98. ייתכן, שגם לטענות בדבר העדפת היהודים על-ידי מנשה ופגיעתו במוסלמים היה יסוד כלשהו. בשיר-הלל לכבוד עדיה, בנו של מנשה, מתואר מנשה כמי שנהג כן:
    איומתי הלא ששה בימיו, קהלתה בתפארתו חדויה,
    ואויבת בימיהו שפלה, ופוחדת ונשארת שחויה...
    הלא השר אדננו מנשה, אשר הוא ומשרתו ראויה,
    בימיהו הלא היתה איומה, משועשעת ומכל רע פדויה,
    ואימתו בדמשק וצובה, וצור צידון ורמלה הקרויה,
    וגם השפיל בני קדר נביות, ושם נפשם שפולה גם דוויה,
    בני אדבל ומבשם גם משמע, בהברחו וגם נדחו דחיה...
    הלא שפלו כללימו בימיו, וגם בושו וחרפתם עטויה
    (י' מאן, שם, כרך ב, עמ' 12-11). אך אפשר שמליצות מפארות הן בפי המחבר – שכתר שבחים אלה כמעין משורר-חצר – ואין לדייק מהן.
  29. השיר נדפס בספרו של לוי פרובנסאל, كتاب اعمال الاعلام History de L-Espagne Musulmane, רבאט 1934, עמ' 267-265. ראה גם: E. Garcia Gómez, -Abu Ishaq de Elvira, Texto árabe de su Diwan-, Madrid, 1925, no. 25.
  30. ראה גם מה שכתבו על-אודותיו: M. Perlmann, _Eleventh-Century Andalusian Authors on the Jews of Granada_, PAAJR 18, 1948-49, pp. 284-290 ; א' אשתור, שם, כרך ב, עמ' 116-115.
  31. ראה אצל מ' פרלמן, שם, עמ' 269 ואילך; ש"מ שטרן, ציון, יא, תש"ו, עמ' 146-141; א' אשתור, שם, א, עמ' 125; הנ"ל, שם, ב, עמ' 26 ואילך; נ' אלוני, סיני, סח (תש"ל), עמ' רטו ואילך.
  32. ראה נ' אלוני, שם.
  33. נתפרסמה על-ידי ל' פרובנסאל, Journal Asiatique 224, 1934, pp. 177-299. תרגום לעברית הובא על-ידי נ' אלוני, שם, עמ' ריג-ריד.
  34. ראה גוטהייל ואשתור, שם (הערה 13 לעיל).
  35. ראה שם. טענה זו היא דוגמא לאבסורד שבחלק מן הטענות שהועלו כנגד היהודים, שהרי לפי ההלכה אסור למי שאינו יהודי להקפיד על שמירת-שבת (עכו"ם ששבת חייב מיתה'). ראה סנהדרין, נח, ע"ב.
  36. סורא, ב, פסוק נח (ביחס ליהודים); סורא, ג, פסוק קח (עמ' 9, 61 בתרגומו של י"י ריבלין, תל-אביב, תשכ"ג2).
  37. מהדורת קהיר (הערה 8 לעיל), עמ' 17.
  38. אף שאין אנו מקבלים את עדותו על עיסוקיהם של היהודים וגם לא את כל הגורמים שהציע כהסבר ליחס השלילי אל היהודים, קשה לחלוק על עדותו כי בזמנו היו היהודים פחות רצויים לסביבתם המוסלמית מאשר הנוצרים. עיקר תעמולתו בדבריו שם היא נגד הנוצרים, שבהם ראה מתחרים עיקריים לאיסלאם בזמנו ומסייעים לצמיחתן של תנועות כפירה. לכן אין להעלות על הדעת, ששינה מן האמת בעדות זו. סיוע לדבריו בא גם ממחבר ערבי אחר, אשר פעל בבבל באותם ימים (ראשית המאה התשיעית): אל-חארת' אל-מוחאסיבי, העיד גם הוא, כדבר המובן מאליו, כי בזמנו היהודים 'הם בעיני כל אנשי האיסלאם (جميع أهل الإسلام) רעיום יותר מן הנוצרים (كتاب الرعاية لحقوق اللّه מהדורת M. Smith, לונדון, 1940, עמ' 256). לדעתו נבע הדבר מן העובדה שהיהודים כפרו במוחמד למרות שידעו את האמת, דהיינו, שהוא שליח האל. גם במקרה זה אין לקשור את הנימוק (המסופק כשלעצמו) עם העדות על המצב העובדתי. עדותם של שני מחברים אלה על מעמדם הנחות של היהודים בזמנם בעיני הסביבה המוסלמית הינה רבת-ערך.
  39. על המגמתיות ועל גורמיה ראה דבריו של פינקל, JAOS, שם, עמ' 319-318. ראה גם הערה 8 לעיל.
  40. תופעה זו חזרה מאוחר יותר גם בספרד הנוצרית. ראה ח' ביינארט, 'דמותה של החצרנות היהודית בספרד הנוצרית', בתוך: קבוצות עילית ושכבות מנהיגות, החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים, תשכ"ז, עמ' 71-55.
ביבליוגרפיה:
כותר: יחסי איבה ליהודים על רקע כלכלי וחברתי בח'ליפות המוסלמית במאות התשיעית והעשירית
מחבר: גרוסמן, אברהם
שם  הספר: שנאת ישראל לדורותיה: קובץ מאמרים
עורך הספר: אלמוג, שמואל
תאריך: 1980
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית