עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבות
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
על דמותו של ד"ר ארתור בירם, מנהלו הראשון של ביה"ס הראלי בחיפה. המאמר מדגיש את החידושים שיזם ד"ר בירם ואת תרומתו למערכת החינוך עד ימינו.



מתולדות החינוך לימינו - בירם ו"הראלי"
מחבר: יובל דרור


אחד היֵקים הבולטים בתרומתם לחינוך ובהשפעתם על האקדמיה היה ד"ר ארתור בירם, מנהלו הראשון של ביה"ס הראלי העברי – שניים שנכרכו יחדיו בתולדות החינוך העברי בארץ ישראל בעיקר בתקופת המנדט הבריטי. בירם תרם לחינוך העברי חידושים רבים, שרבים מהם עיצבו ומעצבים את מערכת החינוך עד ימינו, גם מעבר לחינוך התיכוני. בחידושים אלו יתרכזו הדברים שלהלן.1

ארתור אברהם בירם נולד בשנת 1878 בעיירה בישופסוורדה שליד דרזדן, בירת סכסוניה, בן לאדולף ולחוה בירם, סוחרי אריגים. המשפחה, שניהלה אורח חיים יהודי קפדני, עברה לדרזדן ואחר כך לברלין. בגיל שלוש עשרה נשלח ללמוד בגימנסיה ההומניסטית שבעיר הירשברג בשלזיה, שם גר בבית דודו הרב ד"ר מכס בירם. גימנסיה זו שימשה לו לימים מודל לעיצוב דמותו של בית הספר הראלי – בלימודים הקלסיים, בחלוקת שלבי הלימוד בבית הספר, בשיטת "ההוראה המחנכת" ובמקומם המרכזי של המנהל של המורים. מ- 1897 ועד 1900 למד באוניברסיטת ברלין לימודי שפות ותרבות האסלאם, והוסמך כדוקטור לפילוסופיה. עד 1904 למד ב"מכון לחכמת ישראל", שמוריו היו דוקטורים מומחים בתחומי ההלכה, התלמוד ומחשבת ישראל, הוסמך לרבנות "ליברלית", ואף כיהן תקופה קצרה כרב של קהילת פוטסדם שליד ברלין. לאחר לבטים החליט לזנוח את הרבנות ואת ה"מכון לחכמת ישראל" לטובת אוניברסיטת ברלין, שבה התמחה בלימודים קלסיים ובפילוסופיה כללית וקיבל תואר דוקטור על מחקר בכתבי אפלטון. מראשית לימודיו באוניברסיטה היה בירם פעיל מאוד ב"אגודת הסטודנטים היהודים" של אוניברסיטת ברלין, ואף הקים אגודת סטודנטים ציונית במכון לחכמת ישראל. לאחר התקופה השנייה של לימודיו האקדמיים עבר את בחינת ההסמכה הממשלתית למורי תיכון והתקבל להוראה בבית הספר "המנזר האפור". תפיסתו הציונית הביאה אותו להחלטה לעלות לארץ ישראל.

בירם התקשה למצוא משרה בשתי הגימנסיות העבריות היחידות דאז בארץ ישראל, גימנסיה הרצליה והגימנסיה העברית בירושלים, ולבסוף התפשר על רשת החינוך "עזרה" היהודית-גרמנית, והתמנה מנהל Realschule שליד "הטכניקום" בחיפה.משפרצה "מלחמת השפות" בארץ ישראל, בשנת 1913, בוטלה התכנית, אך בירם שב והוזמן על ידי ההסתדרות הציונית לנהל אותו בית ספר, הראלי העברי בחיפה. בשנת 1914 עלה ארצה והחל בתכנון עבודת בית הספר ובניהולו, אך משפרצה מלחמת העולם הראשונה מונה יוסף עוזרקובסקי (עזריהו) כממלא מקומו, והוא חזר לגרמניה והתגייס לצבא הגרמני. בירם נלחם בחזית הרוסית וחזר לארץ ישראל באמצעות יחידת המתורגמנים הגרמנית. הוא הגיע לעיר חלב וארגן שם בית ספר עברי, ובתום המלחמה, בשנת 1918, שב לחיפה בצוללת בריטית. אך משרתו בראלי עדיין הייתה תפוסה על ידי ממלא מקומו. בירם נקרא לנהל במשך שנה את בית המדרש העברי למורים בירושלים במקומו של דוד ילין, שיצא לוועידת השלום בוורסאי, ובנוסף לכך החל לתכנן הכשרת מורים במסגרת האוניברסיטה העברית, שהייתה עתידה לקום, כינס את אספת המורים התיכוניים הראשונה בארץ ישראל והיה פעיל בענייניהם בהסתדרות המורים. בתום השנה הירושלמית פנתה אליו משלחת רשמית של מורי ה"ראלי" שיחזור לניהול בחיפה, ובשנת תר"פ (1920-1919) החלה תקופת בית הספר הראלי העברי שלו בארץ ישראל.

בארבע השנים הראשונות שלאחר המלחמה ניסה בירם להנהיג ב"ראלי" חברת תלמידים בשיטתו של ויניקן ותכנית עמלנית על פי תפיסתו של קרשנשטיינר – שניהם מחנכים פרוגרסיביים גרמנים בולטים, אך הניסיון נכשל. בשמונה השנים הבאות התבסס הראלי כבית ספר תיכון עיוני שיסודו ב"מכינות" – ארבע כיתות עממיות של בית הספר עצמו; ארבע שנים נוספות לומדים כל התלמידים מספר מקצועות עבריים וכלליים, ומ"החמישית" נהוגות בו מגמות הומניסטית וראליסטית (ולימים גם מגמות נוספות); בכיתות העליונות – "השביעית" ו"השמינית" – מצטמצם מספר המקצועות, והתלמיד מעמיק בתכנית המגמה שלו. בנוסף לביסוס העיוני הוקמו בשנות השלושים מוסדות התלמידים והונהגו טיולי בית הספר ו"הספורט השימושי", שהיה בהמשך ל"חינוך הגופני המורחב" (חג"ם) הטרום צבאי; הוצאת הספרים של בית הספר החלה בפעולתה, ונטבעה ססמת הראלי "והצנע לכת".

בשנות העלייה החמישית גדלה חיפה, ועמה בית הספר הראלי, שמספר תלמידיו שולש כמעט והגיע לכ- 1,200 – 34 כיתות בסניפים חדשים במרכז הכרמל, באחוזה וב"שלוחות", בתיכון החקלאי בפרדס חנה, בקריית מוצקין ובטבריה. בסוף 1938 הוקם "המכון לחינוך גופני" – הבסיס לפנימייה הצבאית שליד הראלי, הקיימת עד היום. במקביל הועמקו ארגון בית הספר ודרכי עבודתו: נקבעו חוקים ותקנות, סדרי מעבר מכיתה לכיתה, לוח בחינות ואירועים ותלבושת אחידה. בנוסף לתכנית הלימודים, שפורטה ושוכללה בהתמדה (כולל מכסת שיעורי בית), הונהגה "תכנית חינוך" מפורטת ומחייבת שכללה חינוך למשמעת ופעילות חברתית של התלמידים. בשנת 1948 נוסד בית המדרש למורים שליד הראלי, בהנהלתו של בירם, שפרש מהנהלת בית הספר בהגיעו לגיל שבעים אך הוסיף לעמוד בראש מועצת המנהלים שלו.

משהצגנו בקצרה את תולדותיהם של ד"ר בירם ושל בית הספר הראלי העברי בשלהי התקופה העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי נעבור לעיקר – חידושיו הראשוניים של בירם המשפיעים עד ימינו בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי כאחד.

בירם תרם בעשייתו החינוכית לתפיסה הקהילתית של החינוך, הרואה את ממד ההמשכיות בין שלבי החינוך השונים בקהילה העירונית והאזורית ואת חשיבות ה"רשת", דהיינו הקשר בין בתי ספר שונים. בית הספר הראלי קלט בראשיתו תלמידים מבית הספר היסודי "עממי א'" בחיפה, ששימש לו כמכינה. בהמשך בוטל הקשר הזה. משנת הלימודים 1927-1926 נוסדו לו מכינות חיפאיות יסודיות משלו, ובוגריו נועדו להשתלב ב"טכניון העברי" בחיפה. בירם ראה בעיני רוחו מכלול של חינוך יסודי-תיכוני ב"ראלי" וחינוך על תיכוני ב"טכניון". משעבר בית הספר לבנייני הטכניון והטכניון סבל ממשבר של מנהלים מתחלפים ניסה בירם, בשנת 1931, לאחד את שני המוסדות ולהתמנות כמנהל הראלי והטכניון. משימה זו לא עלתה בידו, הגם שהנהלת הסוכנות החליטה על מינויו, וזאת משום שהראלי פנה לנתיב העיוני והטכניון נאבק על היותו אוניברסיטה טכנולוגיה גבוהה ולא בית ספר בינוני לטכנאים.2

בשנת 1948 הצליח בירם להקים את "בית המדרש למורים ליד בית הספר הראלי". זהו סמינר דו שנתי שנועד להכשרת מורים לכיתות היסוד. הוא עמד בראשו חמש שנים, עד שהתאחד עם הסמינר של זרם העובדים והפך לסמינר "גורדון". סמינר הראלי התאפיין מתחילה בעבודה מעשית אינטנסיבית ב"מכינות" הראלי, ששימשו לו "בית ספר ניסויי", ובבתי ספר יסודיים אחרים בעיר. מורי הראלי לימדו רבים מהשיעורים העיוניים, והנחו את הסמינריסטים בעבודות אישיות בספריית בית הספר. לימודי החינוך העיוניים החלו כבר בכיתות העליונות של המגמה ההומניסטית כדי לעודד את בוגרי ה"ראלי" לפנות להוראה; הלימודים העיוניים נחשבו לשנה אקדמית, וחלק מבוגרי הסמינר השלימו לימודיהם לתואר ראשון באוניברסיטה העברית. בירם פעל כאן להגשמת תפיסת הכשרת המורים שלו, המשלבת מעשה ועיון, ברוח תכניתו להכשרה באוניברסיטה העברית, עוד כשהחליף זמנית את דוד ילין בניהול בית המדרש למורים בירושלים. תפיסותיו, שהיו חדשניות בשעתן, מקובלות כיום בהכשרת המורים בישראל.3

היבט קהילתי נוסף קשור להרחבת "רשת" בתי הספר של הראלי בחיפה ובצפון כולו. גל העלייה החמישית הביא לפתיחת סניפים חדשים של בית הספר בחיפה ולכינון מגמה נוספת בבית הספר בשנת 1933 – המגמה המסחרית-משרדית פעלה למעלה מעשור. בירם היה ער לצורך במגמות מקצועיות המשלבות לימודים עיוניים, ועל כן שקד יחד עם ראשי התאחדות האיכרים על הקמת בית הספר החקלאי בפרדס חנה, שפתח את שעריו בשנת 1935. התיכון החקלאי היה ייחודי בכך ששילב הכשרה חקלאית (בעיקר לילדי איכרים מהמושבות) עם השכלה עיונית ורכישת תעודת בגרות – כל אלה בתנאי פנימייה. בירם וצוותו לוו את בית הספר החקלאי מראשיתו, וזה סופח בשנת 1937 לראלי.

בית הספר השני שהראלי פרש עליו את חסותו היה בית הספר "אחדות" של קריית מוצקין, שנוסד בשנת 1935. בית הספר הזה היה בתהליך של צמיחה, ומדי שנה נוספה לו כיתה. בשנת 1938, משהוחל בלימודי התיכון, פנו מקימיו לבירם ואז הדריכו הוא וחבר סגניו ומוריו בקביעות את סגל בית הספר. כמנהל שלוחה זו מונה יצחק שפירא – לימים סגנו של בירם ומנהל ה"ראלי". בבית הספר בקריית מוצקין הנהיגו בירם שפירא וצוותיהם שני חידושים משמעותיים שהקדימו ביובל את זמנם במגזר העירוני: בית הספר, שבין תלמידיו היו חילונים, דתיים וחרדים, הציע לימודי יהדות מורחים, תפילות יומיות וטקסים מסורתיים – שנים רבות לפני שנוסדו, החל מאמצע שנות השמונים, בתי ספר ומסלולים מיוחדים ל"תגבור לימודי היהדות" (תל"י) בחינוך הממלכתי הלא דתי.4 בית הספר היה "קהילתי", בלשון החינוך של ימינו – בית מלאכה, מועדון, אולם לכנסים חברתיים ובית כנסת שימשו גם התלמידים ואת הוריהם גם בשעות האחר הצהריים.

בית ספר שלישי שהיה בפיקוח ד"ר בירם והראלי היה בית הספר התיכון בטבריה, מהקמתו בשנת 1939 ועד 1944. בית הספר קם במתכונת הראלי בניהולו של ד"ר לווינהרץ. אחריו לא נמצא מנהל שהיה אמון על דרך הראלי ונאמן על בירם אישית, ולפיכך נותק הקשר בין בתי הספר.

בירם ניסה במשך כל שנות השלושים להרחיב את רשת הראלי בצפון, אך צירופם של שני בתי ספר נוספים בנהריה ובצפת לא עלה יפה כי הללו לא עמדו בתנאיו. הוא גם ניסה בשנים 1934-1933 להקים בחסות הראלי בית ספר תיכון כפרי עם פנימייה לילדים דתיים ב"כפר הילדים" שנעזב בגבעת המורה שליד עפולה. גם ניסיון זה לא צלח משום שההסתדרות תבעה את המקום לשם הקמת בית ספר מחוזי לילדי העובדים בעמק יזרעאל. בירם פעל רבות ב"קהילה" הארץ ישראלית כולה – הוא החל בארגון הקשר בין בתי הספר התיכוניים בארץ עוד בשנה הירושלמית שלו ובמשימה זו התמיד במשך כל השנים שבהן ניהל את בית הספר הראלי.

בירם הנהיג בבית הספר הריאלי דיונים שנתיים בתוכני הלימודים ובשיטות ההוראה, שבעקבותיהם נדפסו מהדורות מתוקנות של תכניות הלימודים במקצועות השונים. תרומתו של הראלי ללימודים ההומניסטיים והעבריים-יהודיים בהנהגתו של הרב הליברלי, הפילוסוף והלשונאי ד"ר בירם משמעותית גם כיום, למעלה מיובל לאחר תום תקופת ניהולו בימי המנדט הבריטי. בלימודי התנ"ך נבחרו רק פרקים שיש בהם משמעות לתלמידים, לחייהם ולבעיותיהם. מהתורה שבעל פה נלמדו ההלכה (התלמוד) והאגדה. זהו פרויקט שהחל בו הראלי לבדו, לאחר ששתי "ועידות המורים לעברית בבתי הספר התיכוניים בארץ", שהתכנסו בשנים 1931-1930, לא קיבלו את הצעותיו המהפכניות דאז של ד"ר (לימים פרופ') יחזקאל קויפמן, שהצטרף לצוות בית הספר שנה קודם לכן. קויפמן פרסם הנחיות מפורטות ללימודי האגדה ופיתח שיטת לימוד, סדרת חוברות "פרקי הלכה" ו"מבוא לתלמוד". את האגדה וההלכה התלמודית קישר להוראת התנ"ך בגישה היסטורית, כשהוא מסכם בפרסומיו גם את גישותיו של ד"ר שכטר. משנת 1935 אף הנהיגו מורי היהדות בראלי מקצוע ייחודי – "התפילה", אך הוראתו נתקלה בקשיים משום שלא היה משמעותי לתלמידים החילונים.5 בלימודי הספרות הוצאו ספרי מופת ממבחר היצירה העברית והעולמית בהוצאת הספרים של בית הספר (בשיתוף עם הוצאת שוקן), הונהגו קריאת בית וביקורת בעל פה ובאמצעות יומני קריאה בכתב, ונוסה שילוב של לימוד מבאר-לשוני ואסתטי-אמנותי. בתחום ההיסטוריה גובשו ספריו של ד"ר שלמה הורוביץ, שראו אור בהוצאת בית הספר, פורסמו "לוחות סינכרוניים" של ההיסטוריה היהודית והכללית, נוסו התמחויות מעמיקות בתקופות מסוימות והודגשו ההיסטוריה החברתית ולימודי העת החדשה. בלימודי הלשון העברית – הדקדוק והתחביר, ההבעה בכתב, אימוני הכתיבה והחיבור – הונהגו חידושים, ופורסמו תדריכים וספרים מפורטים בהוצאת בית הספר.

בחידושי בית הספר הראלי, בפרסומיו ובספריו מתקופתו של בירם נעשה שימוש רב בבתי ספר רבים ושונים בתקופת המנדט ובמדינת ישראל. חלקם נכללו, בעיבודים משוכללים יותר, בתכניות הלימודים של משרד החינוך לדורותיהן. מרבית הגישות שהנהיגו בירם וצוותו – ובעיקר חיפוש המשמעות לתלמידים, הגישה ההיסטורית ללימוד מקורות ישראל לדורותיהם, שילוב ההיסטוריה והספרות היהודיות בהיסטוריה ובספרות הכלליות – הקדימה בלמעלה מיובל שנים את זמנה של ועדת "עם ועולם", שהמלצותיה פורסמו בשנת 1994 ומיושמות בעשור האחרון.6

במהלך הדיון בתרומותיו החדשניות של בירם לחינוך הפורמלי נידרש לשתיים מהרפורמות שניסה להנהיג והקשורות זו בזו, האחת בתחום בחינות הבגרות, והשנייה בחלוקת חטיבות הגיל בבית הספר. על אף שנחל בשתי אלה רק הצלחה חלקית, הרי גם מה שהשיג הקדים את זמנו ופילס דרך לרפורמות בעתיד.

בירם הציע כבר בשנת 1930 להנהיג בחינות בגרות חיצוניות כדי להבטיח את רמתה הנאותה של התעודה. "ועד החינוך" היהודי (שהיה כפוף אז להסתדרות הציונית) דחה את ההצעה והציע לערוך מבחנים פנימיים, וזאת מחשש להתערבות "המועצה הארץ ישראלית ללימודים גבוהים", שהיה בה רוב לנציגים הבריטים. מועצה זו הכירה תחילה בתעודות של שתי הגימנסיות בתל אביב ובירושלים ושל הראלי בחיפה כמקנות כניסה לבית הספר (הבריטי) למשפטים בירושלים ולאוניברסיטאות בחו"ל, אך כעבור חמש שנים ביטלה את החלטתה, והיה חשש מהחלטות פוליטיות שעניינן הבחינות ותכניות הלימודים האוטונומיות של החינוך העברי. לאחר משא ומתן נמסר הפיקוח החיצוני על בחינות הבגרות החל משנת 1934 לאוניברסיטה העברית. בירם היה מהדמויות המובילות במאבק לבחינות חיצוניות והנהיג בראלי את פיזור הבחינות החל מהכיתה העשירית כדי שרק אלה היכולים להגיע לרמה גבוהה יתמחו וייבחנו בלימודי המגמה הראלית או ההומנית.

הרפורמה השנייה קשורה בראשונה ועברה שני גלגולים. בשנת 1929 הציע בירם לשנות את מבנה בית הספר ולחלקו לשני שלבים – כיתות א'-ו' ילמדו את מינימום ההשכלה ההכרחי, וכיתות ז'-ח' (השביעית והשמינית – י"א-י"ב) יתמחו וייבחנו במגמותיהן, כשרק באמצעות בחינת סיום יתאפשר מעבר משלב לשלב. בשנת 1937 שוכללה ההצעה, ובירם דגל על סמך ניסיונו של הראלי לא רק ב"הפרדת שתי הכיתות העליונות מבית הספר התיכון ובהבלטת ערך המגמות" אלא גם ב"העמדת בית הספר התיכון על שש כיתות יסוד של בית הספר העממי" – כלומר בקיום בתי ספר יסודיים עד כיתה ו' בלבד, התחלת בית הספר התיכון מכיתה ז' וחלוקתו לשניים: רמה בסיסית בארבע כיתות – ז'-י' – ורמת התמחות במגמות בכיתות י"א-י"ב. הצעתו של בירם אושרה בשנת 1937 על ידי ראשי מחלקת החינוך של הוועד הלאומי לבירור שאלת "מבנה בית הספר התיכון".7 בפועל התנגדו בתי הספר היסודיים לקיפוד שתי הכיתות העליונות שבראשם, וגם בתי הספר התיכוניים לא הסכימו להינתקות מהכיתות הגבוהות שלהם. בית הספר הראלי, שהיו לו "מכינות" יסודיות משלו, ביצע את השינוי, צירף את שתי הכיתות התיכוניות הראשונות, ה' ו-ו', למכינות אלה ובשתי הכיתות הגבוהות הנהיג חטיבה לימודית נפרדת. בשנת 1954 נקבע השינוי בראלי רשמית, כשהונהג מספור חדש של כיתות תיכוניות החל מכיתה ז'. חיטוב דומה הונהג גם על ידי ד"ר אליעזר ריגר, שהיה מנהלו הראשון של בית הספר התיכון בבית הכרם בירושלים, ליד האוניברסיטה העברית.8 הרפורמה "6+6" – במתכונת שונה מעט של שלוש שנות חטיבת ביניים ושלוש שנות חטיבה עליונה בתיכון – הונהגה במערכת החינוך בישראל רק משנת 1968 ואילך. החיטוב אפשר לתלמידים מרקע סוציו-אקונומי נמוך מעבר קל יותר ללימודי התיכון ובחינות הבגרות. פרופ' רחל אלבוים-דרור, מהחוקרות המובילות בתולדות החינוך בישראל, טוענת שהייתה זו אחת מההחמצות הבולטות ב"חלון ההזדמנויות" החינוכי שנפתח ליישוב דאז באמצעות תמיכתם הנלהבת של הבריטים בשינוי.9 תמיכה זו הייתה לרועץ להצעה החשובה הזו, שלו הוגשמה יכולה הייתה למזער במשהו את הנזקים שנעשו במסגרת הקליטה החינוכית של "העלייה הגדולה" בראשית המדינה, שנעשתה ברוח "כור ההיתוך".

שלוש תרומות חשובות היו לבירם בתחום החינוך הבלתי פורמלי וקשריו לחינוך הפורמלי. הוא דגל ב"הוראה המחנכת" מבית מדרשו של הרבארט – הגישה שהנחתה את הגימנסיות האירופיות, המחנכת על ידי לימוד. "תכנית החינוך" שהנהיג בבית הספר הראלי משנת 1935 הציבה שתי מטרות בפני התלמידים – ללמוד, במיוחד את המורשת ההומנית של האנושות ואת ביטויה בערכי היהדות, ולבצע, לקיים "מצוות מעשיות" בשתי דרכים: משמעת ופעילות חברתית. החינוך למשמעת של בירם ושל הראלי היה חיצוני ופנימי כאחד – דרישות לימודיות קפדניות בשיעורי הבית, בעבודות בכתב ובמבחנים יחד עם משמעת שכלית אישית, שמעצבת את האופי ואת האישיות העצמאית. החינוך החברתי התבטא במגוון המוסדות של אגודת התלמידים בראלי: "אגודת עזרה הדדית" ו"חנות עזרה הדדית", שסייעו בהשאלה ובמכירה מוזלת של ספרים ועזרי לימוד ובתשלום למורים פרטיים עבור תלמידים נזקקים; מועדון להוראה של ילדים עזובים; "קלוב פוליטי" שבו דנו בענייני דיומא וקיימו "מועדון ויכוחים"; "קלובים" לתלמידי ארבע הכיתות הגבוהות; חדר קריאה וספריות שסדריהם נשמרו על ידי התלמידים; חוגים שונים לספרות, לדרמה, למוזיקה ולהגות ציונית; תזמורת ואגודת ספורט; עלוני בית הספר ועלונים של כיתות ושל שכבות בתוכו; פעילויות למען "תוצרת הארץ", הקרן הקיימת לישראל ו"הגנת השפה העברית" ועוד. החינוך החברתי המשלב את הבלתי פורמלי בפורמלי היה מסימני ההיכר של כל הגימנסיות בתקופת המנדט. ייחודו של הראלי היה במוסדות העזרה ההדדית ובקלובים המגוונים שלו וכן בתכנית המובנית של בירם – "ההוראה המחנכת" כמכלול.10

בשנת 1916 הקים המורה לטבע פנחס כהן את שבט הצופים "משוטטי הכרמל" כ"אגדות משוטטים" ליד בית הספר הראלי – הסניף הראשון של תנועת נוער ציונית בארץ ישראל. שלוש שנים לאחר מכן נוסדה "הסתדרות הצופים בארץ ישראל", שאריה כרוך, מהמורים הבולטים בראלי, עמד בראשה במשך שנים רבות. המודל שהנהיגו בירם והראלי – "שבט חסות" של תנועת נוער הפועל בחצרו של בית ספר – היה מודל לחיקוי בבתי ספר תיכוניים נוספים בערים ובמושבות. תרומה זו של הראלי הייתה משמעותית בתחום החינוך הבלתי פורמלי גם מעבר לזמנה בשל שני עקרונות התקפים גם כיום: שימוש "קהילתי" במתקני חינוך ובמיוחד בבתי ספר גם מעבר לשעות הבוקר והצהריים ולמען אוכלוסיות נוספות לתלמידים ושילוב בין הלימוד הפורמלי לבין החינוך הבלתי פורמלי בכלל ועל ידי תנועות נוער בפרט.11

את החינוך הטרום צבאי יזם בירם בעקבות "מאורעות תרפ"ט". בירם הנהיג תוך מספר שנים בבית ספרו שיעורי חובה ל"ספורט שימושי", ובכלל זה תרגילי סדר, התאגרפות, היאבקות וקליעה למטרה, חרף התנגדות חלק ממוריו. עד מאורעות 1939-1936 לא השתכנעו יתר מנהלי בתי הספר בנחיצות החינוך הזה, ועל כן התארגנה ה"הגנה" לגיוס נערים בעיקר לתפקידי קישור ואיתות, בין היתר בקרב תלמידי בתי הספר, ובעיקר הגימנסיות האחרות. החינוך הטרום צבאי התמסד בכל מערכת החינוך היישובית החל מההפוגה בת השנה במאורעות, בין אוקטובר 1936 לאוקטובר 1937. בירם ניסה לשכנע את עמיתיו, מנהלי התיכונים המעטים שהיו אז וראשי מחלקת החינוך של הוועד הלאומי, בנחיצות התכנית בכל בתי הספר, אך בתחילה לא הצליח בכך.

משהתחדשו המאורעות, נערים התגייסו להגנה, בראלי הוקם "המכון לחינוך גופני" וחברי תנועות הנוער בגימנסיות לחצו על הפסקת הלימודים לצורך שירות לאומי, נערכו שוב דיונים בהצעתו של בירם. בעקבות פרסום "הספר הלבן" במאי 1939 החליטה הנהלת הסוכנות בראשות בן גוריון על הקמת מסגרות להכשרה גופנית טרום צבאית של הנוער בבתי הספר באמצעות מחלקת החינוך של הוועד הלאומי. מחלקת החינוך מינתה את בירם לעמוד בראש הוועדה להנהגת תכנית החג"ם בבתי הספר, שהחל לפעול בבתי הספר התיכוניים בראשית שנת הלימודים ת"ש, עוד בטרם פורסמה התכנית הרשמית "פקודת הנוער 1940". הפקודה חייבה את הכללת החג"ם במקצוע חובה, וההצטרפות ל"הגנה" נותרה כרשות. מטרת "פקודת הנוער 1947", שהחליפה את קודמתה בתקופת המאבק על הקמת המדינה, הייתה לא רק הכנה לשירות בהגנה אלא גם "מילוי תפקידי עזר במערכת ההגנה בארץ", וזאת על בסיס מבנה צבאי מלא של גדודי הנוער (גדנ"ע) הכפופים לרמטכ"ל ההגנה. "פקודת מבנה הגדנ"ע (12.9.48)" הגדירה את הגדנ"ע כחיל בצבא ההגנה לישראל. החג"ם שיזם בירם בחינוך טרום צבאי הפך אפוא במשך עשור לגדנ"ע שהשתתף בצורה פעילה במאבק על הקמת המדינה ובמלחמת השחרור והיה בסיס לשילוב הגדנ"ע ואח"כ השל"ח (שדה, לאום, חברה) בכל מערכת החינוך במדינת ישראל.12

מעבר לכל מרכיבי התרומה של בירם לחינוך בארץ שנזכרו עד כאן, יש לציין לסיכום שני עקרונות חינוכיים נוספים שאפיינו אותו ואת בית הספר הראלי ועדיין לא נחקרו ונוסחו דיים בתאוריה החינוכית. החינוך הבלתי פורמלי השתלב בחינוך הפורמלי של הראלי עד כדי מזעור ההבדלים בין "תכנית הלימודים" ל"תכנית החינוך" שנתפרסמה כחלק ממנה. אגודות התלמידים היו קשורות ללימודים עצמם והיו אמצעי בלתי פורמלי חשוב לחינוך ציוני לא פחות מתנועת הנוער של בית הספר – "הצופים". בראלי ובבתי ספר רבים נוספים בתקופת היישוב ולאחריה היה שימוש בחינוך בלתי פורמלי מגוון כחלק מהלימוד הפורמלי, שמן הראוי שיילמד לעומקו, כסיוע לגיבוש התאוריה של דרכי "הלמידה הבלתי פורמלית" הייחודית, הנחקרת בשנים האחרונות. יתרה מזאת, בית הספר הראלי בהשראתו של בירם שילב אמצעים חינוכיים פורמליים ובלתי פורמליים במכוון – הוא כלל לימודים פורמליים, מוסדות תלמידים ואת תנועת "הצופים". הראלי פעל אפוא כמעין פנימיה חינוכית המשלבת לימודים, חינוך משלים ותנועת נוער – כפי שהיה נהוג, למשל, במוסדות החינוכיים התיכוניים של "הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר" החל מ- 1931. התכונה הפנימייתית של שילוב אמצעים חינוכיים פעלה אמנם בראלי בצורה מוגבלת שכן בית הספר לא כלל לינה (למעט הפנימיות לתלמידים עולים ולחניכי המכון לחינוך גופני), אך הייתה בו "פנימייתיות יחסית".13 חדשנותו של ד"ר ארתור בירם ניכרה אפוא ב"תכנית הלימודים", ב"תכנית החינוך" ובשילוב ביניהן בבית הספר הראלי העברי בחיפה שניהל וכונן. טביעת אצבעותיו בבית הספר הראלי השפיעה מהותית ולאורך שנים על מערכת החינוך הציונית כולה, מימי המנדט ועד ימינו אלה.

הערות שוליים:

  1. בדברינו נסתמך על שרה הלפרין, ד"ר א' בירם וביה"ס הראלי: דרכים חדשות ומסלול קבוע (ירושלים 1970), וכן על מחקרים שונים שעוסקים בתולדות החינוך בחיפה ובישראל בתקופת היישוב ובימי המדינה.
  2. יובל דרור, "ראשית הטכניון העברי בחיפה, 1950-1902 – מהתוכנית ל'בית ספר גבוה יהודי' ועד תום תקופת ניהולו של שלמה קפלנסקי", עיונים בתקומת ישראל, 6 (1996), ע' 357-330.
  3. יובל דרור, "בין 'ארדמיזציה' ל'הומניזציה' בהכשרת המורים בישראל מראשית המאה ועד סוף שנות ה-80 – היסטוריה של דילמה חינוכית כמסייעת לקביעת מדיניות עכשווית". דרכים להוראה, 1 (1991), ע' 37-11.
  4. Yuval Dror, "From 'Negation of the Diaspora' to 'Jewish Consciousness': The Israeli Educational System, 1920-2000", in: Israel Studies Forum, 18/2 (2003), pp. 58-82.
  5. להרחבה ראו: ישעיהו תדמור, "הוראת מקצועות לימוד בבית-הספר", התכוונות לאלוהי שבאדם – חינוך אקסיסטנציאליסטי-דתי במשנתו של יוסף שכטר (תל אביב 1994), ע' 264-195.
  6. מדובר בוועדת הפרופ' עליזה שנהר ללימודי היהדות במגזר הממלכתי. ראו: הערה 4; Yuval Dror, "50 Years of Committees to Reinforce Jewish Studies and Jewish Consciousness in Israel's Non Religious Sector: Conclusions from Historical-Curricular Research", in: Y. Rich & M. Rosenhak (eds.), Abiding Challenges: Research Perspective on Jewish Education (London-Ramat Gan 1999), pp. 161-186.
  7. הלפרין (הערה 1), עמ' 228. יוסף לוי, תמורות ושינויים בבחינות הבגרות בישראל (ירושלים 1989).
  8. יובל שנים לבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים (ירושלים 1987).
  9. רחל אלבוים-דרור, "ממשלת המנדט והחינוך העברי – תגובות הישוב לקולוניאליזם תרבותי", קתדרה, 75 (1995), ע' 120-92; רחל אלבוים-דרור, "'אשנבי הזדמנויות': ניצול והחמצה – אירועים מתולדות החינוך", מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, 42/41 (1997), ע' 71-29.
  10. יובל דרור, "החינוך העברי בתקופת המנדט – שלוש דוגמאות מייצגות", מרדכי נאור ויוסי בן ארצי (עורכים), חיפה בהתפתחותה, 1948-1918 (ירושלים 1989), ע' 213-208; יובל דרור, "סוגיות אישיות ולאומיות בזהות הנוער היהודי החילוני בארץ-ישראל בשנות העשרים והשלושים כפי שהיו משתקפות בעיתוני הגימנסיות העבריות העירוניות", עיונים בתקומת ישראל, 11 (2001), ע' 305-261.
  11. יובל דרור, "תולדות החינוך הבלתי פורמלי של הנוער ב'יישוב' ובמדינת ישראל", בתוך: שלמה רומי ומרים שמידע (עורכים), החינוך הבלתי-פורמלי בישראל, ירושלים (בדפוס).
  12. דוד דיין, כן, אנחנו נוער! ספר תולדות הגדנ"ע (תל אביב 1977); חיים לוין, החינוך הגופני המורחב בבתי הספר התיכוניים (הח"ם) בשנים 1948-1938, עבודת מוסמך באוניברסיטת תל אביב, (תל אביב 1979); בלה שקד, תמורות החינוך הקדם-צבאי בתקופת היישוב ובמדינת ישראל (1933-1918), עבודת מוסמך באוניברסיטת בר אילן (רמת גן 1994).
  13. שילוב ממדים פנימייתיים בבתי-ספר לא פנימייתי ים – מודלים אפשריים העולים מ"חקרי מקרה" היסטוריים של בתי-ספר בעלי אוריינטציה אידאולוגית ב"זרם העובדים" וב"זרם הכללי" בתקופת המנדט. בתוך: מרדכי אריאלי (עורך), פנימיות: צוותיהן וקהילותיהן (גבעתיים ותל אביב 1992), ע' 39-9. יובל דרור, החינוך החברתי-ערכי ב"זרם העובדים" בתקופת המנדט הבריטי (1948-1921) – מעבר לחינוך עכשווי (תל אביב 1994).
ביבליוגרפיה:
כותר: מתולדות החינוך לימינו - בירם ו"הראלי"
מחבר: דרור, יובל
שם  הספר: בין המולדות : היקים במחוזותיהם
עורכי הספר: צימרמן, משה; חותם, יותם
תאריך: תשס"ו - 2006
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1. בשער גם: מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית