הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבות > סיפורי אברהםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מקרא באמנות > אברהם, יצחק ויעקב
מכון מנדל למנהיגות



תקציר
בחינת יצירותיהם של האמנים אבל פן ומשה קסטל כביטוי לשתי גישות באמנות הארץ-ישראלית בראשית המאה ה-20 ביחס לעקידה: גישה המשתלבת באמנות האירופית ובאמנות היהודית המודרנית, וגישה הממשיכה את האמנות היהודית המסורתית העממית בגרסתה הארץ ישראלית. כן, נבחנות יצירתו של מרדכי ארדון ויצירותיו של יצחק דנציגר כביטוי לכך שהחל משנות הארבעים של המאה העשרים סיפור העקדה הופך למיתוס ולדרך לביטוי רגשות כלפי אירועים וחוויות בהווה, דוגמת השואה.



עקדת יצחק באמנות הארץ ישראלית
מחברת: אורנה סילברמן


העקדה היא נושא מכונן בתרבות הישראלית - מיתוס מרכזי שיש לו ביטויים בהגות, בפרוזה, בשירה, בדרמה ועוד. מיתוס העקדה הוא מיתוס ההקרבה המרכזי של הציונות, שהאידיאולוגיה שלה נוטלת בתהליך החילון את מקומו של האל כדורש הקורבן 1.

ההתייחסות אל נושא העקדה משתנה באמנות הישראלית לתקופותיה מגישה של קבלה לגישה של מחאה. משנות השבעים של המאה העשרים חוזרת האמנות אל העקדה בהקשר של בדיקת הזהות היהודית של האמנים ושל התרבות הישראלית - יהודית.

בתחילת המאה העשרים, בראשיתה של התפתחות האמנות בארץ, מסתמנות שתי גישות באמנות העוסקת בנושא העקדה: גישה המשתלבת באמנות האירופית ובאמנות היהודית המודרנית, וגישה הממשיכה את האמנות היהודית המסורתית העממית בגרסתה הארץ ישראלית. שני אמנים המייצגים מגמות אלה הם אבל פן ומשה קסטל.

אבל פן ראה בציור התנ"ך, ובמיוחד ספר בראשית, את מפעל חייו האמנותי. עקדת יצחק היא נושא שעסק בו רבות ויצר לו וריאציות שונות בסגנון ובמשמעות. העקדה המוקדמת משנות העשרים ממשיכה את מסורת האמנות האירופית של אמני הרנסנס והבארוק ומדגישה את יסוד הרחמים והכאב הנפשי שבו היו שרויים אברהם ויצחק. ברוח ציורי התנ"ך של האמן מודגש היסוד המזרחי הקדמון ואברהם מוצג ככוהן מזרחי חובש טורבן. עיניו של אברהם מוגדלות ובולטות ומבטאות רגשות עזים והוא מחבק את יצחק העקוד שפניו כבושות בחיקו של אברהם האוחז במאכלת. פן מדגיש את ההתייסרות המשותפת של האב ובנו ואת חרדתו של אברהם מפני המעשה שאותו הוא עומד לעשות. האיל אינו מופיע ביצירה, מה שמעצים את היסוד הטרגי. פן משתמש ביצירה בתנוחת הפייטה, המסמלת באמנות האירופית את הרחמים על מות ישו, ובכך מעצים את הממד הרגשי ואת הדרמה האנושית של הסיפור 2.

בצד ביטוי העקדה כקורבן הכרחי וכואב בעל משמעות לאומית יש שהיא נתפסת, כמו בציורו של משה קסטל מאותה תקופה , כביטוי לקשר הגאולה בין אלוהים לעמו. ציור זה ממשיך את התפיסה המסורתית של האמנות העממית המציגה את העקדה כמבחן האמונה שעם ישראל עמד בו, ואשר בזכותו הוא זכור לטוב לדורות. קסטל ממשיך את המסורת העממית גם בהצגת הדמויות לרוחב, הפורשת לפני הצופים את ההתרחשות. כמו בציוריו של משה שאה , גם אצל קסטל הקשר של העקדה לארץ ישראל ולירושלים מודגש על ידי עצי הזית והברוש. הצבעוניות מעניקה לציור אווירה של סיפור אגדה עתיק בעל מסר אופטימי של גאולה וקרבה בין האל לעמו.

בשנות הארבעים של המאה העשרים סיפור העקדה הולך והופך ביתר שאת למיתוס בעל משמעויות מצטברות ורלוונטיות לביטוי רגשות כלפי אירועים וחוויות בהווה.

מרדכי ארדון צייר את "שרה" (תמונה 34) ב-1947, זמן קצר לאחר שגילה כי הוריו, אחיו ובני משפחותיהם נספו בשואה. ארדון הופך את סיפור העקדה לסיפור של קינה על המתים הקשור יותר לתיאורים מדרשיים מאשר לטקסט המקראי. שרה, שאינה משתתפת כלל בסיפור המקראי הופכת להיות הדמות הדומיננטית בציור. לדעתו של ארדון "האם הנצחית והמונומנטאלית היא החשובה בסיפור העקדה" 3. דמותה הענקית מגיחה מתוך החשכה; ידיה מורמות בתנועת קינה ופניה חשוכות. יצחק השכוב במישור הקדמי של היצירה מאופיין כמת על ידי צבעו הלבן וידיו השלובות על חזהו.

כאשר ארדון מתאר את יצחק כמת הוא ממשיך מסורת מדרשית אך לחלק העוסק בתחייתו של יצחק אין הוא מתייחס כלל. יצחק מסמל כאן את העם שאכן הוקרב. אברהם מתואר משמאל מרוחק, קטן וחסר אונים ליד סולם המוטל על האדמה. הסולם מסמל פעמים רבות ביצירתו של ארדון את סולם יעקב המבטא את הקשר שבין האדם לאלוהים. הצגתו כאן כסולם שבור מבטאת את הרעיון כי עם מותו של יצחק לא ייולד ממנו יעקב ויתנתק הקשר בין העם לאלוהיו. ביצירה זו מוענקת לעקדה גם משמעות אוניברסאלית אם קושרים את הסולם לתיאורים של הורדת ישו מן הצלב. בהקשר זה, יצחק הוא פרה- פיגורציה של ישו והאסון היהודי הופך להיות אוניברסאלי 4.

תיאור העקדה כמסמלת את אסון השואה מבטא את המגמה המרטירולוגית הרואה בעקדה קורבן על מזבח היהדות בתקופות שונות של ההיסטוריה היהודית והישראלית. בתיאור מסוג זה מושם דגש רב על הכאב והסבל של המשתתפים. לעומת גישה זו, מתפתחת באמנות הארץ ישראלית בשנות הארבעים של המאה העשרים מגמה הרואה את העקדה ואת הקורבן באור שונה. הזרם הכנעני בשירה ובאמנות רואה בציונות החייאה והתחברות לזהות אזורית קדומה ושואף למחוק את הזהות היהודית הגלותית החלשה והמנותקת מן האדמה ומן המקום. בחשיבה מיתית זו נתפס נושא הקורבן - קורבן אדם וקורבן חיה - כבעל כוח מקשר וכ"מקפצה" של זהות אל המזרח הקדום, אל העולם האלילי שבו הוקרבו קורבנות אדם עוד לפני העקדה המקראית שנועדה להמיר את קורבן האדם בקורבן חיה ואת עבודת האלילים במונותיאיזם. אמנים כיצחק דנציגר ומשה קסטל מבטאים ביצירותיהם את הקורבן ואת העקדה כטקסים בעלי עוצמה קמאית ונמשכים לעולם הארכאי שנושאים אלה מייצגים עבורם.

ראינו כיצד בשנות העשרים ביטא משה קסטל את נושא העקדה על תבניתו ומסריו הקנוניים, כאשר הפך אותו לאיקונין מזרחי צבעוני הממשיך את הכיוון המסורתי, שלפיו האל אינו חפץ בקורבן אדם. בעקדה שיצר בשנות הארבעים מוצגים אברהם, האיל ויד אלוהים וביניהם - דמותו של יצחק (או דמות המשלבת את יצחק ושרה). כל הדמויות נתונות במערבולת של מעין סערה קוסמית המעבירה תחושה של חגיגת פולחן ואובדן עשתונות. את הדמות המשולבת של יצחק ושרה ניתן לפרש כייצוג של קורבן משותף - קורבן הבן הוא גם קורבנה של האם. דמות זו נתונה בין אברהם לבין האיל, בין אב קנאי דתי לבין החיה שאליה הוא חובר בחגיגה של טקס פולחני .

"ביצירתו של דנציגר כבש נושא פולחן הקורבן מקום מרכזי ועלה בעשרות מתווים ובכמה פסלים. הדימויים החוזרים והנשנים של מזבחות, כבשים עקודות ואף קורבן אדם חושפים את משיכתו העזה לנושא, אשר גבלה לדבריו בדחף כפייתי. משיכה זו הייתה טעונה בכמיהה לעידן פרימיטיווי תמים וליחס הרמוני בין האדם לאיתני הטבע, המתקיים באמצעות הפולחן... אסוציאציה מיתית – תנ"כית מעוררות גם המלים שרשם דנציגר לעתים בשולי הדף, כגון " בית- אל"," עולה ", "עקדת יצחק ", ו" כהנים" 5.

ניתן לראות את השתנותו של הקורבן – מהאיל, דרך צורה אורגנית היכולה להיות כבשה או אדם, אל דמות אדם השוכב על המזבח. בפסל יש קרבה בין המקריב לאיל (הקורבן), הם חבוקים, שייכים לאיזשהו דימוי מיתי.

את רישום המזבח והקורבן ניתן לשייך לעולם מציאותי יותר של הקרבה בפועל, שדנציגר היה עד לה – האדם כקורבן – מוטל בבדידות על המזבח - אובדן התמימות הרומנטית. המושג "עקדת יצחק" הוא בעל משמעות כפולה עבור דנציגר: מושג מיתי-רומנטי –ארכאי, המסמל עולם קדום ומושך, ומושג המסמל את ההקרבה הלאומית הממשית הכואבת, שדנציגר אינו רוצה לעסוק בה.

לחלקים נוספים של הפרק:
עקדת יצחק באמנות הארץ ישראלית (פריט זה)
העקדה כסמל לערך ההקרבה הלאומי
"יצחק כבר לא רוצה" – המחאה נגד מיתוס ההקרבה הלאומי
ריבוי כיווני פרשנות לנושא העקדה משנות השמונים – עקדה רבת פנים:
כיוונים פוליטיים-חברתיים
כלל-אנושיות
כיוונים תיאולוגיים - השיבה אל הטקסט המקראי ואל המקורות היהודיים
הבחינה המחודשת של המקורות היהודיים והשפעתה על הביטויים של נושא העקדה

הערות:

  1. עפרת,1987.
  2. Heyd,M. p.59.
  3. עפרת,1988.
  4. 168 Amishai-Maisels ,p.
  5. פרידמן- מנור תמר,ימינו כקדם- על הזיקה למזרח הקדום, בתוך: קדימה- המזרח באמנות ישראל,מוזיאון ישראל, ירושלים,1998 עמ' 107.


אל האסופה עקדת יצחק באמנות3

ביבליוגרפיה:
כותר: עקדת יצחק באמנות הארץ ישראלית
שם  הפרסום מקורי: עקדת יצחק באמנות
מחברת: סילברמן, אורנה
תאריך: 2009
בעלי זכויות : מכון מנדל למנהיגות
הוצאה לאור: מכון מנדל למנהיגות
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית