עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורההאוניברסיטה העברית. המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמןמכון ליאו בק


תקציר
מאביב 1933 ועד אוקטובר 1941 הגרו מגרמניה רק כרבע מיהודי גרמניה למרות שהייתה להם אפשרות לצאת והשלטון הנאצי אף דרבן אותם לעזוב. המאמר בוחן מה גרם לעיכוב יציאתם. בין הסיבות שהוא מונה: עמדת הארגונים היהודיים שהייתה נגד היציאה, אופייה של המדיניות הנאצית והיעדר ארצות יעד להגירה.



בעיית הצלתם של יהודי גרמניה 1939-1933 - הסיבות לעיכוב יציאתם מתחום הממשל הנציונל-סוציאליסטי
מחבר: אברהם מרגליות


בעיית הצלתם של יהודי גרמניה שונה מבעיית הצלתם של היהודים בגלויות אחרות, שאף הן באו תחת ידו של אדולף היטלר.

ליהודי גרמניה ניתנה במשך תקופה ארוכה, מאביב 1933 ועד אוקטובר 1941, האפשרות לצאת מחוץ לגרמניה. בפרק זמן זה דרבנו אותם השלטונות לעזוב את המדינה.1 ואף-על-פי-כן היגרו ממנה בחמש השנים הראשונות לקיומו של הרייך השלישי 140,000-130,000 נפש בלבד,2 כ- 26% מכלל היהודים במדינה.3 ובסך-הכל היגרו עד סוף המלחמה, על-פי האומדן, מעט למעלה מ- 50% מכלל היהודים בגרמניה.4 מה גרם לעיכוב יציאתם?5

לאחר הבחירות במרס 1933, כששילחו גדודי הס"א כל רסן מעליהם וגברה אלימותם, נבהלו יהודי גרמניה וביקשו לעקור מיד מן המדינה. יום-יום צבאו למאותיהם ולאלפיהם על פתחי "המשרד הארץ-ישראלי"6 ועל לשכות "חברת העזרה של היהודים הגרמנים" (Hilfsverein der deutschen Juden)7 וביקשו סיוע ועצה איך להימלט. חיים ארלוזורוב שביקר באביב 1933 בברלין, התרשם עמוקות מן הקהל הגדול של מבקשי רישיונות עלייה,8 אנשים שלא העלו על דעתם לפני-כן לעלות לארץ-ישראל.

הארגונים היהודיים ומנהיגיהם בתוך גרמניה ומחוצה לה פעלו נגד נטייתם הספונטנית של המוני היהודים לקום ולברוח מאימת הרדיפות. "הוועד המרכזי לעזרה ולקימום של היהודים הגרמנים" (Zentralausschuss der deutschen Juden für Hilfe und Aufbau), שאיגד בתוכו את כל הגופים היהודיים הגדולים במדינה, הכריז באפריל 1933, בקול-הקורא הראשון שלו, שהוא רואה בהגירה מעשה לא אחראי ובריחה מהתחייבות ציבורית.9 הארגונים הלא-ציוניים התנגדו התנגדות נמרצת יותר להגירה גדולה, שתביא, לדעתם, להפקרת עמדות בלא צורך ולהחלשת המאבק לשמירה על זכויותיהם של האזרחים ממוצא יהודי.

אלפרד הירשברג הכריז באותו הזמן: "על האוטופיה של התיישבות מחדש לא צריך כלל להרבות מילים".10 הירשברג נמנה על הנהגת "האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני דת משה" (Centralverein deutscher Staatsbürger judischen Glaubens – C.V.), שהיתה הארגון היהודי הגדול ביותר בגרמניה. מן הקצה האחר של הקשת המפלגתית התנגד גם "החלוץ" להגירה רבתי לארץ-ישראל. באחד מפרסומי התנועה שיצא באותו זמן, הוגדרה עלייה לארץ-ישראל, בלא הכשרה מוקדמת, בתורת "פשע ציוני".11 משום כך סירבו ראשי התנועה בברלין להיעתר להפצרת "הוועד הפועל של הסתדרות העובדים" בתל-אביב, שתבע להעלות לארץ מיד עולים רבים ככל האפשר.12 ועם זה פיתחה הנהגת "החלוץ" תנופה רבה את מפעלי ההכשרה, מפעלים שכעבור זמן נעשו מנוף ליציאתם של יהודים צעירים מגרמניה.

באותם הימים (29 באוקטובר 1933 – 1 בנובמבר 1933) נתכנסה בלונדון הוועידה היהודית הבינלאומית לעזרת יהודי גרמניה. בכינוס הזה השתתפו נציגיהם של הקהילות והארגונים היהודיים הגדולים (ה"ג'וינט", "יק"א", "הקרן הבריטית המרכזית למען יהודי גרמניה" (Central British Fund for German Jewry), "הסוכנות היהודית" ועוד). בהחלטתם דרשו מנהיגי הארגונים למנוע בעד הגירתם של אנשים בגיל העמידה, של מחוסרי אמצעים ושל סוחרים, בגלל קשיי הקליטה ובשל התנגדותם הצפויה בארצות המקלט האפשריות.13 ככה פסלו, למעשה, את רוב יהודי גרמניה להגירה. את הסיוע להסבה מקצועית ולהגירה החליטו הארגונים הבין-ארציים לייחד בעיקר לצעירים,14 ואלה היו מיעוט בקרב יהודי גרמניה. הרברט סמואל15 וסטיפן וייז,16 מן הדמויות המרכזיות בקרב יהודי בריטניה וארצות-הברית, הצהירו עוד קודם לכן, שאת הפתרון לבעייתם של היהודים הנרדפים בידי הנאצים יש לחפש קודם-כל בגרמניה עצמה. ההגירה ל ארץ-ישראל או לארצות אחרות יכולה להיות פתרון למעטים בלבד. זאת היתה גם דעתו של חיים וייצמן באותו הזמן. בנאום שנשא בלונדון בסוף 1933 אמר, שההסתדרות הציונית כתנועת שחרור לאומית מבקשת, שהיהודים הגרמנים ידבקו במקומות עבודתם והיא מתנגדת שינטשו פרנסות וזכויות משכבר הימים.17

ב- 1933 ביקשו אפוא הארגונים היהודיים ברייך השלישי ומחוצה לו לבלום את נהירתם הגוברת של יהודי גרמניה אל מחוץ לתחומיה, כל ארגון וטעמו עמו. המוסדות היהודיים בגרמניה האמינו שיש להם זכות ונחלה בארץ זו וביקשו לשמור על מפעל חייהם של היהודים בגרמניה מדורי דורות. ואילו מנהיגי הקהילות באירופה ובאמריקה ראו בעמידתם של יהודי גרמניה מעין מבחן לעמידתם של שאר הקיבוצים היהודיים בארצות העולם, שאף הם ניצבו בפני כוחות אנטישמיים גוברים. המנהיגים היהודים בעולם חששו שיציאה כללית מתחומי הרייך השלישי תעודד את שונאי ישראל באשר הם לגרש יהודים.18 הם עודדו אפוא את יהודי גרמניה להישאר במקומם.

עמדתם של הארגונים השונים בחודשים הראשונים לקיומו של הרייך השלישי היתה מבוססת במידה רבה על הציפייה ששררה בקרב יהודים ולא-יהודים, שהמשטר הנציונל-סוציאליסטי יפול בתוך זמן קצר. הציפייה הזאת לא נתגשמה, כידוע, והוויכוח בעד או נגד הגירה לא ירד מסדר יומם של יהודי גרמניה. הוויכוח הזה התנהל בפומבי, על דפי העיתונים, בכינוסים וגם בדיונים סגורים של ראשי הציבור. אך הבעיה לא היתה בעייתם של המוסדות והארגונים בלבד, אלא בעייתו של כל יחיד שנדרש לבחור את דרכו בעתיד.

מן הראוי להדגיש, שהתביעה ליציאה רבתי פירושה לא היה אלא חיסול הקהילה העתיקה במרכז אירופה. בנושא הזה החריפה המחלוקת בין ציונים רדיקלים ובין מתנגדיהם. הלא-ציונים האמינו, שמאחר ומשפחותיהם שורשיהן בארץ הזאת, יוכלו להוסיף ולשבת על אדמת גרמניה. דוברם, יוליוס ברודניץ, אמר: "תולדות יהודי גרמניה מלמדות, שמוטל עלינו לגלות אורך רוח ולהמתין! ואכן, בכוחנו להמתין".19 אבל היו חוגים, שהתנגדותם לנטוש את גרמניה לא נבעה כלל מהערכת מצב אופטימית אלא מטעמים שבהכרת חובה. חלק ניכר מן הפרנסים הוותיקים ראו את עצמם מצווים, כשליחי ציבור, לדבוק דווקא בזמן הרדיפות במילוי תפקידם. הם מיאנו להיפרד מקהילותיהם20 ועודדו גם אחרים להחזיק מעמדם במקום. כן היו חבורות של צעירים מתבוללים, שראו את עצמם בתורת "אחרוני העומדים בשער". הם נהגו להדגיש בנעימה הירואית, שכפטריוטים נאמנים אסור להם לברוח מארץ המולדת, שאליה הם קשורים בכל נפשם ובכל מאודם. לדבריהם, גמרו אומר לבחור בדרך הקשה ולהישאר על משמרתם בגרמניה, גם אם תוליכם דרכם זו לאבדון.21

מנגד ניצבו אנשי "החלוץ" ואנצו סרני בראשם. ב- 1934 טען סרני במועצת "החלוץ" בברלין, שנגזר על הקהילה היהודית בגרמניה להתחסל בעשרות השנים הבאות, ויש לעשות את תהליך החיסול הלא נמנע מנוף למפעל ההתיישבות בארץ-ישראל.22 עמדתו של "ארגון הציונים הממלכתיים" היתה דומה. מנהיגו, גאורג קארסקי, חזר והכריז פעמים רבות שהגיעה שעת "החיסול של יהודי גרמניה",23 ודרש לפנותם מגרמניה בשלבים.

הפולמוס הזה לא נשאר בגדר בירור עיוני בלבד. כל ארגון ביקש להגשים את עקרונותיו. נבדוק, אפוא איך פעלו המוסדות השונים הלכה למעשה, ונתחיל בתיאור עבודתו של "המשרד הארץ-ישראלי". רבבות אנשים נזקקו לשירותיו של "המשרד"24 וזה הפעיל, חוץ מן הלשכה הראשית בברלין, עוד 22 סניפים ברחבי גרמניה. "המשרד" נסתייע במאות מתנדבים ופקידים, שטיפלו בכל העניינים, קטנים כגדולים, הקשורים בעלייה לארץ-ישראל. החל מרישום ומיון המועמדים וכלה בתכנון עתידם של העולים בארץ.25

"המשרד הארץ-ישראלי" קיבל את הנחיותיו מן ההסתדרות הציונית, שניצבה לפני דילמה. היה עליה למצוא פתרונות לאלתר למצוקת הגולה ועם זה, להבטיח את יציבותו ואת עתידו של מפעל בניין ארץ-ישראל. בדילמה הזאת בא לידי ביטוי הפער, שנתגלה בשנות השלושים במלוא חריפותו, בין החזון הציוני מכאן ובין הצורך למצוא תשובה מעשית לצרכיהם הדחופים של יהודי הגולה מכאן. במציאות של יישוב עברי קטן של רבע מיליון איש, של גירעונות תקציביים בקרנות הלאומיות, של מחסור באדמות להתיישבות, ומעל הכל – במציאות שבה הגבילה ממשלת המנדט את המכסה של רישיונות העלייה על-פי שיקוליה היא, ולא על-פי חומרת מצבם של היהודים בגולה. בנסיבות האלה הוגבלו תחומי עבודתו של "המשרד הארץ-ישראלי" בברלין, והוא נאלץ לדחות בשנות 1935-1933 שליש ממספר המבקשים רישיונות עלייה לארץ-ישראל.26 במשך הזמן הלך וקטן מספר מקבלי הרישיונות ואילו המצב בגרמניה הלך והחמיר. לא היה מנוס אלא לנהוג סלקציה קפדנית בשעת חלוקת מכסת הרישיונות לעליית חלוצים; רישיונות מעטים בלבד הוקצבו לבני 35 ומעלה.27 מן החלוצים נדרשו הכנה מקצועית ורעיונית,28 ידיעת השפה העברית,29 בריאות תקינה שנבדקה בבדיקה רפואית קפדנית30 וכיוצא באלה. בימים ההם נתגבש העיקרון של "הצלה – מנוף לבניין", ועל-פי העיקרון הזה נמדדה העלייה על-פי טיבם של העולים ולא על-פי מספרם.31 כלומר, העלייה היתה נחלתם של חוגים נבחרים,32 בייחוד של צעירים ובעלי-הון ולא היוותה פתרון לרוב האוכלוסייה היהודית הנרדפת.

ואולם, ראשי התנועה הציונית לא השלימו עם תנאי המציאות, שמנעו בעדם מלהעלות ארוכה לגולה הדוויה. אי-ההשלמה השאת באה לידי ביטוי בהכרזותיהם על הצורך להיערך לעלייה המונית של יהודי אירופה, ויעידו על-כך דבריהם של ברל כצנלסון ושל דוד בן-גוריון בקונגרס הי"ט בלוצרן בקיץ 1935;34 והדברים שנשא חיים וייצמן לפני הוועדה המלכותית בסוף 351936 ובקונגרס הציוני ה- 20 בקיץ 1937;36 וכמובן דבריו של זאב ז'בוטינסקי,37 שעניין העלייה ההמונית נעשה עיקר גדול בתכניותיו המדיניות.

לעומת זאת נתפרסמו גם גילויי-דעת שונים בתכלית של מנהיגים ציוני אחרים. אלה חששו שנחשול של ערב-רב של פליטים מכל קצוות תבל עלול לחבל בהגשמת החזון של יצירת חברה מתוקנת בארץ-ישראל ובניית בית לאומי שיעמוד לעד. כפי שאמר ארתור רופין בקונגרס הציוני בפראג, בקיץ 1933: "כדי שלא תציף העלייה כלהבה את היישוב היקיים בארץ, חייבת היא לעמוד ביחס של אחוז ידוע כלפי היישוב הזה". וכאמור מנה הישוב העברי באותם ימים בסך-הכל 225,000 נפש.38 דבריו של משה שרתוק, שאמר ב- 1935, שבנסיבות מסוימות יש לנהוג במידה של אכזריות כלפי יהודי התפוצות, משקפים את הגישה הזאת.39 ברל כצנלסון נקט עוד שנתיים קודם לכן לשון דומה.40 אבל את הביטוי המובהק ביותר לגישה הזאת נתן חיים וייצמן. בנאומו בדיוני הוועד הפועל הציוני ב- 1935 הכריז וייצמן, שהתנועה הציונית ניצבת לפני ההכרעה, האם להציל את היהודים מיד, או להקים מפעל לאומי, שיבטיח גאולה לעם-ישראל לאורך ימים. ובהכרעה וזו שבין הצלה ובין גאולה, עליו לבחור בגאולה.41 עצם הדבר שאותם מנהיגים עצמם נקטו מידי פעם בפעם עמדה שונה וסותרת בשאלה הגורלית הזאת, מלמד על לבטיה של התנועה הציונית בדבר דרך הפעולה הנאותה לנוכח התערערות חייהם של היהודים באירופה עקב לחצם של המשטרים האנטישמיים.

באותם הימים טיפלה "חברת העזרה", בהגירתם של יהודי גרמניה לכל הארצות, חוץ מארץ-ישראל. "חברת העזרה", בראשותם של מקס ורבורג ומרק וישניצר, הקימה 18 סניפים ברחבי גרמניה, וסייעה בעצה ובכסף לרבבות אנשים.42 בעזרתה נתאפשרה יציאתם מגרמניה של רבבות יהודים43 ונעשתה עבודת הכנה יסודית בהפצת מידע על תנאי ההגירה והקליטה בעשרות ארצות ברחבי העולם,44 ואף במיון שיטתי של המבקשים להגר. "חברת העזרה" ראתה חובה לעצמה לא רק לסייע ליהודים לעזוב את המדינה, אלא גם להרתיעם ממעשה זה – לטובתם הם- כשנראה היה שהסיכויים להיקלט בארצות אחרות – קלושים.45 הן "חברת העזרה" והן "הנציגות הארצית של היהודים הגרמנים" (Reichsvertretung der deutschen Juden) חשבו שיש לתאם בין ממדי ההגירה ובין אפשרויות הקליטה בארצות היעד. כלומר- הדאגה ליציאה מסודרת ולקליטה נאותה היתה, לדעתם, משימה אחת. "חברת העזרה" לא נשאה את עיניה למצוא מקומות מפלט ויהי-מה, אלא חקרה ודרשה ארוכות בשאלות האקלים ומצב התעסוקה וכן בעניין התנאים התרבותיים והסוציאליים בארצות, שבהן ביקשו המועמדים להשתקע.46 הנהלת "חברת העזרה" התייחסה אפוא בכובד-ראש לבעיית השתרשותם בעתיד של המהגרים, אך לא היה בכך כדי לזרז את יציאתם של יהודים רבים מגרמניה, ולא זו בלבד אלא שגישה זו הקשתה על מציאתם של מקומות מפלט לאלתר. גישתה של "הנציגות הארצית", המוסד הראשי של יהודי גרמניה, שעמה קיימה "חברת העזרה" שיתוף פעולה הדוק, היתה דומה.

זמן רב ראו חברי "הנציגות הארצית" את עיקר הפתרון לשאלת היהודים בגרמניה לא מחוץ לגבולות הרייך, אלא בתוך תחומיו. פעילותם עמדה על שני יסודות. על הדאגה להבטחת קיומו של היחיד ושל המסגרות היהודיות האוטונומיות מכאן ועל תמיכה בהגירתם של צעירים ושל אנשים, שנתקפחו מקורות פרנסתם, מכאן.47 ראשי "הנציגות" הקימו מפעלים לעזרה עצמית והשקיעו מאמצים רבים בשיקום מובטלים על-ידי קופות ועל ידי מערכת הכשרה מקצועית.48 לדעתו של אוטו הירש ושל עמיתיו, לא היתה דרך ההגירה אלא מוצא של חוסר ברירה בשביל אלה, שלא נמצאה להם דרך אחרת.49 אך היא לא היתה בעיניהם פתרון רצוי לבעייתם של היהודים בגרמניה. תפיסה זו נשתנתה במידת-מה בעקבות פרסום חוקי נירנברג. באוקטובר 1935 פרסמו ראשי "הנציגות הארצית" גילוי-דעת ובו נתחזקו מגמת ההסבה המקצועית ומגמת ההגירה.50 ועם זאת הוסיפו לדגול בעיקרון המוצהר של הגירה הדרגתית, מתוכננת ומסודרת. אבל ראוי להדגיש, שלעמדה הזאת היו שתי פנים: לא הסתייגות מן הרעיון של יציאה המונית בלבד היתה כאן, אלא גם התנגדות לתביעה האנטישמית הקיצונית, לפינוים המהיר של היהודים מן הרייך. ראשי העדה ראו לשמור על מורשתם של יהודי גרמניה, על קיום קהילותיהם ועל נכסיהם. אלפרד נוימאיר, ראש איגוד הקהילות היהודיות בבווריה הצהיר במרס 1937: "על-אף הכל יהא אסור לחשוב על התחסלותה של יהדות גרמניה".51 דברים דומים השמיעו גם מנהיגים של הארגונים הבין-ארציים בניו-יורק, בפריס ובלונדון. בכינוסם של הקונגרס היהודי העולמי ב- 1936 אמר נחום גולדמן, שמוטל על העולם היהודי להיאבק למען זכויותיהם של היהודים בגרמניה. אין לחסל את קהילותיהם, אלא אדרבה, לחזקן. עוד אמר, שהנציונל-סוציאליסטים מתכוונים לפגוע לא בבית-ישראל שבתחום שלטונם בלבד, אלא בכל היהודים באשר הם. אל ליהודים לנטוש את מקומותיהם ולוותר על הזכויות שקיבלו בזמן האמנציפציה. יש להם חזקה עליהן ומחובתם לשמור עליהן כמיטב יכולתם.52

לנוכח הלך-רוח הזה בעולם היהודי ברור מפני מה הקימה "הנציגות הארצית" ועדה מיוחדת לטיפול בענייני הגירה רק שנתיים לאחר מינויו של אדולף היטלר לקנצלר. אך הישגיה של הוועדה הזאת היו מעטים. "הנציגות הארצית" הוסיפה להשקיע מאמצים רבים כדי לחזק את קיומם של היהודים על אדמת גרמניה, והקציבה כסף רב להעברתן של משפחות, שחיו בתנאי דחק במקומות נידחים, אל הערים הגדולות. בערים נמצאו להן הן מקורות פרנסה רבים יותר והן משען חברתי בקרב היהודים הרבים המרוכזים בקהילות הגדולות. על היקפה של הגירת פנים זו בתוך גרמניה עצמה לעומת היקף ההגירה ממנה אל ארצות אחרות, אפשר ללמוד מן הנתונים של 1936: באותה שנה היגרו 16,000 יהודים אל ארצות אחרות,53 ואילו 10,000 יהודים עברו באותו הזמן מישובים קטנים לקהילות הגדולות, כדי לשקם את חייהם על אדמות גרמניה.54

בדצמבר 1937 הוחלט על הרחבת פעולתה של הוועדה לענייני הגירה שעל-יד "הנציגות הארצית". היא נקראה מעכשיו "הרשות המרכזית של הרייך להגירת יהודים" (Reichszentrale für jüdische Auswanderung) ואיגדה בתוכה את כל הגופים היהודיים בגרמניה שטיפלו בנושא ההגירה. ה"רשות" עסקה במכלול בעיות ההגירה, אבל העבודה עצמה נעשתה ברובה בידי "המשרד הארץ-ישראלי" ו"חברת העזרה". כלומר, הקמתה של "הרשות" החדשה לא שינתה שינוי של ממש את פני הדברים.

במשך כל אותה תקופה העלו מנהיגים יהודים תכניות שונות לפתרון בעיית היהודים בגרמניה ונציין כאן כמה מהן. ב- 13 בספטמבר 1933 מסרה "התאחדות ציוני גרמניה", על-ידי מרטין רוזנבליט, הצעה למשרד החוץ הגרמני בדבר הגירתם של כמעט 50% מכלל יהודי גרמניה בתוך עשר השנים הבאות.55 עוד קודם לכן, בקיץ 1933, הציע ארתור רופין לפני הקונגרס הציוני בפראג, תכנית הגירה של 200,000 יהודים מגרמניה בעשר שנים.56 זיגפריד מוזס דיבר באביב 1935 על הגירה מסודרת ושיטתית במשך עשרים השנים הבאות, של 100,000 יהודים בשנה, רובם צעירים, שיעלו בעיקר לארץ-ישראל.57 בעקבות פרסומם של חוקי נירנברג הביע בנו כהן, דובר "התאחדות ציוני גרמיה", התנגדות לרעיון של הגירה המונית, העלולה להביא להתחסלותה של הקהילה היהודית בגרמניה. לעומת זאת הציע הגירה הדרגתית, ובין השאר, עלייה של 15,000 איש מידי שנה לארץ-ישראל.58 גאורג קארסקי, מנהיג "ארגון הציונים הממלכתיים", תבע בסוף מרס 1935 לחסל חיסול מסודר את הקהילה היהודית בגרמניה במשך עשר השנים הבאות, ובכל שנה ייצאו 20,000 איש בממוצע.59 ב- 1936 דובר על תקופת זמן של עשרים וחמש שנה עד שלושים שנה לשם ביצוע החיסול.60 בדצמבר 1935 הציע סיימון מרקס תכנית הגירה של 100,000 יהודים צעירים מגרמניה בני שמונה-עשרה עד שלושים וחמש שנה בתוך ארבע שנים.61 באביב 1938 העלה גם ארתור רופין את הרעיון בדבר יציאתם מדי שנה של 20,000 איש מגרמניה ומאוסטריה,62 שסופחה באותו זמן לגרמניה. לבסוף יש לציין, שבעצומה שמסרה "הנציגות הארצית" בקיץ 1938 לוועידת אוויאן, תבעה את יציאתם של "הכשירים להגירה"63 במשך כמה שנים, אך לא הוגדר בעצומה בכמה שנים מדובר ומיהם "הכשירים להגירה".

מן התכניות השונות עולה, שהוכנו לטווח של עשר עד עשרים וחמש שנים ונועדו להוציא חלק בלבד מכלל הציבור היהודי בגרמניה – את הצעירים ואת בעלי ההון ואת "היסודות הכשירים להגירה", מתוך הנחה מפורשת, שבכך תיפטר למעשה הבעיה, והשלטון יניח לנשארים בגרמניה. כלומר, איש מהוגי התכניות השונות לא השגיח בסכנה הנוראה שארבה ליהודים במשטר הנציונל-סוציאליסטי. רובם ככולם המשיכו בעבודה של "יום קטנות", קיימו מגביות, כינסו אספות הסברה ועסקו בסיוע לפליטים ובארגון הגירה הדרגתית לשנים רבות. אך איש לא גיבש תכנית מעשית לחילוצם הדחוף של יהודי גרמניה, ואפילו מארגני ההעפלה ממחנה הימין והשמאל לא העלו על דעתם, עד תחילת 1939, להוציא את יהודי ה"אלטרייך" מצבת השלטון הנאצי.64 הדבר מעורר תמיהה, מפני שפעילי העלייה הבלתי-ליגלית נרתמו למשימתם בגלל מצוקתם של יהודי אירופה ומחמת התפשטותה של האנטישמיות.

בגילויי-דעת אחדים שנתפרסמו בשנות השלושים מטעם מוסדות וארגונים שונים אכן הופיעה סיסמת ה"הצלה", אבל היא לא היתה אלא הכרזה אחת מני רבות שנתפרסמו בימים ההם בדבר צרת היהודים. במאי 1933 נתפרסם "קול הקורא ליהודים בכל העולם" מטעם ה"סוכנות היהודית".65 מחברי המסמך, הקוראים לעשות למען "הצלה", תובעים לקיים מגבית חירום למען יישובם של יוצאי גרמניה בארץ-ישראל, אבל אינם דורשים להתחיל מיד במבצע חילוץ רב-ממדים, מפני שהשעה דוחקת וכל רגע יקר. המשמעות הרפה ואפילו הדו-ערכית שהייתה בימם ההם לקריאת ה"הצלה" ניכרת במאמר פרוגרמטי, ממנו נביא את הפסקה הבאה:

…gilt es das deutsche Judentum… über diese Zeit in eine bessere hinüber zu retten66

כוונת השימוש בתיבה hinüber zu retten לא היתה להוצאת היהודים לאלתר מתחומי הרייך אלא לכך, שיש לסייע להם לעבור בשלום את תקופת הרדיפות על אדמת גרמניה דווקא.

נראה שבאותם הימים לא היה קיים כלל המושג "הצלה" בתורת עיקרון פוליטי מוגדר בעל משמעות מעשית. איך אפשר להסביר את הדבר?

דומה, ששורש העניין נעוץ במדיניותו של השלטון כלפי היהודים, מדיניות שעמדה להם למכשול. ואין כוונתנו כאן להטעיה המכוונת בלבד, אלא גם לדרך ההגשמה העקלקלה של העקרונות האנטישמיים ברייך השלישי בשנות השלושים. ימים של איבה ודיכוי התחלפו בימים של שקט וחוזר חלילה. נראה שבאותו הזמן לא היתה מדיניות אחידה בדבר שאלת היהודים. חילוקי דעות בשאלה הזאת שררו בין המנגנונים הממלכתיים השונים לבין עצמם. וכן בין המפלגה השלטת ובין משרדי הממשלה. ההשהיות, האתנחתות והריסון בעמדתה של הממשלה כלפי היהודים הביכו את בני הדור והיו בעיניהם אות, שהשלטון מתכוון ככלות הכל לנהוג ביהודים באורך-רוח. בייחוד נתעודדו לאחר שנתאפשר לרבים מיהודי גרמניה להוסיף ולהתפרנס מעיסוקיהם. אף ראוי לציין, שחייהם הפנימיים של יהודי גרמניה שגשגו באותם ימים. השלטונות לא אסרו על פעילותם הענפה של הארגונים היהודיים ושל המוסדות להשכלה, לאומנות ולספורט, ולא זו בלבד אלא שלפעמים אף הקלו על פעילותם. ברור לנו כום, שכל אלה לא היו אלא סימנים כוזבים. אבל הפרקטיקה הפוליטית, שהיתה מתונה יחסית בימים ההם, והכרזותיהם המרגיעות של ראשי המדינה השפיעו על הציבור היהודי. הם חיזקו בו את התקווה, שיצליח להחזיק מעמד בתחום השלטון הנציונל-סוציאליסטי.

ואולם ב- 1938 נשתנו פני הדברים. באותה שנה החמיר השלטון את יחסו כלפי היהודים ודחק את רגליהם מן החיים הכלכליים. עם סיפוח אוסטריה באו עוד כ- 200,000 יהודים תחת עולו של השלטון הנציונל-סוציאליסטי. הס"ד הכריע בקביעת דרכיה של המדיניות האנטישמית ובווינה התחילו להפעיל את מנגנון הדיכוי של אייכמן. כעת נפקחו עיניהם של רבים ונראה שהוויכוח "בעד או נגד הגירה" נתחלף בשאלה: "לאן לצאת?". אבל, לאמיתו של דבר, לא נתחולל המפנה הזה בבת-אחת וההיסוסים והאשליות לא נעלמו בן-לילה. ב- 1938, לאחר ששב מביקור בברלין, כתב ארתור רופין ביומנו: "נדמה לי, שיהודים רבים בגרמניה עדיין אינם מבינים לאשורו את מה שאירע להם".67 ועוד הוסיף וכתב: " הרב ליאו בק, איש בא בימים, טוען, ששמונים או תשעים אחוז מן הנוצרים אינם אנטישמים".68 אבל גם רופין עצמו העריך שאפשר לפתור את שאלת היהודים בתחום השלטון הנציונל-סוציאליסטי, שמספרם לאחר סיפוח אוסטריה היה על-פי חישוביו 530,000 נפש, על-ידי הגירה של 20,000 איש לשנה. דברים אלה שנאמרו ב- 1938, לאחר חמש שנות שלטון נציונל-סוציאליסטי, מפיו של איש הידוע בגישתו הריאליסטית, מלמדים, שגם פוליטיקאים מנוסים התקשו לראות את הנולד. מן הראוי לציין, שרופין, יותר מכל איש אחר בצמרת ההסתדרות הציונית, היה מעורה בבעיית היהודים ברייך השלישי. הוא עמד בראש הלשכה של "המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בארץ-ישראל" בירושלים, ועקב אחר הנעשה במרכז אירופה ואף ביקר בה, כדי לראות את הדברים במו עיניו.

השאלה איך ראו אנשי הדור ההוא את פני הדברים היא בלא ספק שאלת מפתח לבירור בעיית ההצלה. הדוגמא שהבאנו ועוד דוגמאות אחרות מלמדות, שאפילו ברי-סמכא התקשו לראות את הנולד בתוך מבוך המדיניות הנאצית, ולא העמידו את הציבור בעוד מועד על הצפוי לו. ואולם משהחמיר המצב ב- 1938 נתפוגגו תקוות השווא שקיננו בלב רבים. בגילוי-הדעת של "הנציגות הארצית" מקיץ 691938 נאמר, שהגיעו מים עד נפש וכשל כוחם של יהודי גרמניה לשאת בסבלותיהם. ראשי המוסדות ציינו בגילוי-דעת זה את הצורך הדחוף בהגירה רבת-היקף ועם זה ביקשו לשמור על ביצוע מסודר ומבוקר. נעימה זו ניכרת גם בעצומה, שמסרו ביולי 1938 ראשי "הנציגות" לוועידת אוויאן. נראה שביקשו למנוע בריחה חפוזה בלא תכנון ובלא ארגון.

בוועידת אוויאן השתתפו נציגים של עשרים ארגונים יהודיים מארצות רבות, ואף מגרמניה. הם הבהירו בדבריהם, בכתב ובעל-פה, את מצוקת הציבור היהודי תחת השלטון הנציונל-סוציאליסטי. אך איש מהם לא העלה את התביעה לחלץ מיד את כל היהודים הנדכאים מן הרייך השלישי ולהעבירם אל מחוץ לגרמניה, למקומות מפלט זמניים. נראה, שעדיין לא נתגבשה בהם ההכרה, שהצעד הזה הוא צו השעה.

בעקבות לחצו של השלטון הנאצי החריפה מצוקת הנרדפים: באוקטובר 1938 בוצע הגירוש ההמוני של כ-20,000 יהודים בעלי נתינות פולנית, וימים ספורים לאחר-מכן התרחשו מעשי האימים של "ליל הבדולח". עכשיו לא היו עוד פקפוקים באשר לדרך שיש לבחור בה. מספר היהודים שביקשו לברוח מגרמניה הלך וגדל. לא ברור כמה אכן הצליחו לצאת מגרמניה מקיץ 1938 ועד סוף 1939. אין לנו נתונים סטטיסטיים בדוקים, וקיים פער בין האומדנים השונים. אך נראה, שמספר המהגרים בתקופה קצרה זו של שנה וחצי היה כ- 100,000 איש.71 זהו שיעור גדול יחסית בהשוואה לתקופה של חמש וחצי השנים הראשונות ל"רייך השלישי", כלומר מ- 1933 עד אמצע 1938, תקופה שבה יצאו כ- 110,000 איש בלבד.72 מספרים אלה מלמדים לא רק על הגידול בממדי ההגירה בשנות 1939-1938, אלא גם על שינוי שחל בטעמה ובמשמעותה. שכן בשעה שהנדידה לפני 1938 היתה בשביל רוב היוצאים בבחינת הצלה בדיעבד, הנה לאחר 1938 היא בגדר פעולה מכוונת להיחלצות מסכנת נפשות,73 לאחר שמנגנון האימים של אייכמן בווינה ופורעניות חודש נובמבר 1938 לא הותירו מקום לספק בדבר הצפוי ליהודים במשטר הנאצי.

ולא זו בלבד אלא שיהודי גרמניה שלא הורגלו למעשים של זיוף דרכונים, של שיחוד פקידים קונסולריים והברחת גבולות, גילו בתקופה הזאת תושייה רבה ומצאו פרצות במחסומי הכניסה לארצות המקלט. לפרשה זו שייכת גם העלייה הבלתי ליגלית לארץ-ישראל. בעלייה הזאת יצאו מאז חודש מרס 1939 ועד ספטמבר 1940 שישה משלוחים ובהם עלו 1,700 איש לארץ-ישראל.74

בד בבד עם תנועת היציאה גדלה המועקה של אלה, שעל-אף חיפושיהם הנואשים לא הצליחו למצוא מקום מפלט. לשווא התדפקו רבבות יהודים על דלתותיהם של קונסולים קשוחי לב, שביצעו את הוראותיהן של ממשלותיהם האדישות לגורלם של היהודים הנרדפים. הממשלות האלה, כשם שלא אזרו כוח לפעול בתקיפות נגד הרדיפות על רקע גזעני ברייך השלישי, כך לא גילו נכונות לתת מקלט לפליטים יהודים. כאמור, גם הוועידה הבין-ממשלתית, שכונסה בקיץ 1938 באוויאן בהשתתפות נציגים מ- 32 מדינות, לא קירבה את פתרון הבעיה.

סיכום

ביקשתי להתרכז בהרצאתי בהבהרת הסיבות שהביאו לעיכוב יציאתם של היהודים שנמצאו בתחום הרייך השלישי והצלתם. עמדתי בייחוד על הגורמים הקשורים בציבור היהודי עצמו. אך זהו היבט אחד בלבד מכלל הבעיה. הטעם המכריע שבגללו נכשלו ניסיונות ההצלה שנעשו ערב פרוץ המלחמה, בתקופה הגורלית, כשהגיעו מים עד נפש ויהודי גרמניה ניסו להימלט בהמוניהם, נעוץ בנסיבות שעליהן דיבר חיים וייצמן בנובמבר 1936, וכך אמר: "בשביל שישה מליון יהודים במזרח אירופה ובמרכזה מחולק העולם בין מדינות, שבהן לא מתאפשר ליהודים לחיות ובין אחרות, המונעות מהם להיכנס לגבולותיהן".75

הערות שוליים:

  1. עוד ביום 20.5.1941 פרסם "גרופנפיהרר" שלנברג (Schellenberg) פקודה למנגנוני הגסטפו והס"ד, בה נאמר: "Gemäss der Mitteilung des Reichsmarschalls…ist die Judenauswanderung aus [Grossdeutschland] auch während des Krieges… verstärkt durchzuführen" (Aktaen der Nürnberger U.S.A. Militärgerichte; NG – 3104)
  2. ראה העצומה מאת Reichsvertretung der Juden Deutschland (להלן: עצומת הנציגות הארצית) שהועברה בקיץ 1938 לוועידת אוויאן. צויין בה המספר של 13,000 מהגרים בתקופה מתחילת 1933 ועד ינואר 1938. העצומה נתפרסמה בנספח למאמר S. Adler-Rudel, "The Evian Conferenceon the Refugee Question", Leo Baeck Institute Year Book,vol. XIII, London 1968, Appendix I, pp. 262ff (להלן:LBIYB). עיין גם העצומה מאת הסוכנות היהודית לוועידת אוויאן, לפיה היגרו בחמש השנים האלה 135,000; השווה גם עצומת האגונים הבניארציים לוועידת אוויאן, הנוקבת במספר של 140,000 מהגרים: Memoradum of Certain Jewish Organization (Council for German Jewry, JCA, HICEM, Joint Foreign Committee, Agudat Israel World Organisation) עצומה זו וכן עצומת הסוכנות היהודית הנ"ל נתפרסמו ב- A. Tartakower, K.R. Grossman, The Judish Refugee, New York 1944; Appendix I, pp. 538ff. והשווה הסטטיסטיקות אצל W. Rosenstock, "Exodus 1933-1939. A Survey of Jewish Emigration from Germany" LBIYB, vol. I., London 1956, pp.384-387 (להלן: רוזנשטוק – הגירה); כמו כן ראה J. Hope Simpson, The Refugee Problem, Report of a Survey, London 1939, pp.139-142; and Appendix XI. עיין גם S. Adler-Rudel, Jüdische Selbsthilfe unter dem Naziregim 1933-1939, Tübingen 1974, pp. 109-120; Appendix III, p. 216.
  3. עצומת "הנציגות הארצית" נוקבת במספר של 522,000 יהודים לערך, שנמצאו בגרמניה בתחילת 1933.
  4. החוקרים מתקשים לקבוע כמה מן הנותרים נשלחו להשמדה, כמה מתו באורח טבעי וכמה איבדו את עצמם לדעת. ראה H. Genschel, Die Verdrängung der Juden aus der Wirtschaft im Dritten Reich, pp.262-263; p. 291-Tabl. XII והשווה חישוביו של G. Reitlinger, The Final Solution, (2. Ed.) London 1968, p. 32 n; p. 535-536 המבוססים על ההשוואה בין חישוביו של Korherr הסטטיסטיקן של הימלר, לבין חישוביו של ברונו בלאו, הסטטיסטיקן מטעם "האיחוד הארצי של היהודים בגרמניה". כן השווה R. Hilberg, The Destruction of the European Jews, Chicago 1961, p. 717 שאיננו מפרט את המקורות לחישוביו; כמו כן ראה H. Lamm, Über die innere und äussere Entwicklung des deutschen Judentums in Dritten Reich, Diss. phil., Erlangen 1951; p. 223. שונים בהרבה הם המספרים המתפרסמים אצל W. Roder, "Die deutschen sozialistischen Exilgruppen in Grossbritannien 1940-1945"; Verlag für Literatur und Zeeitgeschichte, Hannover 1968, pp. 15-19; Appondix I, p. 253 המסתמך על מקור של "האיחוד הארצי של היהודים בגרמניה", מיום 14.11.1941. על הפרובלמטיקה והמיתודיקה של הסטטיסטיקה בנושא הנדון, ראה A.J. Sherman, Island Refugee, Britian and Refugees from the Third Reich, 1933-1939, London 1973, p. 269
  5. לא אעמוד כאן על מפעלי ההצלה החשובים, שבוצעו על-ידי הגופים השונים, כגון "החלוץ", עליית הנוע, "חברת העזרה" וכדו'.
  6. ראה Jüdische Rundschau, 23.5.1933, p. 215 (להלן: J.R.)
  7. "Aus dem Arbeitsbericht des Zentralausschusses für Hilfe und Aufbau fur das Jahr 1933", in: Informationblätter im Auftrage des Zentralausschusses für Hilf und Aufbau der Juden in Deutschland, Jg. 2 Nr. 3 (להלן: IBZA)
  8. J.R. 23.5.1933, p. 215
  9. ראה Central Verein-Zeitung, 27.4.1933 (להלן: C.V.-Z).
  10. A. Hirschberg, "Der Centralverein deutscher Staatsbürger jüdischen Glaubens", Wille und Weg des deutschen Judentums, Berlin 1935; p.22
  11. "Über die Arbeit des Hechaluz im Halbjahr Mai-November 1933"; Merkas Hechaluz (Hrsg.), Berlin, Dez. 1933, p. 6
  12. ארכיון הוועד הפועל של הסתדרות העובדים (להלן: או"פ), תיק 29 – גרמניה, שליחי החלוץ; תכתובת בין הוועד הפועל של הסתדרות העובדים, בחתימת אליהו דובקין, לבין מרכז "החלוץ" בברלין, מיום 12.7.1933; 19.7.1933; 29.7.1933; 31.7.1933.
  13. ראה הארכיון הציוני המרכזי (להלן: אצ"מ) – L-13/148.
  14. שם. שם.
  15. הרברט סמואל בבית הנבחרים הבריטי ביום 13.4.1933. דבריו מובאים ב- Digest of Events of Jewish Interest; published by Jewish Statistical Bureau, H. S. Lainfied (ed.)
  16. ראה הצהרתו של סטיפן וייז לפני חברי ועדת הסנט ליחסי חוץ, לפי – J.R. 4.4.1933
  17. גנזך וייצמן (להלן: ג"ו) נאומו של חיים וייצמן מיום 1.11.1933 לפני חברי ה-Joint Foreign Committee של וועד שליחי הקהילות.
  18. עדות מוחשית לכך, שהיה יסוד לחששם, נמצא במאמר ב-Gazeta Warszawska המובא ב- World Jewry, London 19.4.1935 תחת הכותרת Driving out the Jews
  19. C.V.-Z. 6.12.1934
  20. דוגמאות לכך במספר רב נמצאות בספר הזיכרון E.G. Lowenthal, Bewährung im Untergang, Ein Gedenkbuch,Stuttgart 1965
  21. ראה מאמריו של הנס יואכים שפס ועמיתיו ב-Der Deutsche Voortrupp, Heft I, Frankfurt, Oktober 1933 וכן בחוברות הבאות של כתה העת הנ"ל.
  22. J.R. 5.10.1934 וראה גם J.R. 16.10.1934 וכן J.R. 25.3.1935
  23. ראה: Georg Kareski, "Liquidation des deutschen Judentums – Konkurs oder Zwangsvergleich" (להלן: קארסקי – חיסול), Der Staatszionist 31.3.1935 (Sondernummer) והשווה – ארכיון יד ושם (להלן: איו"ש) – JM/2245-K 1506, עצומה מאת "ארגון הציונים הממלכתיים" למשרד החוץ הגרמני.
  24. ראה: Arbeitsbericht des Zentralausschusses für Hilfe und Aufbau, p. 15 f.. ועייו גם Bericht der Zionistichen Vereinigung für Deutschland an den Delegiertentag, Berlin 1936, p. 125 ff.
  25. שם, שם.
  26. ראה הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (להלן: אמתע"י) – N-19/24, מתוך הרצאות הד"ר ראו, מנהל המשרד הא"י בברלין (מיום 3.11.1935).
  27. אצ"מ S-25/9703; מתוך סקירה סטטיסטית מאת הכלכלן ארנסט קאהן, מיום 4.12.1935
  28. אמתע"י N-19/94; לפי דברי אלכסנדר אדלר, מראשי המשרד הא"י בברלין, מיום 3.11.1935, בכינוס פעילי המשרד הא"י בגרמניה.
  29. ארכיון גבעת ברנר, תיק המכתבים "גבעת ברנר-גרמניה". מכתב תשובה מאת אנצו סרני (מיום 16.4.1934) למרים רבינוביץ.
  30. אמתע"י N-19/94; גילוי דעת מאת הד"ר הרברט ניומן, רופא נאמן של המשרד הא"י.
  31. ראה נאומו של זיגפריד מוזס, יו"ר "התאחדות ציוני גרמניה" בוועידת הצירים הארצית מטעם "ההתאחדות", לפי J.R. 2.2.1936.
  32. ראה J.R. 14.11.1933, "הדרך לעלייה פתוחה רק למעטים, המחוננים בכישורים מיוחדים"; וראה גם J.R. 26.11.1933 כמו כן השווה את דברי פרנץ מאיר, סגן יו"ר "התאחדות ציוני גרמניה" בשבח עקרון הסלקטיביות בוועידה הארצית של "ההתאחדות"; לפי J.R. 7.2.1936
  33. ראה ברל כצנלסון, "הציונות חייבת תשובה", כתבי ברל כצנלסון, כרך שישי הוצאת מפא"י\, ת"א, תש"ז, עמ' 160-159; כן ראה דברי ברל כצנלסון בפני הקונגרס הציוני ה- 20; דו"ח סטינוגרפי של הקונגרס הציוני העשרים (23-21 באוגוסט 1937), עמ' 79.
  34. ראה דברי בן-גוריון ב-Stenographisches Protokoll der Verhandlungen des XIX. Zionistenkongresses, Luzern 1935; p. 84-85; p. 94
  35. ראה: Statement by Dr. Weizmann, made before the Palestine Royal Commission in Jerusalem. on November 25, 1936; Chaim Weizmann, Statesman, Scientist, Builder of the Jewish Commonwealth, M. W. Weisgal, (ed.), New York 1944, p. 304ff.
  36. דברי חיים וייצמן בפני הקונגרס הציוני ה- 20, ראה דין וחשבון סטינוגרפי של הקונגרס הציוני העשרים, עמ' 33-32.
  37. לדוגמה עדותו של זאב ז'בוטינסקי בפני הוועדה המלכותית, לונדון, פברואר 1937 המתפרסמת בהרעיון הציוני, קובץ מדברי ראשונים ואחרונים, בעריכת א. הרצברג, ירושלים, תש"ל – 1970, עמ' 429 ואילך.
  38. ארתור רופין, "התנחלותם של יהודי גרמניה בא"י" (להלן: רופין – התנחלות), הרצאה בקונגרס הציוני בפראג בשנת 1933, מתוך ארתור רופין, שלושים שנות בנין בא"י, ירושלים תרצ"ז, עמ' 268.
  39. ראה משה שרתוק במושב הועד הפועל הציוני בירושלים, כ"ז באדר ב' – ה' בניסן תרצ"ה, עמ' 250 והשווה דבריו בפני הקונגרס הציוני ה- 19 בלוצרן, Stenographisches Protokoll der Verhandlungen des XIX. Zionistenkongresses, pp, 445-446
  40. "... ואנו נדע, שאין בידינו להעביר כל יהודי גרמניה וניגש לבחירה מתוך קריטריון אכזרי של הציונות"; ברל כצנלסון, "הציונות חייבת תשובה", כתבי ברל כצנלסון, כרך שישי, הוצאת מפא"י, ת"א, תש"ז, עמ' 160-159.
  41. אצ"מ – מושב הוועד הפועל הציוני, כ"ה באדר ב', תרצ"ה, הוצאת ההנהלה הציונית, ירושלים/לונדון 30.3.1935, עמ' 127 (מתוך דברי חיים וייצמן).
  42. בשנת 1933 בלבד ניתנו עצות והדרכה ל 60,000 איש Korrespondenzblatt, Hilfsverein der Deutschen Juden (Hrsg.), Berlin, August 1934, p.4 בעלון "חברת העזרה" מינואר 1935 נאמר, שמאז אפריל 1933 נמסרו מידע והדרכה ל92,000 איש ועזרה כספית לצורך הגירה ל- 11,200 איש. ראה אמתע"י – AHW, 151 Bd. 63, Heft 11
  43. S. Adler-Rudel, Jüdusche Selbsthilfe unter dem Naziregime 1933-1939, Tübingen 1974; p. 216-217, Tab 2-3
  44. Aus der Arbeit des Hilfsverein der deutschen Juden im Jahre 1933; Berlin 1934; p. 5
  45. שם, עמ' 8.
  46. גישה זו ניכרת בכל פירסומיה של "חברת העזרה" בזמן "הרייך השלישי", לרבות הפרסום הפרודי Korrespondenzblatt שהופץ באלפי עותקים.
  47. ראה גלוי הדעת מאת "הנציגות הארצית" מיום 29.9.1933.
  48. בדו"חות השנתיים שנתפרסמו מטעם "הנציגות הארצית" עד 1939, נמצא תיאור מדוקדק של פעולה זו.
  49. את דברי אוטו הירש בנושא זה ראה: Der Morgen, Februar 1935, p. 439
  50. ראה J.R. 24.9.1935
  51. ב' אופיר, פנקס קהילות גרמניה-באוואריה, ירושלים, תשל"ג– 1972, עמ' 56.
  52. ראה איו"ש JM/3138, AA Inland II, A/B, Bd. I– Auswanderung der Juden aus Deutschland מכתב מיום 27.8.1936, מאת משרד החוץ הגרמני, המדווח על הנאום של נחום גולדמן.
  53. רוזנשטוק – הגירה, שם.
  54. ראה איו"ש JM/3138 AA Inland II A/B – Auswanderung der Juden aus Deutschland; Reichsstelle für das Auswanderungswesen (5/4.1937)
  55. ראה איו"ש (מיום 13.9.1933) JM/2394-332764-775
  56. רופין- התנחלותם של יהודי גרמניה, שם.
  57. אצ"מ S-7/200 ראה מכתב מאת זיגפריד מוזס לזליג ברודצקי, מיום 13.3.1935.
  58. כתבה על נאומו של בנו כהן, ראה J.R. 24.9.1935
  59. קארסקי – חיסול, שם.
  60. ראה מכתב מאת גיאורג קארסקי (9.4.1936) לזאב ז'בוטינסקי (עזבון קארסקי).
  61. פרטים על הצעתו של סיימון מרקס ראה איו"ש JM/3138 Inland A/B, Bd. I, Auswanderung der Juden aus Deutschland, Deutsche Botschaft, Washington, 7.2.1936
  62. א' רופין, פרקי חיי, בבניין הארץ והעם (להלן: רופין – פרקי חיי), כרך ג' ת"א, 1968, עמ' 299-298.
  63. עצומת הנציגות הארצית.
  64. ק' י' בל-כדורי, "העלייה הבלתי-חוקית מגרמניה הנאצית (להלן: בל-כדורי- העלייה הבלתי חוקית), ילקוט מורשת, חוברת ח' מרץ 1968, עמ' 144-127.
  65. ראה העולם, גליון כ'-כ"'א, 25.5.1933.
  66. Bayerische Israelitische Gemeindezeitung Nr. 11 – 1.6.1933, p. 165
  67. רופין – פרקי חיי, שם.
  68. שם, שם.
  69. Informationsblätter, Reichsvertretung der Juden in Deutschland (Hrgb.), 1938, p. 67
  70. עצומת הנציגות הארצית.
  71. M. Wischnitzer, "Die jüische Wanderung unter der Naziherrschaft 1933-1939", Die Juden in Deutschland, Almanach 1951/52; Frankfurt 1953; p. 35-36 כמו כן ראה: רוזנשטוק – הגירה, שם.
  72. שם, שם.
  73. לדוגמה ראה Hitachduth Olej Germania w'Olej Austria, Haifa, Arbeitsbericht für das Jahr 1938, p. 5
  74. בל-כדורי – העלייה הבלתי-חוקית; והשווה W. Feilchenfeld, D. Michaelis, L. Pinner, Haavarah Transfer nach Palästina, Tübingen, 1972, p. 90
  75. ראה הערה מס' 35.
ביבליוגרפיה:
כותר: בעיית הצלתם של יהודי גרמניה 1939-1933 - הסיבות לעיכוב יציאתם מתחום הממשל הנציונל-סוציאליסטי
שם  הספר: בין הצלה לאבדן : עיונים בתולדות יהודי גרמניה 1938-1932
מחבר: מרגליות, אברהם
תאריך: תש"ן
בעלי זכויות : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה; האוניברסיטה העברית. המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן; מכון ליאו בק
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית