|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
בעת ההיא נראתה ההגירה כמקור ההצלה היחיד גם בעיניהם של אלה אשר בשנים שחלפו פסחו על שתי הסעיפים, או אף שללו אותה. אמנם בשנת 1933 היגרו מגרמניה 37,000 יהודים, אולם בשנים העוקבות ירד מספר המהגרים (25,000-21,000 בשנה), ורק בשנת 1938 עלה שוב המספר ל- 40,000, וב- 1939 אפילו ל- 78,000.82 כמעט תמיד קדם להגירה תהליך קשה וממושך של קבלת החלטה. במקרהו של המשפטן פאול מיזאם מגרליץ, שעזב את גרמניה ב- 1933:
לא רק הקושי למצוא מדינה להגר אליה ופרנסה מובטחת – שעבור רבים היו מכשלות כמעט כבדות מנשוא – היה אפוא הגורם לתהליך הממושך של קבלת ההחלטה "להישאר או ללכת", אלא גם הקושי להינתק מגרמניה. וכך תכופות נדחתה קבלת ההחלטה לשנים רבות. לצד קשרים ומחויבויות משפחתיים נסב העניין בסיכומו של דבר על הזהות העצמית: יהודי גרמניה ראו עצמם כגרמנים. לראות את עצמם כעת בראש ובראשונה כיהודים, ולהסיק מן האפליה נגדם מסקנות מידיות וחד-משמעיות – אלה היו מעמידים בספק את המשמעות שייחסו למעמדם בגרמניה בעבר, ובכך, בסופו של דבר, מערערים את אבני היסוד של חייהם.84 בתוך כך, לבד מן הזהות העצמית במישור הלאומי הייתה במקרים רבים חשיבות גם להשתרשות בסביבתם במובן הצר יותר.85 ואף היו שערכו מסעות פרדה של ממש ערב עזיבתם.86 לצד הזיקה לגרמניה הופיעה שורה שלמה של ספקות ומכשולים: היו רבים שניסיונם של חברים ובני משפחה שכבר נמצאו בחו"ל להניאם מן המעשה ערער את ביטחונם.87 עוד בשלהי 1937 ועל ספה של שנת 1938 היו בגרמניה יהודים שהוזהרו בידי חבריהם: "הישארו במקומכם – גם כאן בחוץ זה לא פשוט כל כך".88 מלבד זאת, שוב ושוב הציגו לא-יהודים למהגרים שבדרך סימנים לכך, שהגרוע ביותר כבר עבר. ואחדים "ששו... לזכות בעצה ולשמוע דברי הרגעה" – בניגוד לשיקול הדעת שלהם עצמם.89 כל עוד לא היו הם עצמם נתונים בסכנה דחו רבים את המחשבה על ההגירה מהם והלאה: "מכות שמקבלים אחרים נשכחות מהר". יתר על כן, השיקול הרציונלי (בעד הגירה) והרגש (נגד הגירה) התנגשו זה בזה.90 על כך נוסף החשש, שמחוץ לגרמניה הם יהפכו אלמונים חסרי כול. יהודים כפריים ששקלו את עניין ההגירה טענו נגדה: "כאן יש לנו עדיין גג מעל הראש, אך בחוץ נהפוך לקבצנים".91 אפילו יועץ לענייני הגירה שלל, גם לאחר "ליל הבדולח", את רעיון העזיבה: אחרים היו בסכנה – ולכן נאלצו להגר; אך הוא עצמו היה עדיין נחוץ – ולכן ראה עצמו מוגן. כך נוצר "ניתוק מסוכן של נקודת הראות האישית בנוגע לעתיד מן ההתפתחויות הכלליות",92 עד אשר אפשר שהיה זה מאוחר מדי. על הגורמים הפסיכולוגיים הללו, שהקשו על ההחלטה, נוספו שיקולים כלכליים, ואף מכשולים חומריים של ממש: רבים שללו את ההגירה "כל עוד העסק עבד".93 אפילו גִמלה בגובה מחצית מהשכר שהוענקה למפוטרים מן השירות הציבורי נחשבה בעיניהם "ביטחון..., שבחוץ לא אוכל בקלות רבה כל כך למצוא כמותו".94 יתר על כן, ההגירה הביאה לאבדן חלק מן ההון, ומאוחר יותר כמעט כל ההון, שמשפחות רבות צברו לעצמן במשך הדורות – תכופות בעמל רב. מס עזיבת הרייך בסך 25%, שהונהג עוד בתקופת ממשלת ברינינג (Brüning, בתחילת שנות השלושים), אמנם הוחל תחילה רק על הון שגודלו למעלה מ- 200,000 רייכסמרק, 'אך כבר בשנת 1934 ירד הסף ל- 50,000 רייכסמרק. עד מהרה יכלו היהודים לקחת עמם רק חלק מהונם; השאר הוכרז חשבונות חסומים. בסופו של דבר לא יכלו אלא להציע את כספם להמרה בבנק הגרמני דיסקונט-זהב (Golddiskontbank) בתמורה למטבע זר, ובתוך כך להפסיד 94%-92% מכספם.95 מעוטי היכולת התקשו לעמוד אפילו בתשלום ההוצאות על ההגירה עצמה.96 העובדה, שלאחר פוגרום "ליל הבדולח" ניתן היה לשלם את דמי ההפלגה באנייה במטבע זר בלבד, הוסיפה עוד קושי.97 גם השגת אשרת כניסה למדינה אחרת היוותה מכשול: דרושים היו לשם כך מסמכים רבים ובדיקה רפואית. לא רק שחפת סמויה, אלא אף חשד למחלת עצבים תורשתית אצל האם, עלולים היו לשים לאל את כל תכניותיה של הבת.98 ההגירה לארצות הברית הייתה כרוכה במתן ערבות מצד קרובי משפחה או חברים במקרים שבהם למהגר עצמו לא היה די ממון כדי להבטיח את פרנסתו. הצהרת הערבות כללה גם נתונים לגבי מקצועו, הכנסתו והונו של הערב. ההחלטה האם הנתונים הללו אכן מספיקים הייתה נתונה לשיקול דעתה של המחלקה להנפקת אשרות. כך קיבל הרופא הברלינאי הרמן פיניאס כמה וכמה ערבויות, אולם אף לא אחת מהן סיפקה את הקונסוליה.99 במקרים אחדים היו הניסיונות להגר כרוכים בתשלום שוחד. והיה אם נדרשה עזיבה מהירה מכפי שתוכנן מראש, ניתן היה לעתים לרכוש אשרה נוספת בשוק השחור. אמנם לכך דרוש היה כסף רב, ואולם באביב 1939 שוב לא נודעה לעניין זה כל חשיבות, ובלבד שעמד לרשות המבקש לעזוב הסכום הנדרש.100 בינתיים הוחמרו חוקי ההגירה בשורה שלמה של מדינות. בעקבות סימון הדרכונים באות "J" נחסמו במידה רבה אפשרויות ההגירה לכל אותן מדינות שבהן לא היה צורך באשרת כניסה.101 עוד לפני הסתערות ההמונים על הקונסוליות הזרות בעקבות "ליל הבדולח" כתב יוליוס מוזס, בהתייחס להגירתו של בנו השני: "כל העולם נעול על מנעול ובריח, האפשרות היחידה החוצה הייתה שנחאי, והוא ינסה אולי להמשיך משם".102 גם היעדר הסיוע הדרוש מחוץ לגרמניה גרם לא אחת לבעיות קשות. כך הסדיר רבה הראשי של בריטניה בנובמבר 1938 היתרי כניסה עבור אחדים מעמיתיו בגרמניה, אך הרב קרליבך ויתר על ההזדמנות. אמנם ההיתר נותר בתוקפו גם השנת 1939, אבל הוא הקנה לו לבדו חודשים ספורים של שהות בטוחה, ואילו ילדיו זכו בהיתרי כניסה בלבד. ואולם מרשימת המועמדים לעלייה לפלשתינה נמחק שמו, בנימוק שהוא מחזיק בידיו היתר כניסה לבריטניה. בלא ידיעתו פנתה אשתו בכתב לארבעה אנשי שם בבקשת עזרה, אך איש מהם לא נענה.103 מצבים ממין זה הפכו קשים עוד יותר כאשר בני המשפחה לא ראו עצמם כמי שמסוגלים לסייע.104 כך נרתעו בני זוג מהמבורג במשך תקופה ארוכה מלכתוב לחתנם בארץ ישראל, אך לבסוף דרשו מבתם "בבירור ובמפורש לתבוע" את הבאתם של הוריה. אף על פי שחסרו להם האמצעים לכך, וכן לא עלה בידם לאתר מקורות פרנסה עבור האב, החליט החתן להגיש בקשה לאשרת כניסה עבור מחותניו, כדי שלא ייאלץ "להאשים את עצמו".105 דווקא חילופי המכתבים בין בני משפחה שכבר היגרו לבין אלו שעדיין נותרו בגרמניה משקפים את מורכבותו של תהליך קבלת ההחלטה: השאיפה לשוב ולהתאחד; ההסתייגות שאולי גילו מצדם של אלו שכבר היגרו; רצונם של הנותרים מאחור לא ליפול למעמסה על קרוביהם; ועם זאת בראש ובראשונה השאיפה להמשיך לקיים את חילופי המכתבים, ועמם את הקשרים המשפחתיים, בכל תנאי, למרות ההבדלים, בתפיסה ובסדרי העדיפויות. ולבסוף, חילופי התפקידים שהתרחשו בתוך כך יצרו קושי נוסף, שכן כעת הפכו ההורים תלויים במידה מסוימת בילדים.106 הגורמים שמעבר לשיקולים אישיים ספציפיים היו משותפים לכולם. אותם גורמים שבסיכומו של דבר, בתום תהליך קבלת החלטות ממושך, הכריעו את הכף בעד הגירה, היו הרס התשתית הכלכלית, הסבל הנפשי כתוצאה מן האפליה והנידוי, וכן הניסיון, לאחר ההגירה של חלק מבני המשפחה והקרובים, להביא לאיחודה מחדש של המשפחה.107 על פי רוב היו אלו הנשים שדווקא בשל המעמסה על כתפי ילדיהן דחקו במשפחה להגר, בשעה שהגברים התקשו לראות את עצמם "באמת עוזבים הכל מאחוריהם כדי ללכת אל האין, כביכול". טענה זו מפי רבה של דורטמונד הועלתה בשיחה עם מכרים בנוגע לבריחתו של רופא מסוים, שהגברים דיברו בגנותה, בעוד הנשים נחלצות לתמוך בעזיבה. וזו הייתה רק אחת השיחות – אחת מני רבות – שניהלו בני הזוג בנושא זה, שיחות שבהן חלוקת התפקידים בין הגבר לאישה נותרה תמיד בלא שינוי. אך אפילו תחנוניהם של הילדים לא הועילו. רק לאחר מעצרם של שני בני הזוג בהקשר לפעולה נגד המסדר העצמאי "בני ברית" ברחה לבסוף המשפחה להולנד, ומשם היגרה לארצות הברית והצטרפה לקרוביה שהתגוררו בה.108 ככלל ראו הנשים את המצב בעין ביקורתית לאין ערוך יותר מן הגברים, שכל עוד היו להם מקורות פרנסה – גם אם הללו לא היו אלא פרי דמיונם בלבד – דחו את רעיון ההגירה. נשים היו מוכנות להביא בחשבון גם ירידה ברמת החיים למען הביטחון, ואולם כמעט תמיד השיגו הגברים את רצונם.109 פערים ממין זה נטו במהלך הזמן להשפיע לרעה גם על היחסים בתוך המשפחה.110 לאחר "ליל הבדולח" ראו רבים את ההגירה כ"עניין מנוי וגמור".111 ואולם, אף על פי שהאפשרות להגר הייתה לרוב ההזדמנות היחידה של העצירים לצאת לחופשי, עלו בלבם של אחדים ספקות מחודשים – הן במחנה הריכוז והן לאחר היציאה לחופשי.112 ראוי לציין, שנשים רבות התמודדו עם שאלת ההגירה מזווית שונה לחלוטין: נשים רווקות לא יכלו במקרים רבים לשקול הגירה, כיוון שלא ידעו "כיצד יהיה ביכולתן לדאוג לפרנסתה של האם הזקנה, בינתיים, עד אשר יוכלו לשלוח לה כסף, ובעיקר כיצד יהיה ביכולתן לטפל בה. באותן המשפחות הלכו הבנים בדרכם שלהם בלא כל היסוס".113 גם אחותה של גרטרוד קולמר, ממקום מושבה בשווייץ, כבר עמדה לסלול עבורה נתיב בריחה לאנגליה. אלא שבשלהי נובמבר 1938, מיד לאחר שהבית נמכר, הביעה סוכנת הבית את רצונה "לפרוש לגמלאות". גרטרוד לא ששה להשאיר את אביה לבדו. והתכנית שעל פיה יצאו תחילה האחיות, אביה יעבור להתגורר זמנית בפנסיון, והיא תחזור לקחתו בשלב מאוחר יותר – גם תכנית זו שוב לא נראתה אפשרית בפברואר 1939. 114 כך גורשו בסופו של דבר שניהם: האב בשנת 1942 לטרזיינשטדט, גרטרוד קולמר בשנת 1943 לאושוויץ. דומה לזה היה גורלן של אותן הנשים, שאחרי "ליל הבדולח" – כאשר נראה היה שהגברים נתונים בסכנה גדולה לאין ערוך מאשר הן עצמן – עודדו את בעליהן להגר בשלב הראשון לבדם. הן עצמן תכננו לחסל את ענייניהן בגרמניה ולבוא בעקבותיהם. ואולם המלחמה סיכלה גם תכניות אלו.115 המרדף להשגת המסמכים הדרושים היה כרוך בהתעמרויות והטרדות חוזרות ונשנות: עמידה ממושכת בתוך זמן רב מראש, ואז אולי, לפני הגיע תורך, נסגר האשנב פתאום, וביום המחרת "אין קבלת קהל ליהודים". עשר שעות המתנה נדרשו לחזן מפרנקפורט רק כדי להגיש בקשה לקבלת "תעודת זיהוי", עשר שעות נוספות לצורך קבלת דרכון, והגעה פעם נוספת לצורך קבלת תעודת יושר, על פי דרישת הקונסוליה האמריקאית. לאחר מכן הגיע תור הביקורים במשרדי גביית המסים, באגפי האוצר, בסוכנות למטבע זר, באגף המכס. תכופות היו המבקשים מועברים ממשרד למשרד באותו אגף, ונדרשו להם לא פחות מחמישה או שישה ניסיונות כדי להשיג את מבוקשם. הקרבנות יכלו לחוש בעובדה שהתרחשה כאן "הטרדה מכוונת ושיטתית של בני אדם", בין השאר, כאשר פקיד אחד דחה את המסמכים המאומתים שהציגו בשל "ליקויים המצוצים מן האצבע", בשעה שלטענת הפקיד שאחריו "לא היה בכך כל צורך".116 על כך נוספה הסחטנות: אחד המהגרים נדרש לשלם, בטרם תאושר בקשתו, הפרשי מסים על עניין שהטיפול בו הסתיים רשמית שתים עשרה שנה קודם לכן. "לפחות כל [פקיד] שני נוח היה לשיחוד, קיבל כסף וציפה לקבלו, בטרם ניגש לטפל במקרה כלשהו. לעתים אפשר היה בדרך זו לזרז את הטיפול, ולעתים הייתה זו פשוט יזמה פרטית לסחיטת כספים נוספת".117
גם חסימת חשבונותיהם הערימה על העוזבים קשיים בלתי מבוטלים. מעתה כל תשלום שנדרשו לשלם חייב היה באישור מיוחד.119 נוסף לכך, לעתים לא היה די כסף למחיה, ומאחר שמהגרים כה רבים מכרו רהיטים משומשים, צנחו המחירים.120 בקיץ 1938 העריך יוליוס מוזס, שאפילו עבור הציוד המודרני להפליא של מרפאתו יוכל בנו לקבל רק 10% משוויו המקורי.121 עורך לשעבר בהוצאה לאור למד על בשרו עד כמה טרחו הלא-יהודים להפיק רווחים לעצמם מן ההגירה של שכניהם: " 'תן לי במתנה את חליפתך, מה כבר תוכל לעשות אתה בתור מהגר בחו"ל?', ,מכור לי את ארון הספרים שלך; אשלם לך עשרה מרק תמורתו!' (שוויו היה פי חמישים). כך חלחל המוסר של השלטון אל האוכלוסייה".122 לנוכח האיסור לייצא מטבע זר, וכדי שיהיה בידם ולו הון התחלתי כלשהו, קנו יהודים ציוד יקר כגון מצלמות, מכונות כתיבה, סכו"ם, כלי חרסינה, שטיחים. זאת כדי לשוב ולהמירם לכסף בהגיעם לארץ היעד.123 חפצים מסוג זה ניתן יהיה לאחסן עם שאר הרכוש להעברה בארגזי עץ גדולים, שבפי העם כונו גם "ארגזי היהודים" (Judenkiste). אך גם בין השמאים מטעם המדינה, סוכני הביטוח ואנשי חברות ההובלה היו שניצלו לרעה את מצבם של לקוחותיהם.124 אפילו במהלך האריזה לא חסרו הזדמנויות לסחיטה, אם כי אחדים מבין האורזים ראו בכך עניין של כבוד להתעלם מטובין אסורים, ואף סייעו להסתיר חלק מן הרכוש.125 לאחר שהסתיימו כל ההליכים הרשמיים וההכנות המעשיות נותרה המשימה האחרונה, ואולי הקשה מכולן – הפרדה. ארווין מוזס מצא "שהדבר קשה מנשוא; זה פשוט בלתי אפשרי להתמודד עם לחיצת היד והנשיקה האחרונות בלא להזדעזע עד עמקי הנפש". לפיכך בישר על העזיבה רק במכתב לאחיו, שבו ביקשו לסור לביקור אצל הוריהם בחגים הקרובים. האב, יוליוס מוזס, סמך את ידו על מהלך זה: "כמובן, שברגע הראשון כאב לנו שיצאתם לדרך מבלי להיפרד. אך לאחר ששקלנו בדבר צריך לומר: טוב שכך היה"! עד כמה התקשה לעמוד בפרדות מסוג זה התברר בעת הגירתה של אחותו בסתיו 1934, ובעת הגירתו של בנו השני בסתיו 1938: "הלב האנושי האומלל נדון להישבר לרסיסים. מאז שנודע לנו מה צפוי לנו שלטתי בעצמי היטב, הפגנתי איפוק עד הרגע האחרון, אבל אז, כשהרכבת החלה לנוע, לא נותר ממנו כל זכר". ואולם חודש מאוחר יותר, לאחר "ליל הבדולח", כבר נראה הכול באור שונה: "ומלבד זאת הרגשת האושר, הגוברת על הכול, לדעת ששני הבנים נמצאים בחוץ. ושני הנכדים"!126 ההגירה הפרידה בין בני משפחה. תכופות נותרו ההורים המבוגרים לבדם בגרמניה. במקרים אחרים היגרו בני אותה משפחה לארצות שונות; לדוגמה – ההורים לארצות הברית, והילדים לארץ ישראל. במודעות אבל היה לעתים מספר המדינות שצוינו כמספר הקרובים האבלים.127 היו שהמחשבה על פרדה כה קשתה עליהם, עד כי צעיר שבא לבקש את ידה של כלתו נאלץ עוד בשנת 1937 להבטיח לחמיו לא לעשות הכנות כלשהן להגירה.128 אחרים, אף שהכירו בנחיצות הדבר, חששו מפני התרחקות כלשהי; מכך שבני המשפחה " 'ילכו איש לדרכו', שהקשר ההדוק כל כך בין בני המשפחה בכל תחומי החיים לא יהיה קיים – וזהו הדבר הגרוע ביותר שאני יכולה להעלות בדעתי". לפיכך הפכו קשרי המכתבים לתוכנם העיקרי של החיים.129 ואולם גם כאן היו הגבלות במישור האישי, וכן הגבלות שהכתיבו הרדיפות והצנזורה. כך מצאה אישה מהמבורג במכתביו של בנה "רק אותו סימן חיים שאתם חבים להוריכם. מה שעובר עלינו פה אין אנו יכולים להעלות על הכתב, ועד כמה עלינו להיות חזקים!".130 מאידך גיסא היה בכוחם של המכתבים הללו – מעבר להשפעתם על הכותבים והנמענים עצמם – ליצור תחושת שותפות; שכן תכופות סבבו המכתבים בין בני המשפחה, וסיפקו נושאים לשיחה לאלה שנותרו מאחור.131 הדבר הביא את הנשארים לדבוק עוד יותר איש ברעהו. ייתכן שעניין זה היווה גם במידת מה משקל נגד להשלכה נוספת של ההגירה, קרי להצטמקות מעגל החברים;132 שכן עלול היה לעבור זמן רב "עד ששוב התחברת למישהו". וקשרים חדשים היו מלכתחילה נתונים בסכנה: "הרי עכשיו ככה זה בכל פעם, אם כבר מכירים פה או שם מישהו נחמד, אין ספק שהוא 'יושב על המזוודות' "!133
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
