עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > עליה חמישיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישית
יד יצחק בן-צבימכון ליאו בק


תקציר
בעקבות דחיקת רגליהם של אנשי מדע יהודים מהאוניברסיטאות בגרמניה בשנות השלושים עלו חלקם לישראל. החוקרים והמלומדים נקלטו במוסדות השונים בעזרת קרנות סיוע מיוחדות ותרמו תרומה אדירה להתפתחות מדעי הרוח, מדעי הטבע והמחקר האקדמי.



תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק החברה והתרבות : עולי מרכז אירופה באקדמיה
מחבר: יואב גלבר


במסגרת התארגנותה הכוללת של התנועה בציונית לקליטתה המסודרת של העלייה מגרמניה בשלה כבר בשלב מוקדם ההכרה, כי יש לתת טיפול מיוחד לעולים אקדמאים, ובפרט למומחים בעלי מוניטין. בוועידת הארגונים היהודיים בלונדון בסתיו 1933 (וראה לעיל, עמ' 48) הוחלט להקים ועדה מיוחדת, שתטפל בקליטתם של אנשי אקדמיה יוצאי גרמניה בעולם כולו, ובכלל זה בארץ-ישראל.261 חודשים מעטים לאחר-מכן סיפר רופין, כי 'המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בארץ-ישראל נושא בדאגה להקלטת מלומדים בארץ מבין פליטי גרמניה', וכי הקציב כספים לטכניון ולתחנת-הנסיונות ברחובות לשם קליטת מומחים בעלי שם עולמי.262

בשנת 1933, עם ראשית ההתארגנות לקליטת העלייה הצפויה מגרמניה, הועלו יוזמות פרטיות לקליטתם של אנשי-רוח בארץ, כגון תכניתה של שושנה פרסיץ להקים קרן שתממן פרסום מחקרים ותאפשר את קליטתם של 400 אינטלקטואלים יהודים מגרמניה. ואולם, בוועדת-ההקצבות בלונדון נתקלה ההצעה בספקנות ובסחבת, שהביאה להתפטרותו הזמנית של וייצמן מן הוועדה, ובסופו של דבר לא הוגשמה במלואה בגלל קשיי מימון.263 וייצמן, שהיה מקורב יותר משאר המנהיגים הציונים לעולם המדע, ראה חשיבות מיוחדת בעלייתם של מדענים ואנשי-רוח יהודים מגרמניה:

הישגי המדענים והמלומדים היהודים ייזקפו שוב לזכותה של היהדות, וארץ-ישראל תהפוך מרכז תרבותי למזרח התיכון כולו, שהישגיו יתרמו להתפתחות התרבותית – וגם הכלכלית – של איזור זה בכללו.264

נוסף על המאמץ הכספי הכללי למען יהודי גרמניה תבע אפוא וייצמן פעולה מיוחדת למימון קליטתם של מדענים ומלומדים במכוני-מחקר ובמוסדות-הוראה בארץ.

וייצמן שאף בראש ובראשונה להעלות ארצה כמה מגדולי המדענים בעולם בזמן ההוא ולקלוט אותם במכון-המחקר שהקים ברחובות, ואולי גם להקים מכוני-מחקר נוספים כדוגמתו. תקוותו היתה, כי השמות המפורסמים של חתני פרס נובל ימשכו לארץ עמיתים נוספים, אלא שנחל אכזבה. ידידו ריכארד וילשטאטר, חתן פרס נובל לכימיה, שהיה אורח-הכבוד בטקס חנוכת מכון זיו ברחובות, העדיף לשוב לאחר הטקס לגרמניה, וכעבור זמן-מה עבר לשווייץ. אלברט איינשטיין, שהיה מקורב זה שנים לאוניברסיטה העברית ומעורב בענייניה, סירב להצטרף לסגל האקדמי שלה והעדיף את מכללת פרינסטון בארצות-הברית. פריץ האבר, אף הוא חתן פרס נובל לכימיה, נענה לקריאתו של וייצמן לעלות, אלא שנפטר בשווייץ בשנת 1934 בדרכו ארצה.

על-אף אכזבות אלו נקלטו הרבה חוקרים, מלומדים ומורים מגרמניה במוסדות שונים בארץ בעזרת קרנות-סיוע מיוחדות, שהוקמו ביוזמתו של וייצמן במסגרת המגבית של המשרד המרכזי בלונדון. כספים מקרנות אלו איפשרו למכון זיו ולתחנת-הנסיונות ברחובות, לאוניברסיטה העברית ולטכניון לקלוט מורים עולים ולשלם את משכורותיהם.265 אחרים נקלטו בינתיים בסמינרים – כמו, למשל, ארנסט סימון – ובחינוך התיכון, ובמיוחד בבתי-הספר החדשים, שאחדים מהם הוקמו על-ידי עולים מגרמניה ולמען ילדיהם. ברוך קורצווייל, למשל, לימד בבית-ספר 'חוגים' בחיפה. מוסיקאים, מוסיקולוגים ומורים למוסיקה נקלטו בקונסרבטוריון ובתזמורת הפילהרמונית, ואמנים שונים מצאו את מקומם ב'בצלאל' החדש. אקדמאים אחרים קיבלו סיוע ישיר שלא דרך המוסדות שעבדו בהם.266

ואולם, יכולת-הקליטה של מכוני-המחקר ושל המוסדות המעטים לחינוך גבוה שפעלו בתחילת שנות השלושים בארץ היתה מוגבלת, הכספים שנאספו בחוץ-לארץ למטרה זו היו מעטים מדי, והמרחק בין חזונו של וייצמן ובין היקף הקליטה בפועל היה גדול – כגודל הפער בין ההיצע של אקדמאים יהודים בכל התחומים בגרמניה ובין הביקוש לכישוריהם ולנסיונם בארץ בעלת תשתית אקדמית מצומצמת כארץ-ישראל. המדענים היהודים מגרמניה ברובם המכריע לא עלו לארץ. המפורסמים שבהם נקלטו במיטב האוניברסיטאות במערב, ואילו רבים אחרים פנו להורות באוניברסיטאות ידועות פחות, ואפילו באוניברסיטאות של ארצות מתפתחות, כמו, למשל, תורכיה. אף-על-פי-כן תרמו המדענים הבכירים המעטים שעלו ארצה בשנות השלושים תרומה מכרעת להתפתחות מוסדות המדע והטכנולוגיה, להוראה ולמחקר.

האוניברסיטה העברית, שנוסדה בשנת 1925, התפתחה במשך שמונה שנים באיטיות ונאלצה להתגבר על חבלי-לידה קשים. עד שנת תרצ"ד סיימו את הלימודים באוניברסיטה 50 בוגרים בלבד, ומספר הסטודנטים עמד אותה שנה על 400. שכר-הלימוד השנתי היה 10 לא"י. מקורם של חלק מקשייה של האוניברסיטה היה במשבר הכלכלי בארצות-הברית, שפגע ביכולתו של מוסד זה לגייס שם משאבים. מכשול אחר על דרך התפתחותה היה הקושי לגייס מורים בעלי שם שיסכימו להורות בשפה העברית. כתוצאה מכך הקדימה התפתחותם של מכוני-המחקר את זו של ההוראה, פרט למדעי-היהדות. אחדים מן המורים והחוקרים הראשונים באוניברסיטה היו ילידי גרמניה או חניכיה שהקדימו לעלות לארץ, כגון הארכיאולוג וההיסטוריון בנימין מייזלר (לימים מזר), חוקר הקבלה גרשום שלום וחוקר תולדות ארץ-ישראל שמואל קליין.

דחיקת רגליהם של המורים והמדענים היהודים מן האוניברסיטאות הגרמניות בשנים 1935-1933 הביאה במישרין להתפתחות מהירה של האוניברסיטה העברית, איפשרה לה להגדיל את סגל ההוראה והמחקר, ואף לקלוט חוקרים בעלי שם עולמי. כבר בתחילת המשבר, עוד לפני שהוקם המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בארץ-ישראל, נתנה האוניברסיטה את דעתה על האפשרויות החדשות שנפתחו לפניה. תכנית-הפיתוח שלה, שפורסמה בשלהי שנת 1933, שמה לה למטרה להשלים בראש ובראשונה את המכון הצעיר למדעי-היהדות. לשם כך התכוונה האוניברסיטה להזמין שני פרופסורים נוספים – אחד ללשון עברית ואחד לפילוסופיה יהודית – ולייסד שתי קאתידראות חדשות: להיסטוריה ולספרות של תקופת המקרא ולהיסטוריה ולספרות של תקופת בית שני. למחלקות הקיימות בפקולטה למדעי-הרוח – פילוסופיה, היסטוריה עתיקה, והיסטוריה של ימי-הביניים ושפות קלאסיות – היו אמורות להתווסף מחלקות חדשות לחינוך, לפסיכולוגיה, להיסטוריה של העת החדשה, לשפות מודרניות ולכלכלה מדינית. במקרה המיוחד של המחלקה לפסיכולוגיה – תחום מדעי צעיר יחסית, שיהודים ממרכז אירופה מילאו תפקיד נכבד בפיתוחו – עדיין התנהל ויכוח אם בכלל יש לפתוח את המחלקה הזאת באוניברסיטה. לאחר שהוחלט להקימה, הוזמן פרופ' קורט לוין מברלין לעמוד בראשה. בתחום מדעי-הטבע לימדו בתחילת שנות השלושים רק שיעורי ביולוגיה, ועיסוקם העיקרי של חברי הסגל היה במחקר. עתה התכוונה האוניברסיטה לאחד את המכונים הקיימים – למאתימאטיקה, לכימיה, לביולוגיה, לתולדות המדעים, למיקרוביולוגיה ולבריאות הציבור – ולהרחיבם לכלל פקולטה מלאה למדעי-הטבע על-ידי הוספת מחלקות חדשות לכימיה פיסיקאלית ולפיסיקה עיונית וניסיונית והקמת קאתידראות למאתימאטיקה 'טהורה' (עיונית), לפיסיולוגיה ולרוקחות. באפריל 1934 נחנכה ברחובות תחנת-הנסיונות החקלאית כצעד ראשון להקמת פקולטה לחקלאות. כן התכוונה האוניברסיטה להקים פקולטה לרפואה בשיתוף עם 'הדסה', שתתבסס על המרכז הרפואי בבית-החולים על-שם רוטשילד בירושלים.267 תכניתו של מאגנס לשנים 1940-1935 כללה גם הקמת בית-ספר למהנדסים בשיתוף עם הטכניון, בית-ספר לחינוך, מכון למדעי-החברה, אוניברסיטה עממית וקורסי המשך לאקדמאים עולים, פקולטה למשפטים ולמינהל ציבורי והוצאת ספרים. גולת-הכותרת של תכניתו היתה הקמת אקדמיה יהודית, שהאוניברסיטה תהיה במרכזה.268

הגשמתה של תכנית שאפתנית זו, שבסופו של דבר התגשמה רק בחלקה, היתה תלויה במידה רבה בהבאת מרצים מומחים מגרמניה ובאמצעים שיגייסו לשם כך משרדו של וייצמן בלונדון והשוחרים בארצות-הברית. בקיץ 1934 אושרה תכנית-הפיתוח על-ידי חבר-הנאמנים של האוניברסיטה, שקבע לשם כך גם תקציב נוסף של 10 אלפים לא"י לקליטת מדענים מגרמניה; התקציב הרגיל של המוסד עמד על 48 אלף לא"י. בסוף השנה ההיא נתמנו למורים במחלקות הקיימות של האוניברסיטה הפרופסורים נפתלי הרץ טורצ'ינר (לימים טור-סיני; לשון עברית), ריכארד קבנר (היסטוריה) ויוחנן לוי (לאטינית). בעקבותיהם הוזמנו חוקר המקרא שפרבר, ההיסטוריון יצחק בער וחוקרי הספרות העברית חיים שירמן ואברהם הברמן. יחד עם הפרופסורים הוותיקים קליין, אפשטיין וגרשום שלום נהפך המכון למדעי-היהדות בשנת של האוניברסיטה העברית למרכז המדעי החשוב ביותר בעולם בתחומו עוד בשנות השלושים.

בשנת 1935 החלה התרחבות לתחומים החדשים במדעי-הרוח הכלליים, במדעי-החברה ובמדעי-הטבע. בשנה זו גם הוחלט סופית להקים, בשיתוף עם 'הדסה', את בית-הספר לרפואה של האוניברסיטה, שהתבסס במידה רבה על מורים עולים, כגון האנדוקרינולוג הרמן צונדק, שניהל את בית-החולים העירוני הגדול בברלין ולאחר עלייתו נתמנה למנהלו של 'ביקור-חולים' בירושלים, ושני אחיו הצעירים הגיניקולוג ברנהארד והמומחה למחלות פנימיות שמואל-גיאורג. שלושת האחים היו פרופסורים בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ברלין.269 יחד עמם הצטרפו לסגל האוניברסיטה גם פרופ' נויברג ופרופ' לודוויג האלברשטאטר, שהקים את המכון לרדיולוגיה בבית-החולים האוניברסיטאי. פרופ' בוריס ברוצקוס, יליד רוסיה, שרכש לו שם בגרמניה, עלה ארצה בשנת 1935 וקיבל בשנה זו את הקאתידרה החדשה לכלכלה חקלאית, שנוסדה בסיוע הקרן הקיימת לישראל. עם הקמת מחלקה לכלכלה באוניברסיטה החל ללמד בה פרופ' אלפרד בונה, שהיה קודם-לכן ראש המכון למחקר כלכלי של הסוכנות היהודית. פרופ' לאסלו פרקש, שהיה עוזרו של האבר במכון הקיסר וילהלם בברלין, הקים את המחלקה לכימיה פיסיקאלית, וד"ר ליאוניד דולשאנסקי הקים את המחלקה לפיסיולוגיה של התא במסגרת המכון לחקר הסרטן של האוניברסיטה.270 ד"ר האנס יעקב פולוצקי מברלין הוזמן ללמד אגיפטולוגיה, יוליוס גוטמן קיבל בשלהי שנת 1934 את הקאתידרה לפילוסופיה יהודית, ואילו ארנסט ורטהיימר מהאלה הוזמן ללמד כימיה פאתולוגית ופיסיולוגיה. בין הפרופסורים הראשונים לכימיה באוניברסיטה היו גם רייכנשטיין, אנדור פודור וליאו אוליצקי.

מקום מיוחד באוניברסיטה העברית תפסה הספרייה הלאומית, שנוסדה בשנת 1892, ומאז שנות העשרים התפתחה במסגרת האוניברסיטה. בראשית שנות השלושים כבר היתה הגדולה מסוגה במזרח התיכון וכללה 320,000 ספרים, כשליש מהם במדעי-היהדות. מנהלי הספרייה הלאומית היו כולם יוצאי מרכז אירופה: תחילה הוגו ברגמן, שהוחלף בשנת 1935 על-ידי אליקים גוטהולד וייל, ולימים קורט וורמן, רוטשילד וראובן ירון, עולי מרכז אירופה בולטים גם בין הארכיווארים החשובים בארץ, שהעבירו ארצה את הארכיון הציוני וניהלוהו, ולימים הקימו את גנזך המדינה: גיאורג הרליץ, אלכס ביין, אברהם (פאול) אלסברג ומיכאל היימן.

בתחילת שנת 1935 כבר עלה מספר המרצים העולים מגרמניה ל- 15, מתוך סגל אקדמי של 30 איש, מהם 21 פרופסורים. מספרם הוסיף לגדול בשנים שלאחר-מכן, עם הצטרפותם של מארטין בובר, וייל, חנוך אלבק ואחרים. מוצאם של חלק מן המדענים העולים היה ממזרח אירופה, אך כולם היו חניכי אוניברסיטאות גרמניות והורו בהן לפני עלייתם. בשנת תרצ"ו מנה הסגל האקדמי 104 איש, מהם 25 פרופסורים. בשנת תרצ"ט עלה מספרם של חברי הסגל ל-131, מהם 34 פרופסורים; 21 פרופסורים היו יוצאי גרמניה, וכמוהם רבים מעמיתי המחקר והסגל הזוטר.

התפתחותה של האוניברסיטה ניכרה בשנים ההן גם בגידול המרשים במספר תלמידיה: מספר הסטודנטים מן המניין עלה מ- 174 בשנת תרצ"א ל- 719 בשנת תרצ"ו ול- 864 בשנת תרצ"ט; לשיא הגיע בשנת תש"א: 1,053. בימי המלחמה חלה ירידה מסוימת במספר התלמידים בשל הגיוס והפסקת העלייה, ובשנת תש"ג ירד לשפל של 479. בשנת תש"ד התחדשה מגמת הגידול, ומספר התלמידים עלה ל- 560. בשנים שלאחר-מכן, עם חידוש העלייה והשחרורים מן הצבא הבריטי, הוסיף מספר הסטודנטים לגדול. בשנים אלו – בניגוד לתקופה שלפני המלחמה, כאשר קלטה האוניברסיטה בעיקר סטודנטים עולים – כבר היו רוב תלמידיה בוגרי בתי-הספר התיכונים בארץ, וצורת הרישום של הנתונים אינה מאפשרת לבודד את עולי מרכז אירופה ואת בניהם.271 ואולם, תרומתם הישירה של עולי מרכז אירופה להתפתחות האוניברסיטה העברית ניכרה יותר בהשפעתה על גידול הסגל האקדמי וגיוונו מאשר על הגידול במספר הסטודנטים. בשנת תרצ"ז היו רק 49 יוצאי גרמניה בקרב 731 תלמידים, לרבות הסטודנטים שלא מן המניין, ועוד 11 יוצאי אוסטריה וצ'כוסלובאקיה, כלומר, רק 8.5% מכלל תלמידי האוניברסיטה.272

העלייה מגרמניה תרמה תרומה חשובה גם להתפתחותו הארגונית והפיסית של הקאמפוס על הר-הצופים. תפקיד חשוב בגיוסם של מדענים מגרמניה לאוניברסיטה העברית מילא בימים ההם קורט בלומנפלד, שעסק גם בארגון אגודת שוחרים ובגיוס כספים בגרמניה למען האוניברסיטה, אשר בעזרתם התאפשרה קליטתם של המורים העולים.273 לפעילות הציבורית של האוניברסיטה העברית הצטרף בשנת 1934 שלמה זלמן שוקן, שנבחר לחבר-הנאמנים של המוסד, וכעבור שנה נתמנה לנשיא הוועד-הפועל שלו.274

היועץ המדעי של הנהלת האוניברסיטה היה פרופ' טפליץ, ואילו אלפרד ברגר מילא תפקיד חשוב בהקמת המנגנון לגיוס הכספים בשביל האוניברסיטה והרחבתו עד תחומי ארצות-הברית, אך פעולתו נקטעה עם פרוץ מלחמת-העולם.275 בשנים ההן נתלוותה להתפתחות האקדמית המרשימה של האוניברסיטה גם תנופה נרחבת של פיתוח פיסי עם השלמת הקאמפוס בהר-הצופים ובניית בית-החולים האוניברסיטאי של 'הדסה' על ההר.276 חלקו של שוקן בתנופה זו היה רב. לא זו בלבד שעשה למשיכתם של כמה מרצים ידועי-שם מגרמניה, אלא גם עשה לגיוסם של אדריכלים יוצאי גרמניה – כמו, למשל, אריך מנדלסון – לבנייתם של מבני האוניברסיטה ו'הדסה' על הר-הצופים. שוקן היה נשיא הוועד-הפועל של המוסד עד ארגונה מחדש של הנהלת האוניברסיטה בשנת 1938, עם ביטול תפקיד הנגיד (שבו כיהן מאגנס) וחלוקת סמכויות הניהול בין הנשיא (מאגנס) ובין הרקטור. מלבד פעילותו בענייני האוניברסיטה העביר שוקן מברלין לירושלים את הוצאת הספרים שלו, שפרסמה בארץ את כתבי עגנון, צ'רניחובסקי ואחרים; את המכון שהקים בשנת 1930 לחקר השירה העברית, ובראשו היינריך ברודי; ואת ספרייתו הגדולה, ובה אוסף מיוחד במינו של כתבי-יד עבריים, אינקונאבולות וספרים נדירים ועתיקים.277

בעוד שהאוניברסיטה העברית בירושלים ביקשה להרחיב את פעולתה בעיקר במדעי-הרוח ובמדעי-הטבע, ביקשה גם תל-אביב להקים מוסד להשכלה גבוהה. עוד בשנת 1934 הוחל בקיום קורסים אוניברסיטאיים בעיר ביוזמת גוף מתנדב ששמו 'חברת שוחרי האוניברסיטה', ובו כ- 300 איש.278 עדיין לא היה מקום להתחרות בין הערים בתחום הפיתוח האקדמי, ולכן ביקשו פרנסי תל-אביב לנצל את עליית האקדמאים מגרמניה להקמת מכון טכנולוגי, אשר יעסוק במחקר ובהוראה בתחומי ההנדסה הכימית והנדסת-החשמל – שני תחומים שהטכניון עדיין לא עסק בהם – ובית-ספר גבוה ללימודי המשפט והכלכלה, שהאוניברסיטה בירושלים עדיין לא עסקה בהם. הקמתו של המכון הטכנולוגי ללימודים גבוהים לא יצאה אל הפועל, אולם לקראת סמסטר-הקיץ של שנת 1935 נפתח בתל-אביב בית-הספר למשפט ולכלכלה. בראשו עמדו הפרופסורים פראנץ אופנהיימר מפראנקפורט, בנימין זיו ומתתיהו לזרסון והמשפטנים שמואל אייזנשטאדט ופלטיאל דיקשטיין. עם ראשוני המורים במוסד נמנה גם פריץ נפתלי.

מלבד אנשי המדע והרוח שנקלטו באוניברסיטה עלו לארץ גם חוקרים במדעי-היהדות, במדעי-הרוח הכלליים ובמדעי-החברה שלא נמצא להם בזמנו מקום בהוראה אקדמית, ובכל-זאת ביקשו להמשיך בארץ במחקריהם. המחלקה הגרמנית תמכה בהם במלגות ובמענקי-מחקר, ואחדים מהם אף הועסקו ישירות על-ידי המחלקה והע"ג בסקרים ובעבודות-מחקר שהיו קשורים בקליטתם של עולי מרכז אירופה לסוגיהם.279 אחרים מצאו את פרנסתם בתחומים שונים ועבדו בתור מורים בבתי-ספר, מתרגמים, ספרנים, פקידים במוסדות הלאומיים, סוכני-ביטוח וכו', ואף בתור פועלים חקלאיים ופועלי-בניין. לימים הצליחו בחלקם להשתלב בפעילות מדעית במסגרות שאינן אוניברסיטאיות, כגון המכון לחקר השירה העברית של שוקן, מפעל אטלס ארץ-ישראל, האנציקלופדיה העברית (לודוויג באטו), מחלקת-העתיקות של הממשלה (פריץ ברגר) או בכוחות עצמם (נתן מיכאל גלבר). היו שעסקו בכתיבה, בין עיתונאית ובין ביקורתית, בשביל עיתונים בארץ, ובמיוחד בשביל העיתונות הגרמנית לאחר מלחמת-העולם השנייה. הצעירים שבהם השתלבו באיחור-מה בעולם האקדמי עם גידולה של האוניברסיטה העברית וייסודן של אוניברסיטאות חדשות בשנות החמישים והשישים, כגון ברוך קורצווייל, יעקב כ"ץ, אלכסנדר אשתור, לני יחיל, רות קסטנברג-גלדשטיין וואלטר גראב. לאחרים, בני הדור המבוגר יותר – כגון נ"מ גלבר וברונו קירשנר, מעורכי הלקסיקון היהודי – באה פריחת החיים האוניברסיטאיים בישראל מאוחר מדי.

בתל-אביב, חסרת האוניברסיטה, התיישבו כמה חוקרי טבע יוצאי גרמניה. עוד בשנות העשרים הניח ואלטר מוזס את היסודות לחקר עולם הציפורים של ארץ-ישראל, וד"ר רייך הביא ארצה את אוסף-הפרפרים הגדול שלו והשלימו. היינריך מנדלסון הצטרף למכון הביולוגי של מרגולין, ולימים עמד בראשו. בהדריכו מספר רב של מורים לטבע תרם תרומה חשובה להתפתחות תודעת הטבע ביישוב. הרב שורנסטיין ייסד את הגן הזואולוגי, ופרופ' קלובשטוק ניהל את 'החברה למדעי הטבע', שהיתה למרכז העיסוק במדעי-הטבע בתל-אביב. מדענים מגרמניה נקלטו גם בשני מכוני-המחקר שקמו ברחובות: מכון דניאל זיו ותחנת-הנסיונות החקלאית, שמהם התפתחו לימים מכון וייצמן למדע ומכון וולקני לחקר החקלאות. בין אלה היו פרופ' פלק, ד"ר סמואל וד"ר הכט, האגרונום פלאוט והכימאים האחים ארנסט-דוד ופליכס ברגמן, לודוויג ווילהלם טאוב, הרלינגר, סימון ובונדי.280

קיומו של המוסד האחר לחינוך גבוה בארץ-ישראל, הטכניון, היה מוטל בספק בתחילת שנות השלושים, ואי-הוודאות בשאלת עתידו הביאה לירידה ניכרת במספר הסטודנטים שנרשמו בו.281 עד שנת 1933 הסמיך הטכניון 50 מהנדסים ואדריכלים מתוך 81 בוגרים שסיימו את לימודיהם בפקולטאות האלו. בשנת תרצ"א למדו בו 90 תלמידים, ואילו לקראת שנת הלימודים תרצ"ב נרשמו רק 15 סטודנטים חדשים. לשנת תרצ"ג נתקבלו 50 סטודנטים, 35 מהם מחוץ-לארץ, כלומר, עולים. בשנה ההיא עמד מספרם הכולל של הסטודנטים במוסד על 125. עם תחילת גל-העלייה מגרמניה השתנתה המגמה: בשנת תרצ"ד עלה מספר הסטודנטים החדשים ל- 103, וכעבור שנה נתקבלו 172. בשנת תרצ"ו למדו במוסד 407 סטודנטים, ובשנת תרצ"ט הגיע מספרם לשיא של 566. בימי מלחמת-העולם חלה בו ירידה ניכרת. עוד באמצע שנות השלושים עלה מספר הפניות להתקבל לטכניון כמה מונים על יכולת-הקליטה של המוסד. ארבע חמישיות מן הפניות באו מחוץ-לארץ, מסטודנטים שלימודיהם במוסד היו כרוכים בעלייה. מקרב הסטודנטים העולים שפנו לטכניון בתקופה זו 60% היו יוצאי פולין, ורוב האחרים – יוצאי גרמניה.282 עולי גרמניה שלא יכלו עוד לעמוד שם בבחינת-הבגרות נתקבלו ללימודים במוסד בלעדיה, ובלבד שסיימו י"ב כיתות. ואולם, תחילה היה מספר הסטודנטים יוצאי מרכז אירופה קטן, ובשנת 1935 עמד על כ- 5% בלבד מכלל הסטודנטים להנדסה. מספר גדול יותר של נערים עולים נקלט בבתי-הספר המקצועיים המסונפים לטכניון, שבהם היוו כרבע מכלל התלמידים; אף נפתחו בשבילם כיתות מיוחדות, שאיפשרו לקלוט עולים נוספים בתור מדריכים.283 משקלם היחסי של עולי מרכז אירופה בקרב תלמידי הטכניון החל לעלות רק בשלהי שנות השלושים בעקבות העלייה מאוסטריה ומצ'כוסלובאקיה. בינואר 1937 הגיעה מגרמניה הקבוצה הראשונה של עולים על-פי רשיונות של סטודנטים כדי לקבל הכשרה בטכניון.284

בשנים הראשונות של גל-העלייה מגרמניה היה הטכניון המרכז העיקרי להכשרה המקצועית שניתנה לעולים במסגרת קורסים שארגנו המחלקה הגרמנית והע"ג.285 ואולם, עתידו של הטכניון היה מותנה בראש ובראשונה בפיתוחו כמוסד אקדמי, ולא כמוסד להכשרה מקצועית. בתחילת שנות השלושים היו בו שתי פקולטות בלבד: להנדסת-בניין ולאדריכלות. הטכניון היה עדיין קטן, ומסלוליו מצומצמים, בלא לימודי-התמחות לאחר סיום התואר הראשון ובלא עמידה בבחינות הדיפלומה, שהוענקה לראשונה רק בשנת 1935. הסגל האקדמי כולו מנה 24 פרופסורים ו- 12 אסיסטנטים.286 אפשרויות הקליטה היו מוגבלות רק לחוקרים ולמורים ספורים. עוד בשנת 1933 עיבד נשיא הטכניון, שלמה קפלנסקי, תכנית לשילובם בסגל האקדמי של אנשי-מדע ומורים מגרמניה, אולם הגשמתה היתה מותנית בסיוע שיקבל המוסד מן הגופים שעסקו בקליטת יהודי גרמניה ובתרומות אחרות. בספטמבר שנה זו פנה אפוא קפלנסקי אל הקרן הבריטית המרכזית וביקש את סיועה הכספי לקליטתם של מורים מגרמניה. אלברט איינשטיין, שאליו פנו ראשי הקרן כדי לקבל חוות-דעת, המליץ להיענות לפנייה בחיוב, שכן תכניתו של קפלנסקי תסייע להביא לארץ-ישראל ולקלוט בה אחדים ממיטב המוחות היהודיים. בעזרת הקרן קלט אפוא הטכניון עד שנת 1935, חמישה פרופסורים: יצחק האברשיים, פריץ נפתלי, מאקס קוריין, אדווין שוורין ומ' שפירא. קוריין, אחד החלוצים בתחום חקר המיטאלורגיה, הקים בטכניון את המחלקה להנדסת מכונות, שכללה תחילה גם הנדסת חשמל והנדסה כימית. לימים התרכזו במכאניקה עדינה. עמו יחדיו לימד בפקולטה גם שוורין, שעסק בסטאטיקה ובדינאמיקה. בשנת 1936 הצטרף לסגל הטכניון פרופ' פראנץ אולנדורף, שהקים תחילה את המעבדה, ולאחר-מכן את הפקולטה להנדסת-חשמל. אחד מעוזריו מקרב עולי גרמניה, ל' שודינסקי, הצטרף לסגל האקדמי של הטכניון בשנת 1940 בתור מומחה בתחום האקוסטיקה. בסגל המוסד נקלטו גם הוגו היימן, שרכש את נסיונו במפעלי E. G. Farben ועמד בראש המחלקה להנדסה כימית, ואלכסנדר קליין. כמה שנים לאחר-מכן, ובייחוד לאחר הקמת המדינה, קלט הטכניון המתרחב מרצים נוספים יוצאי גרמניה, מהם שעלו בשנות השלושים ופעלו עד אז בתחומי המעשה ומהם שעלו לאחר מלחמת-העולם השנייה.287 מועמדים אחרים מיוצאי מרכז אירופה שהטכניון ביקש לגייסם לשורותיו – כמו, למשל, האדריכל אריך מנדלסון – העדיפו להגר לארצות אחרות ולהמשיך שם בקאריירה שלהם. ואולם, גם בלעדיהם העלתה הצטרפותם של מורים מן השורה הראשונה את קרנו של המוסד, סייעה לו להתגבר על המשברים שהיה נתון בהם, איפשרה לו להרחיב את פעולותיו לתחומים מדעיים וטכנולוגיים נוספים, ובסופו של דבר זיכתה אותו בהכרה אקדמית מלאה.

בסוף שנות השלושים, עם החמרת המצב באירופה וההגבלות על העלייה לארץ, סייעה המחלקה הגרמנית לעלייתם של סטודנטים ולקליטתם באוניברסיטה העברית, בטכניון, בקונסרבטוריון וב'בצלאל' על-ידי שימוש בחלק מן הכספים שהקציבה המועצה למען יהודי גרמניה בלונדון למימונה של הכשרה מקצועית. בשנת 1938 הוכפל התקציב בסעיף זה בהשוואה לשנים שלפני-כן, אלא שלא הוגדל הסכום שהוקצב לקליטת מדענים, אמנים ורופאים.288 ביוזמת הע"ג בחיפה נקלטו בטכניון כמה עשרות סטודנטים עולים מגרמניה ששכר-הלימוד ודמי-הקיום שלהם הגיעו במסגרת ההעברה.289 גם בתחילת המלחמה עדיין יכלו צעירים מקרב פליטי גרמניה במערב אירופה להגיע ארצה וללמוד בטכניון על-סמך רשיונות-עלייה אישיים, שניתנו להם בתנאי שיוכלו להתקבל ללימודים ולשאת בשכר-הלימוד.290 מבין 500 תלמידי הטכניון בשנת תרצ"ט היו 175 עולים יוצאי מרכז אירופה, רובם מאוסטריה. המחלקה הגרמנית נשאה בשכר-הלימוד שלהם במשך השנתיים הראשונות, ונוסף על כך מימנה קרן מלגות, שסיימה לרבים מהם להתקיים בשנתיים אלו.291

עלייתם של מדענים ומלומדים וקליטתם בארץ היו מותנות בראש ובראשונה במשאבים הכספיים שאפשר היה לגייס לשם כך. במחצית השנייה של שנות השלושים, משהחמיר המצב הכלכלי וגבר העומס על הקופה הציבורית, נתקלה קליטתם בקשיים גוברים והולכים כחלק מן המשבר הכללי שנקלעו אליו הטכניון והאוניברסיטה.292 בסופו של דבר יכלה ארץ-ישראל להציע אז מעט מאוד לציבור הגדול של מדענים ואמנים יהודים בגרמניה, ומרביתם של העוסקים בתחומים אלה אכן היגרו לארצות אחרות, בין מפותחות ובין בלתי מפותחות, ורק מיעוטם עלה ארצה. מבין 660 אנשי-המדע שעזבו את גרמניה למן עליית הנאצים לשלטון ועד אוקטובר 1935 הגיעו לארץ-ישראל 40 בלבד.293 מחקר מפורט על גורלם של מאתימאטיקאים הגרמנים בימי השלטון הנאצי מלמד, כי מבין 101 המאתימאטיקאים היהודים שסולקו מן האוניברסיטאות הגרמניות לאחר עליית הנאצים לשלטון היגרו 82, אולם רק 5 מהם הגיעו לארץ-ישראל.294 שיעור זה הוא בניגוד בולט לחלקה של ארץ-ישראל בקליטת ההגירה מגרמניה בכללה.

למרות מספרם המועט של המדענים ושל בעלי המקצועות החופשיים שהגיעו לארץ – הן מספרם המוחלט הן בהשוואה למספרם הכולל של האקדמאים היהודים בגרמניה – תפסו אלה שהגיעו ארצה מקום חשוב בקרב העוסקים בתחומים אלה ביישוב ותרמו תרומה אדירה להתפתחות המדעים, האמנויות והמקצועות החופשיים ולצמיחתם של המוסדות העוסקים בהוראתם. תרומה זו התרחבה כאשר הצטרפו למעגל היוצרים, החוקרים והמורים בתחומים אלה גם צעירים יוצאי גרמניה שהמשיכו או החלו את לימודיהם במוסדות אלה בארץ.

לחלקים נוספים של המאמר:
המשק הארצישראלי על סף בואה של העלייה מגרמניה
יבוא ההון היהודי לארץ
הכוונת ההשקעות
עולי מרכז אירופה בתעשייה
התפתחות המסחר
תרומת עולי מרכז אירופה להתפתחות הבנקאות והשירותים הפינאנסיים
השינויים בסגנון-הבנייה ובתרבות-הדיור
התפתחות ענף המלונאות והקיט
הימאות והדיג
השפעת התמורות בהתפתחות המשק על מעמדם של יוצאי מרכז אירופה
השפעת התמורות בהתפתחות המשק על מעמדם של יוצאי מרכז אירופה
עלייתם וקליטתם של בעלי המקצועות החופשיים
תרומתם של עולי מרכז אירופה להתפתחות הרפואה ושירותי הרפואה
עולי מרכז אירופה במערכת המשפטית
השפעתם של עולי מרכז אירופה על התפתחותם של שירותי הרווחה
המהנדסים ותרומתם להתפתחות הכלכלית והטכנולוגית ביישוב
עולי מרכז אירופה באקדמיה (פריט זה)
עולי מרכז אירופה בספרות הארצישראלית
השפעתם של יוצאי מרכז אירופה על התפתחות האמנויות הפלסטיות בארץ ישראל
עולי מרכז אירופה בחיים המוסיקליים בארץ-ישראל
עולי מרכז אירופה בכוחות-הבטחון של היישוב

הערות שוליים:

  1. מכתב מ' רוזנבליט אל רופין מ- 31 באוקטובר 1933(אצ"מ, תיק 13/148 L).
  2. הרצאת רופין במסיבת-עיתונאים של המחלקה הגרמנית מ-14 בינואר 1934 (אצ"מ, תיק 7/7 S).
  3. מכתב וייצמן אל רוטנברג מ- 3 באוגוסט 1933: שפר (לעיל, הערה 23), עמ' 15.
  4. מכתב וייצמן אל אלברט איינשטיין מ- 12 ביולי 1934 (שם, מכתב מס' 316) ומכתב וייצמן אל ד'אביגדור-גולדסמית מ- 9 בנובמבר 1933 (ג"ו).
  5. מכתב וייצמן אל לואי ליפסקי מ- 8 באוקטובר 1934 (אצ"מ, תיק 13/150 L).
  6. רשימה מ-21 באוגוסט 1935 של מלומדים, אמנים ומורים שנסתייעו במשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בארץ-ישראל (אצ"מ, תיק 7/307 S).
  7. סקירה על מצב האוניברסיטה העברית ראה: Palästina, XVII (April-May 1934), pp. 208-210
  8. ראה: 'Zehn Jahre hebräische Universität', Palästina, XVIII (April 1935), pp. 198-203
  9. ראה רשימתו של פרידריך טיברגר ליובל השבעים של פרופ' הרמן צונדק: MB מ-30 באוגוסט 1957.
  10. ביולטין ארץ-ישראל מ- 15 במאי 1935 של סוכנות-הידיעות 'פאלקור' (אצ"מ, תיק 7/103 S).
  11. דין-וחשבון מ- 4 באפריל 1944 של המזכירות האקדמית על ספירת התלמידים בסמסטר החורף של שנת תש"ד (אצ"מ, תיק 25/4974 S).
  12. ראה: 'Die hebräische Universität und die deutsche Alijah', MB, 8 November 1940. נתונים על מספרי המורים והתלמידים באוניברסיטה ראה: גורביץ וגרץ (לעיל, הערה 5), עמ' 43. כן ראה סיכום מ- 19 בפברואר 1937 של ספירת תלמידי האוניברסיטה בשנת תרצ"ז (אצ"מ, תיק 49/338 S).
  13. ראה התכתבות ודינים-וחשבונות כספיים מן השנים 1936-1935 על פעילותו של בלומנפלד בתחום זה (אצ"מ, תיק 222/9/1 A).
  14. ראה: Palastina, XVII (November 1934), p. 444
  15. ראה: MB מ-8 בנובמבר 1940.
  16. ראה רשימתו של פרופ' ואלטר רות על הקמת הקאמפוס: Palästina, XIX (September 1936), pp. 471-474
  17. ראה: ז' מוזס, 'זלמן שוקן – הכלכלן והציוני', בתוך: א' תרשיש וי' גינת (עורכים), פרקים ממורשתה של יהדות גרמניה, ירושלים תשל"ה, עמ' 213-212.
  18. ראה: Palästina, XVII (January 1934), p. 36
  19. ראה על כך התכתבות מנובמבר 1936 (אצ"מ, תיק 7/451 S) וכן רשימה מ- 21 באוגוסט 1935 של המלומדים, האמנים והמורים שנעזרו על-ידי המחלקה הגרמנית (אצ"מ, תיק 7/307 S).
  20. ראה: S. Rosenbaum, 'Der Einfluss der neuen Alijah auf Naturwissenschaft', בתוך החוברת הנזכרת (לעיל, הערה 124).
  21. מכתב קפלנסקי אל ארלוזורוב מ- 9 בנובמבר 1932 (אצ"מ, תיק 49/339 S).
  22. ראה: C. Alpert, Technion – The Story of Israel's Institute of Technology, Haifa 1982, pp. 171-172
  23. דין-וחשבון של הטכניון לקונגרס הציוני הי"ט מ- 23 ביוני 1935 (אצ"מ, תיק 7/795 S).
  24. ראה: MB ממארס 1937, עמ' 8.
  25. חומר רב על כך שמור באצ"מ, תיק 7/210 S.
  26. מכתב פרופ' קוריין אל ואסרמן מ- 20 בספטמבר 1934 (אצ"מ, תיק 51/500 L) ורשימתו של ואלטר רות על הטכניון: Palästina ממארס 1937, עמ' 150-148.
  27. ראה: גולדשטיין וגלבר (לעיל, הערה 259).
  28. דין-וחשבון מ-3 בפברואר 1939 על פעולות המשרד המרכזי לישוב יהודי גרמניה בארץ-ישראל בשנת 1938 (אצ"מ, תיק 7/918 S).
  29. מכתב חברת 'העברה' אל לנדאואר מ- 10 ביולי 1938 (אצ"מ, תיק 7/686 S) ונוסח ההסכם בין העגו"א ובין הטכניון (אצ"מ, תיק 110/68 A).
  30. מכתב הע"ג אל המשרדים הארצישראליים בלונדון, בפאריס, ברוטרדאם ובז'נבה מ- 10 בינואר 1940 (אצ"מ, תיק 7/964 S).
  31. פרוטוקול ישיבת הוועד המנהל של הטכניון ב- 31 באוקטובר 1940 (אצ"מ, תיק 1/7342 J).
  32. מכתב קפלנסקי אל רופין מ- 20 באוקטובר 1937 (שם, שם) ומכתב כרמלי אל הסתדרות 'הדסה' מ- 25 באוקטובר 1937 (אצ"מ, תיק 7/606 S).
  33. ראה: N. Bentwich, The Refugees from Germany, 1933-1935, London 1936, p. 197
  34. ראה: M. Pinl & L. Furtmuller, 'Mathematicians under Hitler', LBI Yearbook, XVIII (1973), P. 142
ביבליוגרפיה:
כותר: תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק החברה והתרבות : עולי מרכז אירופה באקדמיה
שם  הספר: מולדת חדשה : עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1948-1933
מחבר: גלבר, יואב
תאריך: 1990
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי; מכון ליאו בק
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; מכון ליאו בק
הערות לפריט זה:

1. פרק ששי : תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק החברה והתרבות


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית