|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > עליה חמישיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישית |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הצמיחה הכללית במשק הישראלי בשנות השלושים משתקפת גם בנתונים על התפתחות המסחר. מספר בתי-העסק הסיטונאיים גדל מ- 194 בשנת 1931 ל- 423 בשנת 1937. מספר המועסקים בהם גדל בתקופה זו מ- 658 ל- 2,370. ההון שהושקע בעסקים אלה גדל בשנים ההן פי ארבעה: מ- 515 אלף לא"י לשני מיליון ו- 85 אלף. המכירות, לעומת זאת, גדלו בשיעור צנוע יותר: מ- 2,345,000 ל- 6,674,000 לא"י. גידול בולט עוד יותר חל בהתפתחות המסחר הקמעונאי לענפיו השונים, כפי שמלמדת טבלה 6. באופן מפתיע למדי לא הורגש משקלם של עולי אירופה בסחר הסיטונאי, אף-על-פי שדווקא בו עסקו רבים מהם בארץ-המוצא. הסיבה לכך נעוצה, כפי הנראה, בקשיים המיוחדים שהיו כרוכים ביחסי המסחר עם גרמניה בשנות השלושים. כמה עסקים סיטונאיים אמנם הועברו כמות שהם מגרמניה לארץ-ישראל, ואחרים ייבאו את סחורתם ארצה והגדילו את מבחר המוצרים בשוק המקומי, אולם בדרך-כלל העדיפו העולים להצטרף לחברות קיימות, בין כדי לתרום להן ידע ונסיון ובין כדי להשקיע בהן את הונם.121 טבלה 6
עולי גרמניה הטביעו את חותמם בעיקר על חיי המסחר הקמעונאי, הן כסוחרים הן כצרכנים. ההרגלים שהביאו עמם, הדרך שבה שירתו את לקוחותיהם והדרישות שהציגו לעובדיהם ולספקי הסחורות והשירותים אמנם עוררו תחילה התנגדות, ביקורת ואף לגלוג, אך למרות זאת השפיעו על חיי המסחר ועל סגנון החיים העירוניים בכלל:
צורכיהם של העולים החדשים שימשו תמריץ לפתיחתם של בתי-עסק חדשים, שהקימו אותם בדרך-כלל יוצאי גרמניה. וכך כותבת ציונה רבאו בזיכרונותיה:
בתי-העסק החדשים השפיעו בעקיפין גם על מתחריהם הוותיקים, והשפעתם הביאה לתהליך של התחרות במסחר הקמעונאי. החנויות נעשו מודרניות יותר, חלונות-הראווה החלו להידמות לאלה שבמרכז אירופה, ויוחדה תשומת-לב מרובה יותר לאסתטיקה שלהם. תודעת הצרכנות השתפרה, ועמה גם רמת השירות ללקוחות. חנויות הכול-בו, ובעקבותיהם גם בתי-עסק מתמחים, אף הכניסו עקרון חדש לחיי-המסחר בארץ: המחיר הקבוע והגלוי של המוצר, שבא במקום הנוהג המזרחי של עמידה על המיקח, ששלט עד אז בכיפה וקבע את המחיר כפונקציה של כושר-המיקוח.123 העלייה מגרמניה יצרה את הביקוש וסיפקה את ההיצע לשורה של סחורות ושירותים חדשים ביישוב, וממנה התפשט הביקוש לחוגים נוספים בחברה. בצד הקיוסקים הוותיקים ומטבחי-הפועלים החלו להופיע גם בתי-קפה בסגנון וינה וערי גרמניה המודרניות, קונדיטוריות ומעדניות, שהכניסו לשוק מוצרים בלתי-ידועים, יחד עם מנהגים של צריכה ושל תרבות בילוי הפנאי שלא היו מוכרים בארץ קודם-לכן. תופעה חדשה היו גם חנויות האופנה, ולעתים אף רשתות של חנויות שהיו להן סניפים בערים אחדות, כמו OBG לאופנת גברים ו'איטם' לאופנת נשים. כן קמו חנויות קוסמטיקה ובתי-מרקחת, דוגמת 'אלבה' בירושלים וזה של קורט אלטמן בתל-אביב, שהיו חידוש בנוף המסחר. לציון מיוחד ראויות גם חנויות-הספרים הרבות מיסודם של עולי גרמניה. בתי-עסק מתמחים ויוקרתיים אלה השתרשו והתפתחו, על-אף הספקות הרבים שהועלו תחילה אם הם אכן מתאימים לתנאי הארץ ויוכלו להחזיק בה מעמד. צעד נוסף בהתפתחות המסחר נעשה כאשר ייסדו עולים מגרמניה את חנויות הכול-בו הראשונות, דוגמת 'חפצי-בה' של חירם כהן ו'אקמן' בתל-אביב ו'שווארץ' בירושלים.124 ריבוי מספרן של החנויות בכמה ענפים וההתחרות הגוברת ביניהן בשנות המשבר בשלהי העשור הביאו לירידה תלולה במחירים והניעו את התאחדות הסוחרים הכללית לצעד יוצא דופן: פניה אל היועץ הכלכלי של ממשלת המאנדאט בדרישה להגביל בחוק את מספר החנויות בענפים מסוימים. אילו נתקבל צעד זה, היה פוגע בראש ובראשונה בפרנסתם של העולים, שכן הם-הם היו מייסדי העסקים החדשים. אף היו עולים שטענו, כי הפנייה לממשלה מושפעת מחששם של הסוחרים הוותיקים מפני החידושים שהם מנהיגים בחיי המסחר בכל הקשור לסדר ולניקיון בחנויות, לרמת השירות ללקוח, למבחר המוצרים ולציוד החנויות. עיריית תל-אביב אמנם הודתה בקיומו של משבר במסחר הקמעונאי בעקבות הצפת העיר בחנויות, אך דחתה את פתרון הסוחרים, ובמקום זה הקפידה יותר ברישוי העסקים, וכך ויסתה את פיזור החנויות ברחבי העיר וריסנה במידת-מה את ההתחרות החריפה.125 ההתרשמות מתרומתם האיכותית של עולי מרכז אירופה להתפתחות המסחר והשפעתם על אופיו אמנם ברורה למדי, אך הנתונים המספריים על המסחר הקמעונאי והתפלגותו לוקים בחסר רב. קשה אף יותר לבודד את הנתונים על בתי-העסק של עולי מרכז אירופה. המחלקה הגרמנית לא יזמה שום סקרים או מיפקדים לבדיקת מקומם של עולי גרמניה בתחום זה, שלא כמו בחקלאות ובתעשייה. אין אפוא אפשרות לצייר תמונה של תרומתם הכמותית ושל משקלם היחסי בחיי-המסחר. עם זאת ניתן ללמוד על מיגוון המוצרים שבהם סחרו עולי מרכז אירופה מעיון מקרי במודעות-הפרסומת בעיתונות בשפה הגרמנית, שכוונו, כמובן, לקהל-לקוחות מחוג זה. בגליון אחד של Neueste Nachrichten בתחילת 1942 מופיעות פרסומות רבות של בתי-עסק לממכר מוצרי-אופנה שונים, למן אופנת ערב, אופנה אנגלית וצרפתית מיובאת, דרך אופנת ילדים וחנויות של כובעים ועד מעילי-גשם מתוצרת מקומית. שלושה בתי-עסק מכרו זהב, כסף, יהלומים ובולים. כן הופיעה פרסומת על קניית תמונות-שמן, על מעדניות, על חנויות חדשות לבדים, לנעליים ולמוצרי קוסמטיקה, על סלונים ליופי ומספרות, על קנייה ומכירה של ריהוט עתיק, כלי-כסף, חרסינה וקריסטלים, שטיחים, שעונים ומנורות. דומה, שרוב העסקים שפרסמו את מרכולתם בעיתון היו של יוצאי מרכז אירופה. אחדים מהם אף ציינו את כתובותיהם הקודמות בגרמניה או באוסטריה כדי להצביע על המוניטין שיצאו להם.126 התפתחות חיי-המסחר, עידון טעמם של הלקוחות ועליית רמת הדיור הביאו לצמיחתם של ענפים נלווים, כגון האומנויות והגראפיקה השימושית. התפתחות זח נשענה בחלקה על פעולתו המחודשת של 'בצלאל' (וראה להלן, עמ' 466) ותרמה ליצירת סטנדארטים חדשים בעיצוב המוצר. התפתחות זו השתלבה גם בתנופה שקיבלו הפרסום האמנותי והשיווק המקצועי, והדבר אף השתקע בריבוי שלטי-פרסומת ברחובות הערים.127 אחד החלוצים בתחום זה היה הגרפיקאי דוד שניאור, שעיצב סמלים מסחריים ודקוראציות שהשתלבו בשנות השלושים ביצירתו של הנוף העירוני החדש בתל-אביב. עם לקוחותיו נמנו משרדי-פרסום שהקימו עולים מגרמניה, כגון אטלינגר ו- O.K., ואדריכלים יוצאי גרמניה, כמו, למשל, פייכל, שבנה את מלון 'קטה דן' בתל-אביב.128 תרומה חשובה תרמו יוצאי גרמניה גם לתודעת הצרכנות. תופעות של רישול ובינוניות שנתקלו בהן לאחר בואם עוררו בלבם כעס והתמרמרו. כוח-הקנייה והרגלי-הצריכה שלהם הקנו להם השפעה ויכולת להציג דרישות למוכרים ולנותני השירותים, מה-גם שהצטרפה לכך דוגמה אישית שהראתה, כי הדברים יכולים להתנהל בצורה שונה. תביעותיהם לרמת-שירות גבוהה וליחס אדיב במשרדים ובחנויות, לאיכות עבודתם של בעלי-המלאכה, לניקיון הסביבה והעובדים, לדיוק בלוח-הזמנים של הספקת סחורה או השלמת עבודה העלו במידה רבה את הסטנדארטים בתחומים אלה, אף-על-פי שלא השיגו לגמרי את הרמה שדרשו. קושי מיוחד שנתקלו בו יוצאי גרמניה היה הצורך להסתגל למשטר של הגנה על 'תוצרת הארץ', שהיתה בעצם תוצרת המשק היהודי בארץ. על 'תוצרת הארץ' היה צריך להגן מפני התוצרת הזולה של הפלאח הערבי ומפני מוצרי-הצריכה שיובאו מחוץ-לארץ. מדיניות המכסים של ממשלת המאנדאט נקבעה לפי שיקולים בריטיים, ולא עשתה די לעידוד הכלכלה הארצישראלית. בהעדר מדיניות אשר תגן על הייצור המקומי ניסו המוסדות הלאומיים לעודדו באמצעות מערכת נורמטיבית פנימית, המסתייעת בלחצים חברתיים ובהסברה. בתחום המסחר והייצור, כמו במאבק על עבודה עברית, חברו יחדיו אינטרסים כלכליים ומניעים לאומיים. הפעילות בתחום זה נוהלה על-ידי 'האיגוד למען תוצרת הארץ', שבו נטלו חלק גופים שונים, והוציאוה אל הפועל בעיקר תנועות-הנוער. הפעולה הציבורית להגנה על תוצרת הארץ החלה ביוזמות ספונטאניות נפרדות של התאחדות בעלי התעשייה, מועצת פועלי תל-אביב וועד הקהילה בחיפה. משנת 1936 ואילך התרכזה הפעולה הציבורית במסגרת 'המרכז למען תוצרת הארץ'. מבחינה ציבורית וכספית תמכו בפעולות המרכז גם הסוכנות, ההסתדרות ומוסדות-ציבור אחרים וגם יצרנים וסוחרים מאורגנים. מטרתו של המרכז היתה להגן על האינטרסים של היצרנים המקומיים, ולכן התנגשו פעולותיו לא אחת עם האינטרסים של הצרכנים, שכן ההגנה על התוצרת המקומית לא פסקה גם כאשר היתה בעלת טיב ירוד או יקרה מן התוצרת הערבית או ממוצרי-היבוא.129 תחילה שיתפה הע"ג [התאחדות עולי גרמניה] פעולה עם המרכז למען תוצרת הארץ, אף-על-פי שהסתייגה מן הפעולות הקיצוניות יותר שנעשו מטעמו. עמדתה היתה, כי יש להגן רק על מוצרים בני-תחרות עם היבוא מחוץ לארץ, ורק בדרכי הסברה. ההתאחדות נטלה על עצמה את התפקיד להסביר לעולים החדשים את מטרות המאבק למען תוצרת הארץ. היה עליה להאיר את עיניהם באשר להבדלים הבסיסיים בין המשק הארצישראלי ובין המשק הגרמני ולשכנעם, כי ההגנה על תוצרת הארץ, ולו על חשבון האינטרס של הצרכן, נועדה בראש ובראשונה להבטיח את יצירתם של מקומות-עבודה נוספים, שהם תנאי הכרחי להמשך העלייה והרחבתה. בבטאון ההתאחדות הופיעו לעתים קרובות פרסומות שפרטו על נימים ציוניות, כמו, למשל, זו של הסיגריות 'לטיף' ו'אמיר': 'עבודה יהודית! תוצרת ארץ-ישראל, הטובות בעולם!' הואיל והדברים כוונו אל ציבור ממושמע בדרך-כלל, אכן נשאו פרי, ורוב העולים נרתמו – אף-כי לאחר דיונים וויכוחים – בעול הצרכנות המאורגנת של תוצרת הארץ.130 ואולם, עולים אחרים, שגדלו על ברכי כלכלה ליבראלית, שעודדה יוזמה פרטית ולא התערבה בשיקוליו של הפרט, התקשו להשלים עם דרך זו של ניהול מדיניות כלכלית לאומית באמצעות הפעלת לחצים חברתיים והפרחת סיסמאות. בעיני אחדים מהם דמה משטר ההגנה על תוצרת הארץ למשטר שממנו ברחו. בניגוד לחלל הריק בארץ-ישראל מבחינת המדיניות הכלכלית של הממשלה, באו עולי מרכז אירופה מארצות שבהן גברה מעורבות הממשלה בפעילות הכלכלית עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, קל-וחומר אחריה. בדרך-כלל פגעה מעורבות זו באינטרסים הכלכליים של שכבות רבות בציבור היהודי. עתה שוב חשו פגועים מהתערבות שרירותית – הפעם בענייניהם הפרטיים כצרכנים. ההגנה על תוצרת הארץ לא היתה בעיניהם אלא לאומנות כלכלית יהודית, שהעלתה זכרונות מן העבר הקרוב ועוררה חוסר-אמון. עולי גרמניה – הן כיצרנים הן כמוכרים וקונים – התקשו להתמצא בתוהו-ובוהו ששרר במערכת התשלומים ולהסתגל לנוהג לקנות בהקפה, שהיה מבוסס על יחסי-אמון בין מלווים ללווים, שלא היו מקובלים בארץ-מוצאם. זאת ועוד, יחסים אלה היו פרי היכרות אישית שנוצרה במרוצת הזמן, ולא כללה את העולים החדשים בראשית ימיהם בארץ. נוהג זה של אשראי 'פארטיזאני' היה מקובל בייחוד במושבות, בראש ובראשונה בשל עונתיות העבודה החקלאית. הקנייה בהקפה היתה מקובלת בעיקר ברכישת מוצרים בסיסיים, ודווקא הרכישה בתשלומים של מוצרים בני-קיימא – כגון מכוניות, רהיטים ומכשירי חשמל – לא היה מפותחת בשל השוק המצומצם של מוצרים אלה בימים ההם. מרבית האוכלוסייה, ובכלל זה גם רוב העולים החדשים, לא יכלה להרשות לעצמה לרוכשם. לאמיתו של דבר, מוסר-התשלומים בארץ לא היה כה גרוע כפי שהצטייר בעיני העולים, שהתקשו להבין את הנסיבות המיוחדות שמהן צמח הנוהג. על-פי-רוב שילמו הבריות את החובות לבנקים, אף-כי לעתים באיחור, ומקרים של פשיטת-רגל וכינוס נכסים היו מעטים. מסובך יותר היה המצב בשוק האשראי הבלתי-מאורגן, בעיקר עם ההאטה בצמיחה הכלכלית בשנת 1936. בשנה זו כבר נדונה בפומבי האפשרות של שמיטת חובות, ובשנת 1938 החל עניין זה להעסיק גם את הממשלה, שמינתה ועדה לביקורת מצב האשראי במשק. נציג המיגזר היהודי בוועדה היה הופיין. בתזכיר שבו סיכם את עבודת הוועדה כתב הופיין ביוני 1938 על מצב האשראי הבלתי-מאורגן: 'אין אנו זקוקים להכרזה על מורטוריום, שכן הוא כבר קיים למעשה.' ואולם, בדיקה שעשתה התאחדות הסוחרים בתל-אביב של החובות שחבו הלקוחות לחנויות חבריה ביום מסוים בשנה זו העלתה, כי החוב הכולל היה 50 אלף לא"י בעיר בת כ- 150 אלף תושבים, כלומר חוב ממוצע של לירה וחצי למשפחה...131 לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
