בשנות הארבעים של המאה העשרים סיפור העקדה הולך והופך ביתר שאת למיתוס בעל משמעויות מצטברות ורלוונטיות לביטוי רגשות כלפי אירועים וחוויות בהווה.
מרדכי ארדון צייר את "שרה" ב-1947, זמן קצר לאחר שגילה כי הוריו, אחיו ובני משפחותיהם נספו בשואה. ארדון הופך את סיפור העקדה לסיפור של קינה על המתים הקשור יותר לתיאורים מדרשיים מאשר לטקסט המקראי. שרה, שאינה משתתפת כלל בסיפור המקראי הופכת להיות הדמות הדומיננטית בציור. לדעתו של ארדון "האם הנצחית והמונומנטאלית היא החשובה בסיפור העקדה". דמותה הענקית מגיחה מתוך החשכה; ידיה מורמות בתנועת קינה ופניה חשוכות. יצחק השכוב במישור הקדמי של היצירה מאופיין כמת על ידי צבעו הלבן וידיו השלובות על חזהו. כאשר ארדון מתאר את יצחק כמת הוא ממשיך מסורת מדרשית אך לחלק העוסק בתחייתו של יצחק אין הוא מתייחס כלל. יצחק מסמל כאן את העם שאכן הוקרב. אברהם מתואר משמאל מרוחק, קטן וחסר אונים ליד סולם המוטל על האדמה. הסולם מסמל פעמים רבות ביצירתו של ארדון את סולם יעקב המבטא את הקשר שבין האדם לאלוהים. הצגתו כאן כסולם שבור מבטאת את הרעיון כי עם מותו של יצחק לא ייולד ממנו יעקב ויתנתק הקשר בין העם לאלוהיו. ביצירה זו מוענקת לעקדה גם משמעות אוניברסאלית אם קושרים את הסולם לתיאורים של הורדת ישו מן הצלב. בהקשר זה, יצחק הוא פרה- פיגורציה של ישו והאסון היהודי הופך להיות אוניברסאלי.
