ביצירה זו יוצרת האמנית הילה קרבלניקוב חיבור בין חגיגות יום ירושלים לבין המחאה נגד פינוי המתיישבים מגוש קטיף. יום ירושלים שחל בתאריך כ"ח באייר מציין את איחוד ירושלים לאחר כיבוש מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים. עזה, שבה שכנו יישובי גוש קטיף, נכבשה גם היא במהלך מלחמה זו. ההתיישבות בחבל עזה והשמחה על איחודה של ירושלים מבטאות את השקפת עולמם של תומכי רעיון ארץ ישראל השלמה אשר סבורים כי השטחים שנכבשו ב- 1967 מהווים חלק אינטגראלי משטחה של מדינת ישראל.

ביצירה מתוארות נערות השייכות, על פי לבושן, לקבוצת האוכלוסייה הדתית-לאומית, כשהן חוגגות את יום ירושלים. בין הנערות נמצאת גם הילה קרבלניקוב עצמה. באופן תיאור האירוע (הגם שהוא מבוסס על אירוע שהתקיים במציאות) ניתן ביטוי להשקפה לפיה איחוד ירושלים וההתיישבות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים הם המשך ישיר למפעל הציוני – זאת באמצעות הנפת דגל ישראל וריקודי המעגלים ברחוב שבזיכרון הקולקטיבי הישראלי מזכירים את הריקודים בעקבות ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר.

הקשר בין יום ירושלים לבין ההתנגדות לפינוי נעשה בשתי דרכים – דרך אחת היא הצגה של סטיקר כתום ועליו המילים "יהודי לא מגרש יהודי" – סטיקר שבו השתמשו המתנגדים לפינוי – במקום בולט, על גבי דגל ישראל. הסטיקר הזה הוא חלק אורגאני וטבעי מהסיטואציה המתוארת. דרך נוספת ליצור את החיבור היא הדבקה של טקסט שאינו חלק אורגאני מהסיטואציה על גבי השמים – "אנחנו נהיה שם" – סיסמה נוספת של המתנגדים לפינוי. בעוד שברוב שטחה של היצירה טכניקת ההדבקה מהווה דרך לבנות ייצוג של המציאות (תפקיד דומה לזה של צבע המונח על בד), באזור השמים ההדבקה מקבלת מאפיינים של קולאז' – הסיסמה "אנחנו נהיה שם" עומדת בפני עצמה, כהצהרה חד משמעית שאינה חלק מהסיטואציה שהיא לכאורה תיעודית. ייתכן אף שמיקום הסיסמה בשמים מקנה לה תוקף מיוחד, ואולי יש בה כדי לומר משהו על ההיבט הדתי של המאבק.