עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > השאלה הערביתעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > השאלה הערביתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > ישראל מדינת העם היהודי > גישות שונות למדינת ישראל
האוניברסיטה העברית. המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן


תקציר
על ההשפעה שהייתה לקונגרס הציוני הי"ד על הקמת "ברית שלום". העימות הגלוי והפומבי בין ז'בוטינסקי לבין וייצמן ורופין במה שנוגע לשאלה הערבית הוא שנתן את הדחיפה המכרעת לייסודה של "ברית שלום", משום שנוצר רושם חזק בדבר גיבויה של ההנהגה הוייצמנית לפתרון הדו-לאומי.



ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום": הקונגרס הציוני הי"ד והקמת "ברית-שלום"
מחברת: חגית לבסקי


הקונגרס הציוני הי"ד שהתכנס באוגוסט 1925 בוינה, שימש מאיץ אחרון להקמת "ברית שלום". זאת, בשל צירוף של גורמים אחדים: האתגר הרוויזיוניסטי שנישא מעל במתו, המענה שלוייצמן ורופין – ראשי המדיניות הציונית השלטת, והזימון של רופין וולטש. צירוף גורמים זה הביא את הנסיונות הרופפים שקדמו לקונגרס לידי גיבוש קבוצתי ורעיוני בדמותה של קבוצת "ברית שלום".

הקונגרס, שבמוקדו עמד הוויכוח הכלכלי-חברתי הגדול, שישמש במה להופעתה הראשונה של המפלגה הרוויזיוניסטית כסיעה בהסתדרות הציונית העולמית. מעבר להשתלבות של הרוויזיוניזם במתקפת הימין הבורגני על מדיניות ההתיישבות של ההנהגה הוייצמנית, עמדה קריאת התיגר הרוויזיוניסטית במרכזו של הדיון הפוליטי בקונגרס. בנאומו37 פרש ז'בוטינסקי את החלופה הרוויזיוניסטית למדיניות הוייצמנית השלטת, כשטענתו המרכזית היא שהאתגר הכלכלי דורש מענה פוליטי. הוא הטעים שאי-אפשר יהיה להשיג את המטרה הציונית – ולו בהגדרתה הדמוגרפית-כלכלית בלבד (רוב יהודי) – ללא שימוש בפעולה מדינית תקיפה, שתיצור את הלחץ הדרוש על הממשלה הבריטית לקיים את תנאי המסגרת המעודדים, הדרושים לפיתוח הכלכלי. יתר-על-כן, טען, הדרישה הפוליטית אינה מחויבת רק על-פי גודל האתגר הכלכלי, ועל יסוד התחייבותה של ממשלת המנדט לפתח את הבית הלאומי היהודי. היא מחויבת גם אל נוכח מציאותה של אוכלוסייה אחרת בארץ, אשר מתנגדת לעלייה היהודית ולהצהרת בלפור הכלולה במנדט. מכאן, שעצמת המעצמה החוסה נחוצה גם על-מנת לכפות את זכויות היתר ליהודים,המעוגנות במנדט, על-פני הזכויות הדמוקרטיות של ערביי ארץ-ישראל מכוח עדיפותם המספרית, שיש בה, כדי למנוע את מימושה של זכות היהודים.

האתגר שהוצב על-ידי ז'בוטינסקי מעל בימת הקונגרס, זכה לתגובות מצד ההנהגה, הן מפי וייצמן עצמו, והן מפי רופין, ראשה היוצא של מחלקת ההתיישבות. שניהם הדגישו בדבריהם את ההשלכות הפוליטיות שהתייחסו לבעיה הערבית. הם הציגו תפיסה המנוגדת לזו של ז'בוטינסקי, ועמדו על זכויותיהם השוות של ערביי ארץ-ישראל, אם גם במידה שונה של מסקניות פוליטית. וייצמן קבע: "ארץ ישראל אינה רודזיה, אלא נמצאים שם 60,000 ערבים אשר לגבי רגש הצדק של העולם יש להם אותה מידה של זכות לחיות בפלשתינה, כמו הזכות שיש לנו לביתנו הלאומי". ואולם מכאן הסיק מסקנות רק לטווח הקצר, וללא נימה פוליטית ברורה:

בידידות אמת ובעבודה משותפת עם הערבים עלינו לפתוח את המזרח הקרוב לפני היזמה היהודית... פלשתינה צריכה להיבנות כך, שמן האינטרסים הלגיטימיים של הערבים לא תיפול שערה אחת. ... – עלינו לקחת את פלשתינה כמו שהיא, על החולות והסלעים, על הערבים והיהודים כאשר הם. זוהי עבודתנו. כל השאר מעשה להטים... אנו נקום וניפול בעבודתנו בלבד. ...38

רופין, ששאלת היחסים עם הערבים והצורך להתייחס אליה באופן שיטתי העסיקה אותו במחשבה ובפועל כבר בחודשים שקדמו לקונגרס,39 היה ברור יותר בהנחותיו ופסקני יותר במסקנותיו: לא רק שהערבים מהווים כעת חלק גודל מאוכלוסי הארץ. ...פלשתינה עתידה להיות מדינה בעלת שני לאומים". מכאן הוציא מסקנות כלכליות ופוליטיות, לטווח הקצר ולטווח הארוך. בעתיד

ישנה האפשרות ... ליצור בפלשתינה קהילייה שבה שני הלאומים, בלי יתרון שלטוני (Vorherrschhaft) של האחד, וללא דיכוי של האחר, יעבדו שכם אחד, בשיווי זכויות מוחלט, למען ההתפתחות הכלכלית והתרבותית של הארץ. ...

ומה שמתחייב מכאן באופן מידי, בהווה, הוא שכדי להגיע לשלום אמת "יהיה על שני הלאומים, בחייהם המשותפים, להתחשב זה בצורכי חייו הלאומיים של זה. עלינו לדאוג לצורכי חיינו הלאומיים, אבל בד בבד עלינו לכבד את צורכי חייהם של האחרים ..."

רופין שם את הדגש על המשתמע מכך לגבי פעולות הפיתוח הכלכלי ועל האילוצים המוטלים עליהן מכוח התבנית הפוליטית הצפויה: לא זו בלבד שיש להימנע מפגיעה כלכלית בערבים, אלא שיש לסייע לאוכלוסייה הערבית להגיע לידי שוויון עם זו היהודית. השוויון הכלכלי יהיה הבסיס לשוויון הפוליטי וליחסי ההרמוניה בין שני העמים. לכן דרש רופין להקים ועדה מיוחדת מטעם הקונגרס לשם הכנת תכנית בניינה של השותפות, בעיקר זו הכלכלית.40

נראה שהעימות הגלוי והפומבי בין ז'בוטינסקי לבין וייצמן ורופין במה שנוגע לשאלה הערבית דווקא, הוא שנתן את הדחיפה המכרעת לייסודה של "ברית שלום", משום שנוצר רושם חזק בדבר גיבויה של ההנהגה הוייצמנית למגמת הפתרון הדו-לאומי. אמנם, וייצמן לא הציג כל תכנית ברורה, אולם הוא הופיע בפומבי ובאופן מודגש ביותר לצידה של הציונות המתונה והפייסנית, המשלימה עם קיומה של ישות ערבית בארץ-ישראל והכורכת את הגשמת הציונות בקיומם יחדיו של שני העמים. רופין כבר עסק בבעיה בחודשים שקדמו לקונגרס, אך בצנעה, וללא גיבוש ממשי של עמדתו, והפעם הוא הופיע בפומבי לראשונה בהצהרה חד-משמעית של עמדותיו וגם עיצב אותן באופן פרוגרמתי שיטתי למדי. גם הוא נחשב לאיש הנהגה מרכזי, המייצג את המדיניות הוייצמנית, אף כי בקונגרס זה עצמו התפטר מראשות מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית. דברי שניהם זכו לתהודה מיוחדת על רקע ההטפה והליבון הרעיוניים שקדמו לקונגרס מעל דפי יודישה רונדשאו. רבים הבינו את דבריהם, שכוונו נגד הציונות הרוויזיוניסטית, גם כהתייצבותה של ההנהגה הציונית לצד נושאי רעיון הדו-לאומיות.41 יוזמיה של "ברית שלום" ייחסו חשיבות מרובה להסכמה הבסיסית של ההנהגה לגישתם בדבר שילוב הציונות בפתרון שאלת היחסים עם הערבים. על כך יעידו מהלכיהם הראשונים לאחר הקונגרס, בארץ-ישראל ובגרמניה.

הקונגרס שימש גם זירה למפגש בין ציונים מארץ-ישראל ומן הגולה שנשאו עמם את הרעיונות, במידה זו או אחרת של גיבוש והחלטיות, להקים קבוצה לפעילות בנושא פתרון השאלה הערבית. מפגש זה, על הרקע הנוח, שנוצר לאור דיוני הקונגרס, שימש כקרש קפיצה להקמתה של "ברית שלום". מכל מקום, במהלכו של הקונגרס התקיימה התוועדות קצרה של רופין, ולטש והנס כהן.42 זמן קצר לאחר הקונגרס עלה הנס כהן לארץ-ישראל, ובהצטרפו לפעילים שם ובהם הוגו ברגמן, ידידם המשותף שלו ושל ולטש, תגבר את יזמתו הקודמת של רופין.

בימים 15 ו- 17 בנובמבר 1925, התקיימו התייעצויות בביתו של רופין. בפגישות אלה הוקמה הוועדה לייסוד האגודה כ"התאגדות חופשית לשם יצירת הבנה יהודית ערבית" והוחלט על העקרון שישמש בסיס לעיבוד הפרוגרמה, והוא: האגודה שואפת להגשים את הבית הלאומי על יסוד שוויון זכויות מלא של היהודים והערבים בפלשתינה כמדינה דו-לאומית (Zweinationalitaetenstaat).43 אספת היסוד התכנסה ביום 30 בנובמבר בירושלים על סמך הזמנות אישיות וממילא לא נתפרסם דבר כינוסה בעיתונות.44

לחלקים נוספים של המאמר:
ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום"
ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית שלום" : שורשיה של התיזה הדו-לאומית בתנועה הציונית
ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום" : הציונות הגרמנית כזירה לגיבוש הרעיון הדו-לאומי 1921-1920
ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית- שלום": הרקע להקמתה של "ברית-שלום"
ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום" : התכנית למדינה דו-לאומית כחלק מן ההיערכות נגד הרוויזיוניזם
ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום": הקונגרס הציוני הי"ד והקמת "ברית-שלום" (פריט זה)
ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום" : צעדים ראשונים

הערות שוליים:

  1. פרוטוקול הקונגרס הי"ד, עמ' 250-236.
  2. הציטטות לקוחות מחלק הנאום שבעמ' 329-328 בפרוטוקול הקונגס הי"ד.
  3. קידר, לתולדותיה.
  4. פרוטוקול הקונגרס הי"ד, עמ' 439-438, בפתיחת נאום תשובתו למדיינים ב"ויכוח הארץ-ישראלי" (הציטטות מעמ' 438). חלק זה של הנאום פורסם בתרגום בלתי מדוייק בשאיפתנו – קובץ מאמרים 1 בהוצאת "ברית שלום", ירושליפ תרפ"ז. התרגום כאן נעשה על-ידי מחברת המאמר.
  5. עדויות לכך במכתבו של ר' ולטש אל ש"ה ברגמן מיום 4 בספטמבר [1925], ארכיון ברגמן 1502/1334.3, שבו מתוארות התרחשויות שונות ופגישות עם אנשים במהלכו של הקונגרס. כן ראה מאמריו של ר' ולטש במהלכו של הקונגרס: לאחר הוויכוח הכללי, י"ר, 25 באוגוסט; לקראת סיום, שם, 28 באוגוסט 1925.
  6. ר' ולטש אל ש"ה ברגמן, הנ"ל בהערה 41. לפני תיאורו נועדה להתקיים פגישה רבת משתתפים, אשר לא יצאה אל הפועל בשל הפרעת המשטרה הווינאית, שפעלה כנראה בקפדנות יתירה ומתוך מתח, בשל ההפרעות האנטישמיות שהתרחשו סביב בניין הקונגרס בימי התוועדותו. השווה גם קידר, לתולדותיה, והערה 21 שם.
  7. פרוטוקול של התייעצויות בבית הד"ר רופין, 15, 17 בנובמבר 1925, ארכיון ולטש, 7185/3/1. בפגישות נכחו: שמואל הוגו ברגמן, הנס כהן, יוסף לוריא, יהושוע רדלר פלדמן, ארתור רופין ויעקב טהון; ה' כהן אל א' רופין, 6 בדצמבר 1925, העתקו נשלח אל ולטש, ארכיון ולטש, שם. החומר שנמצא בארכיון ולטש מאפשר לראשונה ולהצביע בבירור על אופן ייסודה של האגודה ומועדו. השווה : קידר, לתולדותיה, והערה 22 שם, על אי מציאתה של עדות ברורה בדבר ייסודה של האגודה.
  8. ה' כהן אל א' רופין, הנ"ל בהערה 43.
ביבליוגרפיה:
כותר: ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום": הקונגרס הציוני הי"ד והקמת "ברית-שלום"
מחברת: לבסקי, חגית
תאריך: תשמ"ח , גליון 4
שם כתב העת: יהדות זמננו : שנתון לעיון ולמחקר
בעלי זכויות : האוניברסיטה העברית. המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן; אוניברסיטת חיפה. מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה
הוצאה לאור: האוניברסיטה העברית. המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן; אוניברסיטת חיפה. מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית