עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ערים, מדינות ואימפריות > אירופה הנוצריתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהדות אשכנז > קהילות שו"ם
הקיבוץ המאוחד


תקציר
על מניעי השליטים בימי הביניים בייסוד ערי בישוף נאמנות ואופי היחסים בין הבישופים לבין היהודים שהועברו לרשותם. במאמר דיון במעמדם של היהודים בגרמניה ובצרפת במאות ה-  10 וה- 11 על סמך הפריווילגיות שהוענקו להם והשוואה ביניהן.



האשכנזים הראשונים : תולדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו : בין השליטים ליהודים
מחבר: אשר פרישמן


רוב הקהילות היהודיות בגרמניה בימי הקיסרים האוטונים (הסאכסים) והפראנקונים, במאות ה- 10 וה- 11, נוסדו בערי הבישופים והארכיבישופים. קיסרים אלה, ובמיוחד הראשון והגדול שבהם – אוטו I ("הגדול"), ראו ברבי הכנסייה בעלי ברית נאמנים, שהאדרת כוחם וההישענות עליהם מרסנת את הנסיכים החילונים בעלי השאיפות הפוליטיות ומסורת של עצמאות שלטונית. במיוחד בלטה ברית זו באזורי הספר המזרחיים החדשים, שבהם היה אינטרס קיסרי מובהק לייסד ערי בישוף נאמנות. ערים אלה היו למוקדי הקולוניזציה הגרמנית בשטחים שנכבשו מדידי הסלאבים, וכאן אנו מוצאים את העדויות על התייחסותם של המלכים האוטונים אל היהודים. כבר בשנת 965 הקים אוטו הגדול את הארכיבישופות במגדבורג, ובתוך כך הורה ש"יהודי מגדבורג לא יכירו בעתיד בשום סמכות מלבד זו של הארכיבישוף".24 בשנת 979 חזר ואישר בנו של אוטו הגדול, אוטו II, הוראה זו במגדבורג. הכרוניסט תיטמר שתיעד במידה רבה של אמינות מאורעות שקרו בימי שלושת המלכים הסאכסים האחרונים, מספר על הוראה דומה שניתנה בעיר מרזבורג. בשנת 973 העניק אוטו II לגיזלר, בישוף מרזבורג, את השלטון בעיר ובסביבותיה, "ביחד עם היהודים והסוחרים שנמצאו במקום".25 בכרוניקה מאוחרת יותר של תיטמר מסופר, שהיינריך II אישר שוב, בשנת 1004, לוויגברט בישוף מרזבורג, את השלטון על יהודי עירו.26

מה טיבן של הענקות אלו? מה היו מניעיהן? האם אפשר לדבר על "מדיניות יהודית" של המלכים האוטונים? התשובה לשאלה הראשונה מעוגנת במערכת הפוליטית של ימי הביניים. מלכים נהגו להאציל סמכויות מדיניות, צבאיות ושיפוטיות לידי הוסאלים שלהם במידה שלא תתואר במדינה ריבונית מודרנית. זהו המושג "אימוניטס" ("Immunitas"). לפיכך, העברת היהודים נעשתה ברוח התקופה והייתה חלק מן התן-וקח הפיאודלי. עם זאת, במציאות הפוליטית של גרמניה במאות ה- 11-10 שמרו הקיסרים על כפיפותם של היהודים לשלטונם, ולא רק מבחינה תיאורטית. רוב החוקרים תמימי דעים לגבי עליונות הקיסר בנדון זה, כמו גם לגבי נושאים אחרים. אלבוגן מחזק דעה זו, בהביאו את פרשת העברתה של משפחת קלונימוס מאיטליה לגרמניה על-ידי קיסר גרמניה. יוזמה קיסרית זו, לדבריו, באה לידי ביטוי גם באותו בית אבן שנתגלה בחפירות מיינץ, והשתייך כפי הנראה למשפחת קלונימוס. סמל "נשר הקיסרות" – שסותת באבן מעל המשקוף מעיד על החסות הקיסרית (אם אכן הזיהוי נכון).27

אשר לשאלות האחרות, קשה לגבש תשובה ברורה בגלל מיעוט המקורות העומדים לרשותנו. יש מן החוקרים שקוראים למעשי מסירת היהודים לסמכות הבישופית "מכירת יהודים". מ' האריס קובע, שבמאה ה- 10 חלפו ימי הסובלנות של קארל הגדול ולואי החסיד כלפי היהודים בשני חלקיה של הקיסרות הקארולינגית – הצרפתי והגרמני – ובמקומם הופיעו סימנים של יחס שלילי. כך, למשל, בשנת 914 מסר שרל "התם", מלך צרפת, את אדמות יהודי נרבון לכנסייה, שכן הן נחשבו לרכושו הפרטי. ואילו בגרמניה הייתה "מכירת יהודים" עסק שרווח בצידו עבור המלכים.28

ראייה כזו של הדברים מאשרת שהיהודים היו אמנם משועבדים. אך היו חוקרים שראו את אקט המסירה מזווית אחרת. בלומנקרנץ מבטל את תפיסת השעבוד, כביכול היהודים היו אובייקט של העברה בין הסניורים. הוא רואה במעשיהם של הקיסרים "מסירת זכות בעלת אופי פיסקאלי", המוסברת היטב במדיניותם "המזרחית": "ייסודן של בישופויות קדמיות שירתה את המדיניות הכלכלית של ההתפשטות מזרחה. היה צורך להבטיח למוסדות חדשים אלה הכנסה נכבדה. לכן הכספים ששולמו עד כה על-ידי היהודים לקופת האוצר הקיסרי, הועברו מעתה לבישופות של מרזבורג. רק כך יש להבין את מעשיהם של אוטו II והיינריך II".29 ככלל, אוטו הגדול וצאצאיו היו ממשיכי המדיניות הסובלנית של הקארולינגים כלפי היהודים. כמותם הם ראו את עצמם כנותני החסות, ולא ויתרו על מעמדם כמגניהם של היהודים. אולם הנסיבות נשתנו. בעוד שהקארולינגים פעלו לריכוזיות של ענייני הציבור, היו קיסרי גרמניה חייבים לפלס את דרכם תוך ריסוק פיאודלי ולהתאים את עצמם לצורך להעניק סמכויות לסניורים טריטוריאליים.

שאלת יחסם של אדוני הכנסייה לנתיניהם היהודים הייתה קרדינלית. ניסיון העבר ומסורת של עוינות גורמים לנו להניח, ששליטים אלה יכבידו עליהם את ידם וינהגו בהם בקנאות. בפועל קרה ההפך. מסתבר שתפקידו של הארכיבישוף או הבישוף כשליט העיר (וסביבותיה) היה יותר כשל אדון פיאודלי חילוני מאשר כשל מנהיג רוחני, ומערכת השיקולים שלו לגבי היהודים נבעה ממידת התועלת שהם הביאו לעירו ולא אישית. דבריו של דובנוב בנושא זה אינם מותירים כל ספק: "הרמת הבישופים לדרגת נציבים עצמאיים נטלה מן הכהונה הגדולה את עוקצה. כל זמן שהכהונה הייתה באופוזיציה לשלטון המדינה, דרשה בכל תוקף לרדוף את היהודים. אולם, משנעשו הכהנים שותפים למלכות הוכרחו לדאוג לכך שפעולתם של היהודים, המפיחה רוח חיים בכלכלה ומכניסה הכנסות מרובות למדינה, לא תצומצם על-ידי שום הגבלות. מבחינה זו נעשתה הכנסייה חילונית, כביכול, והארס של שנאת הדת שוב לא היה בו משום סכנה. וכן ראינו, שבמאות 11-10 דווקא אותן קהילות ישראל בגרמניה הכפופות לבישופים, סובלות פחות מרדיפות. כשהתחילו היהודים החוסים בצל הכנסייה להביא לה תועלת, לא נמנעה זו מלהתפרק מנשקה ולכרות עמם ברית שלום".30

כבר הזכרנו במקום אחר את גילויי האבל של יהודים על מות אדונם הבישוף. מן הראוי להוסיף, שתופעה זו חזרה על עצמה במספר ערים גרמניות: במץ (1005), במגדבורג (1012), במיינץ (1051) ובקלן (1075), וכפי שכבר ציינו, נראה שרגשות הצער שהביעו היהודים היו כנים. ומכאן ניתן ללמוד על טיב היחס לו זכו היהודים בערי גרמניה.

בתמונה ורודה זו היו גם כתמים שחורים, וידוע לנו לפחות מקרה אחד של שנאה יוקדת שאיימה על שלום היהודים בעיר גרמנית. מדובר בשאלתו של הארכיבישוף פרידריך ממיינץ בשנת 938, שהופנתה אל האפיפיור ליאו VII, כיצד עליו לנהוג ביהודי עירו: האם לאנסם לקבל את הנצרות או לגרשם מהעיר. האפיפיור ניסה בתשובתו לרסן את הארכיבישוף הקנאי ולהניאו מביצוע מזימותיו. לא ידוע לנו אם אונה דבר ליהודי מיינץ. שנת 938 הייתה השנה השלישית לשלטונו של אוטו הגדול. הוא עדיין היה טרוד במלחמות הקשות נגד הדוכסים הגרמנים ורק כעבור 14 שנים יוכתר ברומא לקיסר; עדיין לא גובשה ולא נתמסדה מדיניותו כלפי הבישופים, כפי שתוארה לעיל. לפיכך אין לדעת מה הייתה עמדתו ביחס להתנהגות אנטי יהודית בוטה זו של פרידריך ממיינץ.31 מכל מקום, יש לראות באירוע זה מקרה חריג ואף שולי.

סיפור קליטתה של קבוצת פליטים יהודים מקהילת מיינץ בשפייר בשנת 1084, וכתב הזכויות של הבישוף אדוני העיר מאותה שנה, מאששים את ידיעותינו על היחס החיובי של בישופי גרמניה כלפי היהודים, ומעניקים לנו תמונה רחבה בנושא הנדון. הפריווילגיה שהעניק רודיגר, בישוף שפייר, היא היחידה מסוגה שהגיעה לידינו, ואין לנו כל אפשרות לדעת אם ניתנו כמותה גם בערים אחרות. אולם משפט אחד מדברי רודיגר שמופיע במסמך עשוי בכל זאת ללמדנו שאכן ניתנו כתבי זכויות בערים גרמניות נוספות, אף שהיו פחות נדיבים. בגאווה ובנימה של פרגון הוא קובע, שהעניק ליהודיו את "הזכויות הטובות ביותר שהיו ליהודים בעיר גרמנית כלשהי". רודיגר הושיבם "בירכתי העיר [...] מחוץ לעדה ולמקום מגוריהם של שאר התושבים", ובנה חומה מסביב לשכונתם כדי להגן עליהם מפני האספסוף. הם חויבו לשלם מס שנתי עבור הקרקע שישבו עליה, בגובה 3.5 ליברות, והוקצה להם מגרש להקמת בית עלמין. רודיגר מפרט את זכויותיהם הרבות: הותר להם העיסוק בחלפנות כספים, בקנייה ובמכירה בכל מה שירצו בכל המרחב העירוני – בשכונתם, באזורי מגוריהם של הנוצרים ובשטח נמל הנהר. היהודים רשאים להחזיק במשרתים שכירים ובמיניקות נוצריות. כמו כן, הותר ליהודים למכור לנוצרים בשר משחיטתם, שנטרף. שני היתרים אלה שייכים לנושאים שהיו עילה לקטרוג קשה מצד התיאולוגים והמטיפים הנוצריים העויינים בעבר. הפסקה הפוטרת אורח יהודי מעיר אחרת מתשלום מכס מעידה גם היא על מידת חופש המסחר שניתנה בידיהם. בעלת חשיבות לא פחותה מסעיפים כלכליים אלה היא הזכות לאוטונומיה שיפוטית. כמו ה- "tribunus urbis" ("Schultheiss" בגרמנית) בקרב העירונים, כך יהיה ה- "archisynagogus" (ראש הקהילה, הפרנס) רשאי לפתור סכסוכים ביניהם ולדון בתביעות משפטיות. אם לא יצליח הפרנס לפתור בעיה משפטית, היא תובא בפני הבישוף או ה-"camerarius" שלו.

מה הניע את רודיגר? האם העניק את כל החסדים האלה לאותה קבוצת פליטים יהודיים רק – כדאמרי אינשי – "בשל עיניהם היפות"? על כך הוא מעיד בעצמו: "כאשר סיפחתי את כפר שפייר אל העיר, סברתי שאאדיר אלף מונים את כבוד המקום אם אמשוך לשם גם יהודים". שליט נבון וריאליסטי זה הבין את חשיבותם של היהודים לפיתוח המסחר בעיר ואת התרומה הצפויה לאוצר העיר.32 הבישוף רודיגר היה לא רק שליט חכם, אלא גם איש אמיץ. החוקר ק"ר סטואו תוהה כיצד הצליח רודיגר להתמודד עם התחיקה הקאנונית האנטי יהודית והתביעות ההולכות וגוברות של הכנסייה מהשלטונות להחמיר עם היהודים: "אין זה ברור כיצד הוא איזן בין חובותיו האפיסקופליים למחוייבויותיו כשליט של עיר". ואכן, מוסיף סטואו, היו בימי הביניים רבים מאנשי הכנסייה שמצאו עצמם במצב מביך זה.33 מבחנם העליון של הבישופים שליטי הערים נעשה במאורעות הדמים של תתנ"ו. חלקם הגנו על היהודים שבאזור שלטונם והיו כאלה שביקשו, בכנות ובמסירות, למלטם ולהחביאם מידי הפורעים. גם לאחר הפרעות היו בישופים שפעלו לשיקומם של הניצולים, כגון הרמן (Hermann) בישוף פראג, ש"עצם עין" כאשר חזרו יהודי עירו שנאנסו להמיר את דתם אל חיק היהדות.34

מדיניותו היהודית של היינריך IV (1106-1067) ראויה להתייחסות מיוחדת ולבחינה יסודית, יותר מזו של כל קודמיו: ראשית בשל שפע יחסי של מידע שבידינו על קורות היהודים בזמן שלטונו, ושנית, מפני עוצמת המאורעות והתמורות שהתחוללו בדור ההוא. על מאבקיו הקשים של היינריך IV נגד האצולה הגדולה ונגד האפיפיור גרגוריוס VII כבר כתבתי לעיל. אותה "מלחמת אינווסטיטורה" איימה לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו, וחלק מן הבישופים הגרמנים שהיו בעלי ברית נאמנים בימי קודמיו פנו לו עורף וצידדו בתביעותיו של האפיפיור. על חבורה זו נמנה בישוף וורמס שהיה אחד החשובים ביניהם. בינואר 1074 העניק היינריך IV כתב זכויות ל"עירוני העיר, כדי לגמול להם על נאמנותם". לדעת הקיסר הם היו בעלי ברית ראויים, והוא הסתייע בהם בוורמס ובערים גרמניות אחרות נגד הבישופים אדוני העיר. גמולם של בני וורמס היה פטור מתשלומי מכס בשישה מקומות ברחבי גרמניה, שהיו בשליטת הקיסר. תעודה זו חשובה לענייננו בשל הציון המפורש שהסוחרים היהודים מוורמס זכאים ליהנות מהטבה זו. נראה שסיועם של יהודים אלה היה חשוב לקיסר עד כדי כך, שבנוסח הפריווילגיה מופיע שמם לפני בני עירם הנוצרים "היהודים ובני וורמס האחרים" ("Judaei et ceteri Uvormatienses").35 יש לנו אפוא יסוד להניח שיהודי וורמס נהנו מזכויות אזרח של "עירונים".

בשנת 1090 העניק היינריך IV שתי פריווילגיות נפרדות: האחת ליהודי וורמס והשנייה ליהודי שפייר. היו אלה כתבי-זכויות מפורטים יותר מכל אלה שניתנו לפניהם והם מהווים ביטוי לחסות המלך ("Königsschutz"), שהועמדה במבחן בימי גזירות תתנ"ו. השאלה הבלתי נמנעת היא, האם היו אלו הפריווילגיות היחידות בזמנן. לדעת אלבוגן, הייתה לכל הקהילות של יהודי גרמניה בסוף המאה ה- 11 "איזושהי צורה של מכתב חסות".36 כך גם סוברים רבים מן החוקרים. ההתנהגות של שליטי הערים בהן פגעו הפורעים, ופעולותיו של הקיסר לאחר שובו לגרמניה מאששות את ההנחה השאת. צעדו של נציג קהילת מיינץ ב- 1096, שראה את עצמו בעל זכות לפנות אל הקיסר ששהה אותה עת באיטליה, וביקש "לספק" ליהודים של עירו הגנה בשעתם הקשה, אף הוא מחזק את הדעה שגם ליהודי מיינץ הייתה פריווילגיה. כללו של דבר, שתי הפריווילגיות – שניתנו לוורמס ולשפייר – הן היחידות שבידינו, והן בהחלט מאפשרות לנו ללמוד גזירה שווה על מעמדם המשפטי-פוליטי של רוב יהודי גרמניה.

אף על פי שקיימים מספר הבדלים בין הפריווילגיה שניתנה ליהודי וורמס לבין זו של שפייר (בכך עסקו חוקרים אחדים, רובם יהודים גרמנים, בסוף המאה ה- 19 ובראשית המאה ה -20), הם אינם רבים ואינם משמעותיים ולא נדון בהם. נפנה את תשומת לבנו רק להבדל אחד, שהוא לדעתנו עקרוני ומשמעותי יותר. הימים הם ימי מאבק האינווסטיטורה. בישוף שפייר נמנה עם מצדדיו וידידיו של היינריך IV, ולעומתו הבישוף של וורמס היה אויבו. אדולף קובר מסביר שההבדל העקרוני בין שתי הפריווילגיות, נבע מהמדיניות הקיסרית כלפי כל אחד משני הבישופים: "בעוד שלפי הפריווילגיה של שפייר אסור לאיש המחזיק בתואר או במשרה מלכותיים לפגוע ביהודים בדרך לא צודקת, הרי שלפי הפריווילגיה של וורמס נקבע בבירור, שהיהודים יהיו תלויים אך ורק בקיסר וברצונו. ועל כן לא יורשו הבישוף, ה- camerarius, הרוזן, ה- Schultheiss או כל פונקציונר אחר לשפוט את היהודים במשפטים שביניהם ובמשפטים נגדם. זאת מפני שהם (היהודים) שייכים ל'קאמרה הקיסרית', ורק הם בעצמם – בהסכמתו של הקיסר – רשאים לבחור מתוכם את האנשים שיישבו בדין". והמסקנה ברורה: "בניגוד לפריווילגיה של שפייר, מצביעה זו של וורמס על יחסים בלתי אמצעיים בין הקיסר לבין היהודים, תוך הרחקת רשויות ביניים כלשהן. זוהי תוצאות הפיחות בסמכויותיו של בישוף וורמס".37

ההשוואה שערכנו מתייחסת לטיבם של היחסים שבין הקיסר לבין כל אחד מן הבישופים ואינה נוגעת לזכויות שקיבלו היהודים בשתי הקהילות. באלה נדון כמכלול, ונסכם את הזכויות העיקריות שהובטחו ליהודים בפריווילגיות:

  1. הבטחת ביטחונם וביטחון רכושם;
  2. הזכות למכור את רכושם כרצונם;
  3. זכות לנוע בקיסרות "לאורכה ולרוחבה";
  4. הגנה מפני היטלים ומכסים בלתי חוקיים;
  5. הגנה מפני ניסיונות להמיר את דתם של ילדיהם ושל עבדיהם בניגוד לרצונם;
  6. הגנה מפני התערבות במכירת עבדיהם עובדי האלילים;
  7. החזרת סחורה גנובה שנפלה בידי יהודים על-ידי קנייה או משכון, לבעליה הקודמים, תיעשה רק אחרי שאותו יהודי יקבל את הכסף ששילם בעבורה;
  8. היהודים פטורים מ"משפט האל", פרוצדורה שיפוטית שחייבה את הנוצרים;
  9. זכותם להעסיק באופן חופשי משרתים, מיניקות ועוזרות בית נוצרים;
  10. עונש כבד (12 ליברות זהב) יוטל על נוצרי רצח יהודי, על המרת ילדי יהודים בכפייה או הסתה לרצח יהודים;
  11. הוענקה אוטונומיה שיפוטית יהודית בעניינים ש"בינם לבין עצמם". ההתנייה שונה בכל אחת משתי הפריווילגיות: במקרים השיפוטיים הקשים, יש לפנות בוורמס לסמכות הקיסרית ולבישוף, ובשפייר לבישוף.38

הפריווילגיות היו מעשה חקיקה מקובל בימי הביניים, שתחולתן הייתה ממוקדת ומגבלת לאותו איש או קבוצת אנשים ששמותיהם היו נקובים בתחילת המסמך. כך מצאנו בפריווילגיות הקארוליגיות שהוענקו ליהודים וכך מצאנו ב- 1090. "היהודים יהודה בן קלונימוס, דוד בן משולם, משה בן גותיאל עם חבריהם הופיעו בפנינו בשפייר וביקשו שנקבל אותם ואת ילדיהם ואת כל אלה שהם מייצגים לחסותנו". כך בשפייר, ואילו בוורמס הנוסח שונה: "להווה ידוע, שהענקנו, אנו הקיסר היינריך, ליהודי וורמס והנלווים אליהם, את הכתב הזה, בזמנו של 'בישוף היהודים' זלמן [...]".

הפריווילגיות הקארולינגיות שימשו מודל לאלו של היינריך IV ולא רק בפתיח. אולם רוב החוקרים מאוחדים בדעה, שלעומת הפריווילגיות של לואי החסיד, שהן בעלות אופי אינדיווידואלי, מתייחסות אלו המאוחרות לקהילה שלמה, ולמעשה הן פריווילגיות קולקטיביות. "מקבלי החסות נקובים אמנם בשמותיהם", אומרים מנחם בן ששון ואברהם גרוסמן בהתייחסם לפריווילגיות 1090, "אך המסמכים מתייחסים לזכויות העדה כולה ולחובותיה" (ההדגשה שלי, א.פ.).39

גידו קיש חורג מן הגישה המקובלת הרואה בפריווילגיות 1090 עליית מדרגה – מן הפרטים אל הקהילות. בסוף המאה ה- 11 אין עדיין הכרה משפטית (de jure) של גוף קולקטיבי כמו הקהילה, גורס קיש. כלומר, הפריווילגיות הרייניות ניתנו לפרטים מסוימים, אולם הכוונה הייתה (de facto) ליהודים כולם. גם לנוצרים העירוניים עדיין לא היה מעמד משפטי של גוף קולקטיבי, והיהודים נחשבו לחלק מתושבי העיר.40

ההיסטוריון ק"ר סטואו מדגיש את העובדה שפריווילגיות אלו לא הותירו ברירה בידי היהודים הנוגעים בדבר, אלא להישפט בפני ה- Archisynagogus ולציית לפסיקתו, שניתנה על פי המשפט העברי. סמכויות כאלו – שכמותן הוענקו לשופטים מקרב העירונים הנוצריים – נתנו למנהיגות היהודית זו הפעם הראשונה כוח כפייה. עם זאת, נוטה סטואו לקבל את תפיסתו של קיש, שאין לראות עדיין בפריווילגיות של סוף המאה ה- 11 משום הענקת "הכרה של סטטוס קורפורטיבי" לקהילות היהודיות.41

בימי הביניים מתן פריווילגיות לפרטים ולקבוצות לא היה תופעה בלעדית הנוגעת ליהודים. היו גם קבוצות חברתיות נוצריות שהמלך רצה בטובתן ונזקק לשירותיהן והם היו זכאיות לחסותו. מנזרים, כנסיות, נשים וסוחרים היו בין הנהנים מחסות המלך. "לא היה קיים כל הבדל במעמד המשפטי בין הנהנים (beneficiaries) היהודים לבין הנהנים הלא יהודים", קובע קיש. אלה ואלה מכונים "נאמנים" ("fideles") של המלך, ובכל מקרה גם אוצר המלך יצא נשכר מתשלומי הכסף שקיבל בתמורה.42

ניתן לסכם סוגיה מעניינת זו כך: אנו רגילים לראות בהוויה היהודית בגולה שרשרת של רדיפות והפליות, והנה בתקופה זו הם שווים לאוכלוסייה הכללית, ולמרבה הפליאה אף "שווים יותר". בחינת תוכנן של הפריווילגיות מצביעה על כך שהיהודים הללו השיגו זכויות רבות מאלה שהשיגו קבוצות עירוניות אחרות. ראשית, הם הורשו להקים מסגרת עצמאית משלהם, בה מתנהלים החיים – בראש ובראשונה במישורים השיפוטי והמשפטי – תוך חסינות בפני כניסתם והתערבותם של בעלי שררה נוצרים (דוכסים, רוזנים, שופטים וכיו"ב) לשטח האוטונומי של הקהילה. אלטמן מגדיר חבילת זכויות זו כ"אימוניטס", ואף מרחיק לכת ומכנה את רובע המגורים של היהודים "מחוז חסינות" ("immunity district"), דהיינו, מעין שטח ש"מחוץ לתחום", אזור אקסטריטוריאלי.43 שנית, הפריווילגיות מדגישות את האופי המיוחד של הקבוצה היהודית כעדה דתית נפרדת ושונה. לפיכך מוענק לה חופש הפולחן, והזכות להקים בתי כנסת ובתי קברות. גם הפטור מכפיפות ל"משפטי האל" הנוצריים, וכל פרטי הנוהל "המשפטי" הלא נעימים הנלווים אליו, שייכים לקטגוריה של עם לא נוצרי. כמו כן מובטחת להם הגנה מפני ניסיונות האינוס להתנצר. שלישית, חופש התנועה של הסוחרים היהודים ברחבי הארץ, הפטורים ממכסים ומהיטלים למיניהם, ומעל לכל – הזכות להחזיק ברכוש, החירות לסחור במגוון של סחורות וההיתר לשכור את שירותיהם של משרתים, משרתות ומיניקות נוצרים.

העדפה וזכויות יתר אלו הינן המשך למדיניות הקיסרים הקארולינגים והאוטונים, אך דומה כי בימיו של היינריך IV הן הגיעו לשיאן. וההסבר פשוט: הצורך בשירותם הכלכלי של היהודים היה כה רב וכה ברור ששליט נבון – שאיננו קנאי ואיננו פוחד מקנאים – אינו יכול להתעלם ממנו.

הקנאות ארבה מעבר לפינה. אויבי הקיסר לא ראו בעין יפה את החסות הקיסרית שהוענקה ליהודים, וזיהו אותם כמצדדיו. וכך רואה את הדברים לאה דסברג: "הרי מובן מאליו שהיהודים עמדו בצדו של הקיסר במחלוקת האינווסטיטורה. אולם לא מפני שעשויים היו להניח שזכויותיהם ומעמדם מונחים על כף המאזניים – מה שלא מתקבל כלל על הדעת – כי אם, בפשטות, מתוך כך שהקיסר כאדון היהודים בממלכת גרמניה הינו מקור לזכויותיהם אשר נקבעו במסמכי 1090 לטובת יהודי וורמס ושפייר". ומכאן, שבאספקט היהודי של סכסוך האינווסטיטורה היה זה "קרב נגד המלך כאדון היהודי וכמחולל זכויות היהודים".44 העובדה שהיינריך IV היה לשליט מעניק חסות ("Schutzherr") ליהודים תרמה לתדמיתו כאנטי-כריסט בעיני מחנה מתנגדיו בסכסוך הזה.45

בקיץ 1096, כאשר נכנסו נושאי הצלב לערי גרמניה (בעיקר בארץ הריינוס) בדרכם לארץ הקודש, שהה היינריך IV בנחלותיו שבאיטליה. היעדרותו מגרמניה הייתה בין הגורמים להצלחתם לפרוע בקהילות היהודיות. כשהקיסר חזר לארצו היו כבר הללו רחוקים מגרמניה, אחרי שזרעו מוות, הרס והתנצרות בכפייה בקרב היהודים. עוד בעת שהייתו באיטליה פנה אליו ר' קלונימוס ממגנצא וביקש את עזרתו. ואכן, הקיסר הורה לדאוג לביטחון היהודים, אך ללא הועיל. שתי משימות עמדו בפני היינריך IV בשובו מאיטליה: א. החזרתם של מאות האנוסים לחיק היהדות; ב. הענשה, אם התאפשרה, של האשמים. האפיפיור אורבנוס (Urbanus II), התנגד לאפשר לאנוסים לשוב אל יהדותם, ואילו הקיסר היה נחוש בדעתו להמרות בשל כך את פיו של אויבו בנפש. הוא ציווה לאפשר לאנוסים ברגנסבורג לחזור ליהדותם. הללו – על אף שלא טעמו בשר טריפה ולא נכנסו לכנסיות – נחשבו לפי התפיסה הנוצרית כ"מקבלי הסקרמנט" וכנוצרים לכל דבר, והכמרים ראו עצמם זכאים לחנך את ילדיהם ברוח דתם החדשה. לכן צעדו של הקיסר "לביטול הטבילה" נתקבל כמעשה של חוסר אדיקות דתית נורא. במיינץ, שיהודיה נפגעו בצורה אנושה יותר מכל קהילה אחרת, ציווה היינריך על חקירת גורלו של הרכוש היהודי הגזול. כאן הוא פעל לא רק כ"בעל החסות של יהודי הרייך ומגן השלום", המבקש להראות לארכיבישוף של מיינץ מיהו האדון האמיתי, אלא כזכאי לקבל את דמי הכופר מן העבריינים.46

פעולותיו של היינריך IV לטובת היהודים בשנים 1098-1097, מעידות על מפנה במדיניותו כלפיהם. לפני 1096 לקח היינריך תחת חסותו קהילות בודדות והעניק להן זכויות יתר. אחרי הפרעות נראה שהוא שקל להרחיב את שלטון החסות על כל יהודי הקיסרות. מדיניות זו התגבשה במסמך שניתן על ידו בשנת 1103 ונודע בשם "שלום הארץ" ("Landfrieden"). בכנס רב רושם ורב משתתפים שכלל את "גדולי הקיסרות" הוכרז על מסמך "שלום הארץ". משתתפי הכנס "נשבעו להעניק הגנה למשך ארבע השנים הבאות לכנסייה, לכמרים, לנזירים, לחילונים, לסוחרים, לנשים וליהודים" – דהיינו לכל אלה שאינם מסוגלים להגן על עצמם ("hominess minus potentes"). יש כאן שינוי מגמה בתחיקה הקיסרית, שהיהודים הם רק חלק ממנה. חקיקת "שלום הארץ" מבוססת על עיקרון שונה מזה של הפריווילגיות. נראה שהיינריך למד לקח מההתפרצות של חבורות איכרים ועירונים, שהשתוללו יחד עם נושאי הצלב ופגעו באינטרס הכלכלי הקיסרי בצורה קשה, ועלולים לחזור על מעשיהם גם בעתיד. הוא נוכח לדעת, שהחוק הפריווילגי אינו מהווה בסיס משפטי מוצק די הצורך. לכן ביקש להרחיב את תחולת ההגנה הקיסרית ולהשתיתה על בסיס טריטוריאלי, ולתת לה אופי קבוע במקום החלקיות והארעיות שאפיינו את הפריווילגיה. מטרת מדיניות החקיקה החדשה הוגדרה כ"הגנה כללית לטובת הציבור". המסמך "שלום הארץ" משנת 1103 הוא הראשון מסוגו ובהמשך שימש דוגמה לקיסרים נוספים במאות ה- 13-12, שפרסמו מסמכים דומים. עם זאת, לא פסק השימוש בפריווילגיות לקבוצות אוכלוסייה שונות וביניהן ליהודים.

נחזור אל ההיבט היהודי של "שלום הארץ". זוהי הפעם הראשונה שאנו עדים להתייחסות ל"כלל היהודים של הקיסרות" ("Gesamtheir der Juden des Reiches"). החסות הזאת, הבנויה על תפיסת הכלל (Gesamtheit), היא שלב חדש ב"חקיקה היהודית" ושלב מעבר אל התפיסה של "עבדי האוצר". מכאן ואילך, היהודים אינם עוד "זרים בודדים" ("einzelne Fremde"), שכל אחד מהם מחפש בעצמו את חסות הקיסר.47

בטרם נעבור לתאר את מערכת היחסים שהתקיימה בין השליטים והיהודים בצרפת הצפונית, ננסה לבדוק את יחסה של הקבוצה החברתית הנוצרית, שמטבע הדברים התחככה עם שכניה היהודים יותר מהאחרות. במאה ה- 11 היה עדיין מעמד העירונים במערבה של אירופה בחיתוליו. אוכלוסיית הערים אמנם גדלה לקראת סוף המאה, אולם השלטון בעיר נשאר בידי הפיאודל – הדוכס, הרוזן או הבישוף. בכל זאת ניכרו כבר אז ניצני התביעות לעצמאות והמאבק להשגתה. רק במאה ה- 12 התחוללה "המהפכה העירונית".

היהודים, שכבר בראשית התיישבותם באשכנז – צפון צרפת היו רובם יושבי עיר, הופכים לכאלה יותר ויותר. אם היה להם קשר בלתי אמצעי עם האוכלוסייה הנוכרית, מוסדותיה ומנהיגיה היה זה עם העירונים שביניהם. אולם רק במחצית השנייה של ימי הביניים, כאשר כוחם, מספרם ומשאביהם הכלכליים של העירונים הלכו והתעצמו, נעשה יחסם אל שכניהם הסוחרים היהודים נוקשה יותר. בשלב זה דחקום לחלוטין מן המסחר אל המבוי הצר והבזוי של העיסוק בהלוואה בריבית. ח"ה בן ששון מתאר את יחסי היהודים והעירונים באותה תקופה מוקדמת ואת החמרתם בשלב מאוחר יותר. תחילתה של העיר המדיאבלית היא "עיר הבישוף" – עירם של אנשי הכנסייה. לידה הלכה והתפתחה "העיר העירונית", שהתגבשה כהתחברות של אחים לשבועה ("conjuratio") והייתה מונהגת על-ידי "קומונה". כך חיו זו לצד זו במעין סימביוזה, שתי העדות הנוצריות שהיו בעלות מערכות משפטיות וחברתיות נפרדות. ראשיתה של הקהילה היהודית הייתה ב"עיר הבישוף", או ב"עיר" שהייתה בנחלתו ובשלטונו של אדון פיאודלי חילוני. בשלב זה היהודים היו כפופים לאדון כזה והוא שהעניק לקהילה את זכויותיה כקבוצה אוטונומית. אולם עם הזמן נחלשה המרות הכנסייתית או הפיאודלית וכוחם של העירונים התחזק. לכך הייתה השפעה על חיי הקהילה היהודית. "עליית חבורות העירונים למעמד שלטוני בעיר שינו לרעה את המצב מבחינת השתלבותה של הקהילה היהודית במבנה העיר". בן ששון מוצא ב"עיר הבישוף" קווי דמיון בדרכי ההנהגה ובמערכות החיים והמשפט בין כלל הנוצרים לבין בני הקהילה היהודית. דו קיום זה נעלם עם התגברות כוחם של העירונים: "עם הצלחת הקומונה נתרחקה העיר [...] מן הקהילה".48 דומה שבשלבים המוקדמים של התפתחות העיר (עד סופה של המאה ה- 11) עדיין "שררו יחסים ידידותיים בין היהודים לבין שכניהם הנוצרים". העירונים "היו עדיין מוכנים לראות את הקהילה היהודית כקבוצה נפרדת ועצמאית תחת פיקוחו של שליטם המשותף", וגם במישור הכלכלי והשקיפו עליהם "כעל משתפי פעולה רצויים".49 אין זאת אומרת שתמיד שררה "אידיליה" בין שתי הקבוצות העירוניות, ופרשת השריפה במגנצא בשנת 1084, שאילצה רבים מיהודיה לנטוש את עירם, מעידה על ראשית הידרדרות היחסים.50

במאורעות הדמים של תתנ"ו, אך לעתים גם לפניהם, נתגלה הקיטוב בין שתי הקבוצות שהרכיבו את שכבת העירונים: הסוחרים האמידים ופשוטי העם. מצד אחד, ראויה לציון התנהגותם של הבורגנים האמידים בשעות הקשות ביותר, כאשר הם החביאו רבים משכניהם היהודים בבתיהם, תוך סיכון עצמם ומשפחותיהם (בדומה לחסידי אומות העולם בשואה של המאה ה- 20). היה זה גילוי של שיתוף פעולה פוליטי בין שתי קבוצות עירוניות – הנוצרית והיהודית – המצדדות בקיסר במאבק האינווסטיטורה. ככל שהאליטה הבורגנית הייתה מפותחת יותר כן הייתה רבה יותר האהדה והסולידריות כלפי היהודים. בוורמס ראינו זאת כבר בשנות השבעים של המאה ה- 11, ואילו בקלן – עיר המסחר והירידים – ניתן למצוא לכך ביטוי במיקומו של בית העירייה בלב השכונה היהודית, "בקרב היהודים" ("inter Judaeos"). סיבה נוספת להתנהלות זאת ניתן למצוא בשאיפות הפוליטיות של הבורגנות הצעירה שביססה את שלטונה בעיר, ובניגוד לאופייה האנרכיסטי של האצולה הפיאודלית שוחרת המדנים והקרבות טיפחה ערכים סולידיים, כאחריות ומהוגנות, ומעל לכל שמירת חוק וסדר. היא ביקשה להוכיח לכול, ובראש ובראשונה לעצמה, שהיא מסוגלת לקיים בעיר את "השלום והכבוד" ("pax et honor"). לא כך נהגו השכבות הפלבאיות של העיר, קבוצה חברתית לא מוגדרת, שהלכה וגדלה במאה ה- 11. העיר שימשה לפלבאים אבן שואבת ("אווירה של עיר משחרר"), על אף שחיו בה כעניים מרודים וחסרי זכויות כלשהן. לא ייפלא אפוא שקנאתם בעושרם של היהודים ושנאת הדת השונה משלהם טמנו בחובן פוטנציאל מסוכן של אלימות, שנוצל בבוא העת על-ידי מסיתים מקרב קנאי הכנסייה. לאספסוף זה מכוון הבישוף של שפייר את מעשיו בשנת 1084, כאשר הוא ממגן את השכונה היהודית החדשה בחומה פנימית. אספסוף זה פתח את שערי הערים לגדודי הצלבנים והשתתף עמם בטבח היהודים.

מעמדם המדיני והמשפטי של יהודי צפון צרפת – המחצית השנייה של הגרעין האשכנזי בימי הביניים – היה במידה מסוימת שונה מזה שבקיסרות הגרמנית. הדבר נובע בראש ובראשונה מהמבנה הפוליטי הכללי שהתפתח בשתי הארצות. התקופה הקאפטינגית המוקדמת התאפיינה בפיצול מדיני רב ובחולשת השלטון המרכזי. כבר בסוף התקופה הקארולינגית היו קיימים סימנים ברורים לכך, כאשר המשטר הפיאודלי הלך והתבסס והארץ הייתה נתונה לפשיטות של הנורמנים. האצולה הבכירה יצרה מעין מדינות עצמאיות, שהדומנה המלכותית (île de France) הייתה אחת מהן. המלך הקאפטינגי היה כאחד הברונים (ולאו דווקא החזק שביניהם), וסמכויותיו לגבי שאר הנחלות הפיאודליות היו כשל סוזרן, שהן תיאורטיות גרידא ומועטות ביותר. האדונים הפיאודלים היו שרויים ביריבויות ביניהם במלחמות מתמשכות ובמצב של מעין מרד מתמיד נגד מלכם, שעמד בראש הפירמידה. רק לקראת סוף המאה ה- 11, בימי פיליפ I (1108-1060), הופיעו סימנים קלושים ראשונים של הרחבת הדומנה המלכותית, ורק לאחר כמאה שנים נוספות, בימי פיליפ II אוגוסט (1216-1189), אפשר לדבר על מלך ראוי לשמו, המצליח להסיר את האיום המתמיד מצד הווסאלים הישירם שלו, ולהפוך את הקערה על פיה.

במצב עניינים זה אי אפשר לדבר על גורל אחד ליהודי צרפת: היו יהודים של המלך והיו יהודים של הסניורים השונים. בניגוד לקיסרים הגרמנים במאות ה-10 וה-11, לא היו לקאפטינגים הראשונים כל סמכויות שליטה על יהודי צרפת, פרט למרותם על אלו שחיו בתוך הדומנה שלהם. מחוץ לדומנה "יכול היה המלך להציע פעולה, אך ביצועה היה תלוי בהסכמתם ובתמיכתם של השליטים המקומיים", ואילו בתוך הדומנה היה קשה להבדיל בין הפעולה המלכותית לבין פעולתו כסניור.51

בניגוד לקיסר הגרמני, שהיה בכוחו לפרוש את חסותו על יהודי הממלכה, היה כוחם של הקאפטינגים הראשונים רופס ובלתי אפקטיבי. עד סוף המאה ה- 12 לא הייתה כל סמכות מרכזית שתגן על היהודים ומאידך גיסא שתפיק מהם תועלת. בצרפת לא הוענקו שום פריווילגיות ועד שנת 1223 לא נעשתה כל חקיקה ממלכתית שהתייחסה ליהודים. בשנה זו הושגה הסכמת ה-"Stabilimentum" על-ידי לואי VIII ומספר רב של ברונים. יש הרואים במסמך זה את ראשיתה של התחיקה הממלכתית הכוללת בצרפת, ראשיתו של "מעבר מן הביזור אל הריכוז". ובתוך המכלול נקבעה, זו הפעם הראשונה, מדיניות אחידה לכלל יהודי צרפת הצפונית. ההגדרה "יהודים שלנו" ("Judaei nostri"), המופיעה לראשונה באותו מסמך, מבטאת את התמורה במעמדם.52

האם היעדר חסות והגנה ממלכתית פירושו היה הפקרות וכפיפות לשרירות לבו של הסניור הפיאודלי? לא בהכרח. אמנם הוא יכול היה להרשות לעצמו להשתלח ביהודים, לכלוא אותם ולסחוט אותם כאוות נפשו. בספרות השו"ת מן המאה ה- 11 מצטיירת דמותם של רבים מן הסניורים כגסי רוח ולפעמים אכזריים, שדחפיהם הקפריזיים והבלתי-מרוסנים מעמידים את נתיניהם היהודים בסכנה מתמדת. אולם מסתבר שהתבונה גברה על תכונותיהם הרעות, וכי מי זה רוצה לשחוט תרנגולת המטילה ביצי זהב?! תרומתם של היהודים לפיתוח המסחר והחיים העירוניים וההכנסה ממסיהם הניעו את הנסיכים להעניק להם ביטחון בסיסי ולהבטיח את חייהם ורכושם, על אף שכאמור הדבר לא היה מעוגן במסמך כתוב ומחייב.

ש' גולדין מוצא דווקא יתרון בריבוי המסגרות הפוליטיות. שכן, יהודי צרפת יכלו באופן חופשי לנטוש נסיכות אחת ולהתיישב באחרת. כלומר, למרות "שגיונותיהם" של האדונים הפיאודלים היהודים לא שועבדו כמו האיכרים ולא הפכו לצמיתים המרותקים לנצח אל הקרקע. וכך "בזכות חופש התנועה שלהם יכלו היהודים לבחור אצל איזה אציל לקבוע את מקום מושבם, דבר שהביא לכך שיוצעו להם תנאים טובים בכל שטח". והנה, דווקא התחזקות הסמכות המלכותית בראשית המאה ה- 13 שמה קץ ליתרון זה: "מבחינת היהודים ה'הסכמה' של שנת 1223 היא ראשית הגבלת תנועתם ולפיכך הגבלת ההטבות שיכלו להשיג על-ידי מעבר, או איום במעבר, ממקום למקום".53

חוקרים רבים הדנים בתולדות יהודי צפון צרפת במאות ה- 11-10, גורסים שהיהודים היו חלק מהמערכת הפיאודלית. רבים מהם שהיו דרי ערים התפרנסו מן החקלאות, על אף שלא היו עובדי אדמה, ולכן היו משולבים במערכת ותלויים בסניורים. מצב זה גרם ליתר פיצול: קרה שבני קהילה יהודית מסוימת נחלקו לנתיני רשויות סניוריאליות אחדות. כך קרה בטרוייש – סביב שנת 1100 – כאשר לא פחות מתשעה סניורים (שהחשוב ביניהם רוזן שמפן, אדוני העיר) החזיקו "ברשותם" יהודים מבני הקהילה. תופעה זו מוסברת על-ידי כך, שרבים מיהודי טרוייש עיבדו כרמים בסביבה (ביניהם משפחתו של רש"י) וגרו בין חומות העיר. בערים רבות היה מצב דומה, ואף ביישובים הקטנים מוצאים סניורים אחדים הפורשים סמכותם על משפחות בודדות. הבעיה שעמדה בפני הקהילה היהודית הייתה, כיצד לשמור על אחדותה ולכידותה במציאות הקיימת, או במלים אחרות, כיצד למצוא את שביל הזהב בין שאיפתה של הקהילה לאחדות לבין המציאות שהאנרכיה הפיאודלית הכתיבה.54 לסיכום סוגיית הפיצול הפוליטי ראוי לפנות לדבריו של ג'ימס פארקס: "חלוקת המשנה של הבעלות על היהודים הייתה זו שהובילה הן לפורענויות והן להישרדות". הצד החיובי היה נעוץ בעובדה שאם אדון אחד היה מגרשם או גורם להם צרות כלשהם, הגזירות לא היו חלות בהכרח על פיאודלים אחרים; ומאידך גיסא, כל נסיך, אף הקטן ביותר, היה חופשי לנצל את היהודים השייכים לו ולהתנכל להם.55

פרט למלך (בדומנה שלו) ולפיאודלים (במחוזותיהם), גם הכנסייה תבעה מרות על היהודים. חלק מרבי הכנסייה אכן היו בעצמם שליטים פיאודליים (כגון הארכיבישופים של סנס ושל ריימס), אף כי בצרפת היה מספרת קטן יותר מאשר בארצות אחרות, ובוודאי, פחות בהשוואה לגרמניה. כוחם הפוליטי של רבי הכנסייה בא לידי ביטוי בדרך של השפעה ישירה על השליטים החילונים, וככל שהדבר נגע ליהודים השפעתם הייתה שלילית. במיוחד זכו לאוזן קשבת אצל המלכים הפוסט-קארולינגים והקאפטינגים הראשונים (המאות ה- 11-10). "כמה רחוקה תקופה זו מן המחצית הראשונה של המאה ה- 9; באותם הימים יכול היה לואי החסיד להתעלם לחלוטין מן התעמולה האנטי יהודית של אגוברד ואמולו ולדחות את ניסיונותיהם להצר את רגלי היהודים".56 הכניעה להשפעת הכנסייה הייתה אחד הביטויים לחולשתם של מלכי צרפת במאה ה- 10 וה- 11.

עמדנו כבר על קרבתם הגיאוגרפית והכלכלית של בני שכבת העירונים הנוצריים אל היהודים ועל הפרובלמטיקה הקשורה ביחסם אליהם בתקופה המוקדמת של התגבשות העיר המערב אירופית. הדברים נכונים ביחס לגרמניה ולצרפת הצפונית כאחת. אולם חשוב לזכור שהעיר הצרפתית פיגרה בהתפתחותה בתקופה הנידונה אחרי העיר הגרמנית. מכאן נובע, שהעירונים בצפון צרפת עדיין לא היוו גורם פעיל, וזה כמובן היה טוב ליהודים. ייתכן שאחת הסיבות לכך שקהילות ישראל בצרפת לא נפגעו במסע הצלב הראשון (פרט לרואן), לעומת הפרעות הקשות שפגעו ביהודים בגרמניה, היה הפיגור בהתפתחות העיר הצרפתית. גם הדיפרנציאציה המעמדית, ומשמעותה עבור היהודים, התפתחה מוקדם יותר בערי גרמניה.

בדיעבד אנו יודעים כי לא היה כל מקום לאשליה שיחסים רגועים אלה בערי צרפת יימשכו גם במאות השנים הבאות, וכי העירונים עתידים היו (כמו בשאר חלקי מערב אירופה) להפוך לאויביהם המרים ביותר של שכניהם היהודים.

הערות שוליים:

  1. Blumenkranz, Les auteurs, pp. 219-220
  2. Ibid., p. 245
  3. Aronius, N. 140
  4. Elbogen,"Deutschland", in: G.J., B. I, S. XXI, 1934
  5. M. Harris, History of the medieval Jews, N.Y., 1924, p. 53
  6. Blumenkranz, Les auteurs, p. 245
  7. דובנוב, ד', עמ' 75.
  8. Blumenkranz, Les auteurs, pp. 219-220. בלומנקרנץ מעלה הרהור בדבר "מחלוקת בין פרידריך ממיינץ לאוטו הגדול על פררוגטיבות של הכנסייה ושל הקיסר", כפי שמשתמע מן הפרשה של 938, ומתוך הנחה שפנייתו של הארכיבישוף לאפיפיור אינה עולה בקנה אחד עם מדיניותו הסובלנית של המלך והמחוייבת למתן חסות ליהודים.
  9. Aronius, N. 168; דינור, א' (1), עמ' 170.
  10. K. R. Stow, Alienated minority, the Jews of medieval latin Europe, Cambridge (Mass.), 1992, p. 98
  11. Dasberg, Ss. 139-140
  12. Aronius, N. 168; הערים בהן היו תחנות מכס קיסריות הן: Goslar, Frankfurt, Boppard, Hammerstein, Dortmund, Angern.
  13. Elbogen, "Deutschland", in: G.J., B. I, Ss. XXI-XXII
  14. Kober, "Aus der Geschichte", Ss. 16-17
  15. Aronius, Nos. 170, 171; על הפריווילגיות להיינריך IV וההבדלים ביניהם ראו גם: Stobbe," Speyer und Worms" in: Z. G. J. D. , I, Ss. 205-215; Bresslau, "Zur Privilegie Heinrichs IV", in: Z. G. J. D. , I, Ss. 152-159
  16. מ' בן-ששון וא' גרוסמן, עמ' 27-26.
  17. Kisch, "Jewry-law", vol. X, pp. 142-143
  18. Stow, Alienated, p. 100
  19. Kisch,"Jewry-law", ibid
  20. Altman, "Studies", pp. 90-91. למונח "immunitas" בפריווילגיות אין זכר ליהודים, שכן השימוש בו שייך לטרמינולוגיה פיאודלית, במיוחד ביחס למוסדות כנסייתיים ולרכושם.
  21. Dasberg, S. 138
  22. Geissler, S. 103
  23. Aronius, N. 210; Elbogen,"Deutschland", Ss. XXII-XXIII
  24. Kisch, The Jews in med. Germany, pp. 108-109; Kisch, "Jewry-law", p. 121
  25. ח"ה בן-ששון, "מקומה של הקהילה-העיר בתולדות ישראל", בתוך: קידוש השם ומארטיריום והעיר והקהילה, תשכ"ח, עמ' 171-168.
  26. בארון, היסטוריה חברתית, חלק ה, עמ' 57.
  27. ראו כרוניקה של ר' שלמה ב"ר שמשון, בתוך: דינור, א' (1), עמ' 170. "ונשרפה השכונה היהודית והרחוב שלהן והיינו בפחד גדול מהעירוניים".
  28. R. Chazan, Medieval Jewry in northern France, Baltimore, 1973, p. 14
  29. G. Langmuir, '"Judaei nostril" and the beginning of Capetian legislation", in: Trditio, 16, 1960, p. 203-207; גולדין, עמ' 24-21.
  30. גולדין, עמ' 23-21.
  31. A. Grboïs, "Les Juifs et leurs seigneurs dans la France septentionale aux Xie et XIIe siécles", dans: Miriam Yardeni (ed.), Les Juifs dans I'histoire de la France, Leiden, 1980, pp. 14-16
  32. J. Parkes, The Jews in the medieval community, London, 1976, p. 24
  33. גרוסמן, חכמי צרפת, עמ' 19.
ביבליוגרפיה:
כותר: האשכנזים הראשונים : תולדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו : בין השליטים ליהודים
שם  הספר: האשכנזים הראשונים : תולדות היהודים באירופה הצפונית מראשית התיישבותם עד פרעות תתנ"ו
מחבר: פרישמן, אשר
תאריך: 2008
בעלי זכויות : הקיבוץ המאוחד
הוצאה לאור: הקיבוץ המאוחד
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית