עמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > דמויות בולטות בעשייה הפמיניסטיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישיתעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישית
יקינתון MB


תקציר
תיאור ילדותה של תיאה נתן בקניגסברג שבגרמניה, השקפותיה הסוציאליסטיות ועבודתה ביעוץ ליהודים שנפגעו כלכלית על ידי הנאצים. לאחר שעלתה לארץ ישראל הייתה תיאה נתן ממקימי מערך העבודה הסוציאלית והטביעה חותם מיוחד בתחום הגרונטולוגיה והתפתחות בתי הורים.



תיאה נתן : מראשוני הפמיניסטיות ומעצבת העבודה הסוציאלית בארץ
מחברת: חנה אוריאל


היא הייתה סוציאליסטית בהשקפת עולמה, למדה עבודה סוציאלית וטיפלה בזונות של ברלין, הואשמה על-ידי ה"שטירמר" כמרגלת, התחבבה על ראש עיריית תל-אביב ישראל רוקח והייתה לחלוצת העבודה הסוציאלית בישראל. ייקית שהותירה חותם עמוק בחברה הישראלית.

דודתי תאה

תמיד אהבתי את "דודה תאה". עשר שנים מילדותי (1950-1940) גרתי בדירה אחת עם אחות – אבי תאה ועם משפחתה. רק בשנות ה- 80, כשהתחלתי לעבוד עם קשישים הבנתי את גדולתה כעובדת סוציאלית, חלוצה בתחום הגרונטולוגי וממעצבות העבודה הסוציאלית בישראל.

תאה, לבית מאירוביץ, נולדה בקניגסברג ב- 1908, ילדה רביעית במשפחה ולה שתי אחיות ואח מבוגרים ממנה ואחות קטנה. אביה, יליד ליטא הגיע לבית יתומים בגרמניה בגיל 6, למד בבגרותו רוקחות, ורחש כל ימיו תודה לגרמניה שאפשרה לו זאת. אמה באה ממשפחה ותיקה בגרמניה, אישה דומיננטית ונערצת על ידי בעלה.

הבית היה בית יהודי מתבולל. האב היה פעיל בקהילה היהודית ופטריוט גרמני. רבים מבני משפחתו היו ציונים, אחיותיו החורגות שחיו בארה"ב היו קומוניסטיות, ותמיד חשש מכך שמישהו מילדיו ילך בדרכם. תאה למדה בבית-ספר גרמני, ובכתתה עוד 5 יהודים. תמיד הייתה מודעת ליהדותה ולדבריה, גם חברותיה הלא יהודיות לכתה לא נתנו לה לשכוח זאת.

תאה לא התגעגעה מעולם לתקופת ילדותה. בזיכרונה נקבעו החינוך השמרני, הקשיים הכלכליים ומלחמת העולם הראשונה שבה ברחה המשפחה מקניגסברג לברלין וחייתה שם בתנאים של צפיפות ומחסור.

בגיל 13 השתנו חייה של תאה כשהצטרפה, יחד עם אחותה הילדה, לתנועת ה-Kameraden (חברים) בה הדריך אחיה הנס. זו הייתה תנועת נוער סוציאליסטית-יהודית לא ציונית. מאותו יום ואילך הייתה תאה סוציאליסטית מושבעת. בתנועת ה-Kameraden למדה גם הרבה על יהדות, לדבריה, בעיקר כדי לעמוד בכבוד בויכוחים הרבים והמעמיקים שניהלו עם חברי תנועת ה-Blau Weiss הציונית. הנושא שחזר תמיד בויכוחים אלה היה "האם היהדות היא דת או לאום".

אפילו הזונות היו אנטישמיות

הגישה המקובלת באותם ימים הייתה שעל הבנים ללמוד מקצוע מפרנס בעוד שייעודן של הבנות להתחתן, במיוחד במשפחות שאינן בעלות אמצעים. תאה לא ויתרה. היא נרשמה ללמודי עבודה סוציאלית בבית הספר של המיסיון בקניגסברג. במשך שתי שנות לימודיה שם הייתה יהודיה יחידה וגם נודעה כסוציאליסטית מרדנית ובכל זאת, להפתעתה, הוצע לה מיד עם סיום לימודיה תפקיד חשוב בביטוח הלאומי הגרמני: היא הייתה אחראית מטעם המחוז להעברת הטיפול בזונות מהמשטרה למשרד הבריאות.

שנות עבודתה שם היו השנים 1932-1929; היטלר עדיין לא שלט, אך היא נתקלה באנטישמיות רבה גם בממסד ואפילו מצד המטופלות (הזונות!). היא התפטרה ועברה לברלין כשהמטרה הייתה להקים מוסד של הקהילה היהודית לנערות יהודיות במצוקה. הסתבר שהאנטישמיות והנאציזם כבר היו חזקים מדי ולא אפשרו הקמתו של מוסד יהודי חדש ותאה החלה לעבוד בייעוץ ליהודים שנפגעו, בעיקר כלכלית, על ידי הנאצים.

בברלין יצרה תאה קשרים חדשים, בין השאר עם גיאורג לובינסקי (לימים גיורא לוטן, המייסד והמנהל הראשון של הביטוח הלאומי בארץ) ועם לודויג טיץ, רופא במקצועו, שריכז את הטיפול בנפגעי הנאצים, עזר להם להבריח את הגבול וייצג את הקהילה היהודית של גרמניה בחו"ל. דר' טיץ התאבד לאחר שנחקר במרתפי הגסטאפו, לא לפני שהפציר בתאה לעבור לשווייץ ולקבל את העבודה שהוצעה לה שם.

המרגלת תאה מאירוביץ'

מדצמבר 1933 עד דצמבר 1935 עבדה תאה בשירות הקהילה היהודית בציריך. זו הייתה הפעם הראשונה שהעבודה הסוציאלית בקהילה נעשתה על ידי עובדת מקצועית שכירה (עד אז – רק בהתנדבות) בעת שהותה בציריך רכשה תאה חברים טובים שאיתם שמרה על קשר כל חייה...

העבודה בציריך הייתה מתסכלת מאוד. השלטונות השוויצריים לא נתנו רישיונות עבודה ולעתים אף הסגירו יהודים לגרמניה. תאה הרגישה שכעובדת סוציאלית העזרה הכמעט יחידה שיכלה להושיט לפונים הייתה לשלוח אותם לדרום אמריקה, כשאינה יודעת כלל מה מצפה להם שם.

היא החליטה, אפוא, לעלות ארצה. תכניתה המקורית הייתה לנסוע להיפרד מהוריה בקניגסברג אך התכנית השתנתה כאשר ב"שטירמר" הופיע מאמר שהשווה אותה למרגלת מאטה הארי והכריז עליה כ"פרסונה נון גרטה".

לפלשתינה הגיעה תאה בלי כסף, בלי משפחה ובלי חברים. היא הייתה בודדה מאד ורק מספר משפחות "רוסיות חמות" עזרו לה, כעולה חדשה, להיקלט. תמיד זכרה אותן לטובה.

העבודה הראשונה שלה בארץ הייתה להתרים למפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי גרמניה (לימים ארגון יוצאי מרכז-אירופה), עבודה שלדבריה לא הצליחה בה במיוחד.

כשהחלו מאורעות 1936 הציע לה אליעזר פרלסון (לימים פרי) שהיה אז סגן ראש עירית תל-אביב, לעבוד במחנה פליטים יהודים בגבול ת"א-יפו. זה היה המפגש הראשון של תאה עם בני עדות-המזרח כאשר אפילו את השפה העברית היא לא כל כך ידעה ובכל זאת התבקשה בתום המאורעות להישאר ולעבוד בעירייה. שם עבדה ב- 14 השנים הבאות.

תאה מחבבת מאד על ישראל רוקח

כך מתארת תאה את העבודה הסוציאלית באותה תקופה ואת פגישתה הראשונה עם ישראל רוקח, ראש העירייה:

"זו הייתה תקופה של אבטלה קשה בארץ והלשכה הייתה מלאה מובטלים, ובעצם לא היה לנו מה להציע: לא עבודה ולא כסף. גם תנאים פיסיים לשוחח בשקט עם אדם ששרוי במצוקה – לא היו. עבדתי לבד, חדר המתנה לא היה, וכולם עמדו באותו חדר שבו ישבתי וקיבלתי אנשים. יום אחד, כשהייתי אומללה במיוחד, נכנס אדם, הציג את עצמו בשם רוקח, והתיישב לידי לראות איך אני עובדת. לאחר זמן קצר קם, קרא לי לצאת ואמר: זה לא ייתכן, כך אי אפשר לעבוד אפילו יום אחד נוסף. נסדר לך מקום מתאים וגם שומר. וכך היה."

זו הייתה התחלה של קשרים חמים בין תאה לבין ראש עירית תל-אביב ישראל רוקח. תמיד דברה תאה על רוקח בחיוב רב, גם אם אף פעם לא השתייכה למפלגתו ("הציונים הכלליים") ולדרכה. עד יומה האחרון ידעה תאה להעריך אנשים הגונים שעשו למען אחרים גם אם היו רחוקים מדעותיה הסוציאליסטיות והחילוניות.

תאה עבדה בעירית תל-אביב בשכונות הנחשלות ביותר והייתה ממקימי המערך המודרני של העבודה הסוציאלית. היא פיתחה כבר באותן שנים עבודה בצוות, יזמה מפגשים של צוות רב-מקצועי (עו"ס, רופאים, אחיות, מורים וגננות ואפילו רב שכונתי); היום מקובל ביותר אבל בזמנה מאוד חדשני.

לאחר זמן הוצע לה להקים ולנהל מדור לשיקום נכים וקשישים במצוקה. אלה היו בתי המלאכה המוגנים הראשונים בארץ.

היפהפייה הצעירה והאלמן המבוגר

גם בחייה האישיים לא הלכה תאה תמיד בתלם. בגיל 28, רווקה צעירה ויפה, קשרה את גורלה במכס נתן, אלמן שגידל לבדו 2 ילדים והיה במצוקה כספית גדולה. תאה התייחסה רק לאישיותו, התחתנה אתו על אף הקשיים הכלכליים וגידלה עמו את שני ילדיו ואחר כך גם את בתם המשותפת. מעולם לא התחרטה על כך והייתה מאושרת מאוד בחייה עם מכס.

ב- 1950, כשמכס התמנה מנהל סניף "קרן-היסוד" בירושלים, עברה המשפחה לירושלים. תאה החלה לעבוד כמנהלת מחלקת השיקום במשרד הסעד (לימים "משרד הרווחה"). שר הסעד אז היה הרב איצ'ה לוין והמשרד היה פוליטי מאד. תאה התקבלה לעבודה זו רק לאחר שאילתה של ח"כ ישראל רוקח בכנסת.

4 השנים במשרד הסעד היו קשות, גם מהבחינה המקצועית וגם מהבחינה המשפחתית. תפקידה חייב אותה לנסיעות רבות בכל רחבי הארץ, מה שלא הקל על בתה הצעירה.

ב- 1954 החלה תאה לעבוד בארגון עולי מרכז-אירופה בירושלים. בתחילה הייתה זו חצי משרה אך תוך זמן קצר רבתה העבודה: תאה טיפלה בעיקר בזכאים לפיצויים מגרמניה ובקשישים. היא פעלה, יחד עם מר גרינג להקמת בית בלום ברח' רחל אמנו ובית ההורים ע"ש ז. מוזס בדרך בית לחם.

תאה נבחרה להנהלת קרן ורה סלומונס שהקימה את "בית ורה סלומונס" בכפר-סבא ואת יד-מאיר, דיור מוגן לאקדמאים בירושלים.

כל המוסדות הללו היו חדשניים בתחומם, יישמו גישות חדישות ביותר בגרונטולוגיה.

כבר כשעבדה במשרד הסעד התמחתה תאה בגרונטולוגיה על ידי לימוד עצמי וקריאת ספרות מקצועית. ב- 1952 נשלחה לראשונה על ידי משרד הסעד כנציגת ישראל לסמינר גרונטולוגי בבלגיה ומאז נסעה לכינוסים ולסמינרים בינלאומיים רבים כשבחלקם גם הוזמנה להרצות.

היא הייתה פמיניסטית אמיתית

תאה נתן הייתה במשך שנים רבות ה"אורים ותומים" בשטח הגרונטולוגיה בארץ ואף זכתה בשני אותות הוקרה: פרס הנרייטה סאלד לעבודה סוציאלית (1965) ותואר יקיר העיר ירושלים (1988).

בשנת 1973, כשמלאו לה 65, פרשה מארגון עולי מרכז-אירופה ומונתה יועצת לגרונטולוגיה במוסד לביטוח לאומי. היא הייתה מן היוזמים והשותפים לניסוח חוק הסיעוד.

תאה הייתה אישה בעלת עקרונות, אישה שחיפשה צדק חברתי ועשתה הכול כדי להשיגו. תמיד אמרה את אשר יש לומר, לדעתה, ולא חששה גם מול בעלי שררה. התייחסותה לבני-אדם לא הייתה תלויה בדת, מין או השתייכות פוליטית.

בעיני היא הייתה פמיניסטית אמיתית, גם אם לא הצהירה על עצמה ככזו. בעבודה מסורה ועיקשת הטביעה את חותמה על מקצוע העבודה הסוציאלית בארץ בכלל ועל הגרונטולוגיה והתפתחות בתי ההורים (גם של ארגון יוצאי מרכז-אירופה) בפרט.

ביבליוגרפיה:
כותר: תיאה נתן : מראשוני הפמיניסטיות ומעצבת העבודה הסוציאלית בארץ
מחברת: אוריאל, חנה
תאריך: אוגוסט 2006 , גליון 211
שם כתב העת: יקינתון MB
בעלי זכויות : ארגון יוצאי מרכז אירופה
הוצאה לאור: ארגון יוצאי מרכז אירופה
הערות: 1. יצא לאור בשנת 1933 בגרמנית ובעברית, בשם: MitteilungsBlatt.
2. החל משנת 2005 בעריכת מיכה לימור, בשם יקינתון.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית