קבוצת "משמר הוולגה"

קבוצה זו החליפה את קבוצת לופט בסוף 1922 והתקיימה בתל-צור עד נובמבר 1923.

"החלוץ"
הסתדרות נוער ציונית להכשרה ולעליה לארץ ישראל,
שהוקמה ב-1915 בארה"ב על-ידי בן צבי ובן גוריון
וב-1917 ברוסיה, על-ידי טרומפלדור. אחרי מלחמת העולם
הראשונה התרחבה מאד בכל אירופה, ובעיקר במרכזה.
קבוצות אנשי "החלוץ" עלו במאורגן בעליות השלישית,
הרביעית והחמישית, הקימו את "גדוד העבודה" והיו
הבסיס להתיישבות העובדת השיתופית - הקיבוצים והמושבים.

היתה זו אחת מקבוצות "החלוץ" המפורסמות והחזקות ביותר שהגיעו לארץ בעליה השלישית. ראשיתה בעיר סארטוב, בתחילת 1918. חבריה עברו הכשרה בחקלאות, בבניין ובעבודה וחיו כקומונה במשך כשלוש שנים ברוסיה. הם היו מראשוני "החלוץ" וממנסחי מטרותיו ובאורח חייהם וארגונם היו למופת לרבים מאנשי "החלוץ" ברוסיה. המטרות שקבעו הדגישו את עצמאותם ואי-תלותם: "החלוץ', כהסתדרות מיוחדת, עומד בארץ על יסודות פוליטיקה לאומית בלי שום אוריינטציה ובכלל אינו שם מבטחו בהגשמת שאיפותיו בכוחות מן החוץ" (קובץ משמר הוולגה, 1962). אנשי הקבוצה עברו כמה תחנות בדרכם לא"י כולל ניסיון עליה דרך הקוקאז, ושהות בחוות "מסלה חדשה" ליד קושטא. הם עלו בקיץ ובסתיו 1922, ולאחר כמה חודשי עבודה בבניין בחיפה הוצע להם על-ידי "המרכז החקלאי" להתיישב באום-אל-עלק, שבה נותרו רק לופט וארבעה מחבריו כדי לקבלם ולהדריכם (אוקטובר-נובמבר 1922). הם מצאו במקום עדים לטרגדיה של גרדה לנצ'יץ בדמות מטבח שחור מפיח ומצבת זכרון שלופט, במו-ידיו, סיתת במקום. הרכוש שקיבלו היה דל: מעט כלי-עבודה, 4 פרות ערביות, עדר עזים, מעט תרנגולות ו-3 זוגות פרדות. מים הועלו למקום מעין צור למיכל בגג הבניין על-ידי משאבה מונעת בכוח זוג בהמות (מנז'). הם עסקו בשיפוץ המקום ובעבודות פלחה וגן ירק וחיפשו עבודות חוץ מתוך כוונה ללכת ברוח רעיונותיו של לופט שהוסיף להדריכם. כיוון זה הלם היטב את שאיפתם לאי-תלות, אך בפועל נתברר להם שישנה מעט מאוד עבודה באזור (שני חברים עבדו במשק יק"א בשוני, מעט עבודות הובלה). באותו זמן שרר מצב חוסר עבודה קשה בכל הארץ ובשומרון נדחו עבודות הכבארה. במהרה גילו שעל המשק הזעיר רובץ עול חובות כבד. מכתב של מזכיר הקבוצה, כבר מינואר 1923, מבהיר המצב הקשה: "על הנקודה הקטנה שלנו, ההולכת ונבנית בהתאמצות גדולה בכוחותיה העצמיים של הקבוצה הנמצאת בה, בהשקעת רווח עבודה צדדית בשכלול המשק, עובר עכשיו משבר קשה מאוד." זרעו 160 דונם תבואות חורף והכינו שטח לגידולי קיץ אך בינתיים כלה כל מלאי הדגנים למזון אדם ובהמה. "המחלבה" שאמורה היתה לספק חלק חשוב בכלכלתם "איננה מכניסה כלום". 4 פרות ערביות דלות לא נתעברו, וכמובן לא נתנו חלב. המרעה העשיר שסביבם לא נוצל. הוצע לקבוצה להחליף כל הפרות שברשותם - בפרה גזעית אחת, אך הם חששו לסכן הכול. הכותב ציין את חוסר העבודה בגלל "הפסקת עבודות יק"א בשומרון" וסיכם: "נשארנו תלויים ומתקיימים בנס". הוא פנה למחלקת ההתיישבות וביקש הלוואת 100 לי"מ, בערבות "המרכז החקלאי", לקניית פרות נוספות. ב-1.2.1923 נתקבלה תשובה שלילית "מפאת מצבנו הכספי הנוכחי הקשה" (א.צ.מ.,S15-159). התוצאה בתל-צור היתה עגומה: "התקציב המאושר מאת יק"א לסלילת דרך במשק ולעבודות אחרות לא ניתן. העבודות לא הוצאו לפועל. נשארנו בלי שום אמצעים לכלכלת האנשים והבהמות, והיו מקרים שלא יכולנו לצאת לעבודה מפני חוסר מספוא לבהמות. בזמן האחרון אנו עומדים במו"מ, על-ידי המרכז החקלאי, עם הפקידות בדבר תוספת אדמה בעמק, סלילת דרך, הלוואה לרכישת אינוונטר והכשרות הדרושות במקום. תשובות טרם קיבלנו. בתשובה זאת תלויה כל האפשרות להמשיך את קיום הנקודה הזאת"... (קונטרס, 11.5.1923). על רקע המצב הקשה חל פילוג פנימי בקבוצה. "היינו לכתחילה 25 חברים במשק. מפני חילוקי הדעות בשאלת סידור חיינו נפרדנו לשני זרמים. בהסכמה כללית יצא חלק מקרבנו מתוך המשק והסתדר בעבודה בעכו. כעת הננו 17, מתוכנו 4 חברות..."

בזכרונות אנשי הקבוצה תואר הפילוג שחל בפורים 1923 כתוצאה של תהליך חברתי פנימי לחיפוש הדרך והמסגרת הממשית לבניית הקבוצה, שהמבנה הארגוני שלה היה בלתי ממוסד לחלוטין. העוזבים בפילוג נצטרפו לקיבוץ גניגר (דגניה ג') שעלה לקרקע באביב 1923. מכה קשה, שפגעה בנשארים בתל צור, היתה התאבדותם של שניים מחבריהם באביב 1923.

אנרי פרנק, 1937-1878
מהנדס יליד פאריס שפעל בוועדה הארצישראלית של יק"א
מ-1905 והיה המנהל הראשון של פיק"א. הודות לידיעותיו
המעמיקות ונסיונו הרב זכה למעמד והערכה רבה בקרב
המנגנון הפקידותי ואף בעיני מתנגדי פיק"א והיה לאיש
המרכזי בכל הפעולות של פיק"א בארץ, ובכללן בשומרון.

באוקטובר 1923 עזבו אחרוני אנשי "משמר הוולגה" את תל צור (שמעוני, 1923). לופט כתב בשם הקבוצה: "אחרי עבודה של שלוש שנים נאלצנו על-פי פקודת החברה יק"א לעזוב את תל צור למרות ההבטחות המפורשות של מנהל יק"א הא' פרנק, להשאירנו במקום." הניסיון לשנות החלטה נכשל והם נאלצו למכור את בעלי החיים לכיסוי חובותיהם אך נותרו חייבים להנהלה הציונית ולפרטיים כסף רב. הם ביקשו ממח' ההתיישבות שתקבל כל האינוונטר תמורת סילוק חובותיהם. לדברי לופט הסיבות לכשלון: "גורמים בלתי תלויים בנו כמו ירידת מחיר האינוונטר, תמותת בהמות, מחלות אנשים ותנאי המקום שאין כדוגמתם אולי בכל הארץ". כשנאלצו לפנות המקום תוך שבוע, לפי דרישת יק"א, הקבוצה ביקשה להתיישב באבלק (בין גבע לכפר יחזקאל) אך נדחתה. (א.צ.מ. S-15 84-85/3)

על תוצאות ה"ליקוידציה" של תל צור נותרה חליפת מכתבים ממושכת, עד אוקטובר 1924, בין המחלקה להתיישבות ומחלקת הכספים בהנהלה הציונית בא"י, המרכז החקלאי וקבוצת תל צור. המכתבים חשפו ריב סמכויות בין המוסדות ודיון על האחריות לחובות והבעלות על מעט הרכוש הדל שנותר. עתיד הקבוצה וגורלה אינם מוצאים ביטוי כמעט במכתבים אלה... (ארכיון העבודה, 348, 312IV).

עם עזיבת אחרוני קבוצת "משמר הוולגה" את תל צור ב-1923 חוסל היישוב העברי במקום ולא התחדש אלא בשנת 1939 עם היאחזות קבוצת בית"ר בגבעה זו. שתי משפחות, פולק ופנט, הובאו למקום ע"י יק"א, כדי לשבת ולשמור עליו ונשארו עד אוקטובר 1924, עת עברו להתישב בבנימינה וגבעת עדה.

לעמוד הקודם

לעמוד הבא