ביטוי משנאי זה עוסק בדרך הגבייה של התשלום מן המזיק, וקובע שאם התשלום מתבצע על ידי נתינת קרקע במקום בכסף - הרי שעל המזיק לתת לניזק מן העידית שבקרקעותיו ולא מן הזיבורית.

 שכך נאמר בספר שמות כב, ד: "מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם" – ועל פי זה קובעת המשנה בבבא קמא א, א: "תשלומי נזק – במיטב הארץ".
ברם, אם הוא משלם לו במיטלטלין ולא בקרקעות יכול המזיק לתת לניזק כל מה שירצה לשלם בו – כיוון שהכלל הוא שכל דבר המיטלטל נחשב ל"מיטב" משום שאם אינו נמכר במקום אחר יכול הוא להוליכו למקום אחר ושם יהיו לו קונים - זאת בניגוד לקרקע שאינו יכול לטלטלה למקום אחר.

הפניות:
א"א אורבך, ההלכה: מקורותיה והתפתחותה, תל-אביב 1996, עמ' 80 – 81.