הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה > נביאי שיבת ציון
עם עובד


תקציר
רוב המפרשים מחלקים את הפרקים מ-סו בספר ישעיה לשניים: 'ישעיה השני' ו'ישעיה השלישי', ולעומתם סבור מחבר המאמר שספרו של 'ישעיה השני' (פרקים מ-סו) הוא אסופת נבואות שנתחברו על-ידי נביא אחד. במאמר מובאות טענות המצדדים ב"ישעיה השלישי" והפרכתן.



שאלת 'ישעיה השלישי'
מחבר: פרופ' שלום מ' פאול


מפנה במחקר חל בשנת 1892, כשהחוקר הגרמני ברנרד דוהם טען שהנבואות מפרק נו ואילך הן של נביא אחר, הוא 'ישעיה השלישי' (קדמו בכך החוקר ההולנדי אברהם קינן, בשנות השמונים של מאה י"ט). דעה זו נתקבלה על דעת חוקרים רבים, אבל הם חלוקים על זמן חיבורם של הפרקים. יש המתארכים אותם לתקופה הראשונה של שיבת-ציון, לימי חגי וזכריה, ואחרים לזמנם של עזרא ונחמיה באמצע מאה ה' לפסה"נ, ויש המאחרים אותם למאה ג' לפסה"נ. החוקרים אף נחלקו בשאלה אם פרקים אלה הם יצירתו של נביא אחד ('תלמיד' של 'ישעיה השני', או אחד מה'אסכולה' שלו), או שהם אסופת נבואות של נביאים שונים מזמנים שונים. הטענות המוצעות לחלוקה זו (והפרכתן לצידן) הן:

החל מפרק נו מרובות בנבואות התוכחות הנמרצות על חטאי העם בהווה (כגון נו, ט-יב; נז, ג-יג; נח, א-ח; נט, א-יח; סה, א-טו; סו, א-ט, טו-יז, כד), לעומת התוכחות של 'ישעיה השני' על חטאי העבר (כגון מב, יח-כא; מג, כב-כח; נ, א). אולם גם בנבואות של 'ישעיה השני' לא חסרות תוכחות על חטאי ישראל בהווה (ראה למשל מו, ח, יב; מח, ד-יא; נ, יא; נא, יג).

יש טוענים שמחלק מהפרקים האחרונים עולה שהמקדש כבר עומד על תלו (נו, ה, ז; ס, ז, יג; סב, ט; סו, א, ו, כ, כג; והשווה "הר קדשי", נו, ז; נז, יג; סה, יא; סו, כ) וחומות ירושלים כבר הוקמו מחדש (נו, ה; ס, י, יח; סב, ו), עדות לכאורה לתקופה מאוחרת מפני שהמקדש נחנך בשנת 515 לפסה"נ (עז' ו, טו-יח) והחומות נבנו בשנת 445 לפסה"נ (ראה עז' ו, טו). אולם לפי סד, י: "בית קדשנו" עדיין חרב (יסודות המקדש הונחו בזמן העלייה הראשונה על-ידי ששבצר [עז' ה, טו]), ואין, ולו באחד מהמקראות המובאים לעיל, עדות מפורשת לגמר בניית החומות. כולם קשורים לחזון הנביא על העתיד; השווה למשל ס, י: "ובנו בני נכר חמתיך", בעתיד. ובכך יש דמיון אל מד, כח: "ולאמר לירושלם תבנה והיכל תוסד" (מד, כח); וכן מט, טז: "חומתיך נגדי תמיד", בעתיד, שהרי בימי 'ישעיה השני' טרם נבנו החומות.

יש הבדל ברקע הגיאוגרפי: טוענים שבפרקים מ-נה הרקע לנבואות הוא בבל; ומפרק נו ואילך הרקע הוא ירושלים. משנה מקום משנה נביא. אמנם יש חוקרים המקדימים את ההווי הארצישראלי לפרק מט (ראה למשל מט, יד-כג; נא, א-ג, יז-כג; וכן נב, יא: "צאו משם" (מבבל), כנגד מח, כ: "צאו מבבל ברחו מכשדים", שלפי המשכו יוצא שכתוב זה נאמר בבבל. והרי אין חולק על כך שתשעת הפרקים הראשונים (מ-מח), רקעם בבלי (ראה במיוחד מג, יד; מו, א-ב; מז; מח, יד, כ). הסיבה לשינוי המקום, מבבל לירושלים, אינה בהיות הדברים דברי נביא אחר. ככל הנראה, עלה הנביא מבבל לירושלים, ובירושלים המשיך בפעולתו הנבואית. שינוי המקום והנסיבות גרמו לשינוי תוכן הנבואות.

בנבואות שמפרק מט ואילך אין זכר לכורש, לעומת אזכורו במפורש (מד, כח; מה, א) וברמזים גלויים קודם לכן (מא, ב-ג, כה; מג, יד; מה, א-ו, יג; מו, יא; מח, יד-טו). הסיבה לכך איננה בהופעת נביא אחר, אלא שלאחר כיבוש בבל על-ידי כורש בשנת 539 לפסה"נ (ראה להלן, סע' ג), 'ישעיה השני' אינו מתעניין יותר בקורותיו של כורש. חשיבותו של כורש בעיני הנביא היתה אך ורק היותו מכשיר בידי ה' בגאולת העם.

האישיות המשתנה של הגואל, ושל אופי הגאולה: טוענים שבפרקים מ-מח הגואל הוא כורש, שישים קץ לממלכת בבל, הגאולה היא אפוא היסטורית; ואילו בנבואות שמפרק נו ואילך ה' הוא הגואל הבלעדי, הלוחם באויבי ישראל (ראה למשל נט, טז-כ; סג, א-ו; סו, טו-טז), הגאולה היא אפוא אסכטולוגית. בפרקים הראשונים אכן כורש הוא הניצב על במת ההיסטוריה, אולם כל פעולותיו הם מיוזמת ה', והוא משמש כלי ביד ה' לבצע את תוכניתו ההיסטורית, גאולת ישראל (על הפולמוס הסמוי של העם נגד בחירת ה' במלך זר להביא לגאולתם, ראה מה, ט-יג). אבל תפקידו של כורש ככלי ביד ה' אינו סותר את הקביעה המפורשת כי ה', ורק ה', הוא גואל ישראל (ראה מג, א; מד, כב, כג; מח, כ; נב, ג, ט). אמנם צביונה ואופיה של הגאולה משתנה, היא מותנית בהתנהגות העם (נח, ו-יד). היא הפכה לגאולה אסכטולוגית רק משום שחזון הגאולה של הנביא לא התגשם כפי שניבא בחטיבת הנבואות הראשונות.

בעוד שבחטיבה הראשונה של הספר הנביא רואה בכורש את שליט העולם כולו (מא, ב-ג; מה, א-ו), בחטיבה השנייה של הספר ירושלים מתוארת כבירת העולם, אליה יבואו הגויים עם מנחותיהם, ומלכים ישתעבדו לה (ראה למשל פרק ס; סא, ו; סו, יב). אולם גם בחטיבת הפרקים הראשונה מתואר שעבודם של המלכים, שישמשו כאומנות ומיניקות לישראל (מט, ז, כב-כג). ישראל יירש גויים (נד, ג) ויצווה לאומים: "גוי לא תדע תקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו" (נח, ה).

המוטיב של ירושת הארץ לעבדי ה' מופיע אמנם רק מפרק נו ואילך (ראה נז, יג; ס, יא; סא, ז; סה, ט), אולם ההסבר לכך הוא שבחטיבה הראשונה הנביא בא להדגיש את גאולת ישראל משבי בבל. רק לאחר שובם לארץ-ישראל הוא מדגיש את רעיון ירושת הארץ.

כנגד הפרקים הראשונים שבהם קהל השומעים הוא עם ישראל כולו: "וכל בניך למודי ה'" (נד, יג), והם המכונים 'עבד ה'' (לשון יחיד; ראה בהמשך), הפרקים המאוחרים (מפרק נו ואילך) מעידים על פילוג חברתי-דתי פנימי בקרב העם. יש מאבק בין "עבדי" (סה, ח, ט, יג, יד, טו), הנקראים "אבליו" (נז, יח), "אבלים" (סא, ב), "אבלי ציון" (סא, ג), "המתאבלים" (סו, י), "אהביה", של ירושלים (סו, י), "בחירי" (סה, ט, טו), "החוסה בי" (נז, יג), "חרד על דברי" (סו, ב), "החרדים על דברו" (סו, ה), "עמי אשר דרשוני" (סה, י), "צדיק... ואנשי חסד" (נז, א), לבין קבוצה אחרת בעם המכונה: "עזבי ה'" (סה, יא), "רשעים" (נז, כ, כא), "איביו" (סו, ו, יד), "האנשים הפשעים" (סו, כד), "אחיכם שנאיכם מנדיכם" (סו, ה). מהכתוב סו, ג-ד, עולה שהכוהנים נמנו על קבוצה עוינת זו (ראה בפירוש על אתר). ייתכן שמתבטא כאן גם מאבק בין שבי ציון ובין העם שנשאר בארץ-ישראל אחרי חורבן הבית. שסע זה, שלא היה קיים בקרב העם כל עוד היו שרויים בגלות בבל, נוצר רק לאחר שחזרו לארץ-ישראל. אולם אין לאחרו לימי עזרא ונחמיה (עז' ד; נחמ' ה), משום שסימניו הראשונים מהדהדים כבר ביר' כד; יח' לג, כג-כט.

בפרקים הראשונים העם כולו נקרא "עבד (ה')", ותמיד בלשון יחיד (מא, ח, ט; מב, א, יט; מג, י; מד, א-ב, כא, כו; מה, ד; מח, כ; מט, ג, ה-ו; נ, י; נב, יג; נג, יא; פרט לנד, יז: "עבדי ה'"). לעומת זאת, בפרקים האחרונים תמיד בריבוי (נו, ו; סג, יז; סה, ח-ט, יג-טו; סו, יד). הבדל זה מוסבר, כפי שנאמר למעלה, על-ידי הפילוג החברתי-הדתי בעם לאחר העלייה לארץ-ישראל. עכשיו רק הנאמנים לה' קרויים "עבדי ה'". אולם גם חטיבת הנבואות הראשונות מונה בעם "חשים ועורים" (מב, יח-יט) שחטאו (מג, כב-כה, כז; נ, א), פשעו ובגדו (מו, ח; מח, ח), "הנשבעים... לא באמת ולא בצדקה" (מח, א); והם "אבירי לב" (מו, יב).

בחלק השני של 'ישעיה השני' מרובות המובאות שמקורן בחלקו הראשון:

מ, ג

קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו
בערבה מסלה לאלהינו

נז, יד
סב, י

ואמר סלו סלו פנו דרך
פנו דרך העם סלו סלו המסלה

מ, י

הנה אדני ה' בחזק יבוא...
הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו

סב, יא

הנה ישעך בא
הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו

מא, יט

ברוש תדהר ותאשור יחדו

ס, יג

ברוש תדהר ותאשור יחדו

מב, ז

לפקח עינים עורות להוציא
ממסגר אסיר מבית כלא ישבי חשך

סא, א

לקרא לשבוים דרור ולאסורים
פקח-קוח

מג, יח

אל תזכרו ראשנות

סה, יז

ולא תזכרנה הראשנות

מו, יג

קרבתי צדקתי לא תרחק
ותשועתי לא תאחר

נו, א

כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי
להגלות

מח, כב

אין שלום אמר ה' לרשעים

נז, כא

אין שלום אמר אלהי לרשעים

מט, יב

הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה
מצפון ומים ואלה מארץ סינים

ס, ד

שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו
באו לך בניך מרחוק יבאו

מט, יח

שאי סביב עיניך וראי כלם
נקבצו באו לך

. .

מט, כב

והביאו בניך בחצן ובנתיך על
כתף תנשאנה

ס, ד

ובנתיך על צד תאמנה

מט, כג

והיו מלכים אמניך ושרותיהם
מיניקתיך אפים ארץ ישתחוו לך
ועפר רגליך ילחכו
וידעת כי אני ה' אשר לא יבשו קוי

ס, יד

והלכו אליך שחוח בני מעניך
והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך

מט, כו

וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך
וגאלך אביר יעקב

ס, טז

וידעת כי אני ה' מושיעך

. .

ס, טז

וידעת כי אני 'ה מושיעך וגאלך אביר יעקב

נ, ב

הקצור קצרה ידי מפדות

נט, א

הן לא קצרה יד ה' מהושיע

נב, יב

כי הלך לפניכם ה' ומאספכם
אלהי ישראל

נח, ח

והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך

אולם המובאות מחלקו הראשון של הספר הבאות בחלקו השני אינן מעידות בהכרח על נביא אחר. הנביא יכול להביא מדבריו הקודמים, לצטט את עצמו. השווה למשל לחזרה המרובעת של דברי ירמיהו ביר' ז, לד; טז, ט; כה, י; לג, יא. זאת ועוד, המובאות הורחבו ועובדו יצירתית להתאים לרוח הזמן והמצב המשתנה; ובכך קיבלו לפעמים משמעות אחרת בהקשרן החדש.

הפולמוס של הנביא נגד פולחנות זרים (נז, ג-יג; סה, ג-ז, יא; סו, ג-ד, יז) משקף את התנאים שנוצרו בירושלים לאחר העלייה, ושלא התקיימו בבבל. אולם אין בדברי הנביא זכר לחטאים המפורשים של העם בימי עזרא ונחמיה, כגון נישואי תערובת (עז' י, ב, י, יד, יז, יח, מד; נחמ' יג, כו, כז) ו'כיבוש' בנים ובנות לעבדים (נחמ' ה, ה).

ניתן להסביר את עניינו של הנביא בהסתפחותם של בני נכר וזרים לקהל ה', בהשתתפותם בבניית חומות העיר ובשירותם את בני ישראל (נו, ג, ו-ז; ס, ו-ז, י; סא, ה; סו, כא) במצב החדש שנוצר בארץ-ישראל אחרי העלייה מבבל.

ההבחנה בין 'דבר ה' המתגשם (מה, כג; מח, י-יא), שהוא רעיון המעוגן בתיאולוגיה המשנה-תורתית (ראה למשל דב' יח, כא-כב; מל"ב יז, כג; כד, ב) לבין 'דבר ה' המגשים את חפץ שולחו, כשלעצמה איננה הוכחה להופעת נביא אחר.

בחזון העתיד של אותו נביא, לאחר עלייתו לארץ-ישראל, הוא קורא שמות חדשים לירושלים (ס, יד; סב, ד, יב), לחומותיה ולשעריה (ס, יח), לארץ (סב, ד) ולבני ישראל הנאמנים (סא, ג, ו; סב, יב), כסמל לתחייה.

רעיונות משותפים נוספים לשני חלקי הספר:

ניחומים לעם, או לחלקו הנאמן לה' (מ, א; מט, יג; נא, ג, יב, יט; נב, ט; סא, ב; סו, יג).

ציפייה לקיבוץ גלויות (מט, יז-כג; נו, ח; נז, יד; ס, ד, ט; סב, י; זו, כ).

ירושלים, המכונה "בת ציון" (נב, ב; סב, יא), מתוארת, מצד אחד, כשוממה, שכולה, חרבה ועזובה (מט, יד, יז; נד, א, ו; ס, טו; סא, ד; סב, ד; סד, ט), ומצד שני, כעיר שתיבנה ברוב תפארתה (מד, כו; נד, יא-יב; סב, ג-ד) ושאליה יבוא בעתיד עושרם של הגויים (מה, יד; ס, ה-ט, יא, יג; סו, יב).

דימויים נשיים המיוחסים לה' (מב, יד; מה, י; מט, יד-טו; סו, יג).

"ברית עולם" הכרותה לעם (נה, ג; סא, ח).

יחס דו-ערכי לגויים: הם יביאו את בני ישראל חזרה לציון (מט, כב; ס, ד; סו, כ), ישתעבדו לישראל (מה, יד; מט, כג; ס, יד) ויעמדו את ה' אלוהי ישראל (מה, כב-כד; נו, ז). אבל הנביא גם אומר שהם יאבדו (מט, כו; ס, יב). להשקפתו על הגויים ומבטו האוניברסלי, ראה להלן, סע' ו.

הביטויים "כבוד ה'" (מ, ה; נח, ח; ס, א); "כבודו" (ס, ב), "כבודי" (סו, יח, יט) נמצאים בשני חלקי הספר.

גם הצירופים הקרובים: "לאור גוים" (מב, ו; מט, ו); "לאור עמים" (נא, ד); "והלכו גוים לאורך" (ס, ג), משותפים לשני חלקי הספר.

שני חלקי הספר משתמשים בלשון "הראשנות" (מא, כב; מב, ט; מח, ג; סה, יז). למשמעות המושג ראה להלן סע' ד (בסה, טז, הכוונה שונה).

בחלק הראשון של הספר, ה' הוא בורא שמים וארץ (מה, יב, יח; השווה גם מ, כו, כח; מב, ה), ובחלק השני הוא "בורא שמים חדשים וארץ חדשה" (סה, יז; סו, כב).

קו ההפרדה בין פרק נה לפרק נו, החוצה לכאורה בין 'ישעיה השני' ל'ישעיה השלישי', הוא מלאכותי, משום שכפי שיתבאר במבוא לנבואה נו, א-ח יש חוליות קישור לשוניות ותוכניות ברורות לפרק נה. יוצא אפוא שאין לייחס את הפרקים שמפרק נו ואילך לנביא אחר ולאחרם לתקופתם של עזרא ונחמיה (או אף מאוחר יותר). התקופה המשתקפת בהם איננה מאוחרת לראשית שיבת העם לארצו. ואם מדובר על שוני בין שני חלקי הספר עדיף למתוח את הקו בין הנבואות 'הבבליות', שנאמרו בהיותו בבבל (פרקים מ-מח), לנבואות 'הירושלמיות', שניבא לעם בהיותו בירושלים (פרקים מט-סו). על כן אין מדובר באישיות שונה אלא בשינוי מקום ובנסיבות חדשות שנתהוו בארץ-ישראל לאחר העלייה.

לדעת קויפמן והרן קו ההפרדה בין שני חלקי הספר עובר בין פרק מח לפרק מט. אולם לפי קויפמן התפנית בנבואות נגרמה בגין אכזבתו של הנביא, שתקוותיו לעתיד העם לא נתממשו, והוא נשאר בבבל (האמונה הישראלית ח, עמ' 56-51). ואילו הרן (בין ראשונות לחדשות, ירושלים תשכ"ג) טוען שהשוני בנושאי נבואתו נובע משינוי מקום הנביא, שכנראה עלה יחד עם העם לירושלים.

הנבואות בפרקים מ-מח מתאפיינות במסכת רעיונית מיוחדת: הכרזה על בלעדיות האלוהים (מג, יא-יג; מד, ו; מה, כא-כד; מו, ט; מח, ב) ועל אי-הידמותו (מ, יב-טו, כו; כח; מד, כב; מה, ז, יא-יב, יח; מח, יג); וראיה מהנבואה, כלומר מפעולותיו בהיסטוריה, "הראשנות" שנתממשו (מא, כו; מג, ט, יח; מו, ט; מח, ג; ראה להלן, סע' ד); מחזה משפטי שבו הנביא מתפלמס ולועג לאלילים ולעובדיהם (מ, יט-כ; מא, ו-ז, כא-כד, כט; מב, יז; מד, ט-כ; מה, כ-כא; מו, א-ב, ה-ז; ראה להלן, סע' ז); בני ישראל כעדי ה' (מג, י, יב; מד, ח); הכרזתו על כורש כשליח ה' ומפלתה של בבל (מא, ב-ג, כה; מג, יד; מד, כח; מה, א-ו, יג; מו, יא; מז; מח, יד-טו); וכתב אישום נגד בבל ואלוהיה (מז, א-ב; מח).

כל עוד היה הנביא בבבל, הוא התעמת עם תחושת המועקה, שמקורה בחורבן ירושלים והמקדש. הוא הרבה בדברי נחמה לעודד את עמו השרוי בגלות בבל, והדגיש את תיאורי גאולת עמו ושיבתו הפלאית לציון. אולם ציפיותיו לעתיד לא נתממשו ברובן. אמנם העם, וליתר דיוק חלק ממנו, חזר לציון, אבל המציאות העגומה בישראל, כולל הפילוג בעם, הפולחנות הזרים שהחלו להתפשט בקרב העם ואי-הצדק של מנהיגיהם, גרמה לו אכזבה, הצדיקה לדעתו את עיכוב הישועה, והשפיעה על תוכחותיו הנמרצות. ובכל זאת, הוא לא פסק מלתת ביטוי לחזונו על תפארתה ומרכזיותה העתידית של ירושלים ועל ישועת עמו הנשאר נאמן לה'.

ההתפתחות האחרונה במחקר ספר ישעיה היום היא לפרש את הספר כולו, מפרק א עד סו, כמורכב משלושה חלקים (פרקים א-לט; מ-נה; נו-סו), שנערכו, הורחבו ונשתרגו יחד בידי מהדיר על מנת ליצור חיבור אחד המייחד ברעיונותיו, דימויו ולשונותיו. לקיומה של מעטפת ספרותית הממסגרת את הספר כולו בפתיחתו ובחתימתו ראה להלן, עמ' 535-534 [מבוא לפרקים סה-סו].

אולם על אף כל הדעות הנזכרות לעיל, רוב המפרשים עדיין מחלקים את הפרקים מ-סו לשניים: 'ישעיה השני' ו'ישעיה השלישי', ולעומתם תפישתו של הפירוש הנוכחי היא שספרו של 'ישעיה השני' (פרקים מ-סו) הוא אסופת נבואות שנתחברו על-ידי נביא אחד.

לחלקים נוספים של המאמר:
ישעיה השני
שאלת 'ישעיה השלישי' (פריט זה)
סקירה היסטורית

ביבליוגרפיה:
כותר: שאלת 'ישעיה השלישי'
מחבר: פאול, שלום מ' (פרופ')
שם  הספר: מקרא לישראל : פירוש מדעי למקרא
עורכי הספר: גרינברג, משה; אחיטוב, שמואל  (פרופ')
תאריך: תש"ן - תשס"ד
בעלי זכויות : עם עובד
הוצאה לאור: עם עובד; י"ל מאגנס; האוניברסיטה העברית בירושלים
הערות: 1. התוכן: ‬
א. יהושע / עם מבוא ופירוש מאת שמואל אחיטוב.
ב. שופטים / עם מבוא ופירוש מאת יאירה אמית.
ג. שמואל א-ב / עם מבוא ופירוש מאת שמעון בר-אפרת. ‬
ד. ירמיה, כרך א-ב / עם מבוא ופירוש מאת יאיר הופמן. ‬
ה. יחזקאל, כרך א-ב / עם מבוא ופירוש מאת רימון כשר. ‬
ו. יואל / עם מבוא ופירוש מאת מרדכי כוגן -- עמוס / עם מבוא ופירוש מאת שלום מ’ פאול. ‬
ז. עבדיה / עם מבוא ופירוש מאת מרדכי כוגן. יא, 39 ע’. -- יונה / עם מבוא ופירוש מאת אוריאל סימון. ‬
ח. שיר השירים / עם מבוא ופירוש מאת יאיר זקוביץ. ‬
ט. רות / עם מבוא ופירוש מאת יאיר זקוביץ. ‬
י. אסתר / עם מבוא ופירוש מאת אדל ברלין. תרגם דורון כהן. ‬
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית