עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ראליה תלמודית
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
המאמר בוחן את ההשפעות החיצוניות - בעיקר של העולם ההלניסטי והרומי - על עולמם של החכמים בתקופת התלמוד ואת האופן שבו ההטמעה של העולם החיצוני באה תוך שמירה על הייחודיות והעצמיות.



השפעות חיצוניות בעולמם של חכמים בארץ ישראל - קליטה ודחייה
מחבר: פרופ' משה דוד הר


א

[83] כמו בתקופות אחרות, נודעו גם בתקופת המשנה והתלמוד – בעולמם של חכמי ארץ-ישראל – השפעה וקליטה מן העולם החיצוני. השפעות וקליטות כאלו, בעיקר מן העולם ההלניסטי-הרומי, באו לידי ביטוי בתחומים רבים, שונים ומשונים – בהלכה כבאגדה, בתפילה כבאומנות. ברור, שבצידן של השפעות וקליטות מגוונות ביותר מצויה הייתה גם דחייה של דברים מן העולם החיצוני. זאת, ועוד אחרת. גם השפעה ניכרת לא היו בה בדרך כלל משום טמיעה והתבוללות, אלא, להיפך, הטמעה תוך שמירה על הייחודיות והעצמיות. שיעורי ההשפעה שונים היו ממקום למקום, מזמן לזמן, ואף מרובד חברתי אחד למשנהו.

ראוי לפתוח את עיוננו בכמה הערות כלליות.1 השפעותיו של ההלניסמוס בעולמם של חכמים, כמו בקרב היהודים בארץ בכלל, לא באו בבת-אחת, אלא קימעה קימעה.

השפעות אלו הלכו ונתחזקו מאז ימי החשמונאים האחרונים ונתגברו עוד יותר אחרי חורבן בית שני. עם זאת יש לזכור, שחכמים רבים לא ידעו לדבר יוונית כלל2 ואחרים דיברוה שלא לפי כללי הדקדוק. חכמים אף לא הכירו כלל את הספרות היוונית מכלי ראשון. היצירה היחידה מן הספרות היוונית, הנזכרת בשמה בפירוש בספרות חז"ל, היא שירי הומירוס,3 ואף מאלו אין בספרות חז"ל כל מובאה, כשם שאין בה כל רמיזה [84]מפורשת לתוכנם. עובדה זו אין בה כדי להתמיה. שכן גם בקרב יהודי הארץ שמחוץ לעולמם של חז"ל, ואף בימי בית שני, לא הייתה, כנראה, הספרות היוונית ידועה מכלי ראשון. ודומה, ששום חיבור בלשון היוונית לא נתחבר בידי יהודי בארץ,4 להוציא ספריו האבודים של יוסטוס מטיבריה.5 גם תרגומים של חיבורים מעברית ליוונית כמעט שלא נעשו בארץ, ואלו שנעשו – בידי בני חוצה לארץ, שעלו לארץ, נעשו.6 בני ארץ-ישראל [85]הכירו מוטיווים ספרותיים יווניים, שנשאבו מכלי שני (מתוך אגדות-עם, שיחות וכיוצא באלו), והשפעתם ניכרת בחיבורים שונים, שנתחברו בארץ בסוף ימי החשמונאים ואילך.7 השפעות כאלו הלכו ונתגברו, הלכו ונתרבו, בעולמם של חז"ל. אף כאן לא נקלטו הדברים במישרין, מכלי ראשון, אלא באופן בלתי אמצעי, מתוך אגדות עם, מפי נואמים ופילוסופים עממיים ומתוך שיחות וויכוחים ברחוב וכיוצא באלו. כלומר – הדברים באו בעל-פה ולא במישרין מן הספר.8 וכבר העיד אוריגנס: [86]"היהודים אינם בקיאים בספרות היוונית".9 והוא חי בקיסריה והכיר את תושביה היהודים.

אחד הסימנים המובהקים להשפעה הלניסטית באגדת חז"ל הוא, בין השאר, זרות של מוטיו מסוים. כך, דרך משל, יש אגדה מוזרה על הנפילים:

ד"א 'הנפילים היו בארץ', זה עוזא ועזאל, 'המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם', בתחילה היו אנשי השם, ועכשיו היכן הם?! א"ר אליעזר בר' יוסף: תלוים היו בשלשלת של ברזל, ותלויין בהרי חושך, וחזרו ממנו כל השנה כלה עד שיכלו באצבע, וחוזר ועומד כבראשונה ומלמדים כשפים לאותם שיטמאו בהם.10

לפי אגדה זו, שלא כאן המקום לדון בכל פרטיה,11 נענשו עוזא ועזאל, שחטאו, בין השאר, בזה, שלימדו את בני האדם כשפים, בתלייה בשלשלאות של ברזל בהרי חושך "וחזרו ממנו כל השנה כלה עד שיכלו באצבע וחוזר ועומד כבראשונה". לשון אחרון זה הוא קשה ביותר וכבר נתחבטו בו הרבה. דומה, שהעניין מתפרש על דרך עונשו של פרומתאוס במיתולוגיה היוונית.12 על שגנב את האש, דן זוס את פרומתאוס לכבילה באזיקים בקצה העולם, בהרי חושך, הם הרי הקוקסוס. שם הביא עליו נשר, שהיה זולל ביום את כבדו, שהיה שב וצומח מידי לילה. יתר על כן, פרומתאוס הוא אחד הטיטנים, והטיטנומכיה השפיעה על תיאורי מעשיהם של "בני האלוהים" בספרות של ימי בית שני.

ולא רק בתכנים, אלא אף בשיטות ובצורות, נודעה בעולמם של חז"ל השפעה בלתי-מבוטלת של העולם ההלניסטי, ופעמים היו אף חז"ל גופם מודעים להשפעה זו.13

ההשפעה היתה רבה בתחום האגדה, אבל גם בתחום ההלכה קיימת היתה השפעה – קטנה ומתונה יותר. כך, דרך משל, שנויה ברייתא:

ר' יהודה או': שלש ברכות חייב אדם לברך בכל יום: ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשאני בור, ברוך שלא עשאני אשה. גוי, שנ' 'כל הגוים כאין נגדו כאפס [87] ותהי נחשבו לו'. בור, ירא חטא. אשה, שאין הנשים חייבות במצות.14

ומעין אלו הדברים ממש מצויים בספרות היוונית. לפי מקור אחד היה תלס, או סוקרטס, מודה לטיכי, שנולד אדם ולא בהמה, איש ולא אשה, הלן ולא ברברוס,15 ולפי מקורות אחרים היה זה אפלטון, שברך את הדיימוניון ואת הטיכי שלו בגלל אותם הטעמים גופם.16 ודומה, שדבריו של רבי יהודה ברבי אילעיי, בן המאה השנייה לספה"נ, ששיבח את השלטון הרומי על מעשיו המתוקנים,17 אכן נאמרו בהשפעת העולם ההלניסטי.18

עיקרה של ההשפעה היה מן העולם ההלניסטי, אבל היו גם – במידה פחותה הרבה יותר – זעיר פה זעיר שם השפעות רומיות (ועל פי רוב לא במישרין, אלא אף הן דרך [88] העולם ההלניסטי), כגון המנהג לקדש אשה בטבעת, שמקורו במנהגי הרומיים19 ושהופיע בקרב היהודים בארץ בתקופה הביזנטית (במאות ה'-ז').20

ב

בצידן של הקליטה וההשפעה קיימת היתה גם דחייה. מצינו במדרש:

'כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו': יכול לא יבנו בינינות ולא יטעו נטיעות כמותם? תל' לו' 'ובחקתיהם לא תלכו' – לא אמרתי אילא החקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם: ומה היו עושין? – האיש נושא לאיש והאשה לאשה האיש נושא אשה ובתה האשה נשאת לשנים – לכך נא': 'ובחקתיהם לא תלכו'.21

כאן מפרשים חז"ל, שהמצווה שלא לנהוג כדרך אומות העולם מדברת בחוקיהן המיוחדים ולא בענייני אופנה ארכיטקטונית וכיוצא באלו. הדוגמאות הניתנות לנימוסות (νóμοι) המיוחדים לאומות העולם "ולאבותיהם ולאבות אבותיהם" (mores maiorum) הן מתחום דיני אישות, ויש בהן משום קריקטורה של נהגים מסוימים של חצר האימפרטור הרומי.22

במדרש אחר לאותו עניין נאמר:

ושמה תאמר: להם חוקים ולנו אין חוקים? תל' לו' 'את משפטי תעשו ואת חקותי תש' וג' ' עדאן יש מקום ליצר הרע להרהר לומר: שלהן נאין משלנו – תל' לו': 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וג' '; 'את משפטי תעשו': אילו דברים הכתובין בתורה שאילו לא ניכתבו בדין היה לכותבן, כגון: הגזילות והעריות ועבודה זרה וקללת השם ושפיכות דמים, שאילו לא ניכתבו בדין היה לכותבן; 'ואת חקותי תשמרו': אילו דברים החקוקין בתורה שיצר הרע מישיב [89] עליהם ואומות העולם משיבין עליהן כגון אכילת חזיר ולבושת כלאים וחליצת יבמה וטהרת המצורע ושעיר המשתלח, שיצר הרע מישיב עליהן ואומות העולם משיבין עליהן – תל' לו': 'אני ה' ' – אני חקקתים – אין את רשאי להשיב עליהן; 'ללכת בהם' – עשים עיקר ואל תעשים טפילה; 'ללכת בהם' – לא יהא משאך ומתנך אילא בהם, שלא תערב בהן דברים אחרים, שלא תאמר: למדתי חוכמת ישראל – אילמד חוכמת האומות.23

עניינו העיקרי של המקור הוא התמודדות עם הטענה, שחוקיהן של אומות העולם נאים מחוקיה של תורת ישראל – על שני סוגיהם. אולם מתוך כך באים להשיב גם על טענה אחרת: "שלא תאמר: למדתי חוכמת ישראל – אילמד חוכמת האומות". חוכמה ותרבות הן לא רק לשון, ספרות ואומנות (ציור, פיסול ומוסיקה), פילוסופיה ודת (וכן מדע ומשפט), אלא גם אורחות-חיים ונימוסים, אופנת מלבושים והרגלי שעשועים.

'ובחקותיהם לא תלכו' – וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נא': 'לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וג' וחובר חבר ושואל וג' – ומה תל' לו': 'ובחקותיהם לא תלכו' – שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקים להן, כגון תרטאות וקרקיסיאות ואיסטראות. ר' מאיר או': אילו דרכי האומורי שמנו חכמים. ר' יהודה בן בתירה או': שלא תינחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספר קמי.24

כאן מזהירה הברייתא קודם כל כנגד התיאטראות והקרקסאות והאיסטדיונים. וכדרך שנאמר בברייתא אחרת, מפורשת ומפורטת הרבה יותר:

העולה לתרטיאות של גוים אסור משום ע"ז – דברי ר' מאיר; וחכמ' אומ': בזמן שמזבחין אסור משום עבודה זרה; אם אינן מזבחין אסור משום מושב לצים.

ההולך לאיצטרטיונין ולכרקומין ורואה את הנחשים ואת החברין בוקיון ומוקיון מוליון סגלריון סגלריא הרי זה מושב לצים, שנ': 'ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו' – הא למדת שמביאין את האדם בטל מתלמוד תורה. העולה לתרטייאות של גוים אם היה ציירו מפני צורך מדינה הרי זה מותר; אם מתחשב הוא הרי זה אסור; היושב באיסטרטון הרי זה שופך דמים; ר' נתן מתיר משום שני דברים: מפני שצווח ומציל נפשות ומעיד על האשה שתנשא; הולכין [90] לאיצטריונין מפני שצווח ומציל נפשות ולכרקוס מפני ישוב מדינה ואם מתחשב הוא הרי זה אסור.25

חכמים קובעים כאן, שאסור לילך לתיאטרון של גויים משום שיש בו פולחן לעבודה זרה, ואף אם "אין מזבחין" אסור משום שיש בו משום איסור מושב לצים. כיוצא בזה האיצטדיון והקרקוס, שיש בהם הן משום מושב לצים הן משום שפיכות דמים; וכך "רבי מאיר אומר: מה ת"ל 'ובמושב לצים לא ישב' אלו תרטיאות וקרקיסאות של גוים שבהם דנין את הנפשות להמית".26 וכן נאמר: "בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקיסאות של גוים".27 ורבי נחוניה בן הקנה היה מתפלל ביציאתו מבית המדרש:

מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות, שאני עמל והן עמלין, אני שוקד והן שוקדין – אני עמל לירש גן עדן והן עמלין לבאר שחת.*27

השעשועים הרומיים המובהקים הללו – תיאטראות וקרקסאות ואיצטדיונים28 – כרוכים [91] היו בעבירות חמורות ביותר, כעבודה זרה ושפיכות דמים, וכן בליצנות גרועה ביותר – זימה וגסות ופורנוגרפיה, שהיו אופייניות ביותר לתיאטרון בתקופה ההלניסטית-הרומית. בטעמים דומים ממש נימק אף אב הכנסייה הרומית טרטוליינוס את האיסור לנוצרים ליטול חלק בשעשועים הללו.*28 חכמים מתירים לילך לבתי שעשועים אלו רק [92] כדי לצווח ולהציל נפשות, היינו להטות את הכף כדי לחון את הגלדיאטור (או הלודר) המנוצח, או כדי להעיד לאחר מכן על גלדיאטור יהודי שנהרג, וכך תוכל אשתו להינשא שוב ולא תישאר עגונה. מותר אף לילך למקומות אלו אם נערכות בהם אסיפות-עם שבהן דנים ביישוב מדינה. ודבר זה אף בשבת מותר: "ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: הולכין לטרטיאות ולקרקסאות לפקח על עסקי רבים בשבת".29

עניין אחר, שחכמים דנו בו, הוא חיקוי אופנת תספורתם ומלבושיהם ושמותיהם של יוונים ורומאים.

תספורת כיצד? "אלו דברים מדרכי האמורי: המספר קומי והעושה בלרית".30 וכן הובאו כבר למעלה דברי ר' יהודה בן בתירה: "ושלא תגדל ציצית ושלא תספר קמי".31 וכיוצא בזה:

הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו להקיף פאת ראשו? כך שנו חכמים: אלו דברים אסורים מפני דרכי האמורי: המספר קומי והעושה בלורית – מהו המספר קומי? זה המספר פאת ראשו ועושה תפישה קירצי'... אבל העושה בלורית אינו מגדלה אלא לשמה של עבודה זרה.32

קומי ((χόμη או, בסורית, תפישה קירציא,33 היא תספורת קצרה מאוד מצד המצח, המניחה מעין זנב סוס כלפי העורף, והוא המספר "קומי" הוא המגדל "ציצית".34 ולא נאסרה אופנה זו אלא מחמת השאיפה למניעת חיקוי והתבוללות, ואין בה משום חשש עבודה זרה: "מספר קומי הרי זה מדרכי האמורי; אבטולוס בן ראובן התירו לספר קומי, שהוא קרוב למלכות".35 וכיוצא בזה: "שלשה דברים התירו לבית רבי – שיהו רואין במראה, [93] ושיהו מספרין קומי, ושיהו מלמדין את בניהן יוונית – שהיו זקוקין למלכות".36 אולם, שלא כקומי, שאין בה חשש עבודה זרה, היא הבלורית, שכל עיקרה לשום עבודה זרה.

ואשר למלבושים, שנינו בברייתא:

שלא תאמר: הואיל והם יוצאים בטגא אף אני אצא בטגא; הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן; הואיל והם יוצאים בתולסין אף אני אצא בתולסין – 'ואעשה כן גם אני'.37

כאן נאסרו בפירוש הטוגה toga)38)הרומית, הארגמן (purpura) הרומי והתולסין,39 כדי למנוע חיקוי והתבוללות. אולם דומה, שלמעשה אכן היו יהודים, שלבשו בגדים כאלו: " 'כסותך' – פרט ליטגא ולתובלא ולתיבלטירים לתקרקים לבורסים לבורדסים, לפי שאינם מרובעים".40 מכאן, שאכן נמצאו יהודים, שלבשו טוגה ובגדים מובהקים [94] אחרים של יוונים ורומיים ובני עמים אחרים.41 למעשה השמות של רוב המלבושים – לא רק העליונים, אלא אף התחתונים – שרווחו בין היהודים בתקופת המשנה והתלמוד, הם ביוונית או ברומית.

השפעה רבה מאוד של הסביבה ההלניסטית-הרומית ניכרה בעולמם של חכמים בתחום השמות. אומנם נמצא חכם, שהעמיד למופת את בני ישראל במצרים, ששמרו על ייחודם:

רבי אלעזר הקפר אומר: וכי לא היה בידם של ישראל ארבע מצות שאין כל העולם כדאי בהם – שלא נחשדו על העריות, ולא על לשון הרע, ולא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם... ומנין שלא שנו שמם? כשם שמייחסן בירידתן, שנאמר: 'ראובן שמעון לוי ויהודה,, כך מייחסן בעליתן: 'ראובן שמעון לוי' ואו': 'ויתילדו על משפחותם לבית אבותם וגו' ' ואו': 'המלאך הגאל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי וגו' '...42

ומעין אותם הדברים, בשינוי נוסח:

[95]ר' חונא בש' בר קפרא: בשביל ארבעה דברים ניגאלו ישר' ממצרים – על ידי שלא שינו את שמן, ולא שינו את לשונם... על ידי שלא שינו את שמן, ראובן ושמעון מי נחתין ראובן ושמעון מי סלקין, לא היו קורין לראובן רופס, ליהודה לוליאנא, ליוסף ליסטס, לבנימין אלכסנדרא...43

הדרשן, חכם מסוף המאה השנייה וראשית השלישית, משבח את בני ישראל שלא שינו את שמם: ראובן לא שינה שמו לרופוס (Rufus), יהודה ללולינוס Iulianus) [?] או Lollianus [??]), יוסף ליוסטוס (lustus) ובנימן לאלכסנדרוס (Αλέξανδϱος).

מעניין, ששלושה מתוך ארבעה השמות הללו רומיים הם, ורק אחד, האחרון, הוא יווני.

אולם מאלפת ביותר העובדה, שרוב השמות הללו (וכמותם שמות יווניים ורומיים אחרים) רווחים היו בתקופת המשנה והתלמוד בקרב היהודים בארץ ואף בקרב חכמים.

השם אלכסנדרוס הופיע בקרב היהודים בארץ כבר בימי בית שני ונעשה נפוץ גם בבית החשמונאים, ולאחר הנישואין בין הורדוס ומרים – אף בבית הורדוס.44 כן מצויים היו גם קיצורו של השם – אלכסא (Αλέξας) 45(Αλέξας)– ואף צורת הנקבה – אלכסנדרה [96] (46Αλέξανδϱα) אין, איפוא, תימה, שגם בספרות חז"ל מצוי השם47 והוא אף קשור, מבחינת משמעותו, בשם בנימין.48

מעניינת פרשת השם לולינוס. רבים חשבו, שאין שם זה אלא צורה אחרת, אסימילטיווית, של השם: יולינוס (שבא מן השם: יוליוס; יוליה [nomen gentis] ).

יוליוס הופיע בקרב היהודים בארץ כבר בסוף ימי בית שני49 ואילו יולינוס, ואף צורת הנקבה, יוליני, כמובן, רק מאוחר הרבה יותר;50 ויש מי ששיער, שאכן יולינוס היה שם נוכרי מקביל לשם העברי יהודה.51 בכתובות מצוי Αουλιανός52 (לולינוס53). אבל יש גם Αολιανος,54 שאפשר מאוד, שהוא Lollianus,55 שנגזר מן השם הרומי Lollius [97] ושם המשפחה (Lollia). גם בספרות חז"ל, ואף בקרב חכמים, נמצא השם לולינוס.56 קשה57 להכריע מה מקור השם – lulianus, או Lollianus?58 אולם בין כך ובין כך מסתבר, שהיה זה שם נפוץ למדיי בקרב היהודים בארץ. לא ברור אם הקשר לולינוס-יהודה יסודו בדמיון פוניטי או בדמיון משמעות.59

השם יוסטוס (Iustus) אף הוא הופיע בקרב היהודים בארץ עוד בימי בית שני60 וכבר אז היה קשור בשם יוסף,61 ספק מפני שיוסף היה צדיק ספק מחמת הדמיון הפוניטי [98] lust – losef, היינו Yust – Yosei.62 השם מצוי הרבה הן בכתובות63 הן בספרות חז"ל, לרבות בקרב חכמים.64

השם רופוס (Rufus) מצוי בקרב היהודים בארץ פחות מקודמיו. שם זה, שפירושו ברומית אדום, אדמוני, מופיע אומנם בקרב היהודים בארץ בפעם הראשונה בסוף ימי בית שני, אלא שבאחד משני המקרים מדובר באדם, שאביו היה מחוצה לארץ.65 השם הנגזר ממנו, Rufinus, מופיע בכתובת קבורה מיפו.66 הקשר בינו לבין ראובן הוא, כנראה, פוניטי (-Ruf-= Ruv) בלבד.

מכל מקום אין הוא מצוי כשם יהודי בספרות חז"ל. הטעם להימנעותם של יהודי הארץ מלהשתמש בו נעוץ אולי בשנאתם לטיניוס רופוס, הלגטוס הרומי ביהודה ערב מלחמת בן כוסבה.

אולם כל שאר השמות שנזכרו, כמו גם שמות יווניים ורומיים רבים אחרים, ובתוכם אף שמות אליליים מובהקים, היו מצויים מאוד בקרב היהודים בארץ. מגמה זו נתחזקה ביותר דווקא בימי האמוראים, מה גם שאחרי שנת 212, עם הענקת האזרחות הרומית [99] לכל תושבי האימפריה (Constitutio Antoniniana), נזקקו גם היהודים בארץ לשמות מקובלים באימפריה.67 תמונה זו עולה הן מן הכתובות הן מן המקורות הספרותיים.68

מכל מקום אין ספק, שדברי המדרש על בני ישראל במצרים הם דרשה פרויקטיווית, שעניינה הטפת מוסר לבני זמנו של הדרשן, אולם כרגיל במקרים כאלו, הפער בין המציאות לבין ההטפה היה רב.

מעניין, שגם סופרים יווניים אליליים הוכיחו את היוונים על שנטלו לעצמם שמות רומיים.69 חיקוי אופנת לבוש, תספורת הראש או שמות הוא פעמים סימן ראשון למבשרי התבוללות. ועם זאת ברור, שיכול אדם להיקרא בשם עברי ולהיות מיוון, מחד גיסא; ולאידך גיסא יכול אדם להיקרא בשם יווני או רומי ולהיות רחוק מכל טמיעה והתבוללות ואף תלמיד חכמים.

ג

הכרת התרבות ההלניסטית, ובייחוד ידיעת הלשון היוונית, כשלעצמן, לא היו בגדר דבר פסול. לא כאן המקום לדון בעמדתם המורכבת של חז"ל כלפי לימודה של הלשון היוונית – נושא, שנדון הרבה במחקר.70

[100] נתגלו איגרות ומסמכים של יהודי הארץ, בלשון היוונית, מן המאה הראשונה וראשית המאה השנייה לספה"נ – הן במצדה71 הן במערות מדבר יהודה, שאליהן ברחו ובהן נסתתרו יהודים פליטי חרב לאחר דיכויו של מרד בן כוסבה.72 חלק לא מבוטל מן התעודות שנתגלו כתוב בלשון היוונית (רוב התעודות – בין האיגרות והמסמכים של המינהל הצבאי והאזרחי של בן כוסבה בין המסמכים המשפטיים הפרטיים – כתוב ארמית, ורק מיעוט – כרבע בלבד – כתוב עברית). לעומת זאת במטבעות הכוזביות – מטבעות המדינה העצמאית של שמעון בן כוסבה נשיא ישראל – יש רק עברית, ואף זו – כנראה, מטעמים של נוסטלגיה ומונומנטליות – בכתב העברי העתיק, ששימש אף במטבעות החשמונאים ובמטבעות המרד הגדול (מלחמת החורבן).

מצב דומה עולה גם מעדותן של הכתובות – בין אלו של בתי-הכנסיות בין אלו של בתי-הקברות. מתוך קרוב למאה ועשרים כתובות מתקופת המשנה והתלמוד, שנתגלו בבתי-כנסיות בארץ-ישראל, כרבע הן ביוונית. הרוב הגדול, כתשעים אחוז, מן הכתובות של בית-הקברות היהודי ביפו הן ביוונית בלבד, ויש להוסיף עליהן עוד כתובות דו-לשוניות – עבריות-יווניות. בבית-שערים נתגלו ונתפרסמו קרוב לשלוש מאות כתובות. למעלה מארבע חמישיות מתוכן הן ביוונית (מקצת מאלו הן דו-לשוניות).

השפעה הלניסטית רבה ניכרת גם באומנות של בתי-הכנסיות ובתי-הקברות היהודיים מתקופת המשנה והתלמוד, שנתגלו בארץ-ישראל. בבית-הקברות [101] בבית-שערים יש – בין על גבי הכתלים בין על גבי הסרקופגים – גילופים, תבליטים וציורים רבים, המשקפים את האומנות ההלניסטיות והשאובים מן הציוויליזציה האלילית, לרבות העולם המיתולוגי. יש כאן מחזות ציד, מלחמה וסגפנות, דמויות קונכיות, פרים, סוסים, נשרים ואריות, דמויות אדם – פרשים, אמזונות, המשגל של לדה והברבור (זוס) – ואפילו עיטורים פורנוגרפיים על גבי נרות, שנתגלו במערכות הקברים.73 כיוצא באלה נתגלו בבתי- הכנסיות, על-גבי רצפות (פסיפסים) וכתלים (גילופים וציורים), יצירת אומנויות מגוונות ביותר, וכן דמויותיהם של בעלי-חיים שונים ומשונים – נחשים, סוסים, אריות, פילים, דולפינים, נשרים, טווסים, ועוד מיני חיות ועופות, ואף דמויות מיתולוגיות (מדוסא וכיוצא בה) – וגם דמויות ופרצופות של בני-אדם (נשים המייצגות את ארבע עונות השנה), ובתוכם אף דמויות אלים וגרמי השמים (היליוס אל השמש במרכבתו), וכן י"ב מזלות השנה. בבית-הכנסת בחמת טיבריה מופיעים שלושה מזלות, המוצגים בדמויות גברים (דלי, מאזנים ותאומים), בעירום גמור (ואילו האשה היחידה שבדמויות המזלות – בתולה – לבושה, אבל כך גם האל היליוס שבמרכז הגלגל).74 נכון, שבבתי הקברות הללו נקברו גם יהודים, שעלו מחוצה לארץ בחייהם או שגופותים הובאו לארץ לקבורה לאחר מותם, אולם רבים מן הנקברים היו בני הארץ, ואף, תלמידי חכמים מובהקים ובני משפחותים. וגם בתי-הכנסיות הללו הוקמו בידי אנשים שונים (הפסיפס שבחמת טיבריה נעשה, בין השאר, בידי Σενε[ϱοϛ] ϑϱεπτός τὥν λαμπϱοτἁτων πατϱιαϱχὥν (סֶוֶ[רוס] חניך הנשיאים המהוללים).75

אכן, במאה הרביעית הגיעה ידיעת היוונית והשפעת התרבות ההלניסטית בבית-הנשיא בטיבריה לשיא76. אולם אין לתלות את כל ההשפעות האומנותיות שתארנו רק בחוגים של יהודים מעולי חוצה לארץ או מבני ביתם וחצרם של הנשיאים.

חכמים גופם התירו לצייר ולגלף: "סיומוי דר' יוחנן שרון ציירין על כותלייה ולא מחי בידון; ביומוי דר' אבון שרון ציירין על פסיפסס ולא מחי בידון".77 והכתוב מן התורה "לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא-תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה..."78 תורגם בתרגום ארץ-ישראל א' (המיוחס ליונתן):

[102] לא תעבדון לכון טעוון וצילמין וקמתא מטול סגדותא לא תקימון לכון ואבן מצייר לא תתנון בארעכון למגחן עלה ברם סטיו חקיק בציורין ודיוקנין תשוון בארעית מקדשיכון ולא למסגוד לה.79

בתקופה שבה שוב לא היה, לדעת רוב העולם האלילי המשכיל, שום ממש בעבודה זרה, למדו היהודים בארץ, רובם ככולם, ובתוכם אף חוגי חכמים מובהקים, להבחין היטב בין המקור והמשמעות האליליים של האומנות, ששוב לא נודעה להם כל חשיבות אפילו בקרב רוב הנוכרים, לבין ערכה של האומנות כאופנה אסתטית מקובלת ברחבי העולם התרבותי כולו. אין ספק, שהיו קיימים הבדלים מסוימים בהקף ההשפעה ההלניסטית בין אזורים ומקומות שונים, בין תקופות שונות ובין חוגים ושכבות חברתיות שונות (המגיה, דרך משל, השפיעה בעיקר בשכבות עממיות), אולם אין להגזים בהבדלים אלו.80

הערות שוליים:

  1. לדברים אלו השווה מה שכתבתי במאמרי: "ההלניסמוס והיהודים בארץ-ישראל", אשכולות, סדרה חדשה, 3-2 (10-9) [תשל"ז-תשל"ח], עמ' 27-23 (ושם ציינתי לספרות קודמת). 
  2.  על ידיעת היוונית של ישו ותלמידיו הראשונים ותלמידי תלמידיו בארץ עיין: H. Ott, "Um die Muttersprache Jesu", Novum Testamentum, IX (1967), pp. 1-25; K.N. Sevenster, Do you Know Greek? How much Greek could the first Jewish Christians have known? [Supplements to Novum Testamentum, XIX], Leiden 1968
  3.  "ספרי המירס" (משנה, ידים, ד, ו – בכי"י פרמה ופרמה ב'; בכי"י קמברידג' [לו] ומינכן ובדפוס ראשון: "המירם"); "ספרי הומירס" (ירושלמי, סנהדרין, י א [כח, ע"א] – בקטע גניזה – עיין ל' גינצבורג, שרידי הירושלמי מן הגניזה, נויארק תרס"ט, עמ' 262); "ספרי מירוס" (בבלי, חולין, ס, ע"ב (מאמרו של רבי שמעון בן לקיש) – בכי"י רומי א' ורומי ב', וכן בפרושי ראשונים – עיין רנ"ן רבינוביץ-ח' אהרנטרוי, דקדוקי סופרים לחולין, על אתר, פ ע"ב, אות ד); "סיפרי המירוס" (פירוש הגאונים לסדר טהרות, מהדורת אפשטיין, ירושלים-תל-אביב תשמ"ב, עמ' 136); "ספרי המוריס" (תוספתא, ידים, ב, ט – בכ"י וינה; ועיין ש' ליברמן, תוספת ראשונים, ד, ירושלים תרצ"ט, עמ' 159); וראה גם מדרש תהלים א, ח – בכי"י ובדפוס ראשון (מהדורת בובר, עמ' 9). ועיין ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ-ישראל (תרגם מאנגלית א"א הלוי), ירושלים תשכ"ג, עמ' 235-229. ומכל המקורות הללו לא מוכח כלל, שחז"ל גופם, כולם, או אפילו מקצתם, קראו בשירי הומירוס.
  4. בזאת שונה דעתי מדעתם של כמה חוקרים בני דורנו – ועיין בנספח א בסוף המאמר.
  5.  יוסטוס מטיבריה לא היה חסר חינוך יווני (ούδ’ ἄπειϱς ἦν παιδείας τἥς παϱ᾽ ῞Ελλησιν"") [יוסף בן מתתיהו, חיים, 40]), אולם לא-ברור כלל מתי קיבל חינוך זה – האם בילדותו ובנעוריו, או, שמא, במיטב שנותיו, ספריו (או ספרו) נתחברו רק לאחר שאגריפס השני מינהו מזכירו הפרטי ( τἁξιν ἐπιστολὥν[הנ"ל, שם, 356]) – ומסתבר, שבשרותו של אגריפס – בשהותו בעיר בירתו, שעל גבולה הצפוני של הארץ (עיר, שתושביה היו רובם נוכרים), ואולי גם שעה שנלווה אליו לנסיעותיו חוצה לארץ – הרחיב יוסטוס והעמיק את השכלתו היוונית (את טענת יוסף בן מתתיהו, שם, 360-359, שיוסטוס חיבר את ספרו עשרים שנה קודם שהוציאו לאור, היינו שנים מעטות אחרי החורבן, אין לקבל כפשוטה: אפשר, שיש כאן השמצה סתם, ואפשר, שלכל היותר מדבר יוסף על רשימות-הכנה וטיוטות חלקיות. עיין עתה: י' דן, "יוסף בן מתתיהו ויוסטוס מטבריה", יוסף בן מתתיהו, היסטוריון של ארץ-ישראל בתקופה ההלניסטית והרומית [ערך א' רפפורט], ירושלים תשמ"ג, עמ' 57 ואילך; ובהערות ציין ספרות קודמת), מכל מקום אין ספק, שספריו (או ספרו) של יוסטוס נתחברו בעיקר בשביל קוראים שאינם מבני ברית.
  6.  תרגום התורה ליוונית נעשה באלכסנדריה בראשית המאה השלישית לפסה"נ בידי יהודים ילידי הארץ, שהיגרו לאלכסנדריה, ספק מרצון ספק מאונס, בימי תלמי הראשון, בסוף המאה הרביעית לפסה"נ (על הגירה מרצון ראה הקטיאוס מאבדירה, על היהודים, מובא על-ידי יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, א, 189-186, 194 M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, I, Jerusalem 1974, p. 35]; קדמוניות, יב, 9; על הגירה מאונס ראה איגרת אריסטיאס, 4, 27-12; קדמוניות, יב, 8-7 [על האפשרות של הגירה עוד בימי אלכסנדרוס ראה נגד אפיון, ב, 35; מלחמת, ב, 487; קדמוניות, יא, 339]; ועל כל הפרשה עיין לאחרונה א' רפפורט, "היהודים במצרים", ההיסטוריה של עם ישראל [טז (יז):] הפזורה היהודית בעולם ההלניסטי-רומי [בעריכת מ' שטרן], ירושלים-[תל-אביב?] תשמ"ג, עמ' 25 ואילך). יהודים אלו, שביניהם היו אף מלומדים (ראה מה שנאמר על אחד מהם, חזקיה, הכוהן הראשי: ἁϱχιεϱεὺς τὥν Ιονδαίων… χαἰ τἠν ϕυχἠν οὐχ ἀνὁητος' " ζεχίαςΕ'"[נגד אפיון, ב, 187]; ועיין שטרן, בספרו הנ"ל, א, עמ' 41-40; א' רפפורט, "מטבעות יהודה מהתקופה הפרסית וההלניסטית", פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני, ספר זיכרון לא' שליט, ירושלים תשמ"א, עמ' 19-18), ידעו, כמובן, היטב עברית ובאלכסנדריה קנו להם גם שליטה טובה בלשון היוונית. אולם את עולם המחשבה היוונית לא הכירו (עיין י' גוטמן, הספרות היהודית ההלניסטית, [א,] ירושלים תשי"ח, עמ' 131-129). על מתרגמי הנביאים והכתובים ליוונית לא ידוע הרבה. נכדו של בן סירא ירד בשנת 132 מן הארץ למצרים ובה תרגם ליוונית את ספרו של זקנו, קודם לשנת 116 לפסה"נ (ראה הקדמתו של הנכד לתרגומו). ייתכן, איפוא, שאת שליטתו ביוונית קנה לו רק במצרים. ואילו ליסימכוס בן פטולמיוס מבני ירושלים ("τὥν ἐν ᾽Ιεϱουσαλημ) [אחרית דבר לתרגום "השבעים" לאסתר, י, ג], שתרגם ליוונית את אסתר (התרגום הובא למצרים בידי הכוהנים דוסיתאוס ופטולמיוס בנו בשנת 114 לפסה"נ), היה, כנראה, בן חוצה לארץ, שעלה לירושלים ובה תרגם את המגילה, אולם את לשונו היוונית הביא עימו מארץ מוצאו (עיין J.A.F. Gregg, apud Charles, Apocrypha and Pseudepigraph, I, Oxfora 1913, pp. 668-669, 683). התרגומים ליוונית, שנתגלו במערות קומראן, כגון תרגום שמות ותרגום איגרת ירמיהו ממערת קמראן 7 (עיין: M. Baillet, J.T. Milik et R. de Vaux, Discoveries in the Judaean Desert of Jordan, III: Les 'Petites Grottes' de Qumran, Oxford 1962, Textes, 7Q1 1-2 [pp. (142-143], 7Q2 [p. 143], דומה, שהיו מיועדים ליהודים, שבאו מחוצה לארץ, וכאלו יכלו אף להצטרף אל הכת. אף תרגום תרי-עשר ליוונית, שנתגלה ב"מערת האימה" בנחל חבר (עיין D. Barthelemy, "Redecouverte d'un chainon manquant de lwhistoire de la Septante', Revue biblique, LX [1953], pp. 18-29; idem, "Les devanciers d'Aquila", Supplements to Vetus Testamentum, X [1963], pp. 3-30; ב' ליפשיץ, "קטעי קלף ופאפירוס ממערת-האימה", ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, כו [תשכ"ב], עמ' 189-183), מיועד היה, כנראה, לעולים מחוצה לארץ. ומכל מקום מאלפת העובדה, שבין בממצאים של כת קמראן בין באלו שנתגלו במדבר יהודה המרכזי והדרומי, מועטים ביותר תרגומים יוונים למקרא או לחיבורים יהודיים אחרים מימי בית שני ואין שרידים של ספרים יהודיים שנתחברו במקורם ביוונית. עקילס, שתרגם את המקרא ליוונית בראשית המאה השנייה לספה"נ, היה גר.
  7.  השווה מה שכתבתי במאמרי הנ"ל (בהערה 1), עמ' 23 (ושם ציינתי לספרות).
  8.  השווה מאמרי הנ"ל (בהערה 1), עמ' 24 ואילך (ושם ציינתי לספרות). מקבילות מן העולם הקלסי למוטיווים שונים באגדת חז"ל צוינו במחקרים שונים. עיין בייחוד: A. Aptowitzer, Kain und Abel in der Agada, Wien 1922; L. Ginzberg, Legends of the Jews, V-VI, Philadelphia 1955; ולאחרונה: א"א הלוי, בסדרת ספריו: שערי האגדה, תל-אביב תשכ"ד; עולמה של האגדה, תל-אביב תשל"ב; פרשיות באגדה, תל-אביב חיפה תשל"ג; האגדה ההיסטורית-ביוגרפית לאור מקורות יווניים ולאטיניים, תל-אביב תשל"ה: אגדות האמוראים, תל-אביב תשל"ז; ערכי האגדה וההלכה לאור מקורות יווניים ולאטיניים, א-ד, תל-אביב תשל"ט-תשמ"ב. בחיבוריו הללו של הלוי יש אוסף עצום של מקבילות כאלו, אלא שיש להיזהר בשימוש בהן, הואיל והוא הפריז הרבה על המידה. לא כל מוטיו דומה בשתי אגדות, הבאות משתי תרבויות, מעיד על השפעה.
  9.  אוריגנס, נגד קלסוס, ב, 34: "οὐ πἁνυ μἐν οὐν ᾽Ιουδαἵοι τἁ ᾽Ελλήνων φιλολογοὕσιν".
  10. כ"י אוכספורד 2340, שההדיר ש' בובר, מדרש אגדת בראשית, קראקא תרס"ג, מבוא, עמ' XXXIX.
  11. והשווה גינצבורג, בספרו הנ"ל (בהערה 7), ה, עמ' 154.
  12.  על פרומתאוס ועונשו ראה הסיודוס, תאוגוניה, 525-521, 616-614; אפלטון, פרוטאגוראס, 322; והשווה אייסכילוס, פרומתאוס הכבול. את הרעיון היסודי בדבר ההשוואה בין עונשם של עוזא ועזאל לבין עונשו של פרומתאוס שמעתי בשעתו, בהרצאה, מפי מורי ר"ח אלבק ז"ל.
  13.  עיין ליברמן, בספרו יוונית וכו', הנ"ל (בהערה 3); ומה שכתבתי במאמרי הנ"ל (בהערה 1), עמ' 25.
  14.  תוספתא, ברכות, ו (ז), יח (מהדורת ליברמן, עמ' 38); ירושלמי, ברכות, ט (יג, ע"ב) [ושם הלשון: "שלשה דברים צריך אדם לומר בכל יום"]; בבלי, מנחות, מג, ע"ב; ובפרקי רבינו הקדוש, פרק הארבעה, יג (א' גרינהוט, ספר הליקוטים, ג, עמ' סו); "ד"ד חייב אדם לומר בכל יום: שלא עשאני גוי, שלא עשאני עבד, שלא עשאני אשה, שלא עשני בור... שלא עבד שהעבדים נחשבים כבהמה...".
  15.  דיוגנס לארטיוס, חייהם ודיעותיהם של פילוסופים מפורסמים, א, 33 (בשם הרמיפוס, בספרו "חיים").=
  16. פלוטרכוס, מריוס, מו, 1, מספר, שסמוך למותו ברך אפלטון את הדיימוניון ואת הטיכי שלו: "ὅτι πϱὥτον ἄνϑϱωπος, εἶτα "Ελλην͵ οὐ βἁϱβαϱος οὐδἐ ἄλoγoν τἥ φὑσει ϑηϱίον γἑνοιτο…"; וכיוצא בו – ובפרוש יתר – מוסר לקטנטייוס: "Non dissimile Platonis illud est, quod aiebat, se gratias agere naturae: primum, quod homo natus esset potius, quam mutum animal; deinde, quod mas potius, quam foemina; quod Graecus, quam Barbarus; postremo, quod Atheniensis, et quod temporibus Socratis" (Lactantius, Divinarum Institutionum, Liber III: De falsa sapientia Philosophorum, Caput IX J.P. Migne, Patrologia Latina, VI, Paris 1844, pp. 412-213]). השווה גם האיגרת אל הגלטיים, ג, 28: "oὺϰ ἔνι Ἰoνδαῑος oὺδἐ Ἓλλην, oὺϰ ἔνι δoὒὕλος oὺδἐ ἐλεὑϑεϱος, οὺϰ ἔνι ἄϱσεν ϰαἰϑἥδυ". מכאן לא נראה, שפאולוס הכיר כבר ברכה זו בתפילה היהודית, אלא, כמי שקיבל חינוך יווני טוב (באסיה הקטנה), הכיר אותה כחלק ממורשת העולם ההלניסטי, והלא היא נמצאה אף בפרס. עיין: A. Schopenhauer, Sammtliche Werke (herausgegeben von J. Frauenstadt, II: Die Wels als Wille and Vorstellung, I, Leipzig 19222 , p. 578; M. Joel, Blicke in die Religionsgeschichte, I. Breslau 1880, pp. 119-120; D. Kaufmann, "Alter der drei Benedictionen von Israel, von Israel, vom Freien und vom Mann", MGWJ, XXXVII (1893), pp. 14-18; I, Levy, La legende de Pythagore de Grece en Palestine, Paris 1927, pp. 261-263; ש' ליברמן, תוספתא כפשוטא, א, נויארק תשט"ו, עמ' 121-119, ושם ציין לספרות קודמת נוספת. וראה עוד: אפלטון, טימייאוס, c-b42; ולעניין זכרים ונקבות השווה בבלי, פסחים, סה, ע"א. לעומת זאת לא נראית לי דעת לוי, שם, שיש קשר בין ענייננו לבין איגרת אריסטיאס, 141-140, ולבין האוונגליון של לוקס, יח, 11.
  17.  בבלי, שבת, לג, ע"ב.
  18.  וכדעת החוקרים, שציין ליברמן בספרו הנ"ל (בהערה 16), עמ' 120, ושלא כדעת עצמו, שם.
  19. החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, כה (מהדורת מרגליות, ירושלים תרצ"ח, עמ' 83) [= אוצר חילוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובין בני בבל, מהדורת לוין, ירושלים תש"ב, עמ' 52]; ועיין מרגליות, שם, עמ' 139, הערה 4; לוין, שם, שם, הערה ב.
  20.  עיין מאמרי: "השפעות הלניסטיות בעיר היהודית בארץ ישראל במאות הרביעית והשישית לספירת הנוצרים", קתדרה, 8 (תשל"ח), עמ' 94-92, שם מניתי גם השפעות הלניסטיות ורומיות אחרות מן התקופה הביזנטית.
  21. ספרא, אחרי מות, פרשה ט, ח – על פי כ"י רומי אססמאני 66, מהדורת פינקלשטיין, ניו יורק תשי"ז, עמ' שע.
  22. על הרקע לנימה המופרזת של הדברים, ובייחוד על המציאות של נישואי איש לאיש, עיין מה שכתבתי במאמרי: "תגובתם של חכמים לשנאת-ישראל בעולם ההלניסטי-הרומי", שנאת ישראל לדורותיה (ערך ש' אלמוג), ירושלים תש"ם, עמ' 47-45.
  23. ספרא, אחרי מות, פרק יג, ט-יא (מגילתא דעריות) – ע"פ כ"י אססמאני 66, מהדורת פינקלשטיין, עמ' שעב-שעג (והשווה מה שכתב א"א אורבך, חז"ל, פרקי אמונות ודעות, ירושלים תשכ"ט, עמ' 332-331, והערה 30 שם).
  24. ספרא, אחרי מות, פרק יג, ט (מגילתא דעריות) [כנ"ל, בהערה הקודמת].
  25. תוספתא, עבודה זרה, ב, ה-ז (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 462): "כרקומין" צ"ל: "כרקוסין": "ציירו" צ"ל: "צייח", היינו "צווח" (השווה ג' אלון, במאמרו הנזכר להלן [בהערה 28], תרביץ, עמ' 280 [מחקרים, עמ' 117], הערה 12)]; והשווה המקבילות: ירושלמי, עבודה זרה, א, ז (מ, ע"א): "הרואה את הנחשים ואת החברים מוקיון מופיון מוליון מילרין מילריה סגילרין סגילריה וכו'"; בבלי, עבודה זרה, יח, ע"ב – על-פי כ"י בית המדרש לרבנים בניו-יורק, מהדורת ש' אברמסון, ניו יורק תשי"ז, עמ' 33-32: "ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה את הנחשים ואת החברים בוקיון ומוקיון מוליון ולוליון בלדין וסנדולרין וסגלייגן (כך בכ"י ניו יורק; בכ"י מינכן: "כגון בוקין ומוקיון ומוליון ולוליון סגלוין סגלריין בלרין ובלריון מלרין ומלריון סלגלוריון"; ועיין רנ"ן רבינוביץ, דקדוקי סופרי לע"ז, על אתר, עמ' 45) וכו' "; ובבבלי שם, להלן (ע"פ כ"י ניו יורק, שם): "דרש ר' שמעון בן עזאי: מא' דכת': 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד' – שלא הלך לטרטיאות ולקרקסיאות; 'ובדרך חטאים לא עמד' – שלא עמד בקנוגיון: 'ובמושב לצים לא ישב' – שלא ישב בתחבולות וכו'" (והשווה גירסות כ"י מינכן והדפוס הראשון; ועיין דקדוקי סופרים, שם, עמ' 47-46). וראה גם ילקוט שמעוני, תהלים, ר' תרי"ג. לפירושן של המילים הזרות עין קאהוט, ערוך השלם, ב. עמ' 159-158, ערך בקיון: S. Krauss, Griechische und lateinische Lehnworter im Talmud, Midrasch und Targum, I. Berlin 1898, pp. 317-322 ; ועיין גם ש' קרויס, פרס ורומי בתלמוד ובמדרשים, ירושלים תש"ח, ע'מ 220-219, 285-284.
  26.  אבות דרבי נתן, נוסח א, כא (מהדורת שכטר, עמ' 74).
  27. רות רבה, ב, כב (דברי נעמי לרות, שעה שהיתה "סודרת לה הלכות גרים")
    .27*.ירושלמי, ברכות, ד (ז, ע"ד); השווה גם שם, שם, ט, ג (יג, ע"ג).
  28.  על השעשועים ומקומם המרכזי באימפריה הרומית עיין: L. Friedlander, Darstellungen aus der Sittengeschichte Roms (ed. Eissowa), II, Leipzig 192210, pp. 1-162; IV, Leipzig 19219-10, pp. 205-275; J. Carcopino, La vie quotidienne a Rome a l'apogee de l'empire, Paris 19472, pp. 235-286; S. Dill, Roman Society from Nero to Marcus Aurelius, New York 1957, pp. 85-86 ; מקומם המרכזי של השעשועים הללו באימפריה הרומית היה ידוע אף לחכמים; ראה, דרך משל, תוספתא, אהילות, יח, טז (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 617). ועל הפונקציה הפוליטית-סוציאלית שלהם ראה בראשית רבה, פ, א (מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 951). ולביקורת על התיאטראות ראה אבות דרבי נתן, נוסח א, כח (מהדורת שכטר, עמ' 85); וראה גם: פסיקתא דרב כהנא, כח (ביום השמיני עצרת), א (מהדורת מנדלבוים, עמ' 423-422). על יחסה של ההלכה עיין גם: ג' אלון, "מהילכות ראשונים", תרביץ, ט (תרצ"ח), עמ' 283-278 (= אלון, מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, א, תל-אביב תשי"ז, עמ' 120-115) ומה שכתב לאחרונה ד' שוורץ, אגריפס הראשון, ירושלים תשמ"ז, עמ' 138 ואילך, ודבריו נראים סבירים.
    28*.עיין טרטוליינוס spectaculis De. שם, III, הוא קובע את איסור ההליכה לקרקסאות, תיאטראות, אצטדיונים ואמפיתיאטראות: "non ibis in circum, non in theatrum, agonem, munus non spectabis" – והוא מסתמך על דברי תהלים א, א ואילך בדבר איסור "מושב לצים", שהוא דורשו לעניין איסור בתי השעשועים ("a spectaculorum interdictione"). הטעם העיקרי לאיסור בתי שעשועים הוא משום עבודה זרה (שם, IV). משחקי הקרקס נגועים מיסודם הן במידות רעות ("ab impudentia a violentia ab odio") הן בתועבות ע"ז )שם, (IV, שמבחינתה אין הבדל בין משחקים לכבוד האלים או לזכר המתים, שכן גם המתים נחשבים אלים (שם, VI). כל משחק פותח בתהלוכה אלילית ("pompa") ובקורבנות המועלים גם במהלכו ובסופו (שם, VII). הקרקס מוקדש לאל Sol, שהיכלו באמצע הקרקס וצלמו מעליו (שם, VIII). טרטוליינוס אף מתנגד להליכה לקרקס לשם צורך אחר ( CVשם, IX). כיוצא בקרקסאות אף התיאטראות יש בהם עבודה זרה ומקדשים. התיאטרון הוא מיסודו היכל ונוס ומקדש לבככוס. יש בו סכנה למידות ולמוסר מחמת הפריצות ("lascivia"), השכרות והתאווה ("ebrietas et libido") [שם, X]. אף האיצטדיון דינו כקרקס וכתיאטרון – יש בו עבודה זרה ופולחן אלים ומתים (שם, XI). גרוע ביותר הוא munus – זבח מתים אכזרי של קורבנות אדם, גם בצורת מלחמות אדם באדם ואדם בחיות. באמפיתיאטרון, מקדש השדים, יש, איפוא, משום זוועת עבודה זרה ושפיכות דמים גם יחד (שם, XII); וראוי, למי שנמנע מהכנסת תועבה לפיו ולבטנו – לשמור אף על טוהרת עיניו ואוזניו (שם, XIII). רוח voluptas של השעשועים יש בה משום חילול רוח הקודשspiritus") ("concussio [שם, XV-XIV]. דבר מוליד דבר ומתוך voluptas באים לידי stadium, ומכאן לכלל aemulatio, ומזה לידי, "furor et bilis et ira et dolor et cetera ex his, quae cum his non competent disciplinae" (שם, XV); כללו של דבר – השעשועים משחיתים; הם ריקנות ("vanitas") וביטול זמן ("ubi nihil consequitur") [שם]. הקרקס הוא מקום טרוף ("furor"). ההמון, שבה שמה: "iam tumultuosum, iam caecum, iam de sponsionibus concitatum", אחוז דיבוק: "Unius dementiae una vox est. Cognosce demrntiam de vanitate" (שם, XVI). הקרקס הוא משכן האכזריות והתיאטרון – מעון הפריצות ("impudicitia") והזוהמה ("spurcitia"). משחקי המימוס והפנטומימוס, הצגות הזונות, הטרגדיות והקומדיות מטשטשים את הצניעות שבין זכר לנקבה: "scelerum et libidinum auctrices cruentae et lascivae, impiae et prodigae" (שם, XVII). באיצטדיון מכים באגרוף רשע ומשחיתים את צלם האנוש, שהוא צלם אלוהים: התחרויות הן הבל ובטלת יוון ("Graeciae otium") וההתגוששות וההתאבקות – מעשי השטן (שם, XVIII). גרוע מכולם האמפיתיאטרון – מקום הרצח: "saevitiae, impietas, feritas" (שם, XIX). אף מי שזהיר בצניעותו כשהוא נזקק לצרכיו מתפשט ערום בקרקס; ואף מי ששומר על בתו הבתולה לבל תשמענה אוזניה ניבול פה נוטלה לתיאטרון לשמוע דברי פריצות; ואף המטיל שלום בין אנשי ריב ברחוב הולך לאמפיתיאטרון ליטול חלק ברצח (שם, XIX). וכל ההולך למקומות אלו "מתחשב" הוא: "prius cogitate nisi videri et videre" (שם, XXV).
  29. בבלי, שבת, קנ, ע"א = כתובות, ה,ע"א (המובאה כאן על-פי כי"י וגירסאות הראשונים).
  30. תוספתא, שבת, ו (ז), א (מהד' ליברמן, עמ' 22).
  31. עיין למעלה, הערה 24.
  32. דברים רבה, ב, יח (והגירסה "תפיסה קירצי" היא על-פי דפוס ראשון) [עיין ש' ליברמן, תוספתא כפשוטה, ג (מועד), נויארק תשכ"ב, עמ' 81-80].
  33. עיין דברי ע' לעף אצל קראוס, במילונו הנ"ל (בהע' 25), ב, עמ' 522, ע' *קורצי: ש' קרויס, קדמוניות התלמוד, ב/ב, תל-אביב תש"ה, עמ' 288, הערה 1; ליברמן, בחיבורו הנ"ל (בהערה הקודמת), שם.
  34. וכפרושו של ליברמן, שם,שם. והשווה ספרא, כ"י אססמאני, כנ"ל (הערה 24), שם, בשולי הגיליון: "מגדל צי' – לא יפרוק שערה".
  35. בבלי, סוטה, מט, ע"ב – בבא קמא, פג, ע"א: והשווה בבלי, קידושין, עו, ע"ב, ושם נסמן.
  36. ירושלמי, שבת, ו, א (ז, ע"ד) = עבודה זרה, ב, ב(מא-ע"א); והשווה גם תוספתא, עבודה זרה, ג, ה.
  37. ספרי לדברים, פא (מהדורת פינקלשטיין, עמ' 147).
  38. הגירסה והזיהוי שהעדיף קראוס, במילונו הנ"ל (בהע' 25), ב, עמ' 5, ע' אבטיגא, נדחתה, בהשלמות לערך הנ"ל, שם, עמ' 595, על-ידי ע' לעף ודברי קרויס, בספרו הנ"ל (בהע' 33), ב/ב, עמ' 210, הערה 1, אינם משכנעים: ועיין גם: L. Low, Gesammelte Schriften, IV, Szegedin 1898, pp. 229-230
  39. מובנה המדויק של תיבת "תולסין" אינו נהיר כל צורכו וכבר נתקשה בה א' ברייל, בספרו, הנזכר להלן (בהערה הבאה), עמ' 53-52. קראוס, במילונו הנ"ל (בהע' 25), ב, עמ' 584, ע' תולסין, פרשה מלשון ϑἁλασσαι , שהיא קיצור של ϑἁλασσἱα ποϱφύϱα, כלומר ארגמן ימי ("Meerpurpur"). אולם י' לוי J. Levy, Worterbuch uber die Talmudim und תולס Midraschim, IV, p. 648a, s. v.) פרשה מלשון ϑῦλαξ (או:ϑὑλαχος; ϑυλἁς ), מין "מכנסיים רחבים", על-פי האופנה הפרסית.
  40. ספרי לדברים, רלד (מהד' פינקלשטיין, עמ' 267-266) [הגירסה "ליטגא" היא על-פי כ"י רומי אססמאני 32 וכ"י מדרש חכמים; ופינקלשטיין הגיה בפנים "לטגא"]. ברייתא דומה, בספרי זוטא, טו, לח, צוטטה למקוטעין בערכים שונים בערוך (ראה ספרי זוטא, מהדורת תרחיץ, עמ' 289, בהערה לשורה 6): "טגיות אינן חייבין בציצית" (בערוך, כ"י ברסלאו, הגירסה קצת שונה [קרויס, תוספות הערוך השלם, וינה תרצ"ז, עמ' 199, ע' טג]); "אין הרונקין חייבין בציצית"; "הברסין והברדסין"(?); "פרט לפרפוסין" (בערוך, כ"י הלברשטם ודפוס ראשון: "לפרסין"; כ"י קוהוט: "לפיסין" [קאהוט, ערוך השלם, ז, עמ' 79, והערה 5 שם, ע' קטה] ולקיטיות"; "קטיפות אינן חייבין בציצית"; וכיוצא בזו, מסכת ציצית, א, ב (שבע מסכתות קטנות, מהדורת היגער, עמ' נ): "והטריגון והפילגס ופובלטרין וארקביקוה ואנטנה הרי אלו פטורין" (ועיין שם בחילופי גירסאות; והשווה: י' הכהן מיללער, "נוסחאות במס' קטנות", המגיד, יט [תרל"ה/ו (1875)], עמ' 15). המילים הלועזיות נשתבשו, רובן ככולן, מאוד וקשה לזהותן. "תובלא" היא, אולי, τἡβεννα (מעיל יווני, או מעין טוגה) [קרויס, בספרו הנ"ל (בהע' 33), ב/ב, עמ' 202]. "תיבלטיריס", שהיא אחת עם "פובלטרין", אינה, כנראה, אלא =φιβουλατὡϱιον fib(u)latorium, בגד, או מעיל, בעל קרסים (עיין A. Brull, Trachten de im nachbiblischen Alterthume, I, Frankfurt am Main 1873, pp. 44-45; קראוס, במילונו הנ"ל (בהע' 25),ב, עמ' 424, ע' פוכלתרין; שם, עמ' 587-586, ע' תיבלטרין; הנ"ל, בספרו הנ"ל, ב/ב, עמ' 303). "תקרקום", שספק גדול אם הם זהים ל"רונקין" ול"ארקביקוה", אפשר שהיא Nervica – בגד, הקרוי על שם Nervii, תושבי בלגיקה (עיין S. Krauss, "Les antiquites gauloises dans le Talmud", Revue des etudes, XXV [1892], pp. 23-24; הנ"ל, בספרו הנ"ל, ב/ב, שם; אולם השווה, כנגד זאת, בריל, בספרו הנ"ל, עמ' 53). על "בורסין" ו"בורדסין" – והאם אף שמם של מלבושים הללו נגזר משם עם או ארץ – עיין בריל, בספרו הנ"ל, עמ' 39-37; קראוס, במילונו הנ"ל, ב, עמ' 145-144, ע' *בורדס II: שם, עמ' 146, ע' *בורס; ובספרו הנ"ל, ב/ב, עמ' 202, 213-212; ושם ציין לספרות קודמת. ועל "פרסין" (או "פרפוסין") ו"לקיטיות" עיין קראוס, במילונו הנ"ל, ב, עמ' 435, ע' *פורפא; שם, עמ' 529-528, ע' קיטא; ובספרו הנ"ל, ב/ב, עמ' 202, ל"טריגון" עיין בריל, בספרו הנ"ל, עמ' 49-48; ול"פילגס", עיין הנ"ל, שם, עמ' 48-46; קראוס, במילונו הנ"ל, ב, עמ' 461-460, ע' פלניס II, ובספרו הנ"ל, ב/ב, עמ' 209-208. כל המקורות הללו נדונו בצורה שיטתית אצל בריל, שם, 53-43, בבקיאות ו7בחריפות רבה, אלא שלא תמיד היו לפניו גירסאות נכונות. – ולעניין טוגה וציצית השווה עוד ש' ליברמן, מדרשי תימן, ירושלים תרנ"ן, עמ' 40.
  41. על האופנות השונות במלבושיהם של היהודים בני התקופה עיין א' בריל, בספרו הנ"ל (בהערה הקודמת); והשווה: A. Rosenzweig, Kleidung und Schmuck im biblischen und talmudischen Schrifttum, Berlin 1905; S. Schemel, Die Kleidung der Juden im Zeitalter der Mischnah, Rostock 1914; קרויס, בספרו הנ"ל (בהע' 33), ב/ב, בייחוד מעמ' 170 ואילך.
  42. מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא, ה (מהדורת הורוויץ-רבין, עמ' 15-14) [והגירסה: "רבי אלעזר הקפר אומר" היא על-פי כ"י מינכן].
  43. ויקרא רבה, לב, ה (מהדורת מרגליות, עמ' תשמז-תשמח) = שיר השירים רבה, ד, יב; וראה גם: פסיקתא דרב כהנא, יא (ויהי בשלח), ו (מהד' מנדלביים, עמ' 182); תנחומא, מהדורת בובר, בלק, כה (עמ' 146) = תנחומא הנדפס, בלק, טז = במדבר רבה, כ, כב; שם, יג, כ; מדרש תהלים, קיד, ד (מהדורת בובר, עמ' 472); שמות רבה, א, כח (מהדורת שנאן, עמ' 87-86); מדרש הלל (א' ילינק, בית המדרש, ה, עמ' 94); "מדרש חדש על התורה", שמות ז, ח-ט J. Mann. The Bible as Read and Preached in the Old Synagogue, I, Cincinnati 1940, החלק העברי, עמ' ריא); והשווה עוד פרקי דרבי אליעזר, סוף פרק מ"ח (על-פי הגהת הרד"ל, על אתר, אות ק"ז; ובתרגום האנגלי, מהדורת פרידלנדר, עמ' 387); והשווה גם פיוטי יניי, מהדורת זולאי, קיא, שורה ל"ט, עמ' רסג [= מהדורת רבינוביץ, ב, עמ' 255]; ומה שכתב ש' ליברמן, "חזנות יניי", סיני, ד [תרצ"ט], עמ' רכז-רכח.
  44. אלכסנדרוס אבי אפולוניוס, אחד משליחיו של יוחנן הורקנוס לסנט הרומי (יוסף, קדמוניות, יג, 260; יד, 248); אלכסנדרוס בן יסון ואלכסנדרוס בן דורותאוס, שליחיו של יוחנן הורקנוס לסנט הרומי (הנ"ל, שם, 146 [זמנה של התעודה נקבע לשנת 134 – עיין מ' שטרן, התעודות למרד החשמונאים, תל-אביב תשכ"ה, ע'מ 148-146]); הכוהן הגדול והמלך אלכסנדרוס יניי (יונתן); אלכסנדרוס בן אריסטובולוס השני; אלכסנדרוס בן תאודורוס, משליחיו של הורקנוס השני לסנט הרומי (קדמוניות, יד, 222, 226, 307); אלכסנדרוס בן הורדוס ומרים; אלכסנדרוס בן אלכסנדרוס הנ"ל (מלחמת, א, 552; קדמוניות, יח, 139); אלכסנדרוס, בן פצאל ושלומציון (שם, שם, 131); אלכסנדרוס, בנו של שמעון מקיריני (מרקוס, טו, 21); אלכסנדרוס ממשפחת הכוהן הגדול (מעשי השליחים, ד, 6); אלכסנדרוס, מנהיג כנופיית מורדים ושודדים יחד עם אלעזר בן דיניי (מלחמת, ב, 235). וכן מצוי השם, אומנם של איש מחוצה לארץ, גם בכתובת קבורה מירושלים J. B. Frey, Carpus Inscriptionum ludaicarum, II, Citta del Vaticano-Roma 1952, 1284, p. 273).
  45.  אלכסא, רע הורדוס ובעלה של שלומית (מלחמת, ב, 566, 660; קדמוניות, יז, 10, 175, 194-193); אלכסא חלקיה, בנו של הנ"ל (שם, יח, 138); אלכסא, חייל מצטיין בצבאו של יוחנן מגוש חלב (מלחמת, ו, 92, 148). ופעם גםἈλεξαἵος (ב' ליפשיץ, "התעודות היווניות מנחל-צאלים ונחל-משמר", כנזכר להלן [בהערה 72], עמ' 67, 70).
  46. המלכה אלכסנדרה אשת אלכסנדרוס יניי; אלכסנדרה, בתו של הורקנוס השני ואשת אלכסנדרוס בן אריסטובולוס השני; אלכסנדרה, בתו של אריסטובולוס השני (מלחמת, א, 186; קדמוניות, יד, 126); אלכסנדרה, בתם של פצאל ושלומציון (שם, יח, 131).
  47. אלכסנדרי אחיהם של רבי הוריינ' ורבי שמואל בר סוסרטי (ירושלמי, בבא בתרא, ט, ד [יז, ע"א]); רבי אלכסנדרא (שם, דמאי, ב, א [כב-ע"ג]); רבי אלכסנדרא (שם, דמאי, ב, א [כב, ע"ג]); רבי אלכסנדרוס (או אלכסנדרי) [עיין ב"ז בכר, אגדת אמוראי ארץ-ישראל (תרגם אז"ר), א/א, תל-אביב תרפ"ה, עמ' 193]; "ר' אלכסנדרי בר אגרי ור' אלכסנדרי קרובין" (ויקרא רבה, יט, ב [מהד' מרגליות, עמ' תיט]; והשווה שיר השירים רבה, ה, יא). וכן: רבי אלכסא (ירושלמי, כתובות, ה, א [כט, ע"ג]); אלכסא (תוספתא, חגיגה, ב, יג [מהדורת ליברמן, עמ' 386] = בבלי, חגיגה, יח, ע"א). אלכסא האחרון מת בלוד בימי רבי טרפון, כלומר בסוף המאה הראשונה או בראשית השנייה לספה"נ. הקודמים שייכים כולם למאה השלישית (או הרביעית) לספה"נ.
  48. עיין ש' ליברמן, "פתרון מלים ועניינים", ספר היובל לש' קרויס, ירושלים תרצ"ז, עמ' 306.
  49. יוליוס ארכלאוס, בן חלקיה (כנראה אלכסא חלקיה, הנ"ל [בהערה 45]) ובעלה של מרים, בתו של אגריפס הראשון (קדמוניות, יט 355; כ, 140, 147; נגד אפיון, א, 51); יוליוס קפלוס (או קפלה), מנהיג סיעת אוהדי הרומיים ואגריפס השני בטיבריה בראשית המרד הגדול (יוסיף, חיים, 32, 69-66, 296). השם נמצא גם בכתובות – בבית-שערים (מ' שובה וב' ליפשיץ, בית שערים, ב, ירושלים תשכ"ז, 17, עמ' 6; 189, עמ' 83).
  50. השם יולינוס ( Ἰουλιανὁς) מצוי בכתובות – ביפו; יולינוס ( Ἰουλι[α]νου) [פריי, בקובץ הנ"ל (בהערה 44), ב, 927, עמ' 135]; בבית-שערים: יולינוס גמלוס (מ' שובה וב' ליפשיץ, בספרם הנ"ל [בהערה הקודמת], 14-13, עמ' 5); יולינוס קפיטון (הנ"ל, שם,58, עמ' 18); יולינוס הפלטינוס, צורף הזהב, בן לאונטיוס ואחי רבי פריגוריוס (הנ"ל, שם, 61, עמ' 21); יולינוס (הנ"ל, שם, 72, עמ' 23). יוליני (Ἰουλιανἡ), לאשה – בקיסריה B. Lifshitz, "Inscriptions de Cesaree", RB, LXXIV [1967], p. 53
  51.  Ἰούδας (שובה וליפשיץ, בספרם הנ"ל [בהערה 49], 64-63, עמ' 21; ועיין שם, בהערות לכתובת 61).
  52. ביפו: לולינוס האדמיניסטרטור (פריי, בקובץ הנ"ל [בהערה 44], ב, 919, עמ' 132-131).
  53.  לוליאנא בר יודן בכתובת מכפר נבוריה (י' נוה, על פסיפס ואבן, ירושלים תשל"ח, 13, עמ' 31, 33); אברהם בר לולינא בכתובת מירושלים (פריי, בקובץ הנ"ל [בהערה 44], ב, 1397, עמ' 326.
  54.  Λολιανοὕ Εἰσἁχ(לולינוס יצחק) בכתובת מבית שערים (שובה וליפשיץ, בספרם הנ"ל [בהערה 49], 82, עמ' 27.
  55.  העובדה, שבכתובת הנ"ל (בהערה הקודמת) הכתיב הוא Λολιανου ולא Λολλιανου, אין בה כדי להכריע לשלילת האפשרות, שהוצעה לראשונה בידי ע' לעף S. Klein, "Die Beschlusse V [1918], p. 535 , [בעריכת וולגמוט] zu Lod", Jeschurun; הנ"ל, "לחקר השמות והכינויים", לשוננו, א [תרפ"ט], עמ' 326, הערה 7).
  56. לולינוס (ופפוס), מקדשי השם בימי טריינוס; לולייני, אביו של רבי חייה (בר לולייני) [עיין א' היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, לונדון תר"י, ע' ר' חייא בר לולייני, עמ' 446; והשווה קראוס, במילונו הנ"ל (בהערה 25), כ, ע' לוליינוס, עמ' 310; ח' אלבק, מבוא לתלמודים, א, תל-אביב תשכ"ט, עמ' 393-329]; רבי לולייני בר טבריני Tiberius) או Tiberianus) [עיין היימאן, שם, ע' ר' לוליאני, עמ' 864; קראוס, שם, ב, שם, וכן ע' טבריני, עמ' 256].
  57. לגבי שמות דומים - Ἰοὕλλας (ל' קוט-גרסון, הכתובות היווניות מבתי-הכנסת בארץ-ישראל, ירושלים תשמ"ז, 16, עמ' 66-65; 18, עמ' 72); Ἰούλλις (הנ"ל, שם, 26, עמ' 113) [השווה גם Ἰουλινος, בהערה 50 דלעיל] – יש ספקות מאיזה שם רומי, או אחר, נגזרו (רוט-גרסון, שם, שם, וכן עמ' 188). הריני מודה לידידיי פרופ' י' גייגר ופרופ' מ' עמית, שדנתי עמהם בשאלת זיהוי השמות השונים.
  58. קראוס, במילונו הנ"ל (בהערה 25), א, עמ' 104; ב, ערך לוליינוס, עמ' 310, גזר את השם שבספרות חז"ל, המצוי גם בסורית, מן Iulianus, בדרך אסימילטיווית. אולם כנגד דעה זו עיין שובה-ליפשיץ, בספר הנ"ל (בהערה 49), עמ' 5, 27; זו, כנראה, דעת שובה, שהספר הנ"ל, עד עמ' 39, בא מעזבונו (עיין שם, במבואו של ליפשיץ, עמ' ז), ואילו ליפשיץ גופו סבר אחרת, היינו שיולינוס ולולינוס (לא רק Λουλιανὁς, אלא גם Λολιανὁς) חד הם B. Lifshitz, "L'hellenisation des Juifs de Palestine", RB, LXXII [1965], p. 529 [= ב' ליפשיץ, "יוונית ויוונות בין יהודי ארץ-ישראל", אשכולות, ה (תשכ"ז), עמ' 24]). מכל מקום יש להדגיש, שאף שמו של האימפרטור יולינוס מתועתק בספרות חז"ל; לוליינוס (ירושלמי, נדר0,ג, ב [לז, ע"ד]; קובלת רבה, ט, י). והשווה גם השם 'לוליינוס' בתלמוד בבלי, חולין, פזף ע"א-בכ"י המבורג, בכ"י של הילקוט ובאגדות התלמוד (רבינוביץ-אהרנטרוי, דקדוקי סופרים לחולין, על אתר).
  59. הדמיון הפוניטי הוא Iul-Iud ומכאן Lul – Iud. אולם כבר שיערו, שייתכן שיהודה זוהה עם אריה – "גור אריה יהודה" (בראשית מט, ט) – היינו έωνΛ= Leo, ולאון-לאו הביא לידי דמיון פוניטי עם לוליינוס (עיין ש' ליברמן, במאמרו הנ"ל [בהערה 48], עמ' 306, ובמאמרו הנ"ל [בהערה 43], עמ' רכח).
  60. יוסטוס מטיבריה; יוסטוס, שומר ראשו של אגריפס השני ולימים של יוסף בן מתתיהו (חיי יוסף, 397); יוסטוס, אחד מבניו של יוסף (שם, 5, 427 [אמו היתה מכרתי]}.
  61.  מעשי השליחים, א, 23: Ἰωσἠφ τὀν ϰαλοὑμενον Βαϱοαββᾶν ὲπεχλἡϑη Ἰοῦστος (יוסף הקרוי בר סבא [או בר שבא] המכונה יוסטוס). אולם השווה גם האיגרת אל הקולסיים, ד, 11: Ἰησοῦς ὁ λεγὁμενος Ἰοῦστος Καἰ(וישו המכונה יוסטוס) [גם לפי העניין גם לפי הצליל?!)]. ליפשיץ, במאמרו הנ"ל (בהערה 58), בצרפתית, עמ' 528 (= בעברית, עמ' 24), שיער, שאולי יוסטוס הוא תרגום השם צדוק, אך אין לו כל ראיה של ממש.
  62. החילוף יוסטוס – ליסט[ו]ס בדרשה שהובאה לעיל (ראה הערה 43) אינו ברור, ואף הסברו של קראוס, במילונו הנ"ל (בהערה 25), א, עמ' 104, צריך עיון גדול (והשווה לעיל, הערה 58).
  63. בבית שערים (שובה וליפשיץ, בספרם הנ"ל [בהערה 49], 125, עמ' 44; 127, עמ' 45 ואילך; 190, עמ' 84) [יש גם השם לאשה - Εἰοὑστα = Iusta (הנ"ל, שם, 149, עמ' 64)]; בחמת טיבריה (פריי, בקובץ הנ"ל [בהערה 44], ב, 986b, עמ' 171; ביפו (הנ"ל, שם, 928, עמ' 135 [האיש הוא מאלכסנדריה]; 929, עמ' 136-135; 946, עמ' 143); בירושלים (הנ"ל, שם, 1233, עמ' 253 [οῦστοςἸ Χαλϰἱδηνος]; אדם ושמו יוסטוס מטיבריה נזכר גם בכתובת מחוצה לארץ (ב' ליפשיץ, Prolegomenon , בספרו הנ"ל של פריי, א, ניו-יורק 1975 2, 721a, עמ' 86); בבית-הכנסת של נערן (נוה, בספרו הנ"ל [בהערה 51], 58, עמ' 94: פינחס כהנה בר יוסטה); בבית-הכנסת של כפר נחום (רוט-גרסון, בספרה הנ"ל [בהערה 57], 20, עמ' 89-87); ואולי גם בבית-הכנסת בקיסריה - οὑτοςἸ (יוטוס) אינו אלא οὑ[σ]τοςἸ (הנ"ל, שם, 27, עמ' 115 ואילך, ושם ציינה לספרות קודמת). בקבר מקיסריה נזכרת גם יוסטינה - Ἰουστινα (ליפשיץ, במאמרו הנ"ל [בהערה 50], עמ' 53).
  64. יוסטא חברא (בראשית רבה, ו, א [מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 40]); רבי יוסטא (או רבי יוסט(י)ני {Iustinus]) [עיין היימאן, בספרו הנ"ל (בהערה 56), ע' ר' יוסטא, עמ' 704); והשווה קראוס, במילונו הנ"ל (בהערה 52), ב, ערך יוסטינה, עמ' 280; רבי יוסטא בי רבי מתון (היימאן, שם, בערכו, שם); רבי יוסטא בי רבי סימון (הנ"ל, שם, בערכו, שם); רבי יוסטא (או רבי יוסטי) בי רבי שונם (הנ"ל, שם, בערכו, שם; והשווה W. Bacher, Die Agada der palastinensischen Amoraer, III, Strassburg 1899, pp. 733-734); יוסטא חייטא דציפורין (שיר השירים רבה, ו, יב) [לא ברור כלל אם היה יהודי?!]. וכן: בר יוסטיני (ירושלמי, שבת, א [ב, ע"ד]). כל אלו בני המאות השלישית והרביעית.
  65. מרקוס, טו, 21 (הוא אחי אלכסנדרוס ובנו של שמעון מקיריני [השווה למעלה, הערה 44]); רופוס ( Ρουφος) מופיע גם בכתובת קבורה מירושלים (ע' קלונר, "מערות קברים ברחוב האר"י, קרית שמואל, ירושלים", ארץ-ישראל, טו [ספר אהרוני] <תשמ"א>, עמ' 403, 405).
  66. פריי, בספרו הנ"ל (בהערה 43), ב, 949, עמ' 145-144. גם בקרב היהודים בחוצה לארץ אין השם רווח ביותר.
  67. עיין, לפי שעה, ש' ליברמן, במאמרו הנ"ל (בהערה 43), עמ' רכח: "הירושלמי והמדרשים הארצישראלים מלאים בשמות יווניים של אמוראים".
  68. עיין, לפי שעה, A. Buchler, Der Galilaische 'Am-ha-'Ares des zweiten Jahrhunderts, Wien 1906, p. 201, n. 2 ; א"ש השרברג, במאמרו: "שמות העצם הפרטיים העבריים בתקופות הקדומות", התקופה, כה (תרפ"ט), עמ' 413-391; מה שכתבתי בספר ההיסטוריה של ארץ-ישראל, ה (תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי), ירושלים 1985, עמ' 197 (ושם גם על שמות אליליים ושמות כפולים – עברי ולועזי – גם לנשים); ל' רוט-גרסון, בספרה הנ"ל (בהערה 57), עמ' 156-155, 191-181: ועיין במפתחות שבסוף ספריהם הנ"ל של י' נוה (בהערה 53) ושל שובה-ליפשיץ (בהערה 49).
  69. ראה, דרך משל, אפולוניוס מטיאנה, איגרות, 72-71; פילוסטרטוס, חיי אפולוניוס מטיאנה,  ולעניין זה, כמו גם לכמה עניינים אחרים בתחום יחסם של היוונים לתרבות הרומית, שנדונו במאמר זה, השווה: L. Haha, Rom und Romanismus im Griechisch-romischen Osten, Leipzig 1906; H. Fuchs, Der geistige Widerstand gegen Rom, Berlin 19642 ועל כמה עניינים, הנוגעים לכך, כמו גם ליחסם של חכמים לתרבות זו, כבר עמד י' ברגמן, "חכמי א"י והתרבות של יון ורומי", ספר קלוזנר, תל-אביב תרצ"ז, עמ' 153-146.
  70.  עיין במאמרי הנ"ל (בהערה 1), עמ' 25-24, והערות 32-19, שם (ובייחוד יש לציין את מחקריו של ש' ליברמן [שם, הערות 26, 29] ואת מאמריהם של ג' אלון [שם, הערה 20] ושל י' לוי [שם, הערה 28]): E. Wiesenberg, "Related Prohibitions: Swine Breeding and the Study of Greek", HUCA, XXVII (1956), pp. 213-233; א"א הלוי, "על איסור חכמה יוונית", תרביץ, מא (תשל"ב), עמ' 274-269; D. Rokeah, Jews, Pagans and Christians in Conflict, Jerusalem-Leiden 1982, pp. 200-205; ודברי הסיכום שלי בספר הנ"ל (בהערה 68), ה, עמ' 192 ואילך.
  71. . Y. Yadin, "The Excavation of Masada – 1963/64, Preliminary Report", IEJ, XV (1965), p. 110
  72. . במערות מרבעת P. Benoit, J.T. Milik, et R. de Vaux, Discoveries in the Judaean Desert, II: Les Grottes de Murabba'at, Oxford 1961, Texte, pp. 216-233 [texts (89-107], 239 [texte 113], 243-256 [texts 115-116], 258—262 [texts 118-125] ובמערות מדבר יהודה שבין עין גדי לבין מצדה (עיין, לפי שעה, י' אהרוני, "מחנה ב' ", מערות מדבר יהודה, סקר ארכיאולוגי בשנת תש"ך, ירושלים תשכ"א [= ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, כה (תשכ"א), עמ' 32]; פ' בר-אדון, "מחנה ג' ", שם, עמ' 36: י' ידין, "מחנה ד' ", שם, עמ' 57-55; ב' ליפשיץ, "התעודות היווניות מנחל-צאלים ונחל-משמר", שם, ע'מ 73-65; י' אהרוני, "מחנה ב' – מערת האימה", מערות מדבר יהודה, סקר ארכיאולוגי בשנת תשכ"א, ירושלים תשכ"ב [= ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, כו (תשכ"ב)}, עמ' 171; ב' ליפשיץ, "קטעי קלף ופאפירוס ממערת-האימה", שם, עמ' 190;י' ידין, "מחנה ד' – מערת-האיגרות", שם, עמ' 207, 225-211, 236; י' פולוצקי, "התעודות היווניות ממערת-האיגרות", שם, ע'מ 241-237; B. Lifshitz, "Beitrage zur palastinischen Epigraphik", ZDPV, LXXVIII (1962), pp. 86-88; idem., "Papyrus grecs du desert de Juda", Aegyptus, XLII (1962), pp. 240-258; י' פולוצקי, "שלוש תעודות מארכיונה של בבתה בת שמעון", ארץ-ישראל, ח (ספר סוקניק) [תשכ"ז], עמ' 51-46; G. Howard and J.C. Shelton, "The Bar-Kokhba Letters and Palestinian Greek", IEJ, XXIII (1973), pp. 101-102; י' ידין, החיפושים אחר בר-כוכבא, תל-אביב 1977, עמ' 124, 134-130, 252-227.
  73.  ראה: ב' מזר (מייזלר), בית-שערים, א, ירושלים תשי"ח2: ג' אביגד, בית-שערים, ג, ירושלים תשל"ב (ועיין שם, עמ' 213, מפתח מוטיווים עיטוריים וסמליים).
  74. עיין: M. Dothan, Hammath-Tiberias: Early Synagogues, Jerusalem 1983
  75. עיין: ל' רוט-גרסון, בספרה הנ"ל (בהערה 57), 16, עמ' 68-65; 18, עמ' 72: " Σενῆφος..."
  76. עיין מ' שובה, "מכתבי ליבניוס אל הנשיא בארץ-ישראל", תרביץ, א/ב (תר"ץ), עמ' 110-85.
  77. ירושלמי, עבודה זרה, ג, ד (מב, ע"ד), על-פי קטע גניזה: י"נ אפשטיין, "לשרידי הירושלמי", תרביץ ג (תרצ"ב), עמ' 20 (= הנ"ל, מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות, ב/א, ירושלים תשמ"ח, עמ' 256).
  78.  ויקרא כו, א.
  79. Pseudo-Jonathan, ed. M. Ginsburger, Berlin 1903, pp. 219-220 (על-פי כ"י המוסיאון הבריטי).
  80. עיין ש' קליין, "אימתי התחילו לצייר על פסיפס בארץ ישראל?", ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, א/ב (תרצ"ג), עמ' 17-15; א"א אורבך, "הלכות עבודה זרה לאור המציאות הארכיאולוגית וההיסטורית במאה השלישית והרביעית", ארץ-ישראל, ה (ספר מזר) [תשי"ט], עמ' 205-189; והשווה גם: מ' שובה-ב' ליפשיץ, בספרם הנ"ל (בהערה 49), עמ' 104-101; נ' אביגד, בספרו הנ"ל (בהערה 73), עמ' 208-201.
ביבליוגרפיה:
כותר: השפעות חיצוניות בעולמם של חכמים בארץ ישראל - קליטה ודחייה
מחבר: הר, משה דוד (פרופ')
שם  הספר: ‫ התבוללות וטמיעה : המשכיות ותמורה בתרבות העמים ובישראל : קובץ מאמרים
עורכי הספר: קפלן, יוסף; שטרן, מנחם  (פרופ')
תאריך: תשמ"ט 1989
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1.‫ מפרסומי מרכז זלמן שזר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית