בור צלמוות: זיכרונותיה של ניצולת שואה: אחרית דבר

יוזף זבונש המכונה יוזיו הוא האיש אשר הציל את חיינו, את חיי ובייחוד את חיי הוריי. הוא היה הצעיר במשפחה בת שישה ילדים, ארבעה בנים ושתי בנות. אביו, אדלברט זבונש, היה מכונאי מכובד בעיירה ונפטר כאשר היה יוזיו רק בן חמש. אז לקחה אמו ההונגרייה של יוזיו את ילדיה להונגריה, ושם גדל יוזיו. הוא למד הונגרית וגרמנית, שפת הקיסרות האוסטרו-הונגרית בשלטונו של הקיסר פרנץ יוזף, והשפה הגרמנית אכן שימשה אותו בעתיד.

יוזיו למד בבודפסט מכונאות אבל לא קיבל דיפלומה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב יוזיו עם אחיו ויליאם לשרת בצבא ההונגרי. לאחר המלחמה והתפוררות הקיסרות האוסטרו-הונגרית חזר יוזיו לפולין והתיישב בעיירה לֶסקו שעל גדת הנהר סָן. הוא עסק שם בכמה מלאכות, ובסופו של דבר פתח בית מלאכה ברחוב גרונולדזקה שבמרכז העיירה, ושם התקין ושיפץ מנועים, גנרטורים חשמליים ושאר מיני ציוד. הוא היה מוכר מאוד והחל להעסיק שוליות, גברים צעירים מכל חלקי הקהילה ובהם פולנים, יהודים ואוקראינים. אנחנו התוודענו אליו כאשר סבי, יוזף מנסטר, נזקק לידיו המיומנות בחווה שלנו שבכפר הסמוך אורלק. יוזיו ביקר בחווה לעתים קרובות והתיידד עם דודיי, פינֶק ומילֶק.

יוזיו היה אורח קבוע בביתנו. בשנת 1937 פתח אבי מרפאה בסנוק, מעבר לנהר סן. אני נולדתי בשנת 1938. בשנת 1939, עם פרוץ המלחמה, גויס יוזיו ונשלח לחזית להגן על פולין. אבל הוא לא נלחם. היחידה שלו נסוגה מזרחה בזמן שהצבא הגרמני התקדם. הרוסים עצרו אותם בגבול הפולני-סובייטי, ומאחר שאיש מהיחידה לא הודה שהוא המפקד, בדקו הרוסים את ידי החיילים. כאשר ראו את ידיו המחוספסות והמיובלות של יוזיו, הם הניחו שהוא חייל רגלי פשוט ושחררוהו לביתו.

יוזיו התחתן עם פרניצ'ישקה לבית ידלובסקה, משפחה ותיקה בלסקו, ומשום כך הם היו מקובלים בקרב אנשי העיירה. בזמן הכיבוש הסובייטי נלקחה כל משפחתה של פרניצ'ישקה לגלות בסיביר, משום שאחד מדודיה שירת בצבא הגרמני, והחשד נפל על כל בני המשפחה. חייה של פרניצ'ישקה, המכונה פרנקה, ניצלו בזכות נישואיה ליוזיו, כי שם משפחתה היה זבונש.

כאשר עמדו הוריי לנוכח האסון הנאצי, יוזיו הוא שבא לעזרתם. הוא מצא לי מקום לחיות בו ומצא להם מקום מסתור. מבין כשלושים אלף היהודים שחיו באזור לפני המלחמה ניצלו רק שמונים. אני הייתי הילדה היחידה ששרדה.

במשך כל התקופה שיוזיו החביא את הוריי ואת דודיי מתוך סיכון רב לו ולבני משפחתו, הוא החזיק בבית המלאכה לתיקון כלי רכב ומכונות של הנאצים. הוא התנהג כמכונאי מיומן אך חסר תושייה, טיפש תמים. למראית עין היה חביב לגרמנים, אך מאחורי גבם לא פסק להתרוצץ, עבד בשדות וסחב מזון כדי שהוריי ודודיי יישארו בחיים. לאחר שיצאו מהמחבוא הוא נתן להם כסף ושעון זהב.

בנובמבר 1947, כאשר הוריי כבר היו באמריקה, הם קיבלו מכתב מיוזיו.

לסקו 27.11.1947

חברים יקרים שלי,
שמחנו מאוד לשמוע מכם. לא נשכח את מה שעברנו יחד. זה חלום בלהות, ואנחנו שמחים שיש לו סוף טוב. אני מודה לאלוהים על שכולנו בחיים ומרגישים טוב.
פתחתי את בית המלאכה שלי רק בינואר האחרון, ולאט לאט אנחנו מתחילים לעבוד. מצבנו לא משהו, אבל לאט לאט מסתדרים. אנסה להשיג את תמונות המחבוא שלכם, כפי שביקשתם. אני חושב שכדאי לכתוב את הסיפור הזה ולפרסם אותו בעיתונות האמריקנית, כדי שלא יישכח.
כאן עדיין חורף, אבל השמש זורחת ובקרוב יהיה חם יותר.
הבעיה שהעליתם עדיין קיימת, אבל היא מחזקת את הסיפוק שלנו מכך שלמרות כל הקשיים שעברנו אנחנו מרגישים שעשינו את חובתנו והשגנו את מטרותינו, וגם אם לא הכול היה מושלם, לפחות היה משביע רצון.
הפרס הגבוה ביותר שאנחנו יכולים לזכות בו הוא לשמוע שטוב לכם.
אנחנו נמשיך בדרכנו כל עוד בריאותנו תאפשר זאת.
הילדים לומדים יפה בבית הספר. איסיה וינקה בחטיבת הביניים, זוסיה בבית ספר יסודי, פרנק ולוסיה עדיין בבית.
אני חי בתקווה שנוכל להיפגש ולהיות שוב יחד. אני מתפלל לאלוהים שסוף סוף יבוא שלום לעולם.
רֶנה הקטנה המסכנה, האם עדיין היא זוכרת את עץ חג המולד? עיניי מתמלאות דמעות כשאני חושב על כל מה שעברנו יחד.
המשפחה של אשתי חזרה מרוסיה, ותודה לאל, כולם נשארו בחיים. זה הכול.
אני שולח לכם דרישת שלום חמה, חיבוק ונשיקה ליד של הגברת ונשיקה מיוחדת לרנה, המרטירית הקטנה שלי. אכתוב שוב.

ידידכם יוזיו

בשנת 1949 עלו הקומוניסטים לשלטון בפולין והלאימו את בית המלאכה של יוזיו. העיתונות המקומית כתבה: "הוא חדל להיות מה שנשאר מהקפיטליזם וזו ההוכחה שהשלטון שבו אדם מדכא אדם הוחלף בשלטון טוב יותר. הוא חדל להיות עלוקה."

לפרנסתו שימש יוזיו מנהל בית ספר למקצועות הבנייה, ושם העניק מכישוריו לצעירים. אבל הוא איבד את ההתלהבות ואת שמחת היצירה.

פרנקה נעצרה בגין האזנה למזמורי חג המולד ברדיו אירופה החופשית, והדבר גרם ליוזיו להיות מר נפש. מעצרה של פרנקה נמשך זמן רב, אולי משום שיוזיו הפך להיות מבקר קבוע של המדיניות הקומוניסטית.

בשנת 1956, בעקבות הרפורמה של גומולקה בפולין, קיבל יוזיו בחזרה את בית המלאכה שלו. בעבר הוא העסיק שם שבעה-עשר עובדים, ורבים מהם הציל מהגליה לרייך הגרמני, וכעת עבד שם לבדו.

הוריי נשארו בקשר קרוב עם יוזיו במהלך כל השנים האלה ולעתים שלחו לו כסף באמצעות פרופסור פולני-אמריקני טוב לב שנסע לעתים קרובות לפולין ובחזרה לאמריקה. הם שלחו לו גם חבילות בגדים, נעליים ומצרכים אחרים שקשה היה להשיג בפולין בשלטון הקומוניסטי.

בשנת 1980, לאחר שנים רבות שבהן דיברו בשבחו הוריי וגם אחרים, הורשה יוזיו לצאת לבלגיה כדי לקבל את עיטור חסיד אומות העולם על כך שהציל אותנו. את העיטור העניק לו ד"ר משה בייסקי, יו"ר הוועדה לציון חסידי אומות העולם מטעם יד ושם בירושלים. הטקס התקיים בקונסוליה הישראלית בבריסל, והוזמנו גם עיתונאים אירופים. המקום המה אדם. רומולד, בנו של יוזיו, אמר לי כעבור שנים: "טוב לקבל עיטור על הצלת חיי אדם אחד מלקבל עיטור על הרג אלפים."

אף שהוריי תכננו זמן רב לראות את יוזיו ולבוא לטקס קבלת עיטור חסיד אומות העולם, בסופו של דבר לא עלה הדבר בידיהם.

יוזיו מת מסרטן בשנת 1984. לא ראינו אותו מאז ימי השואה המחרידים, והידיעה על מותו הייתה לנו מכה קשה.

הוריי התיישבו בניו יורק בשנת 1947, ואבי פתח מרפאה בקהילה. תעודת הרופא שלו מהאוניברסיטה הגרמנית בפראג הייתה בידו בזכות אמי. היא תפרה אותה למחוך שלה וכך הצליחה לשמור עליה בכל הדרך הארוכה לאמריקה. אחי שלדון נולד בשנת 1948.

בשנת 1963 הגשימו הוריי את חלומם לגור בישראל ועלו לארץ עם שלדון.

בשנת 1976, ארבע שנים לפני הטקס של יוזיו, התעוור אבי בתאונת דרכים.הוא היה בן 71 כאשר פרש מעבודתו בשירות הציבורי. היה לו חלום ישן ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת חיפה לאחר פרישתו, אולם בתאונה המחרידה הוא עף ממשאית ופניו התנפצו על מסילת ברזל.

התאונה קרתה בגלל ורנר, רוכב אופנוע שהגיח לכביש במהירות לפני המשאית וגרם לה להיעצר בחריקת בלמים. ורנר היה מתנדב גרמני צעיר שבא לישראל כדי לכפר על פשעי עמו, לדבריו. לאחר התאונה הוא היה נרעש עד עמקי נשמתו. בכל זמן אשפוזו של אבי ישב לצדה של אמי בבית החולים רמב"ם בחיפה ואחר כך בבית החולים הדסה בירושלים. הוא ניסה לנחם אותה בתקווה המשותפת שאבי לא יאבד את מאור עיניו.

אבל אבי התעוור. ורנר שמע על כך והתאבד.

כאשר שמע יוזיו על מה שקרה לאבי הוא כתב לאמי: "הייתי נותן עשר שנים מחיי כדי שנתן ישוב לראות."

אבי שקע בדיכאון קשה אחרי התאונה ותקופת השיקום שלו הייתה קשה וממושכת. הוא מעולם לא למד להשתמש במקל הליכה ולא למד לקרוא בכתב ברייל. אמי שימשה לו עיניים. בעשרים השנים הבאות עד מותו בגיל תשעים דאגה לו אמי וטיפלה בו במסירות אין קץ.

הוריי היו שמחים ומרוצים בארץ עד התאונה. אני זוכרת שפעם כשטיילתי עם אמי באחד מרחובות העיר התחתית בחיפה היא פנתה אליי ואמרה בגאווה: "את רואה, אנחנו מדינה עצמאית עכשיו. יש לנו זונות ויש לנו חסרי בית משלנו, כמו לשאר אומות העולם." הם חשו סיפוק מעצם היותם חלק מהעם היהודי הבונה את מדינתו ומהשפה העברית ששבה להיות שפה חיה ומדוברת.

דודיי פינק ומילק התיישבו אחרי המלחמה בסן-פאולו, ברזיל, ופתחו שם יחד מפעל משגשג לסוודרים. מילק התייסר שנים רבות על שלא הצליח להציל עוד אנשים מבני משפחתנו. בשנת 1967 נפטר מהתקף לב. אמי אמרה שנפטר משברון לב.

פינק עלה עם משפחתו לישראל והתגורר בחיפה. פגשתי אותו שם כעבור שנים רבות. הוא היה אדם סגור ולא איש שיחה. הוא נפטר בשנת 2002.

הלה (הלנה) דודתי היגרה מוורשה לאמריקה בשנת 1968. בעלה נורברט נשאר בפולין. גם היא הייתה עגמומית ופסימית ולא השתחררה ממאורעות העבר. היא נפטרה שנת 2001.

אנה, אחותה הצעירה של אמי, איבדה את בעלה בתאונת דרכים בשנת 1979, היא חיה בודדה בניו יורק.

המשפחה הגדולה והמורחבת שהשארנו אחרינו בפולין באותן השנים הנוראות מוסיפה לחיות רק בלבנו ובתפילותינו.

קראו עוד

בור צלמוות: זיכרונותיה של ניצולת שואה: 1939