|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא > ספרות המדרש ופרשנות חזלעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעות > תורה |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הביטוי שבעים פנים לתורה הוא מן השגורים בפי כול. בדרך כלל משתמשים בו כדי לבטא את הרבגוניות שבדרכי לימוד התורה: התורה ניתנת להתפרש בשבעים פנים, ולפיכך כמעט שאין דרך לימוד שאינה לגיטימית, וכל הטוען לבלעדיות פירושו שלו ודרכו שלו בהבנת דברי התורה נמצא מתכחש לכלל הגדול של פלורליזם בפרשנות ובלימוד התורה, המתבטא בעקרון שבעים הפנים. רוב המשתמשים בביטוי זה רואים אותו כראות מטבע לשון משל חז"ל, וכך נמצא הבא לשבח את הרבגוניות שבפרשנות התורה גופה משבח גם את חז"ל, שיצרו כביכול את מטבע שבעים הפנים, שילבו אותו בדבריהם והורישוהו לדורות. בעיקרו של דבר אכן נובע הרעיון מעולמם של חכמים, והוא מבוסס על דבריהם ועל ביטויים משלהם. אלא שמקורו של מטבע הלשון עצמו טעון בירור.
מי שינסה למצוא את הביטוי שבעים פנים לתורה בתוך משנתם של חז"ל ייווכח, כי הביטוי אינו מופיע בספרות הקלאסית של התנאים והאמוראים.1 ואולם הוא מופיע, אם כי בצורה שונה, בספרות הסוד היהודית אשר התפתחה במקביל לספרות חז"ל ולאחריה. בצורתו המוכרת ידוע הביטוי לראשונה רק בספרות ימי הביניים. יוצריו של הביטוי החדש הלכו כאן בדרך מקובלת: העיקרון של רבגוניות הפנים בפרשנות נטבע כבר בדורות הקודמים. אבל את הצורה שבעים פנים לתורה יצרו, כאמור, בני הדורות המאוחרים. שתי קבוצות של מאמרים מדברי חז"ל קרובות אל שבעים פנים לתורה, ונראה שהן שעומדות ביסוד הביטוי המאוחר. האחת מתפתחת מן הדרשות על ירמיהו כג, כט "הלוא כה דברי כאשר נאם ה' וכפטיש יפצץ סלע". דרשות אחדות נוצרו סביב פסוק זה,2 ורובן מכוונות לעקרון הרבגוניות שבהבנת דברי תורה: הסלע (או הפטיש)3 המתפוצץ לרסיסיו הוא סמל לדבר ה' המתפרש בדרכים שונות. המאמר האחר הקרוב אל שבעים הפנים הוא על התורה הנדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, והוא מבוסס על תהלים יב, ז "אמרות ה' אמרות טהורות". דרשת הפסוק בירמיהו אכן ידועה ומוכרת מאוד. ואולם, ככל שאפשר לעקוב אחר מקורה של הדרשה, נראה כי צורתה המקורית אינה מכילה את המספר שבעים. מקורה של הדרשה הוא בספרות התנאים מדבי ר' ישמעאל, ובכמה מקומות היא נזכרת על שמו של בית מדרש זה. בכלל היו הדרשות על פסוק זה בירמיהו מקובלות, כפי הנראה, בבית מדרשו של ר' ישמעאל. כדוגמת הדרשה הנדונה כאן, שעיקרה המגוון הרחב של פירושים אפשריים לתורה, מצאנו גם דרשות שעניינן שונה, חלקן בלא ספק משל בית ר' ישמעאל, לאותו פסוק בספר ירמיהו. הדרשה במתכונתה הראשונית מופיעה במדרשי התנאים לספרים שמות ובמדבר, שעיקרם, כידוע, הוא דרשות מדבי ר' ישמעאל.4 במכילתא דר' ישמעאל הובא העניין פעמיים. בפעם הראשונה הוא מובא כדרשה על הפסוק "מי כמכה באלם ה'" (שמות טו, יא): "...אלו פה להם ולא ידברו אבל הקב"ה אומר שני דברים בדבור אחד... שנ' 'אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי'... 'הלא כה דברי כאש נאם ה' וגו'".5 בפעם השנייה הובא אותו רעיון בדרשת הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח): "זכור ושמור... שניהם נאמרו בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן, שנ' 'אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו [במקרא שמעתי]'. ואומר 'הלא כה דברי כאש נאם ה' וגו'".6 גם בספרי במדבר הובאה דרשה דומה, על הפסוק "וישם לך שלום" (במדבר ו, כו). המדרש מביא כמה פסוקים במקרא הסותרים לכאורה זה את זה: "כתוב אחד אומר 'עושה שלום במרומיו' וכתוב אחר אומר 'היש מספר לגדודיו" (שני הפסוקים סמוכים זה לזה – איוב כה, ב, ג); והוא מביא מספר דוגמאות נוספות, ומסיים: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמור, ואומר 'אחת דבר אלוהים שתים זו שמעתי', ואומר 'הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע".7 דרשות אלו שימשו יסוד להרחבות ולעיבודים בשני התלמודים. בירושלמי הובאו הדברים במסכת נדרים ג, ב (לז ע"ד) ובמסכת שבועות ג, ח (לד ע"ד); בבבלי הם קיבלו צורות אחרות, מגוונות יותר. במסכת סוכה נב ע"ב מובאת דרשה מתנא דבי ר' ישמעאל המעבירה את הרעיון לכיוון חדש: "אם פגע בך מנוול זה [רש"י: יצר הרע], משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא – נימוח... אם ברזל הוא – מתפוצץ, דכתיב 'הלא כה דברי כאש נאום ה' וגו'". והדרשה מובאת בשינויים לא גדולים גם במסכת קידושין ל ע"ב. לענייננו חשובה יותר המתכונת של דרשת הפסוק כפי שהובאה בבבלי שבת פח ע"ב, אף היא בשם תנא דבי ר' ישמעאל, ובתוספת דברי האמורא ר' יוחנן:
כאן ניכר שוני מסוים ביחס למקור הקדום: לא עוד שני פסוקים שנאמרו כאחד, אלא דיבור אחד המתחלק לכמה וכמה לשונות. בצד הפיתוח הרעיוני שבמתכונת דרשנית זו ניכר כאן מרכיב צורני חדש: דברי הקב"ה מתחלקים לשבעים לשונות. ייתכן שהצורה החדשה מושפעת מן התפיסה המוכרת של חז"ל בדבר שבעים הלשונות המדוברות בפיות בני-אדם.11 כידוע, נדרשו הסנהדרין להיות יודעים בשבעים לשון;12 מרדכי היהודי היה מיושבי לשכת הגזית, והיה בקיא בשבעים לשון;13 וכן היו יוסף וחרטומי מצרים מדברים בשבעים לשון,14 וכיו"ב. דברי הקב"ה הופנו אפוא אל כל בני-האדם ללשונותיהם ולתרבויותיהם – ודבר זה כשלעצמו עיקר גדול הוא. לענייננו חשובה הצורה החדשה: התורה – דברי הקב"ה – מתחלקת לשבעים לשון.
החלוקה לשבעים לשונות אינה מתייחסת לפרשנות התורה, אבל ניתן לציין בה שלב בדרך אל שבעים הפנים של התורה. דרכי הפרשנות השונות מתבטאות במאמרים על התורה הנדרשת במ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. כאמור, מקורו של מאמר זה הוא כנראה בדרשת הפסוק "אמרות ה' אמרות טהורות". במדרש שוחר טוב לתהלים יב, ז מובאים דברי ר' יהושע בן לוי:15 "תינוקות שהיו בימי שאול ודוד ובימי שמואל היו יודעין לדרוש את התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא". הדרשה מופיעה גם בשוחר טוב מזמור ז, ובשינויים גם בפסיקתא דרב כהנא פ' פרה;16 משם היא הועברה – ובדרכה שינתה פניה – אל פסיקתא רבתי.17 היכולת לדרוש את התורה במ"ט פנים טמא ובמ"ט פנים טהור יוחסה לר' מאיר ולתלמידו סומכוס. במדרש שוחר טוב (שם) הובאו דברי ר' אבהו בשם ר' יונתן:18 "תלמיד ותיק היה לו לר' עקיבא ור' מאיר שמו, והיה מטהר את השרץ מן התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא". בגמרא נתנסחו הדברים בצורה שונה במקצת, והם מוצגים כביטוי לחריפותו היתרה של ר' מאיר.19 ובדומה לנאמר כאן על ר' מאיר עצמו הובאו בגמרא20 דברי ר' אבהו א"ר יוחנן על סומכוס, תלמידו המובהק של ר' מאיר. בגמרא לפנינו הגרסה היא. "מ"ח טעמי טהרה ומ"ח טעמי טומאה", אבל צדק בובר בהעירו,21 כי לדעתו יש לתקן בגמרא ולגרוס מ"ט טעמים. הוא ציין בצדק, כי במקבילה שבירושלמי הנוסח הוא מ"ט טעמים, וכי הדרשה מבוססת על המשך הפסוק בתהלים: "...מזקק שבעתים" – שבע פעמים שבע. דרשה אמוראית אחרת מובאת במסכת סופרים טז, ו: "אמר ר' ינאי תורה שנתן הקב"ה למשה נתנה לו בארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור, שנאמר 'ודגלו עלי אהבה' (שיר השירים ב, ד), ודגל"ו בגימטריה מ"ט הוא". כאמור הועברה הדרשה על הפסוק בתהלים גם אל מדרש פסיקתא רבתי המאוחר, וכאן חלו בה כמה שינויים. כאן התורה מסתוננת (=מסתננת) ומזוקקת ארבעים ותשע פנים, והיא נדרשת ארבעים ותשע פנים. גם ההקשר ההלכתי – מ"ט פנים של טהרה ושל טומאה – מקבל כאן מובן חדש, והדרשה בפסיקתא רבתי מסתיימת במלים אלה: "כשם שהתורה נדרשת בארבעים ותשע פנים, אף זו [=פרשת פרה וטהרה] יש בה ארבעים ותשע פנים, שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה". הדרשן בפסיקתא הוכיח על ידי כך את שרצה להוכיח: מצוות פרה אדומה והטהרה התלויה בה שקולה כנגד כל התורה כולה; ומתוך דרשתו עלה הרעיון בעיבודו החדש: התורה נדרשת בארבעים ותשע פנים. וכנראה יש לראות בגלגול נוסף של הרעיון גם את דברי הפייטן ר' אלעזר הקליר, שכתב בפיוט על מתן תורה: "בארה לעמו פנים בפנים על כל נקודה ונקודה תשעים ושמונה פנים".22 המספר תשעים ושמונה הוא כפולה של ארבעים ותשע.
מסתבר אפוא כי שני הניסוחים – דברי הקב"ה המתחלקים לשבעים לשון, והתורה הנדרשת במ"ט פנים – הם פרי עיבודים והתפתחויות. בין ניסוחים אלה ובין הצירוף שבעים פנים לתורה ניצב צירוף אחר, שמקורו בספרות הסוד הקדומה. בשני מקורות מקבילים, בספר חנוך העברי23 ובאותיות דר' עקיבא,24 נמצא את הדברים האלה:
שאלת הקשר בין ספרות זו ובין ספרות חז"ל היא סבוכה,25 אך בלא ספק יש קשר בין הצורות שהוצגו כאן לבין מקורות חז"ל שצוטטו לעיל. כאן נקשרו יחד שבעים הפנים ושבעים הלשונות, אלא שמשמעותו של הביטוי החדש אינה ברורה כל עיקר. ולא עוד אלא שריבוי פנים ולשונות אלה נוגע על פי המקורות הללו לספרות היהודית הרשמית כולה: תורה שבכתב, נ"ך ותורה שבעל-פה. בספרות הרבנית של ימי הביניים לא נעשה שימוש במבנה המסורבל והמרחיב של ספרות הסוד, שהוצג לעיל. חכמי 'ימי הביניים צירפו וריכזו את הצורות השונות שתוארו לעיל, ורק כאן נטבע המוצר המוגמר שבעים פנים לתורה, והיא נדרשת בשבעים פנים; לתורה שבכתב – ולא לכל ספר אחר.26 שימוש שבעים הפנים כדרך לדרוש ולחקור בתורה נעשה בפיוט של ר' שמעון בר יצחק בן אבון "הגדול", שהיה מחכמי מגנצא הנודעים במאה העשירית.27 זמנו המשוער של הפייטן הוא בן השנים 1020-950. הוא נמנה עם הגדולים שבחכמי אשכנז הקדומים, והשפעתו נמשכה זמן רב אחרי פטירתו. לפי מסורות אשכנזיות קדומות התייחסו חכמים רבים על משפחתו. ייתכן שמוצא המשפחה הוא מפרובאנס,28 אזור שבו התפתח ביותר העיסוק במדרש באותם דורות, ואף בו נמצא שימוש בביטוי שלפנינו.29 הפיוט שבו נמצא את הביטוי הוא יוצר לשבת חול המועד של פסח הפותח במלים "אהוביך אהבוך מישרים".30 סין ספק בדבר בעלותו של ר' שמעון על הפיוט, והוא אף חתום בו באקרוסטיכון. בפיוט זה נמצאים החרוזים האלה, שעניינם הוא התורה ודרכי לימודה:
חכם אחד שהשתמש בביטוי שלפנינו, אחרי ר' שמעון הגדול ור' משה הדרשן,31 הוא ר' אברהם אבן עזרא. חכם ופרשן מפורסם זה נולד כנראה בשנת 1089 או 1090 בטודילה שבצפון ספרד, הרבה לנדוד בעולם, ונפטר כנראה בשנת 1164 או 1165. נדודיו אפשרו לו להכיר הרבה מן הספרות היהודית שהייתה ידועה בזמנו, ובכלל זה את ספרות הסוד; הוא עשה בה שימוש, ולא נמנע מלבקר אותה בכתביו. כן הכיר את יצירתם הפייטנית של קדמונים (הכיר – אך לא בהכרח היה בין אוהדיה),32 ואף יצר בעצמו לא מעט בתחום זה. לקראת סוף הקדמתו לפירושו לתורה33 אבן עזרא כותב:
הרי שהכיר אבן עזרא את הביטוי שבעים פנים לתורה ואף השתמש בו בדומה לדרכם של חז"ל בשימושיהם בביטויים שנזכרו לעיל: הדרש והפשט יכולים לשכון בכפיפה אחת, ודרך האחד אינה סרה בעבור זולתו, כי שבעים פנים לתורה. בכך העניק ר' אברהם אבן עזרא לפרשנות ימי הביניים, אשר הוא עצמו אחד הבולטים והנכבדים שביוצריה, את הבסיס לרבגוניות הרבה המאפיינת פרשנות זו ובעיקר את פרשנות ספרד.
הביטוי שבעים פנים לתורה חדר גם לספרות המדרשית המאוחרת. במדרש במדבר רבה יג, טו34 נאמר: "שבעים שקל בשקל הקודש – למה? כשם שיין חשבונו שבעים כך יש שבעים פנים בתורה". הקטע משולב בדרשה על קרבן נשיא שבט יששכר,35 ולפני השורה המצוטטת כאן נדרש "מזרק אחד כסף כנגד התורה המשולה ביין... ולפי שדרך היין לשתות במזרק...". ההקשר של הדרשה דנן הוא המשלת התורה ביין. בכך אין חידוש, שכן כבר חז"ל השתמשו בדימוי זה.36 גם הגימטריה יין = 70 = סוד מובאת כבר בגמרא (עירובין סה ע"א), והדבר נקשר שם בשבעים הזקנים. אבל הקשר יין = 70 = מספר הפנים שבתורה הוא כנראה חידוש של בעל מדרש במדבר רבה. אין בידינו לומר כעת מי הוא עורך במדבר רבה ומתי והיכן בדיוק הוא חי. ברור כי המדרש מאוחר, והוא כנראה המאוחר מבין מדרשי רבה לתורה שבידינו כיום. ברור שבמדבר רבה שבידינו מורכב משני חלקים שאוחדו לספר שלם: חלקו הראשון של הספר, והוא המדרש לפרשיות במדבר ונשוא, מאוחר בלא ספק מן החלק השני. החלק השני, והוא המדרש ליתר פרשיות ספר במדבר, זהה ברובו עם מדרש תנחומא. עוד ברור, כי יש קשר בין החלק הראשון ובין מדרשו של ר' משה הדרשן מנרבונא אשר חי במאה ה-11, וכי יחידות מדרשיות מסוימות ממדרשו של ר' משה הדרשן שולבו בתוך במדבר רבה. על טיבו של הקשר הובעו דעות שונות. הפרשן ר' דוד לוריא37 ראה בר' משה הדרשן את "מסדר מדרש במדבר רבה", והוא חוזר על כך מספר פעמים בפירושו לבמדבר רבה. רוב החוקרים מסתפקים בהצבעה על הקשר, ומשערים כי החלק הראשון, כמוהו כספרי מדרש מאוחרים אחרים, "נוסד על ספרו של ר' משה הדרשן". זו היא דעתו של חנוך אלבק, אשר עסק לא מעט במדרש במדבר רבה ובספרות ר' משה הדרשן בכלל.38 שונה מעט הייתה דעתו של אברהם אפשטיין, אשר עסק גם הוא לא מעט בר' משה הדרשן ובכתביו.39 ולא מנינו כאן אלא מקצת דעותיהם של חוקרים בנושא זה, ולא הבאנו את דבריהם של ראשוני חכמת ישראל – צונץ, שי"ר וחבריהם – אשר הניחו את יסודות המחקר המודרני גם בספרות זו. מסתבר כי עורך המדרש חי לא לפני אמצע המאה ה-12, קרוב לוודאי באחת מערי דרום צרפת; אולי בנרבונא, שהייתה שנים רבות עיר ואם בישראל. בלא ספק הושפע העורך ממדרשו של ר' משה הדרשן, ואולי יותר משנטו חוקרים לחשוב, אם כי ברור שאין לזהות את עורך במדבר רבה עם ר' משה הדרשן מנרבונא.40 עם זאת ייתכן שר' משה הדרשן עצמו כבר הכיר את הרעיון המובא בבמדבר רבה. הקטע שהדרשה משולבת בו הוא ככל הנראה קטע הלקוח ממדרשו של ר' משה הדרשן.41 ואמנם הרעיון מופיע במדרש בראשית רבתי, המיוחס גם הוא לאותו חכם או לבית מדרשו.42 כדרשה על ברכת יעקב לשבט יהודה "כבס ביין לבשו" (בראשית מט, יא) הוא כותב: "שידרוש בתורה בע' פנים, כמנין יין". הרעיון והדברים קרובים מאוד לדברי מדרש במדבר רבה שהובאו לעיל בדרשה על נשיא יששכר. בתחילת המאה ה-13 הביא את הביטוי שבעים פנים לתורה ר' עזריאל מגירונה. ר' עזריאל היה מתלמידיו של ר' יצחק סגי נהור, בנו של ראב"ד בעל ההשגות על רמב"ם. ר' יצחק היה אף הוא חכם פרובאנסי; ור' עזריאל תלמידו, ועמו חברו ר' עזרא בן שלמה, עזבו את פרובאנס בתחילת המאה ה-13 והלכו לגירונה שבקטלוניה (בצפון ספרד). בקטלוניה פרח באותה עת מרכז יהודי חשוב, ור' עזריאל היה אחד מראשי המדברים בחוג זה בתחום הקבלה.43 אחד מחיבוריו החשובים של ר' עזריאל הוא פירוש האגדות שלו, אשר יצא לאור בצירוף מבוא והערות מאת י' תשבי.44 בפירוש האגדות לר' עזריאל למסכת חגיגה45 כתב המחבר: "אחז"ל שבעים פנים לתורה, והפנים משתנים זה מזה לטמא ולטהור, לאיסור ולהיתר". הרי שר' עזריאל רואה בביטוי שבעים פנים לתורה מאמר משל חז"ל. נראה שהוא הראשון בין המשתמשים בביטוי זה המייחס אותו בבירור לחז"ל, אם כי ייתכן כמובן שגם חכמים שקדמו לו ראו כך את הדבר. ועם זאת ר' עזריאל קושר את הביטוי בגלגולו המוקדם, שהכרנו לעיל, והוא ממשיך ודן בדברי מי שאמר "יכול אני לטהר את השרץ במ"ט פנים".46
לא נתאר את מהלכו של הביטוי בכל רחבי הספרות היהודית של ימי הביניים, ונסתפק בנקודות ציון אחדות: במאה ה-13 אנו מוצאים את המאמר בפירושו של ר' אביגדור כהן צדק לשיר השירים. חכם זה היה תלמידו של ר' שמחה משפירא, חי בווינא ועמד בקשרים עם חכמי אשכנז ואיטליה.47 על הפסוק "הביאני אל בית היין" (שיר השירים ב, ד) הוא כותב: "כלומר הביאני לסיני ונתן לי התורה שנדרשת בע' פנים, בגי' יין. וזהו סו"ד ה' ליראיו". ככל הנראה לא הכיר ר' אביגדור את במדבר רבה, כמוהו כיתר חכמי אשכנז בני זמנו, אך הכיר את מדרשו של ר' משה הדרשן – גם זאת כרבים מחכמי אשכנז בני זמנו. במאה ה-14 מצאנו את הביטוי אצל ריטב"א, תלמידם המובהק של רשב"א ורא"ה בספרד. ב"ספר הזכרון" שחיבר כדי להגן על רמב"ם בפני ביקורתו של רמב"ן בפירושיו48 הוא כותב כי:
חשיבות יתרה נודעת לשימוש במטבע שבעים הפנים של התורה בספר הזוהר. בכמה מקומות בזוהר נעשה שימוש ברעיון שבעים הפנים של התורה. בפרשת מתפרש הפסוק "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" בדרך שהשמים הם "עובדא ואומנותא דאורייתא שבכתב", הארץ היא "עובדא ואומנותא דאורייתא שבעל פה", וכל צבאם "אלין פרטי דאורייתא, אפין דאורייתא, שבעין אנפין לאורייתא". וסביב הפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו" הזוהר מסביר, כי קין והבל מייצגים את רוחות הטומאה והטהרה, והוא מוסיף: "וכל אורייתא מתפרשא בשבעין אנפין לקבל שבעין סטרין ושבעין ענפים". הפסוק "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים", שנאמר בפרשת המרגלים, רומז אף הוא לשבעים הפנים של התורה; ועוד כיוצא באלה. על חשיבותו של רעיון שבעים הפנים של התורה בספר הזוהר עמד גרשם שלום בספרו פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה.49 שלום מציין, כי הרעיון אינו קבלי במקורו. הוא סבור, שהרעיון פותח מתוך המאמר "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות" (שבת פה ע"ב), שהן, לדבריו, כנגד שבעים האומות. כן מזכיר שלום את דברי ספר אותיות דר' עקיבא50 ואת דברי ר' אברהם אבן עזרא ומדרש במדבר רבה (אין הוא מציין כי במדבר רבה הוא מדרש מאוחר), והוא מציין כי הזוהר משתמש ב"נוסחה החדשה" ביד רחבה. לפי שלום, הדברים על אודות שבעים פנים משתלבים במסכת רעיונות מתפתחת שביסודה "עקרון הריבוי... של שכבות המשמעות של התורה", כלשונו.51 הוא מתאר התפתחות רעיונית בעולם הקבלה, התפתחות שבראשיתה מציינים דו-משמעות של דברי התורה, בהמשך מדובר בתלת הפנים ובארבעת הפנים של דברי תורה, ובהדרגה הולך המספר ועולה. מקובלי צפת במאה ה-16 מדברים כבר על מספר משמעויות לדברי התורה כמספר יוצאי מצרים שעמדו למרגלות הר סיני, שישים ריבוא ואף מספר זה איננו השלב האחרות בהתפתחות זו. דרך זו מאפשרת, לדברי שלום, לא רק להבין את התורה בדרכים שונות, אלא גם ליישב את הסתירה – אמתית או מדומה – שבין שתי תפיסות-יסוד בראיית מקומה של התורה בזמן: "התפיסה האורתודוכסית השומרת על אפיה המוחלט והבלתי משתנה של התורה, עם התפיסה הרואה את התורה כיחסית בהופעתה ההיסטורית".52 רעיון שבעים הפנים, שמקורו טושטש עם הזמן, השתלב יפה במגמה הפרשנית של המקובלים. במרוצת ימי הביניים הלך הביטוי ונעשה נפוץ גם בחוגים אחרים. היחס אליו היה כאל מאמר חז"ל, וכך עשו בו שימוש גם חכמים מן הראשונים, כאותו חכם אלמוני שדבריו הובאו כתוספת לתשובה של רדב"ז:53
הביטוי שבעים פנים לתורה לא נולד אפוא כצורתו זו בבית מדרשם של חז"ל, אלא עבר גלגולים ושלבים אחדים עד לעיצובו הסופי. ואף על פי כן דומה שהמתכונת המוכרת שלו, המזוהה מאז ימי הביניים עם דברי חז"ל, קולעת בעיקרה לרוחם של דברי חכמים ולעקרונות שעל פיהם פעלו הם עצמם בפרשנות התורה ובאגדה. ברוח זו יש לראות את דברי רמב"ם: "...כבר זכרתי לך פעמים רבות שכל מחלוקת שיהיה בין החכמים שאינו בא לידי מעשה אלא שהוא אמונת דבר בלבד, אין צד לפסוק הלכה כאחד מהם" (פירוש המשניות, סנהדרין פרק חלק, משנה ג).54 וברוח זו יש להבין את דבריה של "בת קול" שיצאה ואמרה, כי במחלוקת שבהלכה בין בית שמאי ובית הלל הלכה כבית הלל, והקדימה לכך את הקביעה הידועה כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים" (עירובין יג ע"ב).
שאלת ממני אודיעך דעתי למה אין כותבין הנקודה בספר תורה כיון שהכל נתן למרע"ה בסיני וגם הטעמים היו ראוים שיכתבו אותם כדי שיקרא הקורא קריאה ישרה בלי שבוש שהרי גם הטעמים מבארים טעם הכתובים לפעמים: תשובה שאלתך זו תלויה במה ששאלו המלאכים להקב"ה כשעלה מרע"ה לקבל את התורה. אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו אמר להם הקב"ה לקבל תורה בא אמרו לו תנה לנו והיינו דכתיב אשר תנה הודך על השמים [כו']. אמר להם משה תורה מה כתוב בה לא תרצח לא תנאף וכו' רציחה יש ביניכם וניאוף יש ביניכם תורה למה לכם והודו ואמרו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. ויש להקשות וכי המלאכים לא היו יודעים התשובה זו אלא מאי אית לך למימר שהם היו קורין בתורה קריאה אחרת רוחנית בלא פיסוק תיבות על דרך שמותיו של הקב"ה וכן ארז"ל כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה והודיעם הקב"ה שיש לתורה קריאה אחרת גשמית על דרך פיסוק תיבות בענייני בני אדם בטמאה וטהרה ואיסור והיתר ופטור וחייב וכן כל שאר דינים. ואחר שידעת זה תבין שאלתך כי צוה האל יתעלה שיכתבו את התורה בלא נקודות וטעמים כאשר היתה באמנה אתו יתברך כדי שיהיו בה שתי קריאות רוחנית וגשמית כדי שמי שיכול להשיג ישיג. וכן אמרו יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. ומסר הנקודות והטעמים כשאר תורה שבעל פה שהיא פירוש לתורה שבכתב כן הנקודות והטעמים הם פירוש לתורה שבכתב. והדבר ידוע כי האותיות בלא נקודות וטעמים יש בהם משמעיות הרבה וצירופים שונים וקריאות הפכיות ולכן לא ניתנו הנקודות והטעמים ליכתב בס"ת ויכתבו בחומשים משום עת לעשות לה' כדי שלא תשתכח תורת הקריאה כשאר תורה שבעל פה. ובמה שכתבתי לך תוכל לתרץ כמה ספיקות אחרות כגון מה ששאלו הראשונים למה לא נכתב תורה שבעל פה או למה נכתבו קצת ספורים שנראה לכאורה שאין בהם צורך וכמה גופי תורה נרמזו ברמז כל שהוא אלא שיש לך להאמין שאין לך (אלא) אפי' תיבה קטנה שאין בה סודות עמוקות וצירופים שלא נשיגם אנחנו ואין לך בתורה אפי' אות אחת ללא צורך ולא לתפארת הקריאה ולא בפה רפה כלשון ישמעאל כאשר חשבו רבים ושים תמיד כלל זה נגד עיניך ותצליח ואני ערב. והנראה לע"ד כתבתי: מה שמצאתי כתוב בגליון וז"ל מלאתי לאחד מן הראשונים ולא ידעתי שמו דע כי מפני שהנקוד הוא צורה ונשמה לאותיות לפיכך לא נעשה הס"ת נקוד לפי שהוא כולל כל הפנים וכל הדרכים העמוקים וכולם נדרשים בכל אות ואות פנים לפנים מפנים ותעלומות לפנים מתעלומות ואין לך גבול ידוע אצלנו ואמרו תהום אמר לא בי היא ואם ננקד הס"ת היה לו גבול ושיעור כדמיון החומר שהגיעה לו צורה ידועה ולא היה אפשר לו להיות נדרש כי אם לפי הניקוד המסויים באותה תיבה אבל מפני שס"ת בלול ומובלל בכל מיני שלימות ובכל מלה ומלה נתלים בה תלי תלים לא נעשה מנוקדים כדי שיהיה נדרש בכל מיני שלימות ולפיכך אמרו אל תקרי כך אלא כך ואלו היה מסויים לא נוכל לומר כך והנה חכמים ז"ל נתעוררו בכמה מקומות לזה על צד הדרש המעולה ויתד תהיה לך על אזנך אל תיקרי אזנך אלא אזניך מלמד שכשישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו ובמקום הזה העירו אותנו על סוד טעם היות הס"ת בלתי נקוד ונתנו לפתאים במדרש פסוק זה לחם סובין ולחכמים נתנו בזה לחם אבירים והכל מתוך פשטיה דקרא וכל התורה נוהגת על דרך זה ולפיכך אחז"ל שבעים פנים לתורה והבן. עכ"ל: הערות
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
