הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען > מעמד הר סיניעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעות


תקציר
אחד הפנים של מעמד הר סיני הוא הבחירה בעם ישראל כ"עם סגולה". מתוך בחירה זו, עולה גם רעיון ייחודה של הנבואה לעם ישראל. המאמר עוסק בפולמוס של חז"ל עם העולם הנוצרי והעולם הפגני על נושאים אלו. חלק זה של המאמר מתמקד במדרשים היוצאים מתוך העיסוק במעמד הר סיני לדיונים הגותיים בנושאים: התגלות ה', הנבואה והערכת עם ישראל. 



מעמד הר סיני, הנבואה ובחירת ישראל בפולמוס חז"ל : ב
מחבר: בנימין אופנהיימר


ב. המדרש החפשי למגמותיו:

זאת דוגמה למדרש פרשני מובהק המבקש ליישב סתירות בין הכתובים. ואולם רוב המוטיבים שבמדרשים משמשים ביטוי להגות אינדיבידואלית, כשהמגמה הפרשנית עצמה אינה בעלת משקל. המעיין במאמרים הנמנים עם קבוצה זו יווכח לדעת כי מקופלת בהם מחלוקת בדבר מהותו של מעמד הר סיני: יש מהם המדגישים את התרוממות הרוח שאפפה את העם, ויש שמבליטים את האופי הנומינוזי-האימתני של מאורע זה. לפי הגישה הראשונה, לא נחרד העם ולא נפחד בשעת ההתגלות אלא דרש במפגיע לשמוע את דבר ה': "רצוננו לשמוע מפי מלכנו, לא דומה שומע מפי פרגוד לשומע מפי מלך".4

על הים כולם הכירוהו והצביעו עליו בשמחה.

"ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל, שנאמר וביד הנביאים אדמה (הושע יב 12) כיוון שראוהו הכירוהו, פתחו כולן פיהן ואמר זה אלי ואנוהו". 5
"כשנגלה הקב"ה על הים נשים צדקניות הכירוהו תחילה". 6

אף לתינוקות וליונקי שדיים היה חלק במאורע זה:

"בשעה שהיו אבותינו בים היה מוטל עולל על ברכו של אמו ותינוק יונק בשדי אמו, כיוון שראו את השכינה הגביה עולל את ראשו".7

במדרש "דברים רבה" מסופר כיצד יצאו בנות ישראל המעוברות לשדה כדי לחמוק מעיני המצרים לבל יהרגו את הרך הנולד; ובעל המדרש ממשיך:

"והיאך היו התינוקות חיין בשדה? אמר ר"ל שני מלאכים היה הקב"ה מוסר לאחד מהם, אחד להרחיצו ואחד להלבישו ונזקק להניקו ולהסך אותו, שנאמר ויניקהו דבש מסלע8 וכה"א8 וארחצך במים ואלבישך רקמה (יחז' טז 10). א"ר חייא הגדול לא המלאכים היו עושין כן אלא הקב"ה בכבודו, שנאמר וארחצך. אילו נאמר וארחיצך הייתי אומר שמא על ידי מלאך, אלא כתיב וארחצך – ולא על ידי מלאך, ישתבח שמו של הקב"ה, הוא בכבודו היה עושה להם כך. והיו התינוקות גדלים בשדה כצמחים הללו, והיו מתגדלים ונכנסין בעדרים לבתיהם.9 הוא שיחזקאל אומר: רבבה כצמח השדה נתתיך (טז 7) והיאך היו מכירין לילך אצל אבותיהם, אלא הקב"ה היה נכנס והיה מראה לכל אחד ואחד בית אביו, ואומר לו קרא לאביך פלוני ולאמך פלונית, ואומר לה אין את זכורה כשילדת אותי בשדה פלוני ביום (פלו'), מקודם חמשה חודשים, והיא שואלתו ואומרת לו מי היה מגדלך, והוא אומר לה בחור אחד קווץ נאה10 שאין כיוצא בו, והרי הוא בחוץ והוא הביאני לכאן, והיתה אומרת לו בוא והראהו לי, והיו יוצאין לחוץ ומחזרין בכל המבואות ובכל מקום ולא היו מוצאין אותו, לפי' כשבאו לים וראו אותו מראים לאמותם באצבע ואומרי' להן זה אלי ואנוהו (שמ' טו 2), זהו שגדלני, זה אלי ואנוהו, הוי רבבה כצמח השדה נתתיך".

בעיני בעל המדרש הזה הקב"ה הופיע כבחור נאה בעל תלתלים, ככתוב: "קוצותיו תלתלים שחורות" (שה"ש ה 11). הוא היה מגדל את התינוקות, רוחצם ומאכילם ודואג לצרכיהם ואף הביאם לבתי הוריהם. התינוקות הכירוהו בים סוף והורו עליו לעיני הוריהם. ההאנשה הנועזת שבאגדה זו באה לשם יצירת אוירת האינטימיות ולשם הדגשת הממשות שבנוכחות השכינה. התינוקות זיהוהו בדמות עלם יפה תלתלים שהיה דואג להם עוד בהיותם מושלכים על פני השדה. בדומה לכך אמרו חכמים אחרים, כי על הים התגלה להם הקב"ה כבחור עושה מלחמות ובהר כזקן מלא רחמים:

"אנכי ה' אלהיך: למה נאמר? לפי שנגלה על הים כגיבור עושה מלחמות, שנאמר ה' איש מלחמה (שמות טו, 2) נגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים, שנאמר ויראו את אלהי ישראל (שם כד, 10) וכשנגלו מה הוא אומר? וכעצם השמים לטוהר".11

משמע, על הים ראו כל בני העם את הקב"ה במלוא מוחשיותו האנושית, והם אף הצביעו עליו ברגע שהכירוהו. במדרשים אלה נמוגה אימת הנומינוזיות ונשאר רק קסם ההתגלות שבזכותו נוצרה אוירה אינטימית בין ה' ובין העם. וכן מורגש בהם כי העם נענה ברצון מתוך התרוממות רוח ספונטאנית: "ויענו כל העם יחדיו: לא ענו בחנופה ולא קיבלו זה מזה, אלא השוו כולם לב אחד ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה".12

"דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד, קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע... אמר ר' אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תה' קג 20).13

ברוח זו מעוצבת מסורת אחרת האומרת כי הקדים הקב"ה להציע את התורה לאומות העולם אלא שדחוה: "א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה".14

כנגד המאמרים המבליטים את שמחת העם בשעה שזכה לראות ולשמוע את אלהים ואת הנכונות ללא סייג של כולם לקבל עול מלכותו ואת תורתו, מדגישים חכמים אחרים את מומנט האימה, שכן פרחו נשמותיהם של ישראל בשעת ההתגלות (שמו"ר כט, ג)15 ואלהים כפה עליהם הר כגיגית ואיים עליהם, או מלאכים ירדו בחרבות לכלותם אם יסרבו לקבל את התורה.16

כפי שראינו, מעונגים מדרשים אלה וכיוצא בהם במקראות, אלא שמחדדים הם את הניגודים המובלעים בהם, לאו דווקא מתוך מגמות פרשניות אלא לשם ביטוי תפיסתם הדתית: אלו אומרים התורה נתקבלה בשמחה ונכונות לאין קץ. ואלו אומרים, לא כן, אלא הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית, כשהם עומדים בחיל ורעדה בתחתית ההר.

ברם, הגותם החופשית של בעלי המאמרים שהובאו זה עתה אינה באה לשמה; הויכוח התיאולוגי בין חכמי ישראל, המתלבש כאן באיצטלה סיפורית, מעיד קודם-כל על הלבטים בתוך מחנה ישראל; נוסף לכך יש לו כתובת היסטורית חיצונית ברורה: המשכילים הפגניים מזה והנצרות מזה; אלו ואלו קראו תיגר על רעיון הבחירה של ישראל, אלו ואלו ונימוקיהם עמם, כפי שנראה להלן.

ברצוני לעמוד בהמשך דברי על שלושה נושאים היסטוריים גדולים, אשר עוצבו מחדש מכוח המאבק הזה, והם כאמור, מעמד הר סיני, ישראל ואומות העולם והנבואה בישראל.

נושאים אלה מתמקדים בשלוש שאלות דלהלן:

  1. היש להבין את הפסוקים על הדיבור האלוהי, על הקול האלוהי שנשמע בסיני, כפשוטם המילולי, או שמא אין זו אלא אליגוריה מאנישה לתופעה טראנס-צנדנטית?
  2. האם ההתגלות בסיני מיועדת היתה לישראל בלבד או לכל הגויים?
  3. מה בין התגלות זו להתגלות ה' לנביאים לדורותיהם?

מפאת האופי המיוחד של המקורות שאינם דנים בכל בעיה לחוד, אי אפשר להפריד הפרדה מוחלטת בדיון בהן. נעיין תחילה באותן אגדות, שבהן משתלב הדיון על מהות הדיבור האלוהי בשאלת מעמד ישראל בין הגויים.

1. דבר ה', ישראל והגויים

נפתח במאמר אגדי המדגיש את המשמעות האוניברסאלית של הדיבור האלוהי תוך דראמאטיזציה ספרותית:

"ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה (שמ' ד', 27) הה"ד: ירעם אל בקולו נפלאות (איוב לז, 5); מהו ירעם? כשנתן הקב"ה את התורה בסיני הראה בקולו לישראל פלאי פלאים. כיצד? היה הקב"ה מדבר והקול יוצא ומחזיר בכל העולם; ישראל שומעין את הקול בא אליהם מן הדרום והיו רצים לדרום לקבל את הקול, ומדרום נהפך להם לצפון והיו רצים לצפון, ומצפון נהפך למזרח והיו רצים למזרח. וממזרח נהפך להם למערב והיו רצים למערב. ומן המערב נהפך להן מן השמים והיו תולין עיניהן והיה נהפך בארץ והיו מביטין לארץ שנאמר: מן השמים השמיעך את קולך ליסרך (דב' ד, 36); והיו ישראל אומרים זה לזה: והחכמה מאין תמצא (איוב כח 12) והיו ישראל אומרים: מהיכן הקב"ה בא, מן המזרח או מן הדרום שנאמר: ה' מסיני בא וזרח משעיר למו (דב' לג 2), וכתיב: אלוה מתימן יבוא (חבקוק ג 3) ואומר: וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים (שמ' כ 15) הקול אין כתוב כאן אלא הקולות.
א"ר יוחנן היה הקול יוצא ונחלק לשבעה קולות ולשבעים לשון כדי שישמעו כל האומות וכל אומה ואומה שומעת קול בלשון האומה ונפשותיהן יוצאות, אבל ישראל היו שומעין ולא היו ניזוקין" (שמו"ר ה, ט).

אגדה זו באה ללמדנו, כי ההתגלות אינה עניין לקול רגיל שבא מכיוון מסוים כי אם לקולות הרבה שאינם קשורים במקום זה או אחר. הם באו ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מלמעלה ומלמטה; הווה אומר, זהו קול המצוי בכל מקום והבא מכל מקום; בלשון אחר: הקול האלוהי הוא תופעה אוניברסאלית.

אף זאת, קול ה' אינו כרוך בלשון מסוימת; הוא נחלק לשבעה קולות ואלה לשבעים לשון, כלומר, הוא הולך ומיתרגם אגב התגלותו ללשונו של כל עם ועם; הוא מובן לכול והוא מופנה אל כל אדם באשר הוא. ר' יוחנן (מאה ג) טוען, כי למשמע הקול פרחה נשמתם של הגויים והם ניזוקו. והוא ממשיך:

"כיצד היה הקול יוצא? א"ר תנחומא דו-פרצופין היה יוצא והורג לעכו"ם שלא קבלוה ונותן חיים לישראל שקבלו את התורה... בוא וראה היאך הקול יוצא אצל כל ישראל וכל אחד ואחד לפי כוחו, הזקנים לפי כוחן, הבחורים לפי כוחן והקטנים לפי כוחן והיונקים לפי כוחן והנשים לפי כוחן ואף משה לפי כוחו שנאמר: משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמ' יט 19), בקולו שהיה יכול לסובלו. וכן הוא אומר: קול ה' בכוח (תה' כט 4) בכוחו לא נאמר אלא בכוח, בכוחו של כל אחד ואחד, ואף נשים מעוברות לפי כוחן, הוי אומר כל אחד ואחד לפי כוחו" (שם, שם).

במקור המקביל ויק"ר י, עמ' כה מיוחס המאמר לר' סימון; הניגוד בין ישראל ובין אומות העולם מנוסח שם ביתר חידוד:

"א"ר סימון דו פרצופין היה הדיבור יוצא, חיים לישראל סם המות לאומות העולם הה"ד כאשר שמעת אתה – ויחי (דב' ד' 33), את שמע ויחי, ואומות העולם שומעין ומתין".

ועל מוטיב זה מסופר בשבת פ"ח, ע"ב:

"אמר רב חננאל בר פפא מאי דכתיב שמעו כי נגידים אדבר (משלי ח 6). למה נמשלו דברי תורה כנגיד? לומר לך מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף ד"ת (דברי תורה) יש בם להמית ולהחיות, היינו דאמר רבא: למיימינן בה סמא דחיי ולמשמאילים בה סמא דמותא".

מוטיב האימה המתלבש כאן בדימוי של פריחת הנשמות, מוסב במקום אחר על ישראל. אך מסופר שם כי חזרה נשמתם משביקשה התורה רחמים עליהם:

"אנכי ה' אלהיך: ר' אחא בר' חנינא פתח בו: שמעה עמי ואדברה (תה' נ' 7) אומר רשב"י א"ל הקב"ה לישראל אלוה אני על כל באי עולם, אבל לא יחדתי שמי אלא עליכם. איני נקרא אלהי עכו"ם אלא אלהי ישראל. א"ר לוי: שני דברים שאלו בני ישראל מלפני הקב"ה שיראו כבודו וישמעו קולו. והיו רואין את כבודו ושומעין את קולו, שנאמר: ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו (דב' ה 21) וכתיב: ואת קולו שמענו מתוך האש (שם, שם) ולא היה להם כח לעמוד, שכיון שבאו לסיני ונגלה להם פרחה נשמתם על שדבר עמהם, שנאמר: נפשי יצאה בדברו, (שיה"ש ה 6), אבל התורה ביקשה עליהם רחמים מלפני הקב"ה: יש מלך משיא בתו והורג אנשי ביתו? כל העולם כולו שמחים ובניך מתים?! מיד חזרה נשמתן שנאמר: תורת ה' תמימה משיבת נפש (תה' יט 8) אמר ר' לוי וכי לא היה גלוי לפני המקום, שאם הוא מראה כבודו לישראל ומשמיען קולו שאינן יכולין לעמוד, אלא צפה הקב"ה שהן עתידין לעשות ע"ז שלא יהו אומרין אילו הראנו את כבודו ואת גדלו והשמיענו את קולו לא היינו עושים ע"ז; לכך נאמר שמעה עמי ואדברה" (שמו"ר, כט, ג).

מצויות באגדות אלה שתי שיטות לשם הסברת ההבדל בין ישראל ובין אומות העולם: השיטה הראשונה מיוצגת על ידי ר' יוחנן ור' תנחומא ור' סימון. לפי ר' יוחנן יצאו נפשותיהן של אומות העולם בשעה ששמעו הקול, וישראל שומעים ואינם ניזוקין. ר' תנחומא מחדד ניגודים אלה באמרו שהקול יצא דו-פרצופין והיה הורג את הגויים שלא קיבלו את התורה, ואילו בישראל הוא יצא לפי כוח סבלו של כל אחד ואחד 'כל' היתה זאת פניה בעלת אופי אינדיבידואלי. ר' סימון אומר, הקול היה סם חיים לישראל וסם המוות לאומות בעולם. לשון אחרת, לגויים התגלה אלהים בתכונתו הנומינוזית, ואילו לישראל כאלהים מקרוב המהלך קסם על אדם (fascinans). האופי הדיאלוגי של ההתגלות מתואר בצורה פלאסטית במאמר אחר המיוחס לר' לוי: "אמר ר' לוי נראה להם הקב"ה כאיקונין הזו שיש להם פנים מכל מקום, אלף בני אדם מביטין בה, והיא מבטת בכולם, כך הקב"ה כשהיה מדבר, כל אחד ואחד מישראל היה אומר ימי היה הדיבור" (תנחומא, בובר, יתרו, יז, עמ' מ). האופי הדיאולוגי של מושג ההתגלות זוכה להבחנה נוספת במאמר אגדי אחר המבדיל בין פניה לנשים ודיבור לגברים17:

"כה תאמר לבית יעקב (שמ' יט 3) אלו הנשים. א"ל: אמור להם ראשי דברים שהן יכולות לשמוע. ותגד לבני ישראל: אלו האנשים. א"ל אמור להם דקדוקי דברים שהם יכולים לשמוע. ד"א למה לנשים תחילה? שהן מזדרזות במצות, ד"א: כדי שיהיו מנהיגות את בניהן לתורה.
א"ר תחליפא דקיסרין אמר הקב"ה כשבראתי את העולם לא צויתי אלא לאדם הראשון ואח"כ נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם. עכשיו אם איני קורא לנשים תחילה הן מבטלות את התורה; לכך נאמר: כה תאמר לבית יעקב".

יוצא איפוא כי מעמד הר סיני בא לתקן מה שקלקלה חוה, כמאמר ר' יוחנן:

"בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו בהר סיני לא פסקה זוהמתן" (יבמות קג, עב).

אפשר כי מאמר זה מכוון נגד התפיסה הנוצרית בדבר החטא העובר בירושה: אכן חטא זה רובץ לפתחם של הגויים מימי חוה, אך ישראל טוהרו ממנו בהר סיני בזכות קבלת התורה ומצוותיה ואינם זקוקים כי מישהו יפדה אותם ממנו.

לפי השיטה השנייה שנמסרה בשם ר' לוי (עיין שמו"ר כט, ג) לא היה הבדל בין ישראל לגויים בשעת ההתגלות: אלו ואלו פרחה נשמתם מאימת הדיבור האלוהי הישיר, אלא שישראל ניצל מן התוצאות הקטלניות של המעמד בזכות התערבותה של התורה. האיוש (הפרסוניפיקאציה) של התורה בא לעורר את מדת הרחמים האלוהית על ישראל.

הנצרות ביקשה להתגבר על מדת הדין האלהית ועל המוות בעזרת האמונה בבן-האלהים ובקרבנו הגואל. באו חז"ל והדגישו כי סם החיים לישראל היא התורה; רק היא מסוגלת להיות מליצת יושר לפני המקום למען יתן חיים לישראל.

רצונך שיטות אלה מכוונות לכתובות היסטוריות שונות: שיטת ר' לוי בשמו"ר כט, ג מכוונת נגד הנצרות שהכריזה על האמונה בבן-אלוהים במקום תורה ומצוות. ביתר תקיפות דוחה ר' אבהו את ההנחה המיתולוגית של הנצרות:

"אמר ר' אבהו משל למלך בשר ודם מולך ויש לו אב או אח או בן. אמר הקב"ה אני איני כן אני ראשון שאין לי אב ואני אחרון שאין לי אח ומבלעדי אין אלהים שאין לי בן" (שמו"ר כט, ד).

שיטת ר' יוחנן ור' תנחומא וכן מאמר אחד המיוחס לד' לוי (תנחומא בובר יתרו יז עמ' מ) מכוונים כלפי פנים; הם באו לומר בזכות התורה שקבל ישראל קפחה ההתגלות את אופיה ההרסני והיתה יסוד ליחס דיאלוגי בין ישראל לאביהם שבשמים. בו בזמן עומדים במאמרים אלה על האופי האוניברסלי של ההתגלות, אשר "קולה" מגיע לכל מקום ומיתרגם לכל הלשונות. רעיון זה מתלבש בדברי ר' אבהו בשם ר' יוחנן בציור שונה:

"א"ר אבהו בשם ר' יוחנן כשנתן הקב"ה את התורה ציפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו שרפים לא אמרו קדוש הים לא נזדעזע הבריות לא דברו אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול, אנכי ה' אלהיך. וכה"א את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף (דברים ה 19). ארשב"ל 7א מהו ולא יסף, אלא כשאדם קורא לחברו יש לקולו בת קול, והקול שהיה יוצא מפי הקב"ה לא היה לקולו בת קול. ואם תמה אתה על זאת, הרי אליהו כשבא לכרמל כנס כל הכומרים ואמר להם: קראו בקול גדול כי אלהים הוא (מל"א, יח 27). מה עשה הקב"ה? הדמים כל העולם והשתיק העליונים והתחתונים והיה העולם תוהו ובהו כאילו לא היה בריה בעולם, שנאמר ואין קול ואין עונה ואין קשב (מל"א יד 29). שאם אדבר הם אומרים הבעל עננו. על אחת כמה וכמה כשדבר הקב"ה על סינני והשתיק כל העולם כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו ואמר אנכי ה' אלהיך. ולעיל כתוב אנכי הוא מנחמכם (ישעיהו נא 12)". (שמו"ר, כט, ט).

מסתבר כי מגמת המאמר כפולה: א) להדגיש כי הקול מופנה אל כל הגויים; ב) להוציא מראש כל טענה אפשרית מצד הגויים כאילו טעו בזהות הדובר, שכן הקב"ה השתיק והדמים את כל ההוויה לפני שהכריז: אנכי ה' אלהיך.

לפי אגדות אחרות אלהים הציע תחילה את התורה לכל האומות והם סרבו לקבלה (שבת, פח, א).

"ר' יוסי אומר: הרי הוא אומר לא בסתר דברתי במקום ארץ חושך וגו' (ישעיה מה, 19) כשנתתיה אני בתחלה, לא נתתיה בסתר, ולא במקום ארץ חושך ולא במקום אפלה,ולא אמרתי לזרע יעקב לאלו אני נותנה, אלא תהו בקשוני, לא נתתיה פנגוס [ביוונית-רמאי] וכן הוא אומר אני ה' דובר צדק מגיד מישרים (שם) כבד עד שלא נתתי לכם המצוות הקדמתי לכם מתן שכרן, שנאמר והיה ביום השישי הכינו את אשר יביאו והיה משנה, וכתיב: וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית (ויקרא כה, 21) יכול אלו בלבד ת"ל ויתן להם ארצות גוים (תה' קה 44); מפני מה? בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו (שם שם 45)" (מכילתא דר' ישמעאל, יתרו, פרשה א, 206).

"ויחנו במדבר: נתנה תורה דימוס פרהסיא במקום הפקר, שאלו נתנה בארץ ישראל היו אומרים אומות (18) האולם אין להם חלק בה, יכול נתנה בלילה, ת"ל ויהי ביום השלישי בהיות הבקר, יכול נתנה בשתיקה ת"ל ויהי קולות וברקים, יכול לא היו שומעין את הקולות, ת"ל וכל העם רואים את הקלות, ואומר קול ה' בהדר (תהלים כט 4) אמר בלעם הרשע לכל העומדים עליו ה' עוז לעמו יתן (שם שם 11) ופתחו כלם ואמרו: ה' יברך את עמו ישראל בשלום (שם)".19

לא רק הפומביות הכל-עולמית של מתן תורה מודגשת כאן אלא גם האפשרות של כל עם לבוא וליטול, שכן היא ניתנה במקום הפקר, בהר סיני. כל אדם רשאי היה לבוא וליטול; ואלה שלא הבינו את משמעות הקול – בלעם הרשע הודיעם. הדגשות אלה באות כדי להוציא מראש כל טענה מצד הגוים כי אלהים לא פנה אליהם וכי תורת ישראל היא תורה פרטיקולריסטית-לאומית. להלן נעמוד על הכתובת הפולמוסית.

יתרה מזו, ר' יוסי בא להגן בדרך זו גם על זכות ישראל לארצו, לבל יאמרו הגוים בזוזה היא בידכם,20 שכן הקב"ה הקדים שכר לישראל על שקבלו את התורה ונתן להם, בין היתר, ארצות גוים היא היא ארץ ישראל בהתאם לדרשה שנמסרה לנו בשם ר' לוי.21 בזכות קבלת התורה ניתנה "נחלת גוים" או "ארצות גוים" לישראל; משמע, ישראל לא כבש ארץ לא לו כי אם נטל את שלו.

2. מעמד הר סיני והנביאים:

היש קשר בין מעמד הר סיני ובין הנביאים שקמו לדורותיהם? על שאלה זו משיבה מסורת אגדה אחרת, הממקדת את כל חיי הרוח בישראל במעמד הר סיני. נעיין בה וננסה לעמוד על מגמותיה:

"וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר (שמ' כ 1): א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל: כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום (דב' כט 14) עמנו עומד היום אין כאן כתוב אלא עמנו היום; אלו הנשמות העתידות להיבראות, שאין בהם ממש שלא נאמר בהם עמידה. אף על פי כן שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קיבל את שלו וכה"א משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי (מלאכי א 1) בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי, שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות. וכן ישעיהו אומר: מעת היותה שם אני (יש' מח 16) אמר ישעיה: מיום שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת, אלא: ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו (שם) עד עכשיו לא ניתן לו רשות להתנבאות.

ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור, כל אחד ואחד קיבל את שלו מסיני, וכה"א: את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף (דב' ה 19). רבי יוחנן אמר: קול אחד נחלק לשבעה קולות והם נחלקים לשבעים לשון.

רשב"ל אמר שממנו נתנבאו כל הנביאים שעמדו. ורבנן אמרו שלא היה לו קול. א"ר שמואל בר נחמני, א"ר יונתן: מהו: קול ה' בכח (תה' כט 4)? אפשר לומר כן והלא מלאך אחד אין כל בריה יכולה לעמוד בקולו שנאמר: וגויתו כתרשיש וקול דבריו כקול המון (דנ' י' 6) והקב"ה שכתוב בו: הלא את השמים ואת הארץ אני לא (יר' כג 24) צריך לדבר בכוח?! אלא קול ה' בכוח, בכוח כל הקולות.

ועל דעתיה דרבי יוחנן הדא קרא מסייעא ליה שנא': ה' יתן אומר המבשרות צבא רב (תה' ס"ח 12) (שמו"ר כח, ד).22

לאגדה זו כמה וכמה פנים:

ההנחה היסודית המשותפת לה וליתר מאמרי אגדה אומרת, כי ההתגלות בסיני היתה בבחינת מאורע פומבי בו נטלו חלק כל בני העם. אך היא מרחיבה את היריעה הזאת באמרה כי כל דורות ישראל היו נוכחים בדמות נשמותיהם הערטיליות שהיו קיימות קיום "קדם-קיומי" (פרה-אכסיסטנציאלי). ברם, עיקר כוונת המאמר להדגיש את נוכחות הנביאים שעמדו לישראל לדורותיהם. לפי ר' יצחק ולפי רשב"ל קבלו הנביאים את שלהם בהר סיני, הווה אומר שליחותם ובשורתם כלולה בקול הגדול שהשמיע ה' בסיני. כל אחד ואחד קבל את שלו אלא שלא ניתנה לו רשות להינבא כי אם בזמן היעוד לו לפי גזרת עליון. משמע, נבואתו של כל נביא ונביא פקודה בידו מסיני. אלהים התגלה רק פעם אחת ויחידה בתולדות ישראל ומכוח מאורע זה קמו כל הנביאים ובעלי החזון של כל הדורות. רבנן אף מרחיקים לכת בהכחישם כל התערבות טראנסצנדנטית מאז, באמרם כי לקול ההוא לא היתה בת קול; הווה אומר, אין שחר לכל המסורות העממיות המדברות על בת קול משמים. לא זו בלבד שהנביאים אשר קמו אחרי מעמד הר סיני לא התנבאו מכוח עצמם אלא מכוח הקול הראשוני הזה; אף זאת, מאז אין שום התערבות טראנסצנדנטית בענייני יום יום על ידי בת קול משמים, כפי ששנינו, למשל במעשה המפורסם על תנור עכנאי (בבא מציעא, נט, א-ב); אמנם דוחה שם ר' יהושע תוקפה ההלכתי של בת קול, אך אינו מכחיש את התופעה עצמה. כעת מוסיפים חכמים לטעון, כי בת קול מעולם לא הייתה קיימת. ולא רק הנביאים כי אם גם החכמים קבלו את שלהם מסיני. משמע, הנביאים אינם מתנבאים מכוח דבר ה' שהיה אליהם בימי חייהם אלא מכוח מה שקיבלו בסיני, כשם שהחכמים אינם מחדשים דבר; במדרש הכתובים שבידם הם אך מגלים וחושפים הלכה למשה מסיני, הן אותן הלכות אשר נשתכחו בימי אבל משה; "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני". 23

גישה זו מבטלת מניה וביה את יחודה הפנומינולוגי של הנבואה בישראל: אין הבדל בין נביא לחכם, אלו ואלו קבלו מהר סיני. לפי מסורת אחרת (אבות א, א) אלו ואלו מוסרים מה שקיבל משה מסיני: זוהי גולת הכותרת בתהליך מיעוט דמותה החזונית והספונטאנית של הנבואה; לא זו בלבד שאחרי מעמד הר סיני לא היתה התגלות כלשהי, אף זאת: לפי אבות א, א אין לאיש חלק בהתגלות הראשונית הזאת חוץ ממשה; כל שאר המנהיגים שקמו לדורותיהם, הזקנים, הנביאים ואנשי כנסת הגדולה, אינם אלא מוסרים את דברי משה לדורות ישראל.

יש במאמרים אלה משום ראדיקאליזאציה קיצונית של המגמה המצויה במדרשים אחרים המבחינים בין דרגת נבואתו של משה שנסתכל באספקלריה "מאירה" או "מצוחצחת" ובין דרגת יתר הנביאים שנסתכלו באספקלריה "מלוכלכת" או "שאינה מאירה".24 בדומה לכך נאמר במאמר אגדי אחר הדורש את דה"א ד, 18 על משה באמרו: "אבי סוכו – זה היה אבי שלכל הנביאים שהיו סוכין ברוח הקודש; ר' לוי אמר לשון ערבי הוא, בערביה צוחין לנביא סכוייא25 . אכן, במאמרים אלה הגיע משה לדרגה הגבוהה ביותר בסכיה ובצפיה הנבואית, אך גם הנביאים האחרים היו חוזים וצופים. לעומת זאת מכחישים המאמרים שעסקנו בהם תחילה כל ייחוד דשל הנביאים. והגיעו הדברים לידי כך שר' אבדימי מן חיפה אמר

"מיום שחרב ביה"מ ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים; אטו חכם לאו נביא הוא, הכי קאמר: אע"פ שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא". (ב"ב, יב, א).26

לסיכום סוגיה זו יש לומר, כי מגמת ניטרול הנבואה כתופעה יחודית של התגלות ה' לבני אדם במשך דורות ישראל מוצאת באגדה שני ביטויים פרדוכסאליים: במקורות שהבאנו זה עתה מורידים את הנביאים לדרגת נושאי מסורת או לכל היותר לדרגת חכמים, המחדשים הלכות על ידי מדרש כתובים: ניטל מהם יחודם כבעלי חזון. במאמרים אחרים שנביא בסמוך נוקטים שיטה מהופכת לשם ביטול מעמדם, והיא דרך דימוקראטיזאציה מוחלטת של הצפיה הנבואית, כלומר כל העם ראה את השכינה על הים, בחינת "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה ישעיה ויחזקאל" (עיין מכילתא דר"י עמ' 127-126) או "כשנתגלה הקב"ה על הים נשים צדקניות הכירוהו תחילה" (שמו"ר, א, טז); "בשעה שהיו אבותינו בים, היה מוטל עולל על ברכו של אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה הגביה עולל את ראשו" (ירו' סוטה ה ד).

בד בבד עם מחיקת הנבואה כתופעה פנוימאטית מבקשים להפקיע את יחודה האינטלקטואלי: אין נביא רשאי לחדש, ואין בדברי הנביאים מה שאינו בתורה27 והיו חכמים אשר תמהו ושאלו עצמם מדוע נתקדשו ספרי הנביאים: א"ר אבא בר חנינא אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא, מאי טעמא כי ברוב חכמה רוב כעס".28 "לו שמעו דברי לא היו זקוקים לדברי נבואה".29 לפיכך "הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשה חומשי תורה אינן עתידין ליבטל"30 "שאין לך דבר כתוב בנביאים וכתובים שלא רמזו משה בתורה".31 משמע, רק חטאם של ישראל גרם, אחרת לא היה צריך לרשום את דברי התוכחה של הנביאים.

בצד מיעוט דמותה של הנבואה כפינומין חד פעמי מצויה במקורות ביקורת גלויה על עצם הופעתם של הנביאים כמוכיחים ומקטרגים השופכים את זעמם על העם, שכן בכך הם אמרו "דילטוריא" על ישראל. דורשים מהם ללמד סניגוריה על עמם ולמסר את נפשם למען ישראל: כפי שנראה בהמשך דיוננו, חבויה בשיטה זו מגמה אנטי-נוצרית מובהקת. כך מונה ר' יוחנן את הושע על שלא השיב לדברי הקטרוג של הקב"ה על ישראל ולא אמר "בניך הם, חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב גלגל רחמיו עליהן. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: רבש"ע, כל העולם שלך הוא – העבירם באומה אחרת (פסחים פז, א-ב).32 הוא מסביר את מצוות ה' אל הנביא לשאת אשת זנונים לאשה על פי כוונתו של הקב"ה להפכו לסניגור על עמו כדי שיהא מסוגל לעורר את מדת הרחמים על ישראל; "מה אעשה לזקן זה, אומר לו לך וקח אשה זונה ותוליד לך בנים זנונים, ואח"כ אומר לו שלחה מעל פניך, אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל?".33

בנימה בוטה במיוחד מנוסחת הביקורת על ישעיהו ועל אליהו, ואפילו ממשה לא חסכו את שבט ביקורתם; בין המבקרים היה רבי סימון, אביו של ר' יהודה שעל דבריו נסמכו דברי אמוראים. הדרשה באה על הכתוב "אל תראני שאני שחרחורת" (שי-ה"ש א, 6).

"רבי סימון פתח אל תלשן עבד אל אדוניו (משלי ל 10) נקראו ישראל עבדים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים (ויק' כה 55) ונקראו נביאים עבדים שנאמר כי לא יעשה ה' אלהים דבר (כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים) (עמוס ג 7) הוי עבד אל תקטרג עבד. כנסת ישראל אומרת לנביאים: שחרחרתני לפני מי שאמר והיה העולם אין לך יותר שהיה מחבבני ממשה, ועל ידי שאמר שמעו נא המורים (במדבר כ 10) נגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל; ואין לך שהיה מחבבני יותר מישעיה ועל ידי שאמר, אוי לי כי נדמיתי (ישעיהו ו 5) אמר הקב"ה מותר לך הלך, בנפשך את רשאי, ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב למה? אתה חמי מה כתוב שם "ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה" (שם שם 6), מה היא? ר' שמואל בר נחמן אמר רצפה, רוצצים פה של מי שהוא אומר דילטוריא על ישראל34 ודכוותיה כת' באליהו ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך ישראל מל"א יט 10) אמר בריתי, שמא בריתך? "ואת מזבחותיך הרסו" אמר לו מזבחותיי, שמא מזבחותיך? ואת נביאיך הרגו בחרב אמר (לו נביאי ואת מה איכפת לך?) אמר לו: "ואותר אני לבדי" מה כתיב תמן: ויבט והנה מראשותיו עוגות רצפים (שם שם 6). ר' שמואל בר נחמן אמר: רוצצים פי של מי שהוא אומר דילטוריא על ישראל,35

וכן נאמר על משה: "... ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי (שמות ד 1); אותה שעה דבר משה שלא כהוגן. הקב"ה אמר לו: ושמעו לקולך, והוא אמר: והן לא יאמינו לי. מיד השיבו הקב"ה בשיטתו, נתן לו אותות לפי דבריו. ראה מה כתיב אחריו: ויאמר ה' אליו מזה בידך ויאמר מטה (שם שם 2), כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני, הם מאמינים בני מאמינים, מאמינים שנאמר ויאמן העם (שמ' ד 31) בני מאמינים שנא' והאמין בה' בראשית טו 6) תפס משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו שנאמר כי יודע אלהים (כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע) (בראשית ג, 5) כשם שלקה הנחש כן זה עתיד ללקות. ראה מה כתוב ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש. לפי שעשה מעשה נחש לכך הראה לו את הנחש כלומר עשית מעשה נחש" (שמו"ר, ג, טו).

משה אליהו וישעיהו נענשים על שדברו דילטוריא על ישראל; תוכחתם נחשבת להם לחטא. כנגד זה, נתבעים הנביאים למסור נפשם על ישראל; כך יוצא לפי השיחה בין הקב"ה ובין ישעיהו בזמן ההקדשה:

"אמר ישעיה מטייל הייתי בבית תלמודי ושמעתי בקול של הקב"ה "את מי אשלח ומי ילך לנו" (ישעיה ו 8) שלחתי את מיכה – היו מכין אותו על הלחי, הה"ד "בשבט יכו על הלחי" (מיכה ד 14), שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוסא36...את מי אשלח ומי ילך לנו, מיד ואומר: "הנני שלחני" אמר לו: ישעיה בני סרחנין הן, טרחנין הן, אם את מקבל עליך להתבזות וללקות מבני אתה הולך בשליחותי, ואם לאו אי אתה הולך, אמר לו: על מנת כן "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים" (ישעיה נו 2). (א 36).

וכן נמסר בשם ר' נתן:"האבות והנביאים היו נותנים עצמם על ישראל.37

ועל משה נאמר:

"מפני מה זכה משה למאור פנים בעולם הזה ממה שעתיד ליתן לצדיקים, לעתיד לבוא? מפני שעשה רצונו של הקב"ה ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומתחמד ומתאווה ומצפה מה אם יהיה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים".38

אמנם ידוע "שמבית אב שלהן נקראו הנביאים מלאכים"39 כלומר שליחי המקום, אלא שעליהם לתבוע את כבוד האב ואת כבוד הבן, לעשות שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים וללמד סניגוריה על ישראל. וכן נמסר בשם ר' שמעון בן יוחאי:

"למלך שהיה לו בן יחידי, בכל יום ויום מצווה את בן ביתו ואמר לו אכול ברי, שתה ברי, אזל לבית ספרא, אתא מבית ספרא, כך, בכל יום ויום היה הקב"ה מצוה את משה ואמר לו: צו את בני ישראל, אמר אל בני ישראל, דבר אל בני ישראל. אמר ר' יהודה בר' סימון לאחד שיושב ועושה עטרה למלך. אמר לו כל שאתה יכול לקבוע בה קבע, זמרגדין קבע, אבנים טובות ומרגליות קבע, למה, שאתה עתיד לינתן בראשו של מלך. כך אמר לו הקב"ה למשל: כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל שבח, לגדלן גדל, לפארן פאר, למה, שבהן אני עתיד להתפאר, הה"ד ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט 3)".40

תוך הדגשת חובתם של הנביאים לשאת יסורים למען ישראל, ללמד סניגוריה עליהם ולשבחם פוסחים חכמים לחלוטין על תפקידם ההיסטורי של הנביאים כמוכיחים המודיעים לעם את חטאותיו ומיסרים אותו למען ישוב בתשובה.

3. הערכת עם ישראל

ואשר לעם ישראל עצמו, מוצאים אנו במאמרים דלעיל נסיון להבדיל הבדלה מוחלטת בין ישראל ובין אומות העולם: אלה קיבלו תורה בהר סיני ואלה דחו את הקול שהיה מופנה אליהם. לפיכך ישראל חביבין לפני המקום. כך שואל משה: "רבון העולמים, משבעים אומות אותנטאות שיש לך בעולמך אי אתה מצוה אותי אלא על ישראל: אמר אל בני-ישראל, צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל? אמר לו: הן שהמליכו אותו על הים ואמרו ה' ימלך לעולם ועד" (41).

לפי ר' ברכיה (שם) הם נמשלו בפי הקב"ה למעפורת "שאותה לבשתי ביום שנימניתי זקן... שקבלו עליהם מלכותי בסיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד. 7)".

לפי דברי ר' יהודה בר' סימון שהבאנו, הם זמר-גדון, אבנים טובות שקבע הקב"ה בעטרתו; כל אלה ביטויים הם לחביבותם לפני המקום:

"אמר ר' יודן: בוא וראה כמה חיבב הקב"ה את ישראל, שמזכירן חמשה פעמים בפסוק אחד, הה"ד ואתנה את הלויים נתונים לאהרון ולבניו (במדבר ח, יט).42

לחלקים הקודמים של המאמר:

מעמד הר סיני, הנבואה ובחירת ישראל בפולמוס חז"ל - חלק א'
מעמד הר סיני, הנבואה ובחירת ישראל בפולמוס חז"ל - חלק ב' (מאמר זה)
מעמד הר סיני, הנבואה ובחירת ישראל בפולמוס חז"ל - חלק ג'

הערות שוליים:

4. מכילתא דר"י, מסכתא דבחדש, פרשה ב' עמ' 210. מהדורת הורוביץ-רבין.
5. מכילתא דר"י, מסכתא דשירה, פרשה ג', עמ' 127-126. סוטה יא, ב. שמו"ר כג, טו: "ועולי הים כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה אלי ואנוהו".
6. שמו"ר א, טז.
7. ירושלמי סוטה, ה, ד.
7א. ר"ל = ריש לקיש = ר' שמעון בן לקיש.
8. עיין שמו"ר פ"א, טו. סוטה יא, ב, פרקי דר"א, מ"ב. סדר אליהו רבא פ"ז, הוצ' רמא"ש סוף עמ' 43.
8א. וכה"א = וכן הוא אומר.
9. ראה שמו"ר כנ"ל, סוטה כנ"ל.
10. שמו"ר כג, ח: והיו אומרים להם בחור אחד נאה ומשובח: ויתכן שצ"ל: קווץ נאה ומשובח (ליברמן).
10א. מדרש דברים רבה, הוצאת ש. ליברמן, ירושלים, ת"ש, עמ' 15-14.
11. מכילתא דר"י, מסכתא דבחדש, פרשה ה', עמ' 220-219. השווה תנחומא, ביבר, פרק א, יתרו עמ' מ.
12. מכילתא דר"י מסכתא דבחדש, פרשה ב', עמ' 209; שם עמ' 219.
13. שבת פח, א.
14. עבודה זרה ב, ב.
15. על מדרש זה ראה להלן.
16. ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט 17) ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם (שבת פ"ח, א. עבודה זרה ב, ב).
מוטיב הכפייה מודגש במסורת אחרת שנמסרה מפי ר' אבדימי מחיפה ומפי ר' אלעזר בן פדת: אנכי ה' אלהיך: זש"ה רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תה', סח, 18) אמר ר' אבדימי דמן חיפה שניתי במשנתי שירדו עם הקב"ה לסיני כ"ב אלפים מרכבות של מלאכי השרת... אמר ר' אלעזר בן פדת: וכלם ירדו בחרבות שנונים לכלות שונאיהם של ישראל שאילו לא קיבלו את התורה היו מכלין אותם. אמר ר' לוי אלא שראו פני שכינה ומי שהוא רואה פני שכינה אינו מת שנאמר באור פני מלך חיים (משלי טז, לו). (תנחומא, בובר, פ' יתרו, עמ' 76 ואילך).
17. שמו"ר כח, ב: השווה תנחומא, בובר, יתרו עמ' מ.
18. במכילתא: לאומות. אך יש לקבל את התיקון הנ"ל לפי ילקוט תהלים; נגד הורוביץ שם עמ' 205, הערה לשורה 17.
19. מכילתא דר"י, מסכתא דבחדש, יתרו, פרשה א', עמ' 206-205.
20. עיין יוחנן לוי, מריבה על קרקעה של ארץ ישראל בעת העתיקה, עולמות נפגשים, ירושלים תש"ך, עמ' 78-60.
21. מה טעם גילה הקב"ה לישראל מה שנברא ביום ראשון וביום ב' וג'? מפני אומות העולם שלא יהו מונים את ישראל ואומרים להם הלא אומה של בזוזות אתם! אתמהא וישראל משיבין להם... העולם ומלואו של הקב"ה הוא, כשרצה נתנו לכם וכשרצה נטלו מכם ונתנו לנו. הדא הוא דכתיב כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים (תהלים קיא, 10). (בראשית רבה ג, ג, תיאודור אלבק עמ' 5-4) ר' לוי, בן המאה הרביעית לספירה דורש את הביטוי "נחלת גוים" על ארץ כנען.
22. השווה תנחומא, פרשת יתרו, יא; לאמונה בדבר קיום הפר-אכסיסטנציאלי של הנשמה, השווה Porter, The Pre-existence of Soul in the Bool of Wisdom and in Rabbinical writings, in: Old Testament and Semitic Studies in Memory of W. R. Harper, 1908, I, pp. 207-269 . א"א אורבך, הלכה ונבואה, תרביץ (תש"ז) עמ' 27-1, ביחוד שם עמ' 6 הערה 48.
23. ירושלמי פאה פ"ד, ה"ה; מגילה פ"ד, ה"א; חגיגה פ"א, ה"ה; שמו"ר מז, א; בבלי מגילה יט, ב. הנוסח בשמו"ר מז, אפילו מה שתלמיד שואל רב אמר הקב"ה למשה באותה שעה. השווה א"א אורבך, הלכה ונבואה, תרביץ, הערה 49 על ענין בת קול ראה שם, עמ' 19 ואילך, ועמ' 23 ואילך.
24. ויק"ר, א, יד, עמ' ל-לב (מהדורת מ. מרגליות) סוכה מה, ב; סנהדרין צז, ב.
25. ויק"ר א, ג, עמ' ט.
26. עיין אורבך שם, עמ' 9 ואילך; שם מובאים מקורות נוספים.
27. רוב המקורות לכך הובאו במאמרו של אורבך, שם עמ' 2 ואילך.
28. נדרים כב, ב; קה"ר א, יג; ירושלמי מגילה פ"א, ה"ה, עמ' ע"ד: רב ורבי חנינה ור' יונתן ובר קפרא וריב"ל אמרו: המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני. עיין אורבך שם, הערה 59.
29. פסיקתא דרב כהנא קי"ז, ב.
30. ירו' מגילה פ"א, ה"ה, עמ' עד.
31. במ"ר י, ו; אורבך הערות 47, 62.
32. עיין אורבך, חז"ל – אמונות ודעות, ירושלים תשכ"ט, עמ' 502-494. שם חומר רב לסוגיה זו.
33. עיין מאמרי, נישואי הושע כסמל נבואי, ספר דים, פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל, ירושלים תשי"ח, עמ' 269 ואילך.
34. הנוסח בפסיקתא רבתי (מהדורת איש-שלום) פרשה לג, קנ"א, ע"ב: "מהו רצפה? אמר ר' שמואל בר נחמן רץ פה שאמר דלטוריא על בני". עיין בהערות המהדיר, שם נוסחאות מקבילות.
35. שיהש"ר א, ו – הובא אצל אורבך, עמ' 498 ע"פ כ"י פרמא 1240. שם מקבילות והערות נוסח. השווה מאמרי, הקדשת ישעיהו וגלגוליה במסורת חז"ל, המקרא ותולדות ישראל, ירושלים תשל"ב, עמ' 32 ואילך.
36. פסילוסא = psillos. ביוונית גמגמן.
36א. ויק"ר י, ב. עמ' קצז.
37. מכילתא דר' ישמעאל מסכת דפסחא, בא, פרשה א, עמ' 4 (מהדורת הורוביץ-רבין).
38. ס' אליהו רבה, פ"ד, עמ' 17 מהדורת רמא"ש.
39. ויק"ר א, א, עמ' א-ד.
40. ויק"ר ב, ה, עמ' מג-מד.
41. ויק"ר ב, ד, עמ' מב.
42. ויק"ר ב, ד, עמ' מב-מג. הפסוק המלא הוא: ואתנה את הלוים נתונים לאהרון ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה משני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש.

ביבליוגרפיה:
כותר: מעמד הר סיני, הנבואה ובחירת ישראל בפולמוס חז"ל : ב
מחבר: אופנהיימר, בנימין
תאריך: תש"מ , גליון ח
שם כתב העת: מולד
עורך הכתב עת: ברוידא, אפרים
בעלי זכויות : מפעלי מולד בע"מ
הוצאה לאור: מפעלי מולד בע"מ
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית