עמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > מלחמות ישראל > מלחמת העצמאות
ישראל. ארכיון המדינה



תקציר
בעקבות החלטת כ"ט בנובמבר הועמדו תושביה היהודים של ירושלים מול מתקפה צבאית הן של ערביי העיר וסביבותיה והן של הליגיון הירדני. העיר הייתה למעשה נצורה ותנאי החיים בה היו קשים. לאחר קום המדינה נפל הרובע היהודי שבעיר העתיקה ועבר לשליטת ירדן. היישוב היהודי התרכז בעיר החדשה ועיקר המאמץ הושקע ביצירת קשר בינה לבין השפלה. לשם כך נסללה דרך בורמה.



ירושלים במצור
מחבר: חגי צורף



 

המתקפה על ירושלים


למחרת הכרזת המדינה, ב- 15 במאי 1948, פלשו צבאות ערב הסדירים לארץ-ישראל. יום קודם לכן חצה כוח של הלגיון הירדני את הירדן ונערך יחד עם שתי פלוגות שריון של הלגיון שנותרו לאחר יציאת הכוחות הבריטיים באזורי רמאללה וחברון לכיבוש ירושלים.
בימים שבאו לאחר מכן תקפו כוחות הלגיון את הרובע היהודי בעיר העתיקה ואת שכונותיה הצפוניות והדרומיות של ירושלים העברית.
בצפון בלמו הכוחות הישראליים את ההתקפה בקו סנהדריה-מנדלבאום-מוסררה ונוטרדאם.
בדרום נערכו קרבות קשים על קיבוץ רמת רחל שבהם השתתף גם כוח של הצבא המצרי. מבני הקיבוץ עברו כמה פעמים מיד ליד ולבסוף נשארו בירי ישראל.


 

המצב בעיר הנצורה


ירושלים העברית היתה נצורה ושכונותיה הופגזו בלי הרף. בהפגזות נהרגו מאות ואלפים נפצעו. אוכלוסיית העיר היתה על סף רעב והתחמושת הלכה ואזלה. דלק ומים חולקו במשורה ואזרחים רבים נפגעו בעמדם בתור לחלוקה. החיים האזרחיים שותקו לגמרי. בסוף מאי גבר החשש לגורל העיר. היה ברור שרק פריצת הדרך מן השפלה אל ירושלים וחידוש האספקה יצילו את העיר מרעב ומנפילה לידי כוחות הלגיון: "מצב האספקה בירושלים מאיים באופן פטלי ברעב בימים הקרובים. אנו דורשים זכות בכורה לפתיחת כביש ירושלים לגבי כל פעולה צבאית אחרת", הבריק בן-צבי לבן-גוריון ב- 27 במאי, ובו בזמן שיגר ראש "ועדת ירושלים", דב יוסף, לבן-גוריון מברקים דחופים באותו העניין.
ניהול חייה האזרחיים של האוכלוסייה היהודית בירושלים נתקל בקשיים רבים. התיאום בין הגופים האזרחיים לבין מפקדת הצבא לא עלה יפה. הניסיון להוסיף ולקיים חיים אזרחיים, למשל פתיחת בתי-הספר, התנגש לעתים קרובות בצורכי הביטחון. עקב הניתוק מתל אביב נפלה על כתפיו של בן-צבי רוב עבודת הוועד הלאומי בירושלים. הוא הרבה לסייר בשכונות המופגזות. וראה מצד אחד תופעות של גבורה, איפוק ונחישות, ומן הצד האחר - גילויים של בדידות וחרדה גדולה לגבי העתיד. גם תופעות מכוערות ראה בסיוריו, ובייחוד קוממו אותו מעשי השוד והביזה בשכונות הערביות שנכבשו. הוא ראה בביזת הבתים הערביים הנטושים, ובמקרים אחדים גם בתים נטושים של יהודים, כישלון מוסרי מחפיר, הידרדרות לשפל המדרגה שמביאה לדמורליזציה והתריע על התופעות האלו לפני מפקדת המחוז ולפני בן-גוריון (תעודה מס' 130 ראה בספר), ודרש לשים להן קץ, להעמיד לדין את הבוזזים ולהחזיר את הרכוש הגזול לידי הממונה על רכוש אוייב.

 

נפילת הרובע היהודי


ב- 28 במאי ניחתה על היישוב היהודי בירושלים המכה הצבאית הקשה ביותר - נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה. לאחר חודשים של ניתוק ולחימה ולאחר שני ניסיונות כושלים לפרוץ אל הרובע ולחדש את הקשר עמו, נכנעו שארית מגיניו לחיילי הלגיון הערבי והלכו בשבי. נפילת הרובע הייתה לבן-צבי בבחינת מכה אישית. מאז ימיו הראשונים בעיר אהב לשוטט בין סמטאותיו וכוכיו האפלים של הרובע היהודי ולהתבשם באווירתו המיוחדת. מראשית שנות הארבעים עמד בן-צבי בראש "הוועד למען הרובע היהודי" שהוקם כדי לחזק את האוכלוסייה היהודית ברובע וליצור בו מקורות פרנסה. בן-צבי ורחל קשרו קשרים אמיצים עם יהודי הרובע. בקיץ 1947 , כשרבו היהודים העוברים ממנו אל העיר החדשה, אף שקלו השניים להעתיק את מגוריהם אל הרובע היהודי. בוועדת ירושלים היה בן-צבי ממונה על ענייני הרובע היהודי. הוא ביקר ברובע הנצור כמה פעמים וייצג את תושביו כלפי המוסדות הלאומיים וכלפי שלטונות המנדט עד שעזבו את ירושלים. ב- 22 במאי שלח למגיניו מברק עידוד בזו הלשון: "קיבלתי הבטחה נאמנה שכל מאמץ ייעשה לבוא לעזרתכם ולחדש המגע אתכם בהקדם". נפילת הרובע שישה ימים לאחר מכן עוררה בו תחושה של כישלון. הוא סבר שלא נעשה די מבחינה צבאית וכי הניסיונות לפרוץ אל הרובע הנצור התבצעו ללא תיאום בין היחידות השונות. "האם באמת אי-אפשר היה להביא אנשים לעזרה?", תהה בישיבת הוועד הלאומי, כמה שבועות לאחר מכן, כשתבע לחקור את הסיבות לנפילת הרובע. נחמה מצא בפריצת "דרך בורמה" וחידוש הקשר בין השפלה לירושלים ימים אחדים לאחר מכן. תחמושת ומזון החלו לזרום אל העיר ונשתררה תחושה שירושלים ניצלה. ב- 11 ביוני נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה בקרבות בתיווכו של שליח האו"ם הרוזן השוודי פולקה ברנדוט ששוגר לארץ-ישראל בסוף מאי כדי לתווך בין הצדדים הלוחמים. לראשונה מאז דצמבר 1947 פסקו כמעט לגמרי הקרבות בירושלים.

 

מעמד ירושלים


בהצהרת העצמאות נקבע שהחל מ- 15 במאי תפעל "מועצת העם" בתור "מועצת המדינה הזמנית", ו"מינהלת העם" בתור הממשלה הזמנית. בן-צבי היה חבר מועצת המדינה הזמנית, וההפוגה בקרבות אפשרה, לראשונה, לבן-צבי ולשאר חברי מועצת המדינה הזמנית שישבו בירושלים לרדת לתל אביב ולהשתתף בישיבותיה. המעבר מירושלים המופגזת והרעבה שבה אורב המוות ברחובות אל תל אביב השאננה חיזק בלבם את התחושה שקיים פער אדיר בין מצוקתם של תושבי ירושלים ובין מצב האוכלוסייה במרכז הארץ. "בששת ימי שהותי בתל אביב למדתי לדעת שלא נוכל להסביר את כל מה שעבר עלינו", אמר אברהם גרנובסקי, איש ירושלים, בישיבת מועצת המדינה הזמנית שהתקיימה ב- 24 ביוני. בישיבה הזאת נדון המצב בירושלים . בזה אחר זה ציירו אנשי ירושלים תמונת מצב של עיר במצוקה, שתושביה חרדים מפני העתיד, חוששים מנטישה המונית, ומעל הכל חשים שהם בודדים ומוזנחים בידי הנהגת המדינה הצעירה. בן-צבי יזם את הדיון והיה ראשון הדוברים בו (תעודה מס' 131 ראה/י בספר), ודבריו בלטו באיפוקם לעומת דבריהם של כמה מחבריו הירושלמים. הוא נמנע מלהטיל את האשמה על ההנהגה בתל אביב והתמקד בבעיות העיר ובהצעות לפתרונן. הוא ציין את עמידת הגבורה של רבים מקרב הציבור הירושלמי ושל כוחות הצבא, אבל לא התעלם מן הכישלונות הצבאיים, מתופעות הביזה המכוערות ומן הבעיות הקשות בניהול חיי היום-יום בעיר. בסוף דבריו הציע לקבוע בצורה ברורה את חלוקת הסמכויות שבין שלטונות הצבא לשלטונות האזרחיים בירושלים. טענות אנשי ירושלים נפלו על אוזן קשבת. ב- 2 באוגוסט, לאחר שהוכרז על ירושלים בתור שטח כיבוש ישראלי, מונה דב יוסף למושל צבאי והופקד על ניהול ותיאום ענייני העיר כולם.

 

יצחק בן-צבי והשומרונים


המלחמה המתמשכת עוררה בבן-צבי דאגה רבה לגורל ידידיו השומרונים בשכם. מיום שהתוודע לראשונה לעדה הקטנה והייחודית הזאת בשנת תרס"ח הלכו ונתהדקו קשריו עם אנשיה. ב- 1919, כששירת ב"גדוד העברי", הציע בן-צבי לרחל שעם שחרורו מן הצבא יעברו שניהם להתגורר בשכם למשך חצי שנה ויחיו בקרב השומרונים. בחצי שנה הזאת התכוון בן-צבי ללמוד את אורחות חיי השומרונים ולהקים להם בית-ספר עברי. תכניתו לא יצאה אל הפועל, אבל הוא נהג לבקר מפקידה לפקידה את השומרונים שישבו בשכם וביפו ושאב מהם מידע רב לצורך מחקריו. בזכות האמון והחיבה ששררו בינו ובין אנשי העדה, נפתחו שעריה לפניו והוא הצליח לקבל מהם מידע שנמנע מחוקרים אחרים כגון מסורות שומרוניות שעברו מאב לבן בכתב ובעל-פה וכתבי יד שומרוניים עתיקים. בשנת 1935 יצא לאור ספרו של בן-צבי "ספר השומרונים". בספר הזה, שהיה מיוחד במינו במחקר העברי, תיאר את ההיסטוריה של העדה ואת עיקרי אמונתה, וניתח תעודות ומסורות שומרוניות. קשריו עם העדה השומרונית לא הצטמצמו לתחום המחקר בלבד. במגעים עמם גילה עדה בעלת מסורת מפוארת שסבלה במשך דורות מהתנכלויות ורדיפות שהביאו לירידה גדולה במספר בניה בארץ-ישראל. בשנת 1935 מנתה העדה 212 נפשות בלבד, רובן - בשכם. המתח הגובר בין האוכלוסייה הערבית ובין היהודים הביא את העדה הקטנה אל בין המצרים - מצד אחד, סבלו אנשיה מהתנכלויותיהם של הערבים שראו בהם חלק מן הקהילה היהודית, ומן הצד האחר סבלו מהתנכלותו של הממסד היהודי הדתי עקב אמונתם המיוחדת. בן-צבי נהיה פטרונם של השומרונים. הוא השתדל למענם במוסדות הציוניים ובממשלת המנדט, וביקש לשכנע את המוסדות הדתיים להכיר בהם בתור חלק מקהילת ישראל. בזכותו התחזקו מאוד קשרי השומרונים עם היישוב היהודי, והוקם עבורם בשכם בית-ספר עברי שמומן, בחלקו, מכספי הסוכנות. עקב המלחמה נותקו בני העדה בשכם ממדינת ישראל, הסיוע שהוגש להם נקטע ומצבם החמיר. בצר להם ביקשו מנהיגי העדה את עזרתו של בן-צבי, והוא פנה במכתב בעניינם אל הנהלת הקונגרס היהודי העולמי (תעודה מס' 132 ראה/י בספר). בעקבות השתדלותו התחיל בקיץ 1949 ארגון הג'וינט להעביר הקצבה כספית חודשית לשומרונים בשכם. בשנים הבאות ריכז בן-צבי בידיו את פעולות הסיוע לשומרונים בשכם ונאבק בניסיונות להפסיקו.




ביבליוגרפיה:
כותר: ירושלים במצור
מחבר: צורף, חגי
שם  הספר: יצחק בן-צבי : הנשיא השני
עורכי הספר: צורף, חגי; רוזנטל, ימימה
תאריך: 1998
בעלי זכויות : ישראל. ארכיון המדינה
הוצאה לאור: ישראל. ארכיון המדינה
הערות: 1. עורך הספר: חגי צורף.
2. עורכת הסדרה: ימימה רוזנטל.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית