עלייתה ושקיעתה של קהילת קאהיר : מעמד היהודים בחברה

מבט מקרוב בקהילות היהודיות של מצרים עשוי להוביל בנקל למסקנה כי הן היו יחידות אוטונומיות בלתי-קשורות לרוב המוסלמי והקופטי הסובב אותן ולמיעוט של 'זרים מקומיים' שהגיעו לאירופאיזאציה. יש משמעות רבה לעובדה כי היהודים לא היו קבוצת-המיעוט היחידה, ואף לא הגדולה ביותר, שחיתה באותו זמן במצרים. מבחינה מיספרית, ואולי אף חברתית ותרבותית, היו היוונים חשובים יותר. גם האיטלקים, הסורים והארמנים היו בעלי השפעה. היהודים, גם אלה שאבות-אבותיהם חיו בארץ זאת מאות שנים, שובצו על-ידי המוני המצרים כחלק מהמיעוט הזר, והתייחסו אליהם בהתאם לכך.

כל עוד היתה בתוקף מבחינה מישפטית שיטת ה'מילת' העות'מאנית במצרים, יכלו היהודים – כמו ה'ד'ימי' האחרים – ליהנות מקיום בטוח יחסית, אם כי משועבד.³⁵הם היוו, יחד עם הנוצרים והמוסלמים, חלק ממערכת מורכבת של 'חלוקה אתנית של העבודה'³⁶ (ואפשר להוסיף, ושל העוצמה). שבה מילאו הקבוצות האתניות-דתיות השונות תפקידים מיוחדים הדרושים לחברה בכללה. המוסלמים שלטו בתחומי העוצמה הצבאית והפוליטית, ואילו הנוצרים והיהודים השלימו אלה את אלה, והתחרו אלה באלה, בעבודות פקידות, במסחר ובאומניות מסויימות.

אף אחרי סופה הפורמאלי של שיטת ה'מילת' נשתמר הדפוס הפסיפסי של דו-קיום בשלום בין הקהילות הדתיות. בני הקהילות השונות נפגשו – והתחרו – בתחום הכלכלי. המגעים החברתיים שמחוץ לתחום העסקים היו שכיחים יחסית רק בקרב בני המעמד העליון והמעמד הבינוני העליון של כל הקהילות, והם היו רווחים בקרב העליתות. בני ה'אריסטוקראטיה' היהודית היו נפגשים בחופשיות עם המוסלמים, עם הקופטים ועם האירופים השווים להם, והמשותף להם היה לא רק אינטרסים כלכליים אלא גם זיקה למערכת תרבותית שעוצבה במסגרת לימודיהם בבתי-הספר הצרפתיים והבריטיים המובחרים. עם זאת יש לזכור, כי המעמד העליון במצרים היה רחוק מלהיות מצרי, מפני שהשכלתו היתה אירופית, ולשונו – צרפתית ותורכית.³⁷

המעמד הבינוני היהודי, המגוון יותר, היה שותף בחלקו להשקפה האירופית של העשירים – שכן הוא נתחנך בבתי-הספר הצרפתיים, האיטלקיים או הבריטיים - אך חלקו האחר הדגיש את יהדותו, שהגבילה בהכרח את מגעיו עם הלא-יהודים. אם כי כל ההכללות מסוכנות, דומה כי ככלל קיים המעמד הבינוני היהודי מגע מועט יותר עם הרוב המוסלמי משקיימו בני העילית. ואף זו, תמיכתו של המעמד הבינוני המצרי היתה הנמרצת ביותר בדרישות לאגיפטיזאציה ולשיחרור מהשפעות אירופיות, בתחום המדיניות, הכלכלה או התרבות, המעמד היהודי הנמוך, שהתגורר בשכונות יהודיות וחונך בבתי-ספר יהודיים, קיים אולי מגעים עם לא-יהודים, מחוץ לתחום העסקים, פחות מבני מעמדות אחרים.

באמצעות השכלה גבוהה וקידום חברתי הציבו היהודים בני המעמד הבינוני והמעמד העליון את עצמם במצב קשה. אם אמנם מבחינת הקאריירה המקצועית סייע להם הלימוד בבתי-ספר אירופיים.³⁸ וכן קליטת התרבות האירופית, הרי לעומת זאת היה בכך גם כדי להרחיקם מהרקע היהודי שלהם וגם מסביבתם המצרית. הם אמנם לא התבוללו בסביבה המצרית, והיה בכך כדי להניח את דעתם של משקיפים מערביים מסויימים,³⁹ אולם התבוללו בתרבות הלבאנטינית האירופית ששלטה בכיפה, במיוחד באלכסנדריה. היו לכך יתרונות אחדים, כגון שהיהודים יכלו לשמש מתווכים בין המזרח הערבי-מוסלמי ובין המערב הנוצרי בתחום התרבותי כבתחום הכלכלי. אולם היו כרוכות בכך גם סכנות. ברגע שאימצו לעצמם המצרים עמדה לאומנית, שבמרומז או במפורש היתה אנטי-אירופית, 'נפלו היהודים בין הכיסאות' ונתקלו בקשיים בשני העולמות, כאירופים במצרים, וכבני-המזרח בארצות אחרות.

אולם בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים למאה הנוכחית נראו סכנות אלה רחוקות. היחסים בין היהודים, המוסלמים והקופטים אולי לא היו הדוקים ביותר אולם ביסודו של דבר הם היו שלווים.⁴⁰

הערות שוליים:

לאנדסהוט (עמ' 23) מכנה זאת 'סובלנות במסגרת האפלי'.
Albert Mourani, Minorities in the Arab World, London 1947; Abid al-Marayati (ed.): The Middle East – its Government and Politics, Belmont, California 1972, p. 58
על המגעים החברתיים של בני המעמד היהודי הגבוה ראה את הראיונות עם איבון שוחט. איריס לוי ואדית כהן (המחלקה לתיעוד בעל-פה, המכון ליהודה זמננו, האוניברסיטה העברית, מספרים 1 [35], ו-4 [35] בהתאמה).
על המעמד העליון התורכי-מצרי ראה: Samuel B. Grant, Modern Egypt and the New (Turko-Egyptian) Aristocracy, דיסטרטאציה, מישיגן 1968.
לפי כהן (שם, עמ' 110), ביקרו בשנת 1907 80 אחוז מבני-הנוער היהודיים בבתי-ספר זרים, ומיספרם ירד ל- 47 אחוזים בשנת 1924, ל- 41.5 אחוזים בשנת 1936/37, לאחר שבתי-הספר היהודיים שופרו ונפתחו בתי-ספר תיכוניים יהודיים. פרטים ראה בשנתונים הסטאטיסטיים המצריים.
השווה את דו"חות המורים מחברת כי"ח בסוף המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 עם דו"חותיהם של השליחים הציוניים בשנות העשרים, השלושים והארבעים למאה הנוכחית.
עלילות דם אחדות הופצו במצרים בסוף המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 על-ידי נוצרים אורתודוקסיים וקאתוליים, אולם המוסלמים והקופטים לא החרו-החזיקו אחריהם. ראה:
J. Landau, ‘Ritual Murder Accusations in Nineteenth Century Eqypt’, Landau, Middle Eastern Themes, London 1973 pp. 99-148