עלייתה ושקיעתה של קהילת קאהיר : האירגון הקהילתי

לאור רב-גוניותם של האוכלוסים היהודים במצרים, במיוחד בקאהיר ובאלכסנדריה, ראוי לציין כי הקהילות תיפקדו כהלכה. בכל הערים היו כל הקבוצות מאוחדות בקהילה אחת ויחידה, ורק בקאהיר היו שלוש קהילות: הספרדית, האשכנזית והקראית. רק אחת מהן – הקהילה הספרדית-המזרחית, שהיתה קרוייה בפשטות 'הקהילה היהודית של קאהיר', אשר כללה להלכה את כל היהודים המתגוררים בבירה – הוכרה רשמית על-ידי הממשלה, וכך הוסמכה להסדיר את ענייני הקהילה במסגרת האוטונומיה הדתית והתרבותית שהוענקה למיעוטים הלא-מוסלמיים, כהמשך לשיטת ה'מילת' העות'מאנית.³¹

הקהילה היתה מאורגנת, ביסודו של דבר, כאגודה לסיוע הדדי, ומועצת-הקהילה היוותה את הועד המנהל שלה, שהיה אחראי לצד הדתי, למעמד האישי, לענייני רווחה וחינוך, אולם ללא כל מאנדאט פוליטי. מנקודת-ראות מישפטית, לא היה שום גוף בקהילה שהוסמך לייצגה בעניינים פוליטיים – ועובדה זו בסופו של דבר היתה בעייתית, כל אימת שיהודי מצרים הצטרכו לפעול כקהילה עם אינטרסים ספציפיים משלה.

בניגוד ל'מילתים' הלא-מוסלמיים האחרים, לא שלט בקהילות היהודיות גוף דתי אלא מועצת-הקהילה החילונית, שהיתה מורכבת מה'נוטאבלים', אנשי-העסקים האמידים ועורכי-הדין. ואף אלה התקשו להגיע לצמרת, אלא אם כן השתייכו לאחת 'המשפחות' בה"א הידיעה. למרות ההתנגדות הגוברת מצד המעמד הבינוני העולה, שתבע לעצמו זכויות בהתאם לעושרו הגדל, נשתמר המיבנה האוליגארכי הישן של הקהילות בקאהיר ובאלכסנדריה עד מלחמת-העולם השנייה. משפחות אחדות שחיו במצרים מהמאה ה- ³²18 - משפחות קטאווי, מוצרי, סוארס ועדה בקאהיר, דה מנשה, רולו ואגיון באלכסנדריה – חילקו בינן לבין עצמן את תפקידי ההנהגה במועצת-הקהילה, בוועדות-המשנה שלה, בבתי-הספר ובבתי-החולים. נשיאות הקהילה בקאהיר היתה עוברת, למעשה, בירושה במשפחת קטאווי, מיעקב, יוסוף ומואיז, דרך יוסף אצלאן לרנה, אשר התפטר בשנת 1947 וסיים בכך שלטון משפחתי שנמשך כמעט מאה שנה.

ביקורת חמורה מתחו חוגים מקרב המעמד הבינוני, שהיה מאורגן ברובו בלשכות 'בני ברית', ומקרב הצעירים, על הניהול האוטוקראטי של ענייני הקהילה בידי ה'נוטאבלים'. הביקורת באה לידי ביטוי בעיקר בעיתונים היהודיים 'ל'אורור' ('השחר', 1914 עד 1941), 'ישראל' (1919 עד 1939), והעיתון בלשון הערבית 'אל-שמס' (1934 עד 1948).³³ לדעת המבקרים, לא ענו בתי-הספר היהודיים על הצרכים, ויהודים רבים נאלצו לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר נוצריים, ובשיעור מצומצם יותר לבתי-ספר ממלכתיים מצריים; הטיפול בעניי הקהילה לא היה נאות, ומיספר פושטי-היד היהודיים ב'חארה' היה שערורייתי; ההתעניינות בענייני הקהילה דעכה והלכה, והחינוך הדתי הוזנח ברוב המקרים.

אולם מוסדות קהילתיים אחרים, כמו בתי-החולים, היו דוגמה ומופת, והקהילה זכתה להערכה מצד רבים על הישגיה בתחום זה. המעמד הבינוני ו'המשפחות' תרמו בנדיבות-לב לבתי-הספר הקהילתיים, למרכזי ההכשרה המקצועית, לבתי-החולים, לבתי-הכנסת ולמיספר מרשים של מפעלי-צדקה אחרים, מגני-ילדים ובתי-יתומים ועד מעונות לגימלאים קשישים; 'מיפעל טיפת החלב' סיפק מזון ולימודים לילדים עניים וליתומים, ו'אגודות גמילות חסדים' שונות סיפקו נדוניה לנערות עניות.³⁴

הערות שוליים:

על שיטת ה'מילת', ראה: גיב, עמ' 207 ואילך, 217. על הקהילה בקאהיר ראה: Statuts de la communauté israélite du Caire 1927, Le Caire 1927
על משפחות קטאווי, מוצרי, דה מנשה, רולו וסוארס, ראה: شاهين مكاريوس : تاريخ الاشرائيليين קאהיר 1904, עמ' 21-8. וראה: Kurt Grunwald, ‘On Cairo’s Lombard Street’, Tradition 1 (1972) pp. 8-21
פארג'ון, עמ' 197-192, על מאמצי לשכות 'בני-ברית' להביא לרפורמות בקהילה, בפרק-הזמן שבין מלחמת-העולם הראשונה לבחירתו של יוסוף אצלאן קטאווי בשנת 1925 כנשיא הקהילה בקאהיר. דו"חות מעניינים מאוד מצויים גם בארכיוני חברת כי"ח, כגון ש' אביגדור, 31 בדצמבר VI.E.80.a .1918, כי"ח, קאהיר.
תיאור מפורט של מוסדות הקהילה ראה: פארג'ון – סעד ורווחה (עמ' 179, 209 ואילך), בתי-חולים (בקאהיר, עמ' 205 ואילך, באלכסנדריה, עמ' 252), בתי-ספר (בקאהיר, עמ' 213 ואילך, באלכסנדריה, עמ' 258 ואילך), בתי-כנסת (בקאהיר, עמ' 198 ואילך, באלכסנדריה, עמ' 200 ו- 242).