עמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > יהודים בתפוצותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בארצות הבריתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בברית המועצות > יהודי ברה"מ במאבק לעלייה
תכלת : כתב - עת למחשבה ישראלית


תקציר
המאמר מתאר את השפעת הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים על המאבק של מסורבי העלייה בברית המועצות ועל הקשר שנוצר בינם לבין הסטודנטים היהודיים בארצות הברית. הסטודנטים אימצו את מסורבי העלייה למרות התנגדות הממסד היהודי האמריקני.



יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ה
מחבר: יוסי קליין הלוי


אחד המרכיבים העיקריים בחזונו של בירנבאום היה יצירת יחסים סימביוטיים בין החלק החופשי ביותר בתפוצה היהודית לחלק המדוכא ביותר שלה. בירנבאום קיווה שבבטאם בפומבי את דאגתם ליהודי ברית–המועצות ילמדו יהודי ארצות–הברית להתגבר על עכבותיהם ולתפוס את מקומם כקהילה בטוחה בעצמה בתוך החברה האמריקנית. במובנים רבים, התעוררותה של יהדות אמריקה נכרכה בגאולתה של יהדות ברית–המועצות.

בהקשר זה הייתה מלחמת ששת הימים נקודת מפנה הן ליהודי אמריקה והן ליהודי ברית–המועצות. היהודים האמריקנים חגגו כעת בפומבי את מפגן העוצמה היהודית והשתוקקו לפתע להשתתף, ולו מרחוק, בסיפור ההצלחה הציוני. על יהדות ברית–המועצות השפיעה המלחמה השפעה עמוקה עוד יותר. אצל רבים מ"יהודי הדממה" עורר הניצחון הישראלי לא רק גאווה יהודית אלא גם נכונות לצאת בגלוי נגד הקרמלין. אף שניצנים ראשונים של תודעה ציונית הופיעו אצל כמה צעירים יהודים בברית–המועצות עוד לפני 1967, ולמרות שחומר ציוני מחתרתי כבר הופץ בשטח, המלחמה היא שיצרה לראשונה גל של הזדהות עם ישראל. צעירים יהודים ממוסקבה החלו לברך זה את זה באמצעות כיסוי עין אחת — במעין חיקוי של משה דיין. ולראשונה מאז חיסולה של התנועה הציונית בידי הבולשביקים בשנות העשרים, החלו חוגים ציוניים לפעול בגלוי בערים הסובייטיות הגדולות.

ההתקוממות הציונית הסובייטית החלה במעשה אמיץ להדהים שעשה סטודנט באוניברסיטת מוסקבה ושמו יאשה קזאקוב. מעט אחרי מלחמת ששת הימים כתב קזאקוב מכתב גלוי לקרמלין: "אני רואה את עצמי כאזרח של מדינת ישראל. אני דורש להשתחרר מן ההשפלה הכרוכה באזרחות סובייטית".18

פתאום שמענו קול ממשי, היה בידינו שֵם; "יהדות ברית–המועצות" חדלה לפתע להיות ישות ערטילאית ודוממת. מכתבו של קזאקוב, שתעוזתו רוממה את הרוח, הוברח למערב ופורסם בוושינגטון פוסט. כעבור ימים אחדים קיבל הצעיר אשרת יציאה לישראל. בזכות מקרה אחד ויחיד אושרו טענותיו האינטואיטיביות העיקריות של בירנבאום. האסיפות היהודיות בשמחת תורה לא היו צירוף מקרים מוצלח אלא סימן לעתיד. לפחות חלק מיהודי ברית–המועצות השתוקקו בבירור להיות יהודים, והיו מוכנים לשלם מחיר תמורת זהותם זו. אלפי יהודים סובייטים סיכנו את חירותם באמצעות הגשת בקשות הגירה. התעקשותו של בירנבאום על הדגשת התביעה "שלח את עמי" הוכיחה את עצמה סוף–סוף. התחייה הציונית בברית–המועצות סימנה את קץ השנים החלוציות של מאבק הסטודנטים, כפי שכינה אותן בירנבאום. הארגון לא ניזון עוד מאמונה ומתקווה בלבד, והחל לפעול גם על סמך עובדות מוכחות. כל שנותר עוד להוכיח היה נחישותנו.

כותב המכתב הבא שעורר תשומת לב במערב היה בוריס קוצ'ובייבסקי, מהנדס מקייב. "כל עוד מסוגל אני להרגיש", כתב לממשל הסובייטי, "אעשה כל שביכולתי כדי לעזוב את רוסיה ולצאת לישראל. ואם תחפצו לשפוט אותי על כך, יהי כן. אם עדיין אהיה בחיים במועד שחרורי, אהיה נכון להגיע אל מולדת אבותיי, אפילו אם אצטרך ללכת ברגל".19 קוצ'ובייבסקי נידון לשלוש שנות מאסר. לאחר משפטו הוברח עותק ממכתבו לעיתונות המערבית. במאבק הסטודנטים רווחה אז התחושה שאילו התפרסם המכתב לפני מעצרו, היה קוצ'ובייבסקי מגיע לישראל במקום לכלא — בדיוק כמו קזאקוב. ההבדל בגורלם של שני הפעילים הציוניים האלה חיזק את אמונתו של הארגון בכוחה של דעת הקהל. עם מעצרו של קוצ'ובייבסקי היה לנו כעת אסיר פוליטי משלנו — אסיר ציון. במקום למחות על הפרות מופשטות של זכויות אדם, כמו סגירתם של בתי כנסת או הטלת איסור על אפיית מצות, עמד לרשותנו עתה סמל חי למשטר הדיכוי הסובייטי.

כעת נכנסה התנועה לשלב המסוכן ביותר בתולדותיה. קריאת התיגר של הפעילים היהודים בברית–המועצות על מדיניותו הפרו–ערבית של הקרמלין ועל פעולותיו האנטי–ציוניות סימנה אותם כגייס חמישי בעיני המשטר. יהודי ברית–המועצות עברו מהפצה של ספרות מחתרתית למחאה גלויה: כותבי מכתבים חברו לשליחת בקשות הגירה משותפות; מורה אחד לעברית פרסם מודעה על ה"אולפן" הלא–חוקי שלו ברכבת התחתית במוסקבה. איש לא יכול אז לצפות את התוצאות. האם ייכנעו הסובייטים להתקוממות ההולכת וגוברת, ירסקו אותה או ינסו להתעלם ממנה? למעשה, שלוש הגישות ננקטו בעת ובעונה אחת — חלק מן היהודים קיבלו אשרות יציאה, חלקם נשלחו למאסר, ואילו רובם שוגרו אל לימבּו של אבטלה והטרדה. האי–יכולת לצפות מראש את התוצאה היה כנראה תוצר של מדיניות מכוונת. יהודי שביקש אשרת יציאה לא ידע אם יגיע לישראל או לסיביר.

העובדה שאת המאבק על גורלה של יהדות ברית–המועצות לא ניהלו עוד באופן בלעדי הפעילים במערב, אלא גם קרבנות הדיכוי עצמם, תבעה שיטות פעולה חדשות ורעיונות שונים. בניגוד לקריאתו של הממסד היהודי לחידוש החיים היהודיים בברית–המועצות עמד בירנבאום על הצבת ההגירה החופשית במוקד תביעותיה של התנועה. זאת ועוד — מאבק הסטודנטים היה הארגון הראשון שהבין כי התנועה צריכה להעביר את המערכה לפסים אישיים. לצד כמה קבוצות אנטי–ממסדיות בוגרות, מאבק הסטודנטים נאחז בהזדמנויות החדשות שנפתחו בפניו להפוך את המערכה ממאבק למען הישות המופשטת "יהדות ברית–המועצות" למאבק קונקרטי למען היהודים בברית–המועצות — אנשים שיש להם שמות וסיפורים אישיים. הארגון פרסם מכתבי מחאה של יהודים סובייטים וארגן הפגנות תמיכה במסורבי עלייה ובאסירי ציון. עם השנים הפך מסע המחאה הקשור בדמויות מסוימות למאפיין מהותי של התנועה כולה, מאפיין שמשך מתגייסים חדשים והמריץ פעילים ותיקים. העלייה לרגל אל הסירובניקים הפכה לטקס החניכה של הפעילים היהודים–אמריקניים; שמותיהם של מתנגדי משטר כמו אנטולי שרנסקי ואידה נודל נעשו מוכרים לכל משפחה יהודית בארצות–הברית. בני–עשרה החלו לענוד צמידים עם שמות אלו ושמותיהם של מסורבי עלייה אחרים; ובתי כנסת ברחבי אמריקה החלו לחגוג בר–מצווה ובת–מצווה לילדים יהודים מברית–המועצות באמצעות הוספת כיסא ריק לחגיגות של בני קהילתם שלהם. חזונו של בירנבאום בדבר קשר סימביוטי שיעודד תחייה יהודית הן באמריקה והן בברית–המועצות נעשה סממן מרכזי של החיים היהודיים.

בהתחשב בהצלחה הציבורית שנחל מסע המחאה הקשור בדמויות מסוימות מפתיע להיזכר בהתנגדות מצד הממסד היהודי שבה נתקל בתחילה. הוועידה היהודית–אמריקנית למען יהדות ברית–המועצות דחתה את טענת הפעילים כי שמותיהם של היהודים שחשפו את עצמם בפני המשטר הסובייטי צריכים להתפרסם גם במערב. על הוועידה השפיעה בעניין זה 'לשכת הקשר הממשלתית ליהודי ברית–המועצות' — הארגון החשאי שהופקד על קיום הקשר בין ישראל ליהדות הגוש הסובייטי. לשכת הקשר, שנוסדה בשנת 1952, הקימה מרכזי מידע על יהדות ברית–המועצות בניו יורק, בלונדון ובפריס, ושיגרה שליחים לפגישות חשאיות עם יהודים סובייטים כדי לספק להם חומר על ישראל ועל היהדות, אך היא התנגדה בתוקף לפרסום שמותיהם של מסורבי העלייה, מחשש לתגובת נגד סובייטית. התנגדותה לבשה צביון מכוער בשנת 1969, כאשר יאשה קזאקוב, לצד עוד סירובניק לשעבר בשם דב שפרלינג, הגיעו למסע הרצאות בארצות–הברית. למרבה התדהמה, לשכת הקשר הזהירה את הארגונים היהודיים באמריקה כי קזאקוב ושפרלינג הם פרובוקטורים מטעם הקג"ב. מאבק הסטודנטים וארגונים לא–ממסדיים אחרים התעלמו מן האזהרה ואימצו את שניהם בהתלהבות. כעבור שנה קיים קזאקוב באו"ם שביתת רעב בת תשעה ימים, בדרישה לקבל אשרת יציאה מברית–המועצות עבור הוריו, ופעילי מאבק הסטודנטים עמדו לצדו גם במאבק זה.20

בסופו של דבר הכירה לשכת הקשר בכוחה של המערכה האישית, ושינתה את מדיניותה; בעקבותיה שינתה גם הוועידה למען יהודי ברית–המועצות את דרכי פעולתה. המפנה קיבל ביטוי פומבי בנובמבר 1969, כאשר ראש הממשלה גולדה מאיר קראה מעל דוכן הכנסת את מכתבם המפורסם של "שמונה–עשר הגרוזינים" — ראשיהן של שמונה–עשרה משפחות יהודיות מגרוזיה — אשר כתבו: "נחכה חודשים ושנים. נחכה כל חיינו אם יהיה צורך בכך, אך לעולם לא נוותר על אמונתנו או על תקוותנו".21

אך יחסי הממסד היהודי עם מאבק הסטודנטים נותרו דו–ערכיים, ונעו לסירוגין בין שיתוף פעולה לחשדנות.22 אפשר היה להבין את התמרמרותו של הממסד לנוכח סירובה של תנועת הסטודנטים לסור למרותו. במובן מסוים התקומם מאבק הסטודנטים לא רק נגד הפסיביות ואסטרטגיית הדיפלומטיה השקטה, אלא גם נגד עצם זכותו של הממסד היהודי לדבר בשם הקהילה בנושאים פוליטיים. ארגונו של בירנבאום בז בגלוי למאמציו המזדמנים של הממסד, והתייחס אליהם בביטול כ"חוסר עשייה". זו הייתה הגזמה, כמובן: הליגה נגד השמצה, למשל, נתנה את חסותה לקבוצה אקדמית שפרסמה מודעות בעניין בניו יורק טיימס, ואילו הוועידה למען יהודי ברית–המועצות ארגנה, החל בשנת 1964, סדרה של הפגנות מחאה — צנועות, אמנם — שהעלו את מצוקתה של יהדות הגוש הסובייטי על סדר יומה של הקהילה היהודית בכל רחבי ארצות–הברית, כפי שרק הממסד יכול היה לעשות.

ובכל זאת, עד שלהי שנות השישים, יהדות אמריקה טרם רתמה את מלוא משאביה להצלת יהדות ברית–המועצות. צעדיו של הממסד סבלו מהעדר מימון, מתיאום גרוע, ומעל הכל — מחוסר שיטתיות. למעשה, פעולותיו של מאבק הסטודנטים להבאת סבלה של יהדות ברית–המועצות לידיעת הציבור היו בדרך כלל יעילות מאלה של כל הארגונים הגדולים גם יחד. אפילו לאחר התעוררותה של התנועה הציונית בגוש הסובייטי עמדו הארגונים היהודיים–אמריקניים בסירובם לתת לוועידה למען יהודי ברית–המועצות תקציב מסודר וצוות קבוע.23 "יהדות אמריקה המאורגנת שמה דגש חזק על מקצועיות", כתב בירנבאום בשנת 1969, "אך מטפלת במשבר יהודי רוסיה בצורה חובבנית לחלוטין. אין לה, למשל, אפילו עובד במשרה חלקית שיעמוד בקשר יום–יומי עם התקשורת, וזאת בחברה שיש לה מוּדעות תקשורתית חזקה כל כך... מטרידה לא–פחות היא העובדה שאין אף גוף מרכזי הפועל להפצת מידע ולכתיבת חומר מקורי".24

אך אם נראה היה שעתידו של המאבק עדיין בסכנה בשל הפסיביות של הממסד, במהרה הופיעה סכנה חדשה מכיוון אחר. בשנת 1968 הקים מאיר כהנא את 'הליגה להגנה יהודית'. בשנתיים הראשונות לקיומו התמקד הארגון החדש באופן בלעדי כמעט בסוגיות פנים–אמריקניות, ובפרט בתהום שהלכה ונפערה בין שחורים ליהודים. ואז, בשעות האחרונות של 1969, ארגנה הליגה את "משמרת מאה השעות" מול בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם. כמה מאות מפגינים התפרעו, ואחרים קשרו עצמם בשלשלאות למטוס נוסעים סובייטי בנמל התעופה קנדי. שום דבר דומה לזה לא נעשה לפני כן בשמה של יהדות ברית–המועצות. אל המערכה שהתנהלה עד אז באחריות ובריסון הצטרפה כך לפתע המקבילה היהודית של הפנתרים השחורים. שנות השישים האלימות מצאו סוף–סוף גם את התנועה למען יהדות ברית–המועצות.

לדידו של כהנא, משמעות הריסון הייתה בגידה. "הוא צעק עליי, 'איך אתה מעז לנהוג באחריות כאשר יהודים נתונים בסכנה?'" נזכר בירנבאום. "אני טענתי שכל עוד הם לא הורגים יהודים, אסור לנו לפעול באלימות, כיוון שזה רק יגרום לקהילה היהודית–אמריקנית להתנכר למאבק".25 בשנת 1966 קרא כהנא בג'וּאיש פְּרֶס להקמתה של "חזית לשחרור יהדות ברית–המועצות", שתתעמת עם הסובייטים באמצעות מרי אזרחי רחב היקף.26 רעיון זה לא הוליד דבר. רק לאחר שהקים את הליגה להגנה יהודית מצא כהנא את הפעילים שיתגייסו למערכה המיליטנטית שלו, שכללה, פה ושם, גם מעשי אלימות וטרור, כמו מתקפת צלפים על בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם, בד בבד עם שביתות שבת ופעולות דומות של מרי אזרחי.27 להשקפתו של כהנא, ככל שהמחאה הייתה מכוערת יותר, כך הובטחה לה חשיפה תקשורתית רחבה יותר.

למן הקמתו ביקש מאבק הסטודנטים לחבור לארגונים לא–יהודיים, ליברליים בעיקר, שיכולים היו להזדהות עם מטרותיו. כהנא, לעומת זאת, טען שאין ליהודים ידידים אמיתיים; במקרה הטוב יש באפשרותם ליצור בריתות אינטרסנטיות זמניות עם לא–יהודים. ביטוי טיפוסי לטקטיקה הזאת היה הקשר המשונה שקשר כהנא בשנת 1971 עם הליגה האיטלקית–אמריקנית לזכויות האזרח, שהוקמה בידי המאפיונר הידוע ג'ו קולומבו. חברי הארגון של קולומבו השתתפו בהפגנות של הליגה להגנה יהודית; וכאשר נורה המאפיונר ונפצע, ביוני 1971, היה כהנא היחיד מחוץ לחוג הפנימי של מקורביו שהורשה להיכנס לחדרו בבית החולים. בירנבאום רתח על כהנא בשל הכתם שהטיל, לדעתו, על התנועה למען יהדות ברית–המועצות. אך לתפיסת כהנא היו הבריתות הללו רק ביטוי לגורלו של העם היהודי, ולבדידות המאפיינת את שליחותו ההיסטורית (כהנא המשיך בפיתוח התיאולוגיה הבדלנית הקיצונית שלו לאחר שעלה לישראל בהמשך אותה שנה, והיא נעשתה בבוא הזמן בסיס לאידיאולוגיה הגזענית של תנועת 'כך').28

כהנא כילה את כוחותיו באלימות וביזמות אחרות שהזיקו למטרה, כמו ההתחברות לקולומבו. שיטותיה של הליגה להגנה יהודית הביאו לבסוף לאבדן חיים: בקבוק תבערה שהושלך בינואר 1972 אל משרדי האמרגן סול יוּרוק — מי שארגן חילופי תרבות בין ברית–המועצות לארצות–הברית — גרם למותה של מזכירה. פעילות ארגונו של כהנא למען יהדות ברית–המועצות נמשכה פחות משנתיים, והסתיימה במשפטים, במאסרים ובבזבוז משאבים. בסופו של דבר אמנם עלה בידי כהנא, למשך זמן קצר, להעלות לכותרות את בעיית יהדות ברית–המועצות, באופן שאחרים לא הצליחו להעלותו; אך המחיר היה החרפת הפילוג הפנימי בתנועה למען שחרור יהודי ברית–המועצות, ופגיעה חמורה בתרבות הדיון בתוך הקהילה היהודית.

השנים שבין 1967 ל- 1970 היו, אם כן, תקופה של אי–ודאות דינמית עבור התנועה למען יהדות ברית–המועצות. יהודי הגוש הסובייטי, שנתמלאו גאווה בעקבות ניצחונה של ישראל ושאבו עידוד מן האקטיביזם היהודי בתפוצות, החלו להתעמת פומבית עם ממשלתם. האסטרטגיה האישית של מאבק הסטודנטים, שהבליטה את מצוקתם של הפעילים, אוּמצה הן בידי ישראל והן בידי הממסד היהודי–אמריקני. אך התעוררותה של יהדות ארצות–הברית והמערכה העולמית שבאה בעקבותיה לא הובטחו עדיין: הממסד המשיך לפסוח על שתי הסעיפים ונמנע עדיין מלהשקיע את המשאבים הדרושים במערכה ציבורית רחבת היקף, ובה בעת איימו קיצונים אלימים להכתים את המאבק כולו. התנועה הגדולה והחזקה שהתפתחה מאוחר יותר נותרה בשלב זה בגדר חלום בלתי ממומש.

 

לחלקים אחרים של המאמר:
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ב
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ג
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ד
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ה (פריט זה)
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ו
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ז

הערות:

  1. מצוטט בתוך: Yossi Klein Halevi, Memoirs of a Jewish Extremist: An American Story (Boston: Little, Brown and Company, 1995), p. 69 (להלן זיכרונות).
  2. קליין הלוי, זיכרונות, עמ' 70.
  3. צחוק הגורל הוא שקזאקוב, אשר עִברֵת את שמו ליעקב קדמי, התמנה לבסוף לראשות לשכת הקשר ונעשה אחד הפקידים הישראלים הבכירים שפעלו למען יהדות ברית–המועצות.
  4. קליין הלוי, זיכרונות, עמ' 80.
  5. פקיד ישראלי אחד שתמך בעקביות בבירנבאום היה מאיר רוזן, נציג לשכת הקשר בניו יורק באמצע שנות השישים, שהתמנה כעבור זמן לשגריר ישראל בוושינגטון.
  6. ארכיוני בירנבאום.
  7. ארכיוני בירנבאום.
  8. ריאיון עם בירנבאום, דצמבר 2003.
  9. ארכיוני המחבר.
  10. שיחה עם מאיר כהנא, אוגוסט 1973.
  11. Janet L. Dolgin, Jewish Identity and the JDL (Princeton: Princeton, 1977),pp. 40-42.
ביבליוגרפיה:
כותר: יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ה
מחבר: קליין הלוי, יוסי
תאריך: קיץ תשס"ד , גליון 17
שם כתב העת: תכלת : כתב - עת למחשבה ישראלית
בעלי זכויות : הוצאת שלם
הוצאה לאור: הוצאת שלם
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית