עמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > יהודים בתפוצותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בארצות הבריתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בברית המועצות > יהודי ברה"מ במאבק לעלייה
תכלת : כתב - עת למחשבה ישראלית


תקציר
תיאור דרכי הפעולה של ארגון הסטודנטים שהקים יעקב בירנבאום למען יהודי ברית המועצות. מטרת הארגון שפעל בסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה- 70 של המאה ה- 20 הייתה לא רק להקל על מצוקת היהודים שחיו תחת משטר קומוניסטי שפגע בזכויות האדם, אלא לפעול למען יציאתם מברית המועצות. המאמר מתאר את המתח בין החזון והלהט של הסטודנטים לבין החששות מצד הממסד היהודי האמריקני.



יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ד
מחבר: יוסי קליין הלוי


בסתיו 1965 הצטרפתי למאבק הסטודנטים. כרבים מפעילי הארגון, הייתי גם אני בן למשפחה של ניצולי שואה. לגביי, הצלת יהדות ברית–המועצות הייתה לא רק הצלת התפוצה היהודית הגדולה האחרונה במזרח אירופה, אלא גם הצלת הכבוד האבוד של יהדות אמריקה, שאותה האשמתי בכך שלא הצילה את משפחתי שלי במהלך השואה. מאבק הסטודנטים הציע לי הזדמנות לפתור את הסתירה הפנימית שלי כיהודי אמריקני שהתבייש ביהודֵי אמריקה. סיסמאות הקבוצה, שהתמקדו בנחישותנו שלא לחזור על חטא השתיקה מימי השואה, כיוונו היישר אל לבי. אך עצם העמידה על ההתנסחות הזאת דווקא חשפה את חרדתנו: האם באמת תנהג יהדות אמריקה אחרת? אחת מסיכּות הדש של הארגון ספק שאלה ספק האשימה: "האם אנחנו יהודי הדממה?" ברמיזה מכוונת לספרו של אלי ויזל משנת 1966, יהדות הדממה, שעסק ביהדות ברית–המועצות.

במהרה גיליתי כי בירנבאום לא היה אדם כריזמטי במובן המקובל. אחרי החודשים הראשונים לפעילות הארגון מיעט בירנבאום לדבר בעצרות, והעדיף את תפקיד המורה הרוחני ואיש הקשר עם הממסד היהודי, ומאוחר יותר גם עם הממשל האמריקני בוושינגטון. קסמו של בירנבאום נבע מאמונתו בנצחיות העם היהודי ובניצחונו המובטח על הרע. כל העת חזר ואמר "אתה רואה, אתה רואה" — כשהוא מזמין את בני–שיחו להשתתף עימו בחזונו. בירנבאום שכנע אותי שיהדות אמריקה אמנם תתגייס, שלבו של העולם אכן ינקוף אותו ושיהדות ברית–המועצות תרכוש מחדש את זהותה ואת גאוותה הלאומית ותשוב אל חיקו של העם היהודי. כמו בראשית ימיה של התנועה לזכויות האזרח, הדלק של מאבק הסטודנטים לא היה זעם אלא להט קנאי. התקווה הגנה עלינו מפני המרירות: במהרה יגיב העולם כולו לכאבנו. שטחנו את תחינתנו בפני הצדק — בפני "דעת הקהל". בירנבאום חזר על שתי המילים האלה לעתים קרובות כל כך, עד שעוררו בי דימוי חזותי מוחשי: כוח ממושמע ומאורגן הממתין ש"ידרבנו" אותו.

הרטוריקה של בירנבאום נועדה לעורר רוח מהפכנית. ארגוננו לא ניסה רק להשפיע על ושינגטון ומוסקבה, אלא "לחדור" למוקדי הכוח האלה. חברי הארגון לא היו פעילים סתם, אלא "קאדר" שנועד "לדרבן את השטח". ההפגנות לא היו רק אירועים תקשורתיים אלא "גילויים פומביים כבירים" של אחריות כלפי אחינו היהודים; ולא פחות מכך — מחוות של עולם בלי גבולות, שבו הפגיעה בזכויות אדם לא תוכל עוד לחסות מאחורי מסך בלתי חדיר של ריבונות לאומית. למעשה לא היינו כלל ארגון מחאה, אלא תנועת גאולה.

למן תחילת דרכו, מטרתו המוצהרת של מאבק הסטודנטים לא הייתה להקל את סבלם של יהודי ברית–המועצות — כפי שרצה הממסד היהודי — אלא "להציל" אותם. בירנבאום השתמש בדימויים מקראיים, ועיטר את ההפגנות שארגן בשמות כמו "מצעד יריחו", "מצעד הגאולה" ו"מצעד יציאת מצרים". בראש "מצעד הגאולה" הוצב ציור ענק שהראה ים נבקע, ועליו התנוססו המילים "כפי שנבקע ים סוף בפני בני ישראל, כך ייבָּקע מסך הברזל בפני יהודי ברית–המועצות". בשעה שהוועידה היהודית–אמריקנית למען יהדות ברית–המועצות דיברה רק על איחוד משפחות, תבע מאבק הסטודנטים הגירה חופשית, והתעלם מחששות הממסד כי הדרישה האוטופית לפתיחת השערים תסכן את המטרה המציאותית יותר, כביכול, של צמצום המגבלות הסובייטיות על החיים היהודיים. החל בהפגנת האחד במאי 1964 התעקש בירנבאום שבעצרות הארגון תונפנה כרזות ועליהן הסיסמה "שלח את עמי". הוא טען כי יש לזמֵן למאבק את הכוח הגואל בהיסטוריה היהודית — כוח המבטא את הדאגה ואת האחריות ההדדית שחשו היהודים זה כלפי זה. בלא חזון נועז, טען בירנבאום, תיכשל האסטרטגיה של מאבק הסטודנטים להרמת קומתם של יהודי הגולה.

עד שהצטרפתי אני לארגון הסתיים כבר השלב התזזיתי והשברירי בתולדותיו. הארגון שמצאתי כבר יצא את חדרו של בירנבאום ופעל מתוך משרד ממש, שנתרם בידי הסמינר התיאולוגי היהודי. העצרות שקיימה התנועה הפכו אותה לחלק בלתי נפרד מן החיים היהודיים בניו יורק. אברהם יהושע השל, מן הראשונים באנשי הרוח היהודים–אמריקנים שקראו למסע מחאה, נאם באחת העצרות של מאבק הסטודנטים וביטא תמיכה במאמציו של בירנבאום, ובכך הוסיף לתנועה לגיטימציה נחוצה.14 בשלב זה כבר לא תכנן מאבק הסטודנטים את הפגנותיו לבדו, כפי שעשה בחודשים הראשונים לקיומו. בירנבאום יזם את הקמתה של 'מועצת הנוער היהודי של ניו יורק למען יהדות ברית–המועצות' — תנועה שאיחדה בתוכה כמה קבוצות נוער יהודיות גדולות; מאמציהם המשותפים של מאבק הסטודנטים ומועצת הנוער הניעו 15,000 בני אדם להשתתף במצעד הגאולה בפסח 1966 — הקהל הגדול ביותר שהשתתף עד אז באירוע כלשהו למען יהדות ברית–המועצות.15 לפתע נדמה היה שחלומו של מאבק הסטודנטים לארגן הפגנה שתמשוך 100,000 יהודים — מספר הקסם שאמור היה להפוך אותנו לתנועה גדולה באמת — לא היה הזוי כל כך.

ובכל זאת, הפער בין המציאות הפוליטית לחזון הגאולה שלנו היה גדול כל כך, שרק סטודנטים וחולמים יכולים היו לקרוא עליו תיגר. צריך לזכור, שבאותן שנים אפילו העובדות הבסיסיות ביותר בנוגע לדיכּוּיָם של יהודי ברית–המועצות טרם נקלטו בתודעה הציבורית. הדיווחים הנדירים בתקשורת דיברו על דיכוי "לכאורה"; ואפילו רבים מאלה שהכירו בנכונות טענותינו לא שוכנעו כי רדיפת היהודים בברית–המועצות הייתה גרועה מן הטיפול שהעניק הקרמלין לדתות ולקבוצות אתניות אחרות. גם התנועה הציונית בתוך ברית–המועצות טרם קמה, ולפיכך נדמה היה לעתים כי מאבק הסטודנטים פועל בחלל הריק, בלא כל תגובה נראית לעין מצד אלו שלהצלתם פעל.

ומה שכאב יותר מכל הייתה הספקנות העיקשת של יהודי ארצות–הברית. איזה הוכחה יש לכם, נשאלנו שוב ושוב, שברית–המועצות קשובה למחאותינו? ואפילו אם באורח פלא ייכנעו הסובייטים, איזו סיבה יש להניח שיהודי הגוש הסובייטי, ובפרט הדור הצעיר החי שם, בכלל רוצים להיות יהודים, אחרי עשרות שנים של התבוללות כפויה?

העלונים של מאבק הסטודנטים הכינו אותנו לשאלות כאלה בדיוק, וכך סיפקתי בצייתנות ראיות לכך שהסובייטים אכן התכופפו בפני לחץ, כאשר השעו את המשפטים על "פשעים כלכליים" ועצרו את הפצתה של מסה אנטישמית בוטה בשם יהדות נקייה מיִיפּוּיים, שפורסמה בשנת 1963 על ידי האקדמיה האוקראינית למדעים. ניצחונות צנועים, אמנם, אך די היה בהם כדי לשכנע את פעילי מאבק הסטודנטים שנמצאה הנוסחה לגאולה: ככל שתרבינה המחאות, כן ירבו הוויתורים הסובייטיים. ובתשובה לשאלה אם יהודי ברית–המועצות עדיין רוצים להיות יהודים הזכרנו את ההתכנסויות שהחלו בראשית שנות השישים, תחילה בהשתתפות מאות צעירים יהודים ואחר כך בהשתתפות אלפים, שרקדו ושרו ביידיש מחוץ לבית הכנסת האחרון שנותר במוסקבה, במהלך חג שמחת תורה. התופעה הייתה חידה גדולה: כיצד ידעו המשתתפים שעליהם להתאסף באותו ערב? מי העז לארגן את ההתכנסויות, בחברה שבה כל ארגון שמחוץ למפלגה הקומוניסטית היה בלתי חוקי? מדוע התיר הקרמלין את קיומן? ומדוע נאספו בשמחת תורה דווקא — שוודאי אינו החשוב בחגי ישראל? דומה היה שהחגיגות מאשרות את תחושתו של בירנבאום, שמתחת לדיכוי תוסס רגש של תחייה יהודית.

בתגובה להאשמות בדבר "פזיזותנו", שהשמיעו מבקרים מן הממסד היהודי ומן הקהילה האורתודוקסית, הדגשנו את התנהגותנו האחראית דווקא. מאבק הסטודנטים התגאה ביחסיו הטובים עם המשטרה ואפילו עם פקידי ממשל סובייטים.16 לפני כל עצרת נהג ריכטר להכין רשימה של "סיסמאות מאושרות", ופקחים החרימו כל שלט שעלול היה לשלהב את היצרים. באחד העלונים הראשונים שהופצו לקראת אחת מישיבות הארגון הדגיש בירנבאום את הקו שלו: "נדאג שהתנועה תמשיך לפעול באופן אחראי ביותר", נאמר שם. "מן התסיסה הסטודנטיאלית הזאת עולה נחשול של פעילות בונה, דינמית — ואחראית".17 פירושה של פעילות "אחראית" היה לא רק הימנעות מאלימות אלא גם הקפדה על חוקיות. אפילו מרי אזרחי לא–אלים, שזכה ללגיטימציה בפעולותיהן של התנועה לזכויות האזרח ותנועת המחאה נגד מלחמת וייטנם, נחשב מחוץ לתחום. בירנבאום הבין שהקהילה היהודית–אמריקנית מסוגלת אך בקושי לסבול את רמת המחאה הנוכחית של מאבק הסטודנטים, ושמרי אזרחי של ממש רק ירחיק את הממסד היהודי וימנע את הפיכתו לכוח פעיל. שינוי פניה של יהדות אמריקה דרש לא רק חזון ותכנית, אלא גם סבלנות.

מחויבותו של הארגון למחאה "אחראית" הגבילה את יכולתו למשוך סיקור תקשורתי תכוף, ומשאביו המצומצמים מנעו ממנו לגייס המוני מפגינים; אך הוא פיצה על כך בדרכים אחרות. ריכטר שכר אולמות קטנים לעצרות ואז פרסם הודעות לעיתונות על "עודף" משתתפים. הוא שידר תעמולה מרכב שחנה בשעת צהריים באזור חנויות האפנה של מנהטן, והשיג דיווח עיתונאי על עצרת בהשתתפות אלפי בני אדם, אף שרוב ה"מפגינים" היו רק עוברי אורח שעצרו מתוך סקרנות. מאבק הסטודנטים משך את תשומת לבה של התקשורת גם באמצעות שימוש יצירתי בחגים ובסמלים דתיים. בראש מצעד יריחו, שנערך בפסח 1965, הלכו שבעה גברים עטופים בטליתות, שהקיפו את בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם כשהם תוקעים בשופר, במטרה "להפיל את חומות האיבה"; בחנוכה שלאחר מכן צעדו מפגינים מאחורי מנורה בגובה חמישה מטרים. לא היו אלה גימיקים בלבד. האמנו שהשימוש בטקסים דתיים לא רק משרת מטרות פוליטיות, אלא גם חושף את משמעותם הגואלת.

שאיפתו של מאבק הסטודנטים להביך את המשטר הסובייטי באה לידי ביטוי בנכונותו "לחגוג" חגים סובייטיים, ולנכסם לעצמו במטרה לחשוף את הצביעות הקומוניסטית. הפגנת הבכורה של מאבק הסטודנטים באחד במאי הייתה דוגמה קלסית לשימוש בסמלים הסובייטיים נגד עצמם. יום השנה למהפכה הבולשביקית, 7 בנובמבר, היה גם הוא מועד פופולרי לקיום הפגנות. בשנה אחת הפרענו לחגיגה פרו–סובייטית במלון ניו יורקי, שרוב משתתפיה היו יהודים קומוניסטים קשישים; ובשנה אחרת ניסינו להעביר אל המשלחת הסובייטית לאו"ם עוגת יום הולדת ענקית ועליה הכתובת "שלח את עמי". הלעג היה כלי הנשק המספק ביותר שבו יכול היה מאבק הסטודנטים להשתמש כדי לפגוע בנקודות הרגישות של הסובייטים.

לחלקים אחרים של המאמר:
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ב
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ג
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ד (פריט זה)
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ה
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ו
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ז

הערות:

  1. השווה: אורבך, התנועה האמריקנית, עמ' 30-31.
  2. אורבך, התנועה האמריקנית, עמ' 29.
  3. ארכיוני יעקב בירנבאום. בדיווח שניתן לחברי התנועה בשנת 1965 בנוגע לפגישה בין ראשי 'מאבק הסטודנטים' לפקיד בשגרירות הסובייטית בוושינגטון, צוין כי "הדיון היה מתוח אך תרבותי".
  4. ארכיוני בירנבאום.
ביבליוגרפיה:
כותר: יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ד
מחבר: קליין הלוי, יוסי
תאריך: קיץ 2004 התשס"ד , גליון 17
שם כתב העת: תכלת : כתב - עת למחשבה ישראלית
בעלי זכויות : הוצאת שלם
הוצאה לאור: הוצאת שלם
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית