עמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > יהודים בתפוצותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בארצות הבריתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בברית המועצות > יהודי ברה"מ במאבק לעלייה
תכלת : כתב - עת למחשבה ישראלית


תקציר
המאמר מתאר את מניעיו של יעקב בירנבאום ודרכי הפעולה שנקט במאבק למען יהודי ברית המועצות. בירנבאום סבר כי יש להפעיל לחץ על הממסד היהודי האמריקני, מצד אחד, ולעודד את רוחם של היהודים בברית המועצות, מצד שני. המאמר מתאר את ההפגנה שהתקיימה ב- 1 במאי 1964.



יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ב
מחבר: יוסי קליין הלוי


יעקב בירנבאום נולד בהמבורג שבגרמניה בשנת 1926. סבו, נתן בירנבאום, טבע את המונח "ציונות" ושימש כמזכ"ל הקונגרס הציוני הראשון בבזל, בשנת 1897. 5 נתן בירנבאום, שמאס בזהותו המערב אירופית המאומצת, נמשך עם הזמן ליהדות מזרח אירופה, ובסופו של דבר זנח את הלאומיות החילונית לטובת הדת, ונעשה המזכיר הכללי של אגודת ישראל החרדית. בנו של נתן ואביו של יעקב, שלמה אשר בירנבאום, היה חוקר יידיש חשוב, והוא עקר מגרמניה ללונדון בשנת 1933. במהלך המלחמה עבד במשרדי הצנזורה הבריטית, ב'מחלקת שפות נדירות'. "הוא קרא את המכתבים הנואשים מאירופה, ולכן ידע מה קורה ליהודים שם", נזכר בנו. "הוא ניסה לעשות כל שביכולתו, אבל חוסר האונים שלו הותיר צלקת בנשמתי".6

מסירותו של יעקב בירנבאום ליהדות ברית–המועצות נבעה במידה רבה מחיבתו של סבו ליהדות מזרח אירופה ומתסכולו של אביו לנוכח אי–יכולתו לסייע במניעת חורבנה. לנוכח הדוגמה של סבו, שחצה את התהומות האידיאולוגיים האדירים שפילגו את יהדות אירופה, למד בירנבאום לראות בעצמו "יהודי של כלל ישראל". אף שקיים מצוות, הסתייג מתוויות של השתייכות לזרם מסויים וחש בבית בכל המחנות היהודיים; ואולם, בחשבון הסופי, לא נמנה על אף אחד מהם.

מעבר לתחושה חזקה של זהות יהודית, ספג בירנבאום מאבותיו גם אמונה עזה בחשיבותה של הפעילות הציבורית למען עם ישראל. בשנות החמישים חיפש קבוצות של נערים ניצולי שואה שהובאו לאנגליה ולאירלנד, כדי לסייע בתהליך שיקומם. בשנת 1962 נסע לצרפת כדי לבחון את מצבם של המהגרים היהודים מאלג'יריה. בעניין זה הזהיר בירנבאום מפני קריסה חברתית כוללת, ובייחוד מפני "אבדן נורא, מנקודת מבט יהודית, המתרחש בקרב הנוער". הוא קרא להקמתה של תנועת סטודנטים יהודיים שתפעיל מתנדבים בקרב המהגרים ותעזור לחברם מחדש לקהילה היהודית. "גוף אחראי במדינה הזאת צריך לשלוח, באורח קבוע ושיטתי, קבוצות של צעירים לאזורי מצוקה". תנועה כזו, הוסיף, תועיל לא רק לקהילת יהודי אלג'יריה אלא גם ליהדות בריטניה, כיוון שתיצור "קאדר" של מנהיגים קהילתיים לעתיד.7 אף שחזונו בנוגע ליהודי אלג'יריה מעולם לא התגשם, קריאתו לגיוס סטודנטים למען פעולה ציבורית שימשה בוודאי כחזרה גנרלית לקראת המאבק להצלת יהדות ברית–המועצות.

עוד לפני שהגיע בירנבאום לניו יורק התעוררו חששות ראשונים בציבור באשר לגורלם של יהודי ברית–המועצות. למן שלהי שנות החמישים החל הנושא לתפוס מקום גדל והולך בדיוני ההנהגה היהודית. משלחת של בני–ברית נסעה לברית–המועצות ופנתה לאו"ם בעניין היהודים; הוועד היהודי–אמריקני (אֵי–ג'יי–סי) ארגן הצהרה בין–דתית משותפת; כמה יהודים אמריקנים ידועי שם, ובהם שופט בית המשפט העליון ארתור גולדברג, דיווחו לנשיא קנדי על מצוקתם של יהודי ברית–המועצות.8 אך כל הצעדים הללו נעשו בלא סדר ושיטה.9 רק בתחילת אפריל 1964 התעוררה תקווה לפעילות יהודית מתואמת יותר, כאשר ראשי עשרים וארבעה ארגונים מרכזיים החליטו — בדִרבּונה השקט של ממשלת ישראל — להיוועד בוושינגטון ולייסד את 'הוועידה היהודית–אמריקנית למען יהדות ברית–המועצות'. בעצם הקמת הוועידה התנתק הממסד היהודי מאסכולת הדיפלומטיה השקטה של נחום גולדמן, וקיבל על עצמו, מבחינה תיאורטית לפחות, לקיים מערכת שתדלנות נמרצת. אלא שביטחונה העצמי הלקוי של הוועידה בכל הנוגע לפעילות פוליטית, והססנותה באשר לניהול מערכה ציבורית, נוצקו אל תוך מבנה הארגון, ובמהרה התחוור כי הגוף החדש קיים בעיקר על הנייר. בשל מחסור בתקציב וצוות קבוע קיימה הוועידה פעילות בלתי סדירה, ויזמותיה הסתכמו בפגישות עם פקידי ממשל ובארגון הפגנות מזדמנות.

בירנבאום, לעומת זאת, קרא למערכה יום–יומית בהולה שתגייס את משאביה של הקהילה היהודית האמריקנית ותמשוך באופן קבוע את תשומת לבה של התקשורת. הוא תיאר את הוועידה היהודית–אמריקנית למען יהודי ברית–המועצות כ"גוף חסר שיניים המגשש בחשיכה", שלא יעשה הרבה לשינוי אמיתי במדיניות הסובייטית.10 "איננו זקוקים לוועידה", אמר לעמיתיו הצעירים, "אלא למאבק".

וכך, שלושה שבועות לאחר הקמת הוועידה, ב- 27 באפריל 1964, זימן בירנבאום את כנס היסוד של 'מאבק הסטודנטים למען יהדות ברית–המועצות'. כמאתיים צעירים הגיעו לכנס, רובם סטודנטים מישיבה יוניברסיטי, מן הסמינר התיאולוגי היהודי, מאוניברסיטת קולומביה וממכללת קווינס. האסיפה נערכה במועדון הסטודנטים במחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת קולומביה. בעלון שהכריז על כינוס האסיפה הציג בירנבאום את חזונו בהקשר היסטורי אמריקני ויהודי כאחד: "כפי שאנחנו, כבני–אנוש וכיהודים, מודעים לעוולות שמהן סובלים השחורים ונלחמים לתיקונן, כך עלינו להזדהות עם כאבם השקט, הכבוש, של רבים כל כך מאחינו הרוּסים... אנחנו, שהוקענו את השתיקה ואפס המעשה בימי השואה הנאצית, הנעז לשתוק עכשיו?"11

התנועה הוגדרה אפוא מראשיתה באמצעות שני המוטיבים הללו: השואה כתמרור אזהרה, והתנועה לזכויות האזרח כדוגמה ומופת. שני המסרים הדהדו בקרב הדור השני לשואה, שבדיוק אז הגיע לפרקו, דור שבירנבאום ראה בו חוד חנית של פזורה אחרת, מועצמת. רבים מן היהודים הצעירים האלה ראו בכישלונה של יהדות אמריקה לנקוט צעדים ממשיים להצלת יהודים בימי השואה סיבה לבושה מתמדת. חלקם היו שותפים להצלחתה של התנועה לזכויות האזרח, וחוו את כוחה המשחרר של מחאה פומבית.

בירנבאום ביקש לתעל את התחושות האלה למערכה ציבורית יעילה. בכנס היסוד של הארגון חשף את ארבעת עמודי התווך האסטרטגיים שלו, שנעשו מאוחר יותר מאפיינים מרכזיים במאבק הכולל למען יהדות ברית–המועצות.

הראשון היה המרצתה של היהדות האמריקנית הרדומה באמצעות פעילות שטח, ובה בעת הפעלת לחץ על הממסד היהודי כדי שיהפוך את הוועידה למען יהדות ברית–המועצות לארגון יעיל. רק לממסד, טען, יש משאבים מספיקים לקיומם של מחאה ארצית ומסע הסברה שיוכלו לשנות את פני ההיסטוריה. שנית, ארגונו של בירנבאום ביקש להביך את ברית–המועצות באמצעות חשיפת יומרות השווא שלה להיות מופת חברתי. היעד השלישי היה ללחוץ על ושינגטון כדי שתיעשה מגִנתם של יהודי ברית–המועצות. היעד האחרון של התנועה היה להשפיע על הקהילה היהודית ברוסיה עצמה ולרומם את רוחם של בניה.

האווירה באולם, נזכר בירנבאום, הייתה "מחשמלת". סטודנטים גינו את שתיקתה של הקהילה היהודית–אמריקנית בימי השואה, ונשבעו כי תגובתם שלהם לסבל יהודי תהיה שונה. צעיר נרגש אחד שר שיר מחאה שחיבר במקום, בשם "ההיסטוריה לא תחזור על עצמה".12 בתגובה לדרישתם של כמה סטודנטים לפעול באופן מיידי, הרהר בירנבאום בקול רם שאולי יהיה זה מתאים לפתוח במערכה בתוך ימים ספורים, באחד במאי, יום חג מרכזי בברית–המועצות. לבירנבאום לא הייתה תכנית מוכנה מראש להפגנה באחד במאי, והוא גם לא היה בטוח שאפשר יהיה לארגן עצרת מוצלחת במהירות כזאת. ובכל זאת הוא נסחף אחר קוצר רוחם של הסטודנטים. להט הנעורים האמריקני הזה הוא בדיוק הדבר שחיפש כשהגיע לניו יורק.

עצרת האחד במאי אורגנה מדירתו של בירנבאום — למעשה, מן החדר שהשכיר לו הספרן הראשי של הישיבה יוניברסיטי. כרזות צוירו, הודעות לעיתונות הוכנו, סניפי 'הלל' וארגוני נוער יהודיים נקראו לדגל, והכל מתוך אותו חלל צפוף. באחד במאי התייצבו כאלף סטודנטים בסמוך למשרדיה של המשלחת הסובייטית לאו"ם במנהטן, וקיימו במשך ארבע שעות משמרת מחאה במעגל מסודר. למרות מספרם הגדול שמרו המפגינים על שקט מוחלט, סמל לשתיקתם הכפויה של יהודי ברית–המועצות.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה קיימו יהודי אמריקה עצרת מחאה למען יהדות ברית–המועצות. בתחילת שנות החמישים אורגנו כמה הפגנות נגד האנטישמיות הסטאליניסטית, בשנת 1962 הפגינו כמה עשרות תלמידי ישיבה תיכונית במנהטן מול המשלחת הסובייטית לאו"ם, במחאה על האיסור שהטיל הקרמלין על אפיית מצות. אך בניגוד לאותן הפגנות בודדות, שלא הייתה להן המשכיות, הפגנת האחד במאי 1964 סימנה את ראשיתה של מערכה ציבורית מפוארת בת חצי יובל, שהשיגה בסופו של דבר את כל יעדיה האסטרטגיים והסתיימה עם שחרורם של יהודי ברית–המועצות.


לחלקים אחרים של המאמר:
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ב (פריט זה)
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ג
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ד
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ה
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ו
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ז

הערות:

  1. Hillel Seidman, “Fifty Years After the Passing of Nathan Birnbaum: The Father of the Teshuva Movement,” Jewish Press, April 24, 1987, p. 56A.
  2. ריאיון עם יעקב בירנבאום, יולי 1972.
  3. Jacob Birnbaum, “Algerian Tragedy,” Jewish Review 13:407 (July 1962), pp. 1, 8.
  4. אורבך, התנועה האמריקנית, עמ' 20.
  5. באותה תקופה הושקו יזמות עצמאיות גם בידי יהודים אמריקנים שחשו תסכול לנוכח אדישותו של הממסד. קבוצה של יהודים רפורמים הקימה את 'המועצה של קליבלנד נגד האנטישמיות הסובייטית', ארגון שהשפיע על הקמתן של קבוצות אנטי–ממסדיות נוספות אשר נאבקו למען יהדות ברית–המועצות בכל רחבי ארצות–הברית. בניו יורק הקים איש עסקים רביזיוניסט ציוני בשם מוריס ברפמן את 'הליגה האמריקנית למען יהודי רוסיה', ששאיפותיה ליצור מערכת פעילים מסועפת מעולם לא מומשו. משה דקטר, שניהל מוסד בשם 'סקר מיעוטים יהודיים' (אשר הוקם באופן בלתי רשמי בידי ממשלת ישראל) סיפק תיעוד חיוני בנוגע לאפליה שממנה סבלו יהודי ברית–המועצות, וארגן דיונים פומביים שמשכו אינטלקטואלים ידועים ופעילים מרכזיים בתנועה לזכויות האזרח.
  6. הביקורת לא הייתה לגמרי הוגנת. הוועידה נתנה את חסותה להפגנות, ובכלל זה למצעד בוושינגטון שהשתתפו בו עשרת אלפים צועדים, וכן להפגנת מחאה במדיסון סקוור גרדן בניו יורק — אף היא בהשתתפות מספר דומה של מפגינים. להגנה נמרצת על פעילות הוועידה, ראה Albert D. Chernin, “Making Soviet Jews an Issue: A History,” in Murray Friedman and Albert D. Chernin, eds., A second Exodus: The American Movement t Free Soviet Jews (Hanover, N.H.: Brandeis, 1999), pp. 15-69. (להלן אקסודוס שני).
  7. עלון 'מאבק הסטודנטים' שהופץ באוניברסיטת קולומביה ב–2 באפריל 1964, בשם “College truggle for Soviet Jewry”S Students.
  8. ריאיון עם יעקב בירנבאום, דצמבר 2003.
ביבליוגרפיה:
כותר: יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ב
מחבר: קליין הלוי, יוסי
תאריך: קיץ תשס"ד , גליון 17
שם כתב העת: תכלת : כתב - עת למחשבה ישראלית
בעלי זכויות : הוצאת שלם
הוצאה לאור: הוצאת שלם
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית