עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות האגדהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מסכתות המשנה והתלמוד > מועד
אלול



תקציר
המאמר בוחן שלושה סיפורים על דמויות מופת תלמודיות שמצליחות להוריד גשמים באופן שונה מהמקובל בעולמם של חכמים.



שלושה ספורי חסידים (בבלי תענית פרק שלישי)
מחברת: רות קלדרון


ניתוח הסיפורים שלהלן הוא חלק מעבודה אקדמית. ראשיתה של העבודה בלימוד שהנחיתי בבית המדרש, והערות רבות שעלו ב'אסיף' כבר נארגו לתוכה. אני מודה לבית המדרש על השיח שנוצר בתוכי בין הלימוד האקדמי ללימוד הבית מדרשי.

חנינא בן דוסא בדרך:

חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא
אתא מיטרא
אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?
פסק מיטרא
כי מטא לביתיה אמר לפניו: רבונו של עולם! כל העולם בצער וחנינא בנחת?
אתא מיטרא

(תענית כד ע"ב)

חנינא בן דוסא, כשמפשיטים ממנו את התואר האנכרוניסטי 'רבי', הוא החסיד הקלאסי.
החסיד ההולך בעולמו כבן יחיד ומניח שהוא והעולם חד הם.
ברגע שמתחיל לרדת גשם, חש החסיד להפתעתו את שבירת הסימביוזה: העולם בנחת, וחנינא בצער!
התחושה החדשה של הפרוד מזעזעת אותו הרבה יותר מחוסר הנוחות שברטיבות. הוא פונה לרבונו של העולם, רבונו של חנינא ושואל: כיצד אפשר שיתרחש פרוד כזה?

הכאב אותו חש כל אדם בתהליך ההתבגרות, כשהוא לומד להכיר שאמו איננה הוא עוד, שהלידה הפרידה בין הגופים, ושאפילו הנשמות שוכחות לעיתים את אחדותן, ומאוחר יותר מסתבר שאף העולם איננו אמא ואיננו חלק מהעצמי – כל המשברים הללו לא עברו על החסיד. הוא חי בעולם של אחדות ומשוכנע בה כל כך, עד שמכנה עצמו 'חנינא' בגוף שלישי כמו ילד שעוד לא פיתח מודעות. מפני עוצמת תמימותו נאלץ רבונו לחזור ולאחד את השברים.

גם בשובו הביתה, על אף שגופו שרוי בנחת וביובש, הוא אינו שוכח את הצד האחר שלו – תאומו העולם – ושוב באותה מידת כאב הוא תובע לבטל את ההפרדה. העולם וחנינא יהיו בנחת או בצער, אבל יהיו ביחד.

מהי החולשה שמגלה האל אל חסידיו? האם החסיד מזכיר לרבונו את ימי השלמות והאיחוד שלפני הבריאה? אולי האדם התמים מקיים אל תמים – שלם. "התהלך לפני והיה תמים" – אל תקרא 'והיה' אלא 'ואהיה'. אברהם כמו חנינא מתהלכים בתמימות, ובזכותם כהשתקפות מתגלה אל תמים.

חנן הנחבא:

חנן הנחבא בר ברתיה דחוני המעגל הוה
כי מצטריך עלמה למיטרא
הוו משדרי רבנן ינוקי דבי רב לגביה
(ונקטי ליה בשיפולי גלימיה) ואמרו לו:
אבא, אבא, הב לן מיטרא
אמר לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, עשה בשביל אלו שאין מכירין
בין חנן לאביהם שבשמים (אבא דיהיב מיטרא לאבא דלא יהיב מיטרא)
אתא מיטרא
ואמאי קרי ליה חנן הנחבא
מפני שהיה מחביא עצמו בבית הכסא.

(תענית כג ע"ב, הנוסח על פי כ"י מינכן, תוספות הדפוס בסוגרים.)

זהו סיפור מעוצב ולא תאור היסטורי. תפיסה דתית של המציאות: הגשם יורד, כשהאדם מבין נכון את מקומו מול האל. הטעות היא שיוצרת בצורת. הדרמה מעוצבת כאן במתח שבין חכמים לחסיד, בין יובש לגשם, בין מחבוא לגילוי, בין ינקות לבגרות וכו'.

ניתן לחלק את הסיפור לשני חלקים – חלק ראשון עד 'אבא אבא', חלק שני מ'אמר לפני הקדוש ברוך הוא'. החלוקה יוצרת מבנה דמוי שעון חול. המותנים הצרות הן החסיד ותחינת התינוקות אליו בלשון 'אבא'. דברי חנן אל רבונו מפרשים את הסיפור כולו. נראה שהחכמים שולחים את התינוקות כאותו חלק לא שכלתני, לא 'חכמי' שלהם כדי לבקש גשם. הדרך הישירה מפחידה אותם. לגשת ישירות לחסיד הם מתביישים, שכן באופן רשמי אינם מאמינים בו. אם כן הם שולחים את התינוקות.

התינוקות אומרים את מה שכל אדם בעצם מרגיש, ואת התפילה הנקיה, שכל אדם צריך היה להפנות לאלוהיו. אלא שלא כל אדם מצוי ביחסי אב ובן עם האל. כך נבנית הטעות: הציבור מחפש שליח ופונה אל החסיד. חנן נחבא. החסיד נחבא, מכיון שהוא מאבחן טעות. כשהוא פונה לאל, הוא מבקש שבזכות התינוקות, שעדין אינם יודעים יסלח גם לחכמים, שכבר שכחו. שער השפע פתוח, וכולם מצטופפים לפניו ולא נכנסים בו. החסיד הוא ילד נצחי, שלא שכח כיצד לבקש מאביו את צרכיו. הציבור משתמש בו, אך לא לגמרי מאמין באפשרות הדתית שהוא מציע.

רב ושליח הציבור בעל הבריכה:

רב איקלע לההוא אתרא
גזר תעניתא
ולא אתא מיטרא.
נחית קמיה שליחא דצבורא
אמר: "משיב הרוח" – ונשב זיקא
אמר: "מוריד הגשם" – ואתא מיטרא.
אמר ליה: מאי עובדך?
אמר ליה: מיקרי דרדקי אנא, ומקרינא לבני עניי כבני עתירי
וכל דלא אפשר ליה לא שקלינא מיניה מידי.
ואית לי פירא דכוורי
וכל מאן דפשע – משחדינא ליה מינייהו, ומסדרינן ליה
ומפייסינן ליה
עד דאתי וקרי.

(בבלי תענית כד ע"א)

תרגום:

רב נקלע לאתר ההוא
גזר תענית
ולא בא מטר
ירד לפניו שליח הציבור
אמר: "משיב הרוח" – ונשב רוח
אמר: "מוריד הגשם" – ובא מטר.
אמר לו: מהו מעשיך?
אמר לו: מלמד דרדקים אני
ומלמד מקרא לבני עניים כבני עשירים
וכל מי שאינו יכול לשלם, אינני לוקח ממנו דבר.
ויש לי בריכה של דגים
וכל ילד ש'פושע' אני משחד אותו בהם ומרגיע אותו ומפייס אותו,
עד שהוא בא וקורא.

המקום – ההוא אתרא, מקום סתמי לא ידוע, יכול להיות כל מקום חוץ מעירו של רב. יסוד מסוים של ניכור מתבטא בבחירה הספרותית לתאר עיר בלי שם, שליח ציבור בלי שם, ורב – לא בשם.

אפשר להניח שהסיפור מתרחש בארץ ישראל, שכן בבבל אין בעית בצורת משמעותית, בהיותה מסתמכת בעיקר על נהרותיה.
הזמן – זמן בצורת. אפשר שהעיר צמאה למים כל כך, עד ששלחה אל רב לעזרה, ואפשר שנקלע למקום במקרה.
רב נקלע (הוזמן או נזדמן) לאותה העיר. גזר תענית. ולא ירד מטר.
השימוש בתענית הלכתי, כמעט אוטומטי. גזירת התענית נעשתה מן הסתם בציבור, אולי בבית הכנסת. הציבור קיבל על עצמו את מרות רב מתוקף עמדתו. השמים התעלמו: מטר לא בא.
בהמשך, כעבור זמן לא מפורט, יורד שליח ציבור מקומי לפני התיבה בעוד רב בבית הכנסת. "ירד לפניו" מעיד על כך שהתפילה נעשתה בנוכחות רב ובהנהגתו.

שליח הציבור האנונימי מגלה כוחות ניסיים כבר בתפילתו. כמו רבי חייא ובניו (בבלי, בבא מציעא פה' ע"ב) מלותיו מתקבלות באופן מילולי ומיידי על ידי השמים. כשהוא אומר "משיב הרוח" – הדפוס השגרתי של תפילת הקבע, נושב רוח. כשהוא ממשיך "מוריד הגשם", בא המטר. הקהל כולו רואה את הקולות.
התפילה נתקבלה ואפילו בלא תענית. לפי שאלתו של רב בהמשך, ברור שהמטר בא בזכות שליח הציבור ולא בזכות רב או תעניתו.

הדרמה נבנית בשני מוקדים: האחד הוא הציפיה לגשם, שבאה על סיפוקה בדרך מפתיעה וניסית. המוקד הדרמטי האחר הופך למרכזי מיד בירידת הגשם ומאפיל עליו: ההתמודדות הלא רשמית בין רב לבין שליח הציבור: רב הוא נציג הממסד הרבני, שליח הציבור הוא "אחד העם". רב בא מבחוץ, שליח הציבור חי בעיר וזקוק לגם יחד עם האחרים. רב יודע 'תענית' כמסכת של הלכות, שליח הציבור חי את התענית הזאת כפשוטה. ומעל לכל: רב נכשל, ושליח הציבור הצליח להוריד גשם.

רב שואל את שליח הציבור את השאלה, שכל בית הכנסת שואל את עצמו: מה עשית? אנשי בית הכנסת אולי שואלים איזו מין תפילה אמרת, אילו כוונות מיוחדות כיוונת. רב שואל שאלה רחבה יותר: בזכות מה הצלחת במקום שאני, רב, נכשלתי.

תשובת שליח הציבור מפתיעה. אנשי עירו אולי יחשבו שהוא מסתיר דבר מה, מתלוצץ או מתמם. הוא מספר על עבודתו כמלמד מקרא לדרדקים, על דרכו בעבודה זו: השויוניות בין בני עשירים ובני עניים והעזר הלימודי הייחודי שלו: בריכת הדגים: "ויש לי בריכה של דגים, וכל ילד ש'פושע' אני משחד אותו בהם ומרגיע אותו ומפייס אותו, עד שהוא בא וקורא."

בעל האגדה בחר לסיים בכך. אין לנו אלא לחפש את משמעויות הבריכה בטקסט עצמו.

בעל הבריכה כבש לעצמו חלקת שמים. בבריכה משתקפים השמים והעננים. גם הקדוש ברוך הוא רואה את בבואתו בבריכת המלמד. כשהוא עושה חסד על ידי הבריכה לתינוקות, וכאשר הוא מלמד את כולם בלי הבדל עושר ועוני, מתבייש הקדוש ברוך הוא שלא לתת מטר.

בריכת הדגים משמשת מראה בעולם, שאין בו מראה ביתית. היא מאפשרת מפגש של הילד ש'פשע' – שעולמו הפנימי עלה על גדותיו והוא מתקשה להשתלב במסגרת, עם בבואתו.

ילד 'פושע, (כמו שמעיד על עצמו ביאליק ב"הבריכה") עובר תהליך נפשי מיוחד אל מול בבואתו שבבריכה. כמו בסיפור הנזיר מן הדרום (נדרים ט ע"ב), ההשתקפות במים של האדם השמים והמים עשויה להיות חויה פנימית משמעותית. עולמות הרגש הסוערים המצויים בלא שם בילד מוצאים ביטוי והגדרה בבריכת הדגים. במים יש מקום לסער לכוח ולרגש וקל יותר לחזור אל עולם היבשה המסודר, ולקרוא.

המורה איננו מעניש את ה'פושע', הוא מלווה אותו במסע מודרך, אינטימי. ילד ומורה, אחד לאחד. בעולם הבבואות – עולם תאומים.

הבריכה היא מעין נוה מדבר, אי של רטיבות בעולם תענית. הדג – סמל פריון, סמל ידע. החזקת בריכה בארץ יבשה היא הכרזת אמונה.

הבריכה הופכת עליונים למטה ותחתונים למעלה. השמים נעשים נגישים, הארץ מתרחקת, וקשייה מתרחקים איתה.

מלמד הדרדקים, דמות משנה המעמידה באירוניה את דמותו של הרב הגדול נשארת אנונימית, אך מצליחה במקום שרב נכשל.

התחקיר שעושה רב אחרי הכרזת הכישלון 'ולא אתא מיטרא' העובר בין הסיפורים כמטבע לשון, לעומת הכרזת ההצלחה: 'ואתא מיטרא' מעלה את מעשיו ה'קטנים' וה'מקומיים' של המלמד כמעשים המצויים בתוך עמו, בתוך הציבור. הוא ראוי להיות שליח הציבור וראוי שיתפלל וייענה.

כמעט לכל חסיד יש אביזר, בעזרתו הוא קופץ את 'קפיצת המציאות' ומשנה את העולם מ'אין מטר' ל'יש מטר'.

החפצים: שק תבואה ריק, גלימה, בריכת דגים, נעל, קערת דיסה, הם פשוטים לגמרי. בנאליים. דוקא משום כך, השימוש הדרמטי בהם הוא בעל עוצמה. מעבר לפשטות היומיומית, הגורמת לקורא להעלים עין מן החפץ בקריאה ראשונה – משעולה הדמות לבמה, בקריאות נוספות מורגשת עוצמה מיתולוגית, שאי אפשר להתעלם ממנה. לו הייתי מכינה תפאורה למחזות הללו, הייתי בוחרת בשק, גלימה, פנכת דיסה פשוטים, שיגדלו במהלך ההצגה לגודל ענק.

החסידים נראים לי כמין אלים של תרבות משונה – שביד כל אחד מהם חפץ המסמל אותו ומסומל בו. כמו אתנה והקסדה בידה, ארוס וקשתו, ישנו רב עם נעל בידו, רב וקערת דייסה וחסיד בריכת הדגים.

כדרך הסמלים, אין האביזר ויחסו למעשה החסיד יוצא ידי הבנתו בפרוש אחד.

ביבליוגרפיה:
כותר: שלושה ספורי חסידים (בבלי תענית פרק שלישי)
מחברת: קלדרון, רות
תאריך: תשנ"ג , גליון ב
שם כתב העת: אלו ואלו : רשימות ותמונות מבית מדרש אלול
בעלי זכויות : אלול
הוצאה לאור: אלול
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית