מדוע עלו רוב יהודי עיראק לישראל במבצע עזרא ונחמיה: המעגל נסגר- תחושת העדר העתיד כגורם ליציאה

השמועות על דיונים בדבר חילופי אוכלוסין בין ישראל לעיראק בקיץ 1949 ולאחר מכן בשלהי 1949 על החוק הקרב שיאפשר ליהודים לצאת את עיראק גרמו גם הם לתחושה בקרב היהודים כי ישיבתם בעיראק זמנית היא. היו שראו בחוק מעין הדדיות של חילופי פליטים.³³ על ההחלטה כי אין ליהודים עתיד בעיראק ואין מנוס מהיציאה השפיעה גם תחושת הציבור היהודי שהנהגת הקהילה משותקת בשנים הגורליות 1950-1946. אמנם בתי הספר המשיכו לתפקד כרגיל והמוסדות הרשמיים המשיכו את חייהם התקינים, אבל הנהלת הקהילה כמוסד רשמי המייצג את יהדות העיר שותקה עקב רדיפות השנים הללו. ראשי הקהילה ידעו לחיות ולתמרן בתנאים רגילים אך לא היו מסוגלים לעמוד בתנאים החדשים הקשים. תחושת היהודים היתה כי אין נציגות יהודית כללית המייצגת את האינטרסים של בני הקהילה. איש מבין צירי הפרלמנט לא נקף אצבע כאשר מאות יהודים סולקו ממשרותיהם הממשלתיות ואיש ממנהיגי הקהילה לא יכול היה להרים קול ולמחות על העוול שנעשה לעיני כול. היהודים חשו שנציגיהם בבית הנבחרים מייצגים את ראשי המדינה לפניהם, יותר משהם מייצגים את כלל היהודים בפני השלטונות.

הסנטור עזרא מנחם דניאל היה היחיד מבין מנהיגי הקהילה שהיה לו האומץ לצאת בגלוי נגד מדיניות הממשלה בנאומיו בסנאט. הם לא פורסמו בעיתונים ודווקא משום כך זכו לפרסום רב מפה לאוזן, הרימו את גאוותם של היהודים וזכו להתקפות חריפות מצד האיסתקלאל. הכול ידעו שאין הוא אוהד את הציונות ורואה עצמו עיראקי ודווקא משום כך הכו דבריו הדים. דניאל האשים את ממשלת עיראק כי היא זו שיצרה במדיניותה את התנועה הציונית במחתרת והיא שהביאה את היהודים לרצון לברוח מעיראק. אין ליהודים זכויות, הם נרדפים, אין להם משרות והם סובלים מאפליות אדמיניסטרטיביות רבות בלימודים ובמסחר. היהודים חיים בעיראק 3500 שנה ולא יהגרו אלא אם יאולצו לכך. אלמלא ההגבלות הקשות עליהם בשנתיים האחרונות במוסדות להשכלה, בעבודה ובמסחר לא היו כה רבים מנסים לברוח מהארץ. אם רוצה הממשלה שהיהודים ישובו ויתפסו את מקומם בעיראק עליה להסיר את המגבלות שהטילה עליהם ולהבטיח להם שוויון זכויות. היו שמועות שהסנטור איים להפיץ את נאומיו בעולם הגדול, אם לא תשנה ממשלת עיראק את מדיניותה כלפי היהודים, והבטיחו לו הבטחות מעורפלות כי יענישו את האשמים ופעילי הציונות בלבד.³⁴ למעש ניסו מנהיגי הקהילה ובראשם הרב ששון ח'צ'ורי לבוא בדברים עם ראשי השלטון בצורה בלתי רשמית ולהשיג הקלות בשיטת הדיפלומטיה השקטה ושיחות אישיות מאחורי הקלעים. אולם שיטה זו שהיתה טובה עד 1945 שוב לא עמדה במבחן בתקופה הסוערת שלאחר מכן. יתר על כן, בני הקהילה לא ידעו על מגעים אלה וסברו שראשי הקהילה הזניחו את הטיפול בענייניה.³⁵

עדות על מצבם המעורער של היהודים בעיראק ותחושת העדר העתיד בעקבות זאת ניתן למצוא בדיווחי השגרירות הבריטית, אשר בדרך כלל לא היו אוהדים ליהודים. לאחר קבלת חוק הוויתור על הנתינות כמו גם ביטול חוקי החירום הצבאיים וההגבלות על העברת רכוש, יכול היה ראש הממשלה תופיק אל-סוידי המתון יחסית כלפי היהודים להצהיר בשמחה בפני ממלא מקום השגריר הבריטי כי כל ההגבלות האדמיניסטרטיביות שסבלו מהן היהודים מבוטלות. אולם על כך העיר האחרון ובצדק כי המגבלות שסבלו מהן היהודים היו יותר עניין ביצוע ונוהג מאשר תקנות חוק ואלה עלולות להימשך, כמו מניעת קבלתם לפקידות הממשלתית, הקושי העצום בקבלת רשיונות לעסוק כרופאים, אי מתן רשיונות יבוא וחשש מתמיד להטלתם מחדש של חוקי החירום הצבאיים, על אי הצדק והסבל שיגרמו.³⁶

כחיזוק לכך הביא השגריר הבריטי את דברי הסנטור היהודי הישיש עזרא מנחם דניאל שפירט בנאומו הנרגש בסנאט בעת הדיון על אישור חוק הוויתור על הנתינות את הגורמים לרצונם של היהודים לצאת את עיראק ודרש שיובטח מעמדם של הנשארים. השגריר הבריטי קבע שמוטב היה אילו נתן שר הפנים צאלח ג'אבר תשובה משכנעת יותר לנאומו של עזרא מנחם דניאל מאשר הקביעה כי היהודים שיישארו יזכו ליחס שווה מצד הממשלה כפי שהחוקה מבטיחה. הוא קבע כי היהודים בעיראק מופלים בתחומים רבים, והשווה את מעמדם לזה של השחורים במדינות הדרומיות של ארצות-הברית, שם קשה לשחור לממש את זכויותיו נגד לבן אמריקני בבתי המשפט או לשלוח את בנו ללמוד בקולג' יחד עם לבנים. רוב המשכילים העיראקים מצטערים על כך והקבוצה השלטת מודאגת מהקיפאון בשווקים שנוצר בגלל חוסר הביטחון של היהודים בעתידם הכלכלי. אך הממשלות בעיראק חלשות מכדי להוביל את דעת הקהל בעניין זה וניסיונותיהן לשפר את מצב היהודים משמשים מטרה מידית למתקפת הלאומנים. מתכנני החוק קיוו שעם עזיבת היהודים הבלתי מרוצים תשתפר האווירה וישתפר היחס לאלה שיישארו. אולם, ציין השגריר, כמו צעדים עיראקיים אחרים שכוונתם טובה השלכותיהם היו שונות ממה שתוכנן מראש. החחוק הביא למתקפה גוברת של העיתונות הלאומנית העיראקית על הקהילה היהודית כולה. כמו כן נוצר קיפאון גדול יותר בשווקים.³⁷ לעדות זו חשיבות רבה דווקא משום שבאה מהשגרירות הבריטית שלא גילתה עמדה אוהדת ליהודים.

הערות שוליים:

אלכביר, חיי העדתיים, לעיל הערה 12, עמ' 152-151; בר-משה, לעיל הערה 7, עמ' 297-293.
בר-משה, לעיל הערה 7, עמ' 226-222; תוכן נאומיו של דניאל ראה: אל-ממלכה אל-עראקיה, מחאצ'ר ג'לסאת מג'לם אל-אעיאן ואל-ג'לסאת אל-משתרכה אל-מנעקרה ח'לאל אל-אג'תמאע ע'יר אל-עאדי 1948 (פרוטוקולים של ישיבות הסנאט העיראקי במושב המיוחד לשנת 1948), 15 ביולי 1948; מג'לס אל-אעיאן, מח'צר אל-ג'לסה אל-ראכעה מן אל-אג'תמאע אל-עאדי לסנה 1950-1949 (פרוטוקול הישיבה הרביעית של מושב הסנאט לשנת 1950-1949), 4 במארס 1950.
דויד סלמאן יהודה (סאלה), מפעילי העדה באותה תקופה בעיראק, מודע לבעיה זו, אך סבור כי למנהיגות לא היתה אפשרות לנהוג אחרת. ראה עדותו, א' תוינה, גולים וגאולים, ספר שביעי: האוטונומיה של הקהילה היהודית בבגדד, רמלה 1979, עמ' 202-199; ריאיון שערכתי עם יוסף מאיר, 15 בינואר 1990; דרוויש, לעיל הערה 9, עמ' 106-100.
PRO/FO 371/82478 EQ1511/8, H. Trevelyan desp.55 to foreign secretary E. Bevin, 7 March 1950.
PRO/FO 371/82478 1571/17/50, Sir H. Mack to Bevin, 21 March 1950