מחאה הפכה למקצוע

הפוליטיקה של המחאה הגיעה לשיאה בשנות השמונים, בין שלום עכשיו לגוש אמונים. בשנים האחרונות המחאה התמסדה, ונשחקו ההבדלים בין פוליטיקה לא-שגרתית לשגרתית. תנועות הופכות למפלגות. הטשטוש הזה, הניזון גם מהשחיקה במעמד המפלגות, יתרום להיווצרות פוליטיקה מסוג חדש.
בשנת 1949, בעקבות הגאות באירועי מחאה נגד תנאי המעברות והליקויים בקליטת גל העולים האדיר ששטף את ישראל, הזמין אליו יו"ר הכנסת דאז, יוסף שפרינצק, את הכתבים הפרלמנטריים, כדי להעביר באמצעותם את המסר הבא: בישראל אין מקום להפגנות בפתח בניין הכנסת, שכן הדבר פוגע בכבוד הבית ועלול לערער את המערכת כולה. אם אזרחים חשים כי בעיותיהם אינן מטופלות כראוי או שנעשה להם עוול, ייטיבו לעשות אם במקום למחות בראש חוצות, יארגנו משלחת ויקבעו פגישה עם חברי כנסת מתאימים שיטפלו בעניינם.

ידועה יותר חוות דעתה הבוטה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, שאמרה ב-1971, כי "הפנתרים השחורים", שחשפו ברבים כמה וכמה אמיתות חברתיות ופוליטיות עגומות וסירבו לשחק על פי הכללים, הם "לא נחמדים".

בשתי האנקדוטות הללו התייחסו פוליטיקאים ישראלים מן השורה הראשונה, בהפרש זמנים של עשרים שנה, למחאה ולמוחים כאל מטרד. זו נקודת מוצא ראויה להערכת השינוי שחל בעשורים האחרונים במעמד המחאה הפוליטית-ציבורית. מחקרים לא מעטים (למשל, שפרינצק, 1986, ליימן-ווילציג, 1992) מורים שבעשורים הראשונים לקיום המדינה היתה המחאה תופעה נדירה יחסית. יתירה מזו, במקרים המעטים שהיא צברה תאוצה, היו התגובות שליליות וחריפות, והן גרמו לה לדעוך במהירות. מיד לאחר הקמת המדינה, בהקשר ובעיתוי של עיצוב וייצוב המבנים והנורמות ההתנהגותיות של הפוליטיקה הישראלית, נתפסה המחאה, הן בצמרת הפוליטית הן בציבור, כדה-לגיטימציה של המערכת השלטונית הטרייה, וכסכנה מוחשית ליציבות הפוליטית הכללית. קצת מאוחר יותר, כאשר המערך השלטוני כבר יוצב, ניתן היה לצפות לירידה מסוימת בחשש מהמחאה, אך לא כך היה. מפלגת השלטון דאז, מפא"י, השתמשה במשאבים שבידיה כדי לנטרל לא רק מפלגות יריבות, אלא גם התארגנויות חוץ-פרלמנטריות, כמו תנועות מחאה, מחשש שיכרסמו בדומיננטיות הפוליטית שלה. לצורך זה ננקטו דה-לגיטימציה של המוחים, השתקת המחאה באמצעות צנזורה תקשורתית, ולפעמים דיכוי בכוח.

הרגישות הגבוהה של השלטונות, בשני עשורים הראשונים לקיום מדינה, לא הוגבלה למחאת מגזרים שהיה בסיס להניח שהם דוחים את סמכות שלטון, אלא התייחסה לכל גילויי המחאה. רק כך אפשר להבין את ההפעלה המסיבית של כוחות משטרה נגד החרדים במסגרת מה שכונה "מהומות כיכר השבת" בירושלים, בשנים 1949-1955. התגובה הזו התרככה כשהתברר למקבלי ההחלטות כי לתמונות של יהודים קשישים, מזוקנים, עוטי קפוטות, במוכים באלות שוטרים, יש השלכות שליליות מאוד על דימויה של ישראל בעיני יהדות התפוצות בכלל ויהדות ארה"ב רחבת היד בפרט. כך גם ניתנה ההוראה ב- 1951 לשבור את מרד הימאים, שרובם ראו עצמם שייכים לתנועת העבודה. השלטונות לא נרתעו משימוש באמצעים חריפים לדיכוי המחאה המזרחית בוואדי סאליב בשנת 1959. הערבים אזרחי ישראל, והיהודים הלא רבים שחברו אליהם במאבקם נגד הממשל הצבאי בשלהי שנות ה- 50 ובראשית שנות ה- 60, נתקלו לא פעם ביד קשה. מקרים אלה ואחרים הראו ש"מבנה ההזדמנויות הפוליטיות" בישראל של אותם ימים היה "סגור", או "לא בשל" למחאה, מה שצימצם מאוד את אפשרות המחאה להיות דרך של השתתפות פוליטית.

רמז לראשיות שינוי ביחס הממסד לתנועות המחאה היה השיג ושיח, הישיר והעקיף, בין הצמרת הפוליטית לראשי "הפנתרים השחורים" בראשית שנות ה-70. הדרך להכרה מלאה במחאה היתה עדיין ארוכה, היו מעצרים וניסיונות דה-לגיטימציה של המוחים, אבל האסטרטגיה המרכזית בבלימת גל מחאה זה היתה, בסופו של דבר חרף, "ספיגה" של ההנהגה, בדרך להצעות תעסוקה ומשרות מפתות, מימון הכשרה מקצועית וכדומה. גם האהדה ל"פנתרים", שביטאו קבוצות ואישים ממגזרים שונים, רמזו על תחילת ההיפתחות או "ההבשלה" של "מבנה ההזדמנויות" (ברנשטין, 1979).

בשנות השבעים חל שיפור של ממש במעמד המחאה ברפרטואר הפעולה הפוליטי בארץ. אפשר להצביע על כמה גורמים לשינוי זה. גורם ההשפעה הראשון היו גלי המחאה ההמונית באירופה וארצות הברית בשלהי שנות הששים, המאבק לזכויות האזרח, מרד הסטודנטים והמאבק נגד מלחמת וייטנאם. ככל אופנה פוליטית-חברתית אחרת, רעיונות ודפוסי פעולה אלה הגיעו גם לישראל, אם כי באיחור מסוים, ולבשו צורה שונה משהו. הציבור חשש פחות מערעור היציבות, בשל התייצבות המערכת המבנית והנורמטיבית של הפוליטיקה הישראלית, והתגלעות הבקיעים הראשונים במעמדה הדומיננטי של מפא"י.

אבל הגורם החשוב מכל היה ההלם של מלחמת יום הכיפורים. בראש גלי המחאה הספונטניים שעלו בתום הקרבות עמדו אנשים שהשתייכו לקבוצות המתוגמלות יותר בחברה הישראלית, אנשים שלא נחשדו ברצון להפוך את הסדר הקיים. הטענות הקשות שהוטחו במקבלי ההחלטות האזרחיים והצבאיים זעזעו את המערכת הפוליטית. הם לא רק חשפו את העובדה שהעומדים בראש אינם חסינים מטעויות הרות גורל, הם גם שברו את הטאבו על התערבות ציבורית בענייני חוץ וביטחון, שנחשבו "מחוץ לתחום" למי שאינם "מקצוענים". משהוסר איסור זה, לא נותר עוד דבר, פרט אולי להתחמשות הגרעינית, שהציבור הישראלי ראה עצמו מנוע מלהביע עליו דעה ולקרוא תיגר על מדיניות הממשלה.

מכאן ואילך הפכה המחאה תופעה מקובלת נורמטיבית בתרבות הפוליטית בארץ. העידה על כך צמיחתן של שתי תנועות המונים: גוש אמונים (1974) בימין ושלום עכשיו (1978) בשמאל. בפעילות אינטנסיבית קבעו שתי התנועות, בתוך זמן קצר, את מעמדן כמשתתפות בעלות השפעה בשיח הפוליטי הציבורי, וסללו אגב כך את הדרך לתנועות חוץ-פרלמנטריות רבות אחרות. בנוסף לעלייה במספר אירועי המחאה והמשתתפים בהם באותם ימים, אפשר להצביע על כמה התפתחויות אחרות שהעידו על ייצוב מעמדה בתרבות הפוליטית הישראלית: ראשית, חלה הרחבה ניכרת במגוון הנושאים שבמוקד פעולות המחאה. ענייני חוץ וביטחון בלטו במיוחד עד ראשית שנות התשעים, אבל נוספו להם מוקדי התארגנות מחאתית אחרים, כמו יוקר הדיור (זכורה בהקשר זה מחאתם הממושכת של מחוסרי הדיור ב- 1991/2), המאבקים הרבים נגד סגירת מפעלים, נגד פגיעות באיכות הסביבה (בהקשר של כביש חוצה ישראל למשל), נגד אלימות כלפי נשים, נגד התעללות בבעלי החיים.

גם "עומק" המחאה השתנה: בראשית שנות התשעים העידה על כך ההשתתפות ההמונית בפעולות התנועה למען שיפור איכות השלטון והוועד למען חוקה לישראל. גל מחאה זה היה חסר תקדים בהיקף ההשתתפות בעצרות, הפגנות ושביתות שבת. נכחו בהן רבים שמעולם לא היו מעורבים בפעילות פוליטית. ואולם ייחודה של המחאה הזאת היה, שיותר אולי מכל מחאה אחרת לפניה ואחריה, היא ביטאה סלידה לא ממדיניות ממשלה, אלא מדפוסי תפקודה הקלוקלים של המערכת הפוליטית בכלל, שהגיעה לדעת רבים לשפל ב"תרגיל המסריח". במלים אחרות, זו היתה המחאה הכי קרובה לדה-לגיטימציה שלטונית כוללת. הסיסמה "מושחתים נמאסתם" ביטאה זאת היטב והעידה, כי בדומה לדמוקרטיות מערביות אחרות, גם בישראל חל כרסום חמור במעמד הפוליטיקה הממוסדת, המפלגות והפוליטיקאים. על רקע זה אפשר להבין את הרצון הציבור לראות בתפקידים פוליטיים בכירים אנשים שצמחו מחוץ למערכת הממוסדת. בארה"ב איפשרה תסמונת זו את הצגת מועמדותו לנשיאות של איל הממון רוס פרו, באיטליה את בחירתו של איל התקשורת ברלוסקוני ובישראל של היום את הנהייה, לפחות בסקרים הראשונים, אחרי אמנון שחק.

אנו עדים גם להרחבה של דפוסי המחאה: להפגנות, העצרות והעצומות, נוספו, בעיקר בשלהי שנות השמונים, שביתות שבת ורעב וגילויים הגובלים במרי אזרחי, כמו סרבנות שירות מסיבות פוליטיות, שריפת צמיגים וחסימת כבישים. יש אומרים שהדבר נולד בהשפעת האינתיפאדה. מה שמראה, שמחיצות קוגניטיביות גבוהות בין קולקטיבים השרויים בעימות לא תמיד חוסמות העתקה הדדית של דפוסי פעולה פוליטיים. בשנות התשעים, במסגרת המאבק בעד ונגד הסכמי אוסלו, אך גם במאבק של עוזי משולם ואנשיו לחשיפה של פרשת "ילדי תימן", נעשה שימוש בשיטות מחאה מרחיקות לכת יותר, שאי חוקיותן אינה מוטלת בספק, כמו התבצרות תוך איום בירי על הצבא והמשטרה. השיא בהרחבת דפוסי המחאה, הרחק מעבר לגבולות החוק, היה רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב- 4 בנובמבר 1995.

בעקבות אירוע טראומטי זה, שברור היום כי ההתייחסות אליו כאל מעשה של "מפגע יחיד" היא שגויה, היו שצפו כי הגלגל ייסוב לאחור והמחאה הפוליטית תוצא אל מחוץ לגבולות ההרשאה הציבורית. לא כך היה. כפי שמורים מחקרי שטח (למשל), לאחר כמה חודשים לא חלה שחיקה של ממש בתמיכה העקרונית במחאה פוליטית ככלי ביטוי לגיטימי, ולא היה צמצום מובהק של שיטות המחאה המותרות בעיני הציבור.

הפיכת המחאה לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר הפוליטי מצאה ביטוי גם בגידול במספר קבוצות האוכלוסייה שהמחאה שימושית בשבילן. נשים, שנוכחותן באירועי מחאה היתה עד שלהי שנות השמונים שולית יחסית, הפכו מאז למגזר מוחה מן השורה הראשונה. מעניין לציין, כי בולטות מחאת הנשים היתה ועודנה גבוהה בראש ובראשונה בתחום שאיננו קשור ישירות למעמד האשה, אלא בענייני ביטחון, תחום שליטה ברור של גברים בשיח הפוליטי-ממסדי. למעשה, נשים מהוות זה כעשור את חוד החנית של תנועת השלום. אפשר למנות בצד זה של קשת הפוליטית את "נשים בשחור", בת שלום, "נשים בלבן", "ארבע אמהות", "נשים ואמהות למען נסיגה מלבנון" ו"נשים למען קדושת החיים". גם בימין לא נפקד מקומן, כפי שמוכיחה פעילותה הנמרצת והממושכת של תנועת "נשים בירוק".

בשנים האחרונות הוסרו יותר ויותר מחסומים, אובייקטיביים וסובייקטיביים, שמנעו מערבים אזרחי ישראל, או הישראלים-פלשתינאים, לבטא את מורת רוחם במחאה גלויה. אירועי המחאה שלהם מתמקדים בשלושה עניינים: מחאה בענייני תכנון, מחאה נגד מדיניות ממשלת ישראל בעניינים אחרים, מחאה בעניין הפלשתיני. ואולם יש לציין כי גם היום המחאה שלהם, אפילו היא תכופה ומאורגנת יותר, שונה עדיין באופייה ממחאת היהודים. המוחים נוקטים כאן זהירות יתירה בפעולותיהם, כדי להימנע מהתנגשות חזיתית עם השלטונות, כפי שאירע למשל ב"יום האדמה" בשנת 1976. לזהירות זו יש הצדקה, כפי שאפשר היה ללמוד מחומרת התגובה של משטרה והצבא למחאה נגד הפקעת קרקעות בוואדי ערה באוקטובר 1998. התגובה הוכיחה שיש עדיין הבדל רב במידת ההרשאה הציבורית למחאה יהודית ולמחאה ערבית. כדי למחות, בלי לחשוף עצמם לתגובה חריפה כל כך של השלטונות, ישראלים-פלשתינאים מצטרפים לפעמים לאירועים שמארגנים גופים יהודים. הדבר בא לידי ביטוי בהשתתפותם באירועי המחאה של תנועת השלום, הנוגעים לנושא הרגיש במיוחד של הסכסוך במזרח התיכון.

האם ניתן לטעון כי הפוליטיקה הלא-שגרתית הפכה היום לשגרתית בישראל? כלומר, האם במקביל לדפוסי ההשתתפות הפוליטיים הממסדיים, כמו חברות במפלגה או הצבעה בבחירות, עומד לרשות אזרחי ישראל אפיק השתתפות אלטרנטיבי, יעיל במידה סבירה, אפיק המחאה? התשובה היא כן. מבחינה זו המצב בישראל אינו שונה מהותית ממצב האזרח ברוב הדמוקרטיות המערביות. שם אובחנה כבר לפני עשור ויותר "מהפכת השתתפות" אזרחית, שחלקה הגדול נעשה תוך שימוש במחאה. הציבור יכול "לפרוץ" לזירה הפוליטית לא רק בבחירות, אלא בכל רגע, והוא עושה זאת לעתים תכופות הרבה יותר מבעבר.

אבל יש צד אחר למטבע. לשגרת המחאה יש מחיר גבוה במונחים של שימור התנופה והחידוש, ולכן גם ביכולתה למשוך תשומת לב, ציבורית ותקשורתית, ובאפקטיביות הפוליטית שלה. שלא כמו פעילות פוליטית במסגרות ממוסדות, כמו מפלגות, שם השגרה היא חלק מתהליך צבירת העוצמה הפוליטית, חזרה על אותה פעילות המחאה או המשכה לאורך זמן פוגעות ביעילותה. אלא אם כן מדובר במקרים (נדירים) של יצירת "טקס מחאה" מוצלח, שכוחו בעצם החזרה, כמו משמרות יום הששי של "נשים בשחור", כוחו של דפוס פעילות זה למשוך משתתפים ותשומת לב ציבורית טמון דווקא בנדירותו היחסית ובחדשנותו.

תנועת מחאה שואבת לרוב את כוחה מהשתתפות ההמונים, המרמזת למקבלי החלטות כי אם לא ייענו לתביעות הם עלולים לאבד תמיכה של רבים. אך קשה מאוד להוציא המונים שוב ושוב לרחוב. כך, למשל, נאלצת היום תנועת השלום, שמחאה היא האסטרטגיה המרכזית שלה, להתמודד עם בעיה קשה של ירידה בהשתתפות אוהדים בהפגנות ובאירועי מחאה דומים. גוש אמונים הכירה את הבעיה הזאת כבר לפני שנים, והחליפה את המחאה האקראית בשכנוע אוהדיה ליצור מציאות קבועה של מחאה באמצעות הקמת ההתנחלויות כאשר מדיניות הממשלה אינה אוהדת.

ריבוי אירועי המחאה והשימוש בטכניקות שגרתיות הביאו בשנים אחרונות לירידה חדה במידת הסיקור התקשורתי שלהם. למעשה, התקשורת הארצית ממעטת לדווח על אירועים כאלה. את הסיקור השוטף שלהם ניתן למצוא רק בתקשורת המקומית, בעיקר במקומונים. אפילו אירועי מחאה לא קטנים, כמו מחאת מפוטרים ומובטלים בערי פיתוח, תכופות אינה זוכה לתשומת לב ארצית.

קשה לפתור את הבעיה כי קשה להמציא שיטות מחאה חריגות ו"מתאבנות" מבחינת התקשורת, שיהיו מקובלות על הציבור רחב בתרבות פוליטית שמרנית יחסית, כמו זו הישראלית. הוספת נופך דרמטי למחאה, כמו למשל מופעי רחוב ותלבושות מושכות עין, שיטות שתנועות מחאה אירופיות ואמריקאיות עושות בהן שימוש תכוף, ודאי היתה מאירה את המחאה בארץ אור "לא רציני". יש כאן גם ההסתייגות עמוקה משימוש באמצעים פיסיים, כמו כבילה עצמית בשרשראות. קשה לתנועות המחאה למצוא תחליפים סבירים להפגנות ולעצומות, שההד שהן מעוררות קטן והולך.

יחד עם הירידה בעניין שמעורות מחאות ציבוריות ניכרת גם, כפי שניתן היה לצפות, עלייה משמעותית במידת "חסינותו" של הממסד הפוליטי מפניהן. ב"תור הזהב" של המחאה בארץ, בשנות השמונים עד ראשית שנות התשעים, נראה היה כי להתעלמות ממחאה ממושכת ורבת משתתפים יש מחיר פוליטי ניכר. עם השתגרות המחאה נשחק הצורך להתייחס אליה או לתביעות המוחים. דוגמה מצוינת לירידה בכוחה של המחאה היתה השביתה הסוערת של הסטודנטים באוקטובר-נובמבר 1998. השביתה נמשכה כחודש וחצי, וכללה התנגשויות עם המשטרה, שביתת רעב ממושכת, הפגנות, עצומות. היא זכתה לתמיכה ציבורית רחבה. אך היא נגמרה בכי רע מנקודת ראותם של המוחים. הם יצאו ממנה בידיים כמעט ריקות. כמעט כל משך השביתה הם עמדו כעניים בפתח של מקבלי ההחלטות, שגילו חוסר עניין מופגן.

אם הירידה ביעילות המחאה בארץ מגבירה את התסכול והניכור של המוחים מהמערכת הפוליטית, היא גם דוחפת אותם לחפש כיווני פעולה חדשים. כיווני הפעולה מגוונים: מיעוט קטן מקצין ובוחר מחאה אלימה, ששום ממשל אינו יכול להתעלם ממנה, כפי שעשו עוזי משולם וחסידיו, וחלק מאנשי הימין הקיצוני. אחרים ממשיכים במחאה במתכונתה המוכרת – הפגנות, עצומות, משמרות – אך הם מנסים להעניק לה גוון חדשני ומעניין יותר באמצעות תוספות יצירתיות. דוגמה אחת היא ניסיונה של קבוצת "גוש שלום" להמחיש את הצורך בהיפרדות מן הפלשתינאים וכינון "שתי מדינות לשני עמים" באמצעות סימון ירוק על תוואי הקו הירוק. המייצג הדרמטי "ספינת השיבה", שהציגו אנשי הימין, כדי להמחיש את סכנות הוויתור על שטחים, הוא דוגמה אחרת.

אך ברוב המקרים, הבחירה בשנים האחרונות נופלת על המרה, מטעמים פונקציונליים, של המחאה בפעילות במסגרת של מערכים ארגוניים, חוץ ממשלתיים. הארגונים הללו מתמחים בהעברת מסר או תביעות בכמה דרכים, לכמה וכמה יעדים: למקבלי ההחלטות, לתקשורת, לציבור הרחב, לתורמים פוטנציאליים. פעולה משולבת זו מצריכה ידע, ניסיון וקשרים ענפים, ולכן צמחה קבוצה של "מקצועני" פוליטיקה חוץ-פרלמנטרית, המשכירים את כישוריהם לארגונים. הצורך בהעסקת מקצוענים אלה, שהחלו לפעמים את דרכם בארגון שבו הם מועסקים, או במסגרת דומות, כמתנדבים, נובעת לא רק מכובד המשימה אלא היא נעוצה בתהליך המיסוד הנגזר מהמעבר לדפוס של ארגון חוץ-ממשלתי. הדבר כרוך, למשל, בפתיחת משרדים, בניית תקציבים שנתיים, ניהול חשבונות וספרים, רישום חברים, שכירת אנשי מקצוע כמו מנהלנים, יועצים ארגוניים, אנשי יחסי ציבור, יועצים משפטיים, רואי חשבון.

תנועות שקמו בשנים האחרונות כוננו עם היוולדן מערך ארגוני משוכלל. הדוגמה הטובה ביותר היא "דור שלום", שלאחר תקופת פעילות קצרה מאוד, עוד בטרם ביקשה תמיכה ציבורית רחבה, נרשמה כעמותה והקימה בסיס ארגוני מוצק. כדי להדגיש את ההבדל בהשוואה לשנים עברו, כדאי לציין כי יותר מעשר שנות פעילות עברו בטרם שכרה "שלום עכשיו" את העובד הראשון בשכר.

כדי לקיים ארגון, ואפילו קטן ממדים, נדרשים משאבים חומריים ניכרים. הדבר מצריך השקעה מאמץ בגיוס כספים והוא מגביר את התלות בתורמים. ארגון ותנועה כבר אינם חופשיים לעצב את תביעותיהם והשקפותיהם לפי רצונם, הם צריכים לשאול באיזו מידה עשויה תביעה רדיקלית לפגוע בסיכוייהם לגייס כספים. יש כאן מלכוד, כי המשאבים הנחוצים לכינון ארגון מצויים בידי גופים או יחידים שאין להם עניין בשינוי כללי המשחק הפוליטיים או הסדר הציבורי. ההיזקקות לסיוע פיננסי מקהה לא פעם את עוקצן של התביעות לשינוי חברתי-פוליטי.

הגופים המממנים מודעים לעוצמתם ואינם נרתעים מהתערבות, לפעמים עקיפה ומתוחכמת, בקביעת סדר היום והיעדים של הארגון הנתמך. בתקופת שלטון העבודה, בשנים 1992-1996, כאשר תהליך אוסלו צבר תאוצה, גופים ממנים, בעיקר קרנות אמריקאיות ואירופיות, שהיו מעוניינים בקידום התהליך, הקפידו להעביר כספים רק לאותן קבוצות שתמכו בתהליך ודחו, למשל, בקשות מימון של קבוצות שמאל רדיקליות שטענו שהתהליך לא יביא שלום. לפעמים גם הממשלה מעבירה כסף לתנועות מחאה ומעודדת את התמסדותן. בכך היא מנסה, לא פעם בהצלחה רבה, למתן את התנהגותן ו"לספוג" את המחאה, כפי שעשתה יותר ממשלה אחת באמצעות העברת תקציבים עצומים ל"אמנה", התנועה המיישבת של גוש אמונים.

למיסוד יש גם פן נוסף : מיסמוס האופי ההתנדבותי של תנועת המחאה וצמצום ההישענות על השתתפות המונית. הפעילים בשטח מרגישים לא פעם שהם נדחקים הצידה ומאבדים שליטה לטובת מנהלנים מקצועיים שמרכזים יותר ויותר סמכויות. המתח בין החברים שנשאו שנים בנטל הפעילות בשטח לבין עובדי הארגון בשכר עלול לפגוע בלכידות הפנימית, ובסיכוי להביא לשינוי החברתי-פוליטי הרצוי.

משהפכה התנועה לארגון, משתנים גם השיקולים המנחים את פעילותה. דינמיקת השרידות הארגונית מחייבת לפעמים, עם שינוי הנסיבות, החלפת המטרות המקוריות אם הוכחו כמצויות מחוץ לתחום ההשגה. אך פעילים ותיקים, ששיקוליהם אחרים, מתקשים לא פעם להשלים עם שינוי זה, ורואים בו סטייה מהדרך ואפילו בגידה. למשל, לדעת הסגל המנהלי של הארגון "רופאים למען זכויות האדם", שנקרא במקור "רופאים ישראלים ופלשתינאים למען זכויות האדם", כדי לשרוד צריך היה לשנות את כיווני הפעולה עם כינון הרשות הפלשתינית. המטרה המקורית, הגשת שירותי רפואה משופרים בהתנדבות לפלשתינאים, שלשמה הוקם הארגון בראשיתו, לא יכלה עוד להיות בסיס בלעדי לפעולה ולשימור ארגוני, כאשר האחריות לשירותי רפואה עברה לידי הרשות. בהשראת הסגל המנהלי, הורחבה הפעילות לטיפול באסירים בבתי הכלא בישראל ולאספקת שירותי רפואה לעובדים זרים בארץ, שאין להם כתובת אחרת לפנות אליה. זאת, למורת רוחם של לא מעט מהחברים הוותיקים, שטענו כי אין זו המטרה שלשמה נקראו לדגל.

השינויים החיצוניים והפנימיים, ובראש ובראשונה המיסוד התפקודי של המחאה, הביאו לשחיקת ההבדלים בין הפוליטיקה הלא-שגרתית לשגרתית. לפעמים לא ניתן כמעט להבחין ביניהן. תנועות הופכות מפלגות או מעין-מפלגות בקלות רבה יותר מעבר, במידה רבה בגלל המנגנון המוסדי המשומן שלהן. הוכחה לכך היא השתתפותה, המוצלחת מאוד, של "דור שלום" בבחירות המקומיות. מן העבר השני, הנהגת הפריימריס יכולה להתפרש כניסיון להקנות למפלגות הממסדיות איכות מסוימת של "תנועות אזרחיות". יותר ויותר פעילים שצמחו בתנועות מחאה עוברים, אחרי תקופת צינון קצרצרה, לפוליטיקה הממסדית, ולפעמים הם נחשדים בכוונות כאלה עוד בשלב המחאתי. כך היה, למשל, כאשר מנהיגי מחאה הסטודנטים הואשמו, בעת השביתה שהנהיגו, ברצון לסלול לעצמם דרך לפוליטיקה המפלגתית. מעניינת לא פחות היא התופעה, שמנהיגים מלב הממסד הפוליטי מקימים סביבם תנועות חוץ-פרלמנטריות, מסוג "התנועה לנסיגה מלבנון" של ח"כ יוסי ביילין.

טשטוש הגבולות בין מישורי פעילות פוליטית, הניזון במידה רבה גם מן השחיקה המתמשכת במעמד המפלגות, יתרום מן הסתם להיווצרות פוליטיקה מסוג חדש. השוני יתבטא בריבוי השחקנים הלגיטימיים בזירה הציבורית, המייצגים אינטרסים מגזריים, עדתיים, דתיים, אידיאולוגיים, כלכליים. אלה המתייחסים בשלילה לתופעה הזאת ומכנים אותה "סקטוריאליזם", ממעיטים בחשיבות הממד הייצוגי שבה. בד בבד צפוי צמצום ההבדלים המבניים והתפקודיים בין גופים, שיידרשו לשלב מרכיבים של פוליטיקה שגרתית ולא שגרתית, השתתפותית וייצוגית גם יחד, כדי לשרוד. על סמך ההתפתחויות בשנים האחרונות אפשר לשער שהחשיפה של תהליכי קבלת ההחלטות להשפעות "מלמטה" תגבר, גם אם לא דווקא בדרך של מחאה. בשינויים אלה יש גם פוטנציאל לא מבוטל של סכנה, של התפוררות המערכת עד אובדן יכולת ההנהגה והביצוע, ושל פופוליזם ציני. יש המרחיקים לכת ומתריעים מפני עליית דיקטטור על גלי הכמיהה הציבורית ל"מנהיג חזק".

אך אפשר לראות את התפתחויות האלה גם באור אופטימי יותר, אם מאמינים שיש בהן סיכוי להיווצרות מערכת פוליטית פתוחה, פלורליסטית ולאו דווקא סקטוריאלית, ואולי דמוקרטית יותר מזו שהכרנו בעבר.

מראי מקום:

ברנשטין, דבורה (1979). הפנתרים השחורים - קונפליקט ומחאה בחברה הישראלית. מגמות, כרך כ"ה, ע"ע 65-80.
ליימן-ווילציג, שמואל (1992). מחאה ציבורית בישראל 1949-1992. רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן.
שפרינצק, אהוד (1986). איש הישר בעיניו יעשה. תל אביב: ספרית פועלים.