כשחובת בן-החסות נעשתה, פנה כל אחד לעבודת יומו. רומא הקיסרית, אשר חצרה איכלסה סינטורים ופקידי ממשלה, שהעמיקה שלוחותיה עד קצווי ארץ היתה עיר של “rentires”, אנשים בעלי-אמצעים, כפי שקראם רוסטובצב. בעלי-אמצעים אלה היו בעלי שטחי-אדמות גדולים, אשר בזכות אדמותיהם בפרובינציות נתקבלו כחברי הסינט, והורשו לגור ברומא, בעלי-אמצעים היו הלבלרים הממונים על משרדיהם של המגיסטראטים, אשר משרותיהם היו נקנות ונמכרות - כמו אלה של בית המלוכה הצרפתי בזמן ה- ancien regime; לא פחותים היו אמצעיהם של המנהלים ובעלי-המניות של חברות גביית-המסים, אשר תשלומיהם הובטחו באמצעות קרנות כספיות, ואשר רווחיהם ניפחו את הכנסתם; בעלי אמצעים, שוב, היו, פקידים רבים מספור שקיבלו משכורתם בדיקנות מאוצר המדינה, אשר הטביעו את חותם אדונם על כל ענפי הממשלה הקיסרית; בעלי אמצעים היו - אותם 150,000 עניים שניזונו על חשבון המדינה, בטלנים שלעולם היו מחוסרי-עבודה והדבר היחידי שעשו היה לתבוע אחת לחודש את הזכות, אשר אחרי שנקבעה תעמוד להם עד מותם.

עם זאת היו לה לרומא גם פנים אחרות. מציאותם של "בעלי אמצעים" אלה ברומא, פקידים, ביורוקרטים, או פועלים, לא מנעה מרומא אופי של מטרופולין כלכלית. עליונותה הפוליטית של רומא והתפתחותה העצומה של העיר, דנוה לפעילות מרוכזת ובלתי-פוסקת הן בספסרות ומסחר, והן בעבודות חרושתיות ויצרניות שונות. הבה נזכור, שכל הדרכים של איטליה, כמו גם כל נתיבי הים התיכון, הובילו לרומא, והיא מלכת-העולם משכה אליה את מבחר מוצרי תבל. היא נטלה לעצמה את הנהגת כל הפעילות העולמית ומימונה, ותבעה לעצמה את הזכות לבזבז את עושר העולם. ברור, שנאלצה לעמול ללא הרף כדי לשמור על שלטונה זה.

ההיקף הענקי של ניצול שיטתי זה הוכח על ידי הרומאים עצמם, ונשקף מחורבות רבות של מצבות-הזכרון שלהם. בפתיחתו של שיר שחיבר פטרוניוס במסגרת של סיפור, תיאר זאת למעננו:

"העולם כולו היה בידי הרומאים המנצחים. בבעלותם היו האדמה, הימים, ושתי מערכות-הכוכבים, ובזאת עוד לא אמרו די. ספינותיהם העמוסות משאות לעייפה חרשו תלמים על פני הגלים. אם באיזה מפרץ חבוי במרחקים העיזה יבשת לא ידועה ליצא זהב - הוכרזה אויבת; והגורל הכין מלחמות-דמים למען כבושם של אוצרות חדשים. לא עוד קסמו שמחות פשוטות, סר חינם של תענוגות נדושים בשמחות ההמון. החייל הפשוט ליטף את נחושת קורינט... הנוטידים מכאן והסרים משם, ארגו לרומאים גיזות חדשות; למענם חמסו ערבים את ערבותיהם."

תמונות כאלו חולפות לעינינו כשאנו מביטים על כל מה שנשאר מהפיאצאלה-דל-קורפוראציוני באוסטיה, נמלה של רומא.

הפיאצאלה היתה טיילת גדולה, למעלה ממאה מטרים אורכה, ולמעלה משמונים רחבה. בעיבורה מתנשא מקדש, אשר שיחק לי מזלי וזיהיתיו כאנונה אוגוסטה, כלומר, אלת האספקה הקיסרית. לאורך הצד הפונה אל הכניסה למקדש, עובר פורטיקו שנתמך על עמודי-שיש ירקרק ונמשך עד במת תיאטרון-העיר, ובצילו היו הצופים של הימים ההם מחלצים את עצמותיהם. שלושת הצדדים הנותרים היו מוקפים קיר שבחזיתו שורת עמודים כפולה של לבנים מטוייחות, ואליו נפתחה שורה של ששים ואחד חדרים קטנים שמחיצות עץ על בסיסי-אבן מפרידות ביניהם. מראם האחיד ומידותיהם השוות (בערך ארבעה על ארבעה מטר) מלמדים שחדרים אלה נועדו לאותה תכלית. לאיזו תכלית נועדו נתגלה באמצעות סדרת פסיפסים – רבועים שחורים על רקע לבן - שרוצפו בחזית כל חדר לאורך שדירת העמודים. פסיפסים אלה, על ספרותיהם וכתובותיהם, מובילים אותנו לחדרים התואמים, ומציינים את האיגודים המקצועיים ששכנו שם ברשיון מטעם הרשות הרומאית. בקצה המזרחי נמצא ה- statio של עובדי הכופר ועושי החבלים; בחדר הסמוך - הפרונים; אחריהם סוחרי-העצים, אשר שמם קבוע במסגרת; אחריהם שוקלי-התירס (ה- mensores frumentarii), אשר אחד מהם נראה בשעת עבודתו - ברכו האחת על האדמה והוא מנסה לחלק בדייקנות את תוכנו של modius, או בושל (בושל – מידת נפח; בארה"ב 35.24 ליטרים. באנגליה 36.37 ליטרים) רגיל, במגרדתו, או ה- rutellum. בקצה השני היה ה- statio של השוקלים או ה- sacomarii, אשר עבודתם השלימה זו של ה- mensores. בשנת 124 לפסה"נ, הקדישו העובדים כאן למלאך הממונה על משלח ידים מזבח מגולף, המוצג כעת במוזיאון הלאומי דלה טרמה. מכאן הבטחון, כי ה- statio הזה והדומים לו הוקדשו קודם לאיזו כת. כל האחרות נשתייכו לחברות-אוניות (navicularii), אשר נבדלו זו מזו רק מצד עיר מוצאם. היו למשל חברות מאלכסנדריה, מנארבון וארלס שבגאליה, ומקאליגארי ופורטו-טורס שבסרדיניה. היו בהן מנמלים מפורסמים, או כאלה שנשכחו, באפריקה הצפונית; קארטאגו, אשר צי-הסוחר שלה מתואר בפסיפס; היפו-דיאריטוס, ביזרטה המודרנית; קורביס, עכשיו קורבה, בצפון מפרץ חאמאמת; מיסואה, עכשיו סידי דאוד, דרומית מערבית לכף בון; עתה בורג' סדריה, בבסיס מפרץ קארטאגו. היו חברות אוניות ממוסלוביום, עכשיו סידי רקאנה, בין זיאמה ובוגי, אשר סמל-השלט שלה מסובך ומענין: יש בו דג, קופיד רכוב על דולפין, ושני ראשי-נשים - האחד מחוק מעט, והשני מוכתר בקלחי-תירס ולצידו מגל של אשה. ולבסוף, חברת האוניות מסאברטה, נמל המדבר, משם הובא שנהב מפזאן, אשר סמלה פיל מופיע מתחת לשמות המלחים. רשימה זו, בלתי מושלמת כאשר הינה, תיראה אולי מפורטת מדי בעיני הקורא. אך אם תחת לראות בה בפשטות רשימת שמות-מקומות, אתה מגלה אותם בעצמך באוסטיה ובמו-רגליך אתה דורך על תמונות נאיביות אלו בהן נסתה כל חברה להגדיר את עיסוקה ולרמוז בעקיפין על ביתה הרחוק - אתה מתמלא הערצה למציאות גדולה ורבת-רושם זו המסתתרת מאחורי סמלים פשוטים אלה. אמנם הם מסבירים לנו את מטרת החדרים שעל מפתניהם יימצאו; מקדשים קטנים של חברות קואופרטיביות, או אם נעדיף לראותם אחרת - מקומות מנוחה פשוטים, מקום שם עברה ונמשכה תהלוכת האיגודים סביב אלתם אנונה, ומקום בו בערה שלהבת דתם הציבורית. אך מלבד קישוטה של הטיילת בנמל זה, חרשו נתיביהם את כל מרחבי הארץ והים, ממיצר סואץ ועד עמודי הרקולס. ופתאום אתה רואה את המוני האנשים, זרים איש לרעהו, ילידי ארצות רחוקות, שטים לכאן ופוגשים אחד את השני בתשובה לצרכיה של רומא; ואתה חש שאל רציף בלתי-נשכח זה הועלו מאז ומעולם, בצד כמויות המצרכים העצומות שנטלה רומא לעצמה מכל פנות העולם, גם תהלוכה של עמים צייתנים שהקדישו את חייהם לעבוד אותה.

אל שלושת נמליה - אוסטיה, פורטוס והמרכז-המסחרי שמתחת לגבעה האונטינית, זרמו מרצפות ולבנים, ויינות ופירות מאיטליה; תירס ממצרים ואפריקה; שמן מספרד; בשר-צבי, קרשים וצמר מגאליה; בשר מעושן מבאטיקה; תמרים מנאות-המדבר; שיש מטוסקנה, יוון ונומידיה; בהט ממדבריות-ערב; עופרת, כסף, ונחושת מחצי-האי האיברי; השנהב של הסירטים והמאוריטאניים, והזהב של דאלמאטיה ודאקיה; בדיל מהקאסיטרידים - עתה איי סיציליה, והענבר של הבאלטים; פפירוס מעמק-הנילוס; זכוכית מפיניקיה וסוריה; סחורות מן המזרח; קטורת מערב; תבלינים, אבני-אודם ואבני-חן מהודו; ומשי ממזרח-הרחוק.

בעיר ובפרווריה נתמשכו צריפי-המחסנים (horrea) עד מעבר לאופק. כאן נאגרו המצרכים, אשר פטמו את כרסה של רומא ואת החנויות שהיו ערובה לבריאותה ומותרותיה. החפירות בראשותו של הנסיך המנוח ג'יובאני טורלוניה בשנת 1923, הבהירו את חשיבותם של ה- horrea של ה- portus של טראיאנוס; ואף-על-פי שעד עתה נחפר רק שליש מן השטח שהיה מכוסה בזמנו של אדריאנוס ב- horrea של אוסטיה, הנה מגיע שטח זה לבדו לעשרה הקטארים. בעצם, גילויים של המחסנים הרומיים העתיקים, מספרם ושטחם, הנזכרים בספרות של אותם ימים, רק התחיל. היו בהם שהוקצו למצרך אחד: ב- horrea candelaria אוחסנו רק לפידים, נרות וחלב; ה- chartaria horrea על הגבעה האסקווילינית היה מוקדש לגלילי-פפירוס וחבילות-קלף; ואילו ב- piperataria horrea שליד הפורום נאגרו פלפל, זנגויל ותבלינים שהובאו על ידי הערביים בשיירות.

מרבית ה- horrea היו כעין חנויות כל-בו בהן מונחים היו חפצים שונים זה בצד זה. המחסנים נבדלו זה מזה לפי מקומם, או שמו של בעלם הראשון שנשאר בהם גם אחרי שעברו לידיהם של הקיסרים – ה- Nervae horrea עמד סמוך לויה לאטינה; ה- Ummidiana horrea - עמד על הגבעה האונטינית; ה- Agrippiniana horrea - בין קליווס ויקטוריה לבין ויקוס טוסקוס בקצה הפורום; אחרים היו מקובצים בין הגבעה האונטינית והטיבר. היו גם Seiana horrea ו- Lolliana horrea והחשוב שבכולם – ה- Galbae horrea, אשר יסודותיו נוצקו עוד בסוף המאה השניה לפסה"נ. ה- horrea Galbae הורחב בזמן הקיסרות, והכיל שורות של חנויות סביב שלוש ככרות שעמדו על שטח של למעלה משלושה הקטארים. בחנויות אלו היו מאוחסנים לא רק יין ושמן, אלא גם כל מיני חומרים וסחורות, כפי שמסתבר מתוך פיענוח הכתובות בהן הופיעה רשימת הסוחרים שסחורתם היתה מאוחסנת שם: במקום אחד סוחרת-דגים (piscatrix), בשני - סוחר-שיש
(marmorarius), והלאה משם, ספק שמוכר טוניקות ואדרות (sagarius).

ברור, כי מציאותם של שטחים עצומים של מחסנים - שעליהם נוספו, בתחילת המאה השניה לספה"נ, האולמות המרכזיים של שוק טראיאנוס - עשו את רומא של ימי האנטונינים, זו שהיתה הבנק והבורסה של ימיי-קדם, גם למרכזו של המסחר-העולמי. אם לא הכירה רומא את מה שאנו קוראים היום "תעשיה כבדה", הנה גייסה, לצידם של בעלי-ההון ואילי-המסחר שלה, צבא שלם של פקידים במשרדיה, זבנים בחנויותיה, אומנים בבתי מלאכתה, פועלים לתחזוקת בניניה ומצבות-הזכרון שלה, ופועלי-מספנה לפריקה, איחסון וטיפול בסחורות הייבוא המרובות. לבסוף, נדרשו לה גם פועלים מומחים לטיפול בחומרי-גלם כבדים ובסחורה עדינה, לפני העברתם הסופית לידי הלקוחות. האנשים שעבדו למען אזרחי רומא הרחוקים והרחוקים יותר, אשר אתם סחרו בתוך ומחוץ לגבולות הקיסרות, סחטו את עצמם, או התעשרו, כדי לספק לעיר את צרכיה מכל קצוי תבל.

כדי לקבל מושג על היקפו ורבגוניותו של המסחר ברומא די לקרוא את רשימת החברות בעיר, אשר חוברה על ידי ולצינג בתחילת הכרך הרביעי של ספרו החשוב (על הקולגיות ברומי). למעלה ממאה וחמישים מהם נמצאו והוגדרו בדייקנות, ודי בהן להוכיח את המחזור העצום של המסחר בו נטלו חלק אצולה של פטרונים והמוני עובדים מפשוטי-עם, אף כי עתה לא קל להבדיל בין סוחר לבעל-הון, בין מוכר לבעל-תעשיה ובין יצרן לחנוני. בין הסיטונאים (ה- magnarii) של תירס, יין, או שמן; בין בעלי חברות-אוניות, ה- avium dominin, אשר בנו, ציידו והחזיקו צי שלם, והמהנדסים ומתקני האוניות (fabri navales et curators navium) - קשה למתוח קו ברור בין המתווך ובעל-הרכוש.

ארגון ספקי המזון נחלק, תוך התפתחותו הטבעית, לשטחי מומחיות רבים. קבוצות אחדות ייצגו קמעונאים שכל תפקידם היה להפיץ את סחורתם: ספקי תורמוסים (lupinarii), פירות (fructuarii) ומלונים (peponarii), קבוצות אחרות נתרכזו אותם אנשים שהפיקו או קנו את הסחורות שמכרו: ה- olitores שהיו מוכרי-ירקות ובעלי גני-ירק; ה- piscatores שהיו דייגים ומוכרי-דגים. אך במקרים רבים נחוצה היתה ידיעה מקצועית. ה- vinarii, מוכרי היין, עברו מרובע לרובע כשחביות וצנצנות (amphorae) עמוסות על קרונותיהם. בעלי בתי-המרזח
(thermopolae) הגישו בכדי-חרס יינות מהולים במים במומחיות רבה, והגישום לקונה בדרגת חום מסוימת. מבט אחד בתבליט המקשט את קברו של אוריסאקס מראה לנו, כי במאפיה גדולה החזיק ה- pistor, האופה, טוחן (molinarius), אופה המגדנות (siliginarii), אופה-הממתקים (pastillarii), ובעלי-הפונדקים (caupones) קנו את חוג לקוחותיהם בעזרת השם שיצא להם בזכות תשומת-הלב והמומחיות שהשקיעו בהכנת מוצריהם.

במסחר דברי-המותרות אנו מוצאים על כל צעד את עקבות העבודה והידע הטכני, אשר השקיעו העובדים בעבודתם: הבשמים והרוקחים
(pigmentarii) מלאו גאווה על התערובות שהתקינו; מוכרי המראות מרקו וצחצחו את המראות התלויות בפתח חנותם; בעלי חנויות הפרחים (rosarii, violarii) ערכו את הזרים על המדפים להנאת עוברים ושבים, וקלעו את הפרחים סביב עטרות שאפשר היה להשיג אצל ה- coronarii; סוחרי השנהב (eborarii) ידעו את מלאכת עיבוד השנהבים שקיבלו מציידים אפריקנים; מוכרי הטבעות (anularii) והפנינים
(margaritarii), צורפי הזהב (brattarii inauratores), והתכשיטנים (aurifices) היו כולם בעלי-מקצוע מנוסים. במקצועות שענינם לבוש - המכירה והתפירה לא היו נפרדות זו מזו. ה- lintearii, למשל, הקשו בעצמם את אריגיהם; עושי האדרות (vestiarii), הגלימות (sagarii), הסנדלרים (sutores), עושי המגפים לגברים (caligarii), ומגפי נשים (baxiarii soliarii fabri) - כולם ייצרו את הסחורה שמכרו. אסור לנו לשכוח את התעשיות הקטנות יותר שנמנו גם הן עם תעשית הלבוש: הרוחצים (fontani), הכובסים (fullones), הצובעים (tinctores, affectores, infectores), עושי הרקמה-האמנותית (plumarii) ומעבדי-המשי (serarii) שהיו שוזרים חוטי-כותנה בבדי-המשי, אשר מאז ימי מלכותו של קלאודיוס סין היתה שולחת עם המונסון.

רבים במיוחד היו ברומא האיגודים שחבריהן היו מייצרים בעצמם את הסחורה שהציעו למכירה; לאחרים לא היה להציע דבר, זולת עבודה-פיזית (operae), בין הראשונים אנו מוצאים את מעבדי-העורות (corarii), הפרונים
(pelliones), עושי החבלים (restiones), העובדים בכופר (stuppatores), הנגרים וחרשי-עץ (citrarii), ועובדי-המתכת בברונזה וברזל (fabri aerarii, ferrarii), עם הסוג השני נוכל למנות את חברות-הבניה: ההורסים (subrutores), הבנאים (structores), עובדי-העץ (fabri tignarii); הפועלים האחראים על העברת אדמה: נהגי פרדות (muliones), האחראים על בהמות-משא (iumentarii), בעלי קרונות (catabolenses), סבלים (vectuarii), עגלונים (cisiarii); אלה העוסקים בהובלת מים: ספנים (lenuncu-larii), שייטים (lintrarii), אנשי סירות-החוף (acapharii), בעלי-רפסודה (caudi-carii), גוררים (helicarii), טועני-זבורית (saburarii); ולבסוף החברות שעסקו בהנהלת ושמירת הרציפים: השומרים (custodiarii), השוערים (baiuli), הסורים (geruli), פועלי הרציפים (saccarii). הקטלוג הגדול של ואלציג מלמד איפוא שהיו בה ברומא של ימי האנטונינים הרבה יותר פועלים מאשר "בעלי אמצעים". שאון העיר עליו מתאוננים כותבי הסאטירות, אותו הרעש שהחריש אוזנים מתחילת השנה ועד סופה, היה תוצאת קצב הלמות מכשיריהם, החפזון והדוחק של עבודתם, התנשמותם וזיעתם.

אך בשתי תכונות אופיניות נבדלו פועלי רומא מן הפועלים בערים הגדולות בימינו.

להוציא את רובע הנמל, זה שעל גדת הטיבר ומורד הגבעה האונטינית, פועלי רומא לא התרכזו באיזורים מיוחדים להם. דירותיהם היו מפוזרות בכל חלקי העיר, ובשום מקום לא יצרו עיר בתוך עיר. במקום שיהיו מרוכזים בבזאר עצום, או ברובע המפלצתי של בתי החרושת, יצרו בתיהם קבוצות בלתי-מוגדרות ובלתי רצופות. מחסנים, בתי-מלאכה ודירות-פועלים נתערבבו בעיר עם חוילות פרטיות ובניני-דירות.

זאת ועוד, כוורות מזמזמות אלה של בתי-מלאכה היו כמעט רק של גברים. נשיות בימי האנטונינים היתה תופעה אריסטוקרטית מיוחדת במינה השייכת לאצולה, או למעמדות העליונים בלבד. לשוא התפארו נשים נכבדות בחיקוי הגברים בכל שטחי החיים; לא נמצאו להן מחקות או תלמידות מקרב אחיותיהן העניות, אשר לא העלו כלל בדעתן להשליך את עצמן אל מלחמת הקיום. הגבירות יכלו להתמכר למוסיקה, לספרות, מדע, חוק או פילוסופיה כשם שהטילו עצמן לעיסוקי ספורט - כאמצעי לבילוי זמן; לפחיתות כבוד נחשבה בעיניהן התעסקות במלאכה כל שהיא. בתוך אלפי כתובות-המצבות בעיר, אשר נאספו על-ידי עורכי ה- Corpus Inscriptionum Latinarum, מצאתי מעט מאוד נשים שעבדו למחיתם: libraria אחת, או מזכירה, שלוש פקידות
(amanuenses), קצרנית אחת (notaria), שתי מורות לעומת 18 מהמין השני, ארבע רופאות לעומת 51 רופאים (medici). בסעיף "המקצוע" היו הפוקדים האזרחיים צריכים לרשום אצל מרבית נשות רומא מונח, אשר שימושו הולך ומתמעט אצלנו - "אין מקצוע". תוך פענוח הכתובות בעיר הקיסרית נמצאו נשים שעסקו במקצועות נשיים, אשר הגבר מטבעו אינו מתאים להן, כגון תופרת (sarcinatrix). מסרקת (ornatrix, tonstrix), מילדת (obstetrix), אחות רחמניה (nutrix); או נשים שהסתגלו בהדרגה לאלה מן המקצועות שלהם היו הנשים מתאימות יותר, או מומחיות יותר מן הגברים.

גיליתי רק מוכרת דגים אחת (piscatrix), רוכלת פירות אחת (negotiatrix legminaria), תופרת שמלות אחת
(vestifica) לעומת עשרים גברים תופרי-שמלות (vestifici), שלוש נשים מוכרות-צמר (lanipendiae), ושתי סוחרות-משי (sericariae). אל יפליאנו היעדר נשים תכשיטניות; ראשית, לא היה ברומא הבדל מובהק בין argentarii שמכר תכשיטים, ובין argentarii שעסק בבנקאות ובבורסה; וכן, היו כל עסקי הבנקים אסורים על הנשים, באמצעות אותו חוק ששלל מהן את הזכות להגיש משפט אחת בשם השניה. הנשים לא באו בחשבון אפילו בחברות שהקיסרים השתדלו לגייס להן עובדים: ציוד אוניות והחזקתן בימיו של קלאודיוס, ומאפיות בימי טראיאנוס. לא מצאתי אף אשה בין ה- pistores של העיר; ואף שם של אשה לא השתרבב לרשימת חברות-האוניות שהשתמרה עד היום. אם נענו מטרונות להפצרותיו של קלאודיוס, אשר הרחיק לכת בהבטיחו את הזכויות המגיעות לאם לשלושה ילדים (inus trium liberorum) לכל אשה עשירה - נשואה, חשוכת-ילדים או רווקה - אשר תממן ציוד אונית סוחר על חשבונה - עשו זאת ודאי בדרך עקיפין, דרך מתווך, פקיד או סוכן. אין הוכחה חותכת מזו לכך שהאשה הרומאית, חרף השוויון המוסרי והאזרחי שהוענק לה בימי הקיסרות, העדיפה להיות בטוחה ומוגנת בתוך כותלי ביתה מאשר ליטול חלק בשאון-המהומה של הפורום ורעש המסחר.

האשה הרומאית של אותם ימים היתה שקועה כל כך בבטלה, עד כי גם הופעתה בחנויות כקונה היתה נדירה, כהופעתה בה בחינת מוכרת. היה זה, בלי ספק, בעלה הפרוליטרי עצמו, אשר הלך ביום המיועד לאיצטבת העמודים של מינוקיוס וקיבל את הפתק, או יותר נכון, את טבלת העץ (tessera), שהעידה על זכותו ליהנות מן החנינה. בתבליט היסטורי, במוזיאון דאי קונסרבאטורי, בו כפי הנראה, העלו על נס את הענקתו הנדיבה של אדריאנוס - נראה הקיסר, כשהוא עומד על דוכן, מכריז על מתנתו לעם-הרומאי, אשר מיוצג שם בשלוש דמויות, דמות לכל גיל: ילד, נער, ואיש-מבוגר. אין בתבליט דמות אשה, וזו בוודאי לא היתה שם גם בעצם שעת-חלוקת המתנה. אף ברוב הציורים של פומפי והרקולאנום אין למצוא נשים, וכן לא בתבליטי-לוויות שמראות רחוב תוארו בהם באופן חי, על תנועת המוכרים והקונים שבהם. מוצאים אנו את הנשים רק בסצינות שבהן היתה נוכחותן פחות-או-יותר הכרחית ובלתי נמנעת: כאשר הכובס מביא את הבגדים הנקיים לבעלת-הבית; כשבאה האלמנה אל סוחר-השיש כדי להזמין מצבה לבעלה המנוח; כשמדד הסנדלר על רגליה את הנעלים; ולבסוף, אנו רואים אותה אצל תופר-השמלות, ובחנויות-הצעצועים בהן הרבתה לבקר הגברת הרומאית בת-זמנו של טראיאנוס. לפעמים, היא נראית בוחרת את קניותיה כשבעלה יושב מן הצד על ספסל - תבליט כזה נמצא במוזיאון אופיצי בפירנצה; לפעמים, היא הולכת בלווית חברה, או קבוצת חברות – כמתואר בכמה ציורי-קיר מהקאמפאניה.

מצד שני, ב- Saepta Iulia שנהפך לטיילת בה היו מוכרי ברונזה, עתיקות ותכשיטים פושטים את עורם של קונים תמימים בדיבורי-שידול, היו גם המוכרים וגם העוברים ושבים רק גברים: ארוס הגובה, מאמורה הקמצן, אאוקטוס הישיש, וכן במאפיה, אצל הקצב, ובמסעדה, היו הקונים והמוכרים גברים בלבד.

בציורי ככרות-ציבוריות, אשר נשתמרו לנו מפומפי, עוברות הנשים בתלבושתן הנאה, פעמים בגפן, ופעמים - כמו בציור המפורסם מן הבית הקרוי בית-ליויה שעל גבעת הפאלאטינום - בלוית ילד. אבל ידיה היו ריקות מכל. אין הן נושאות סל-קניות או סל-נצרים, ונראה בבירור שהן פנויות, עושות דרכן להנאתן, בלא דאגה ואחריות. בימי הקיסרות ברומא מעטה היתה התערבותן של הנשים בעסקי-חוץ, כמו הנשים המוסלמיות בערי הערביים בימינו. היה זה ענינו של הבעל הרומאי, כמו המוסלמי בן המעמד-הבינוני היום, להיות הקונה והמביא של המצרכים לבית.

אם השרה חוסר המעש של האשה הרומאית העירונית אווירה מזרחית אקזוטית, הנה היו תנאי העבודה של בעלה דומים לתנאי העבודה המתקדמים ביותר הנהוגים בארצות המערב בימינו. הרומאים היו ערנים ויעילים, ולא כרעו תחת משא תפקידיהם. הם לא שמו את כל מעינם בעבודה. הם למדו לתחום לה גבולות ולהקפיד עליהם. שיטת החברות שלהם, מותאמת בעזרת חוקיו של אוגוסטוס וצווי יורשיו, הסמיכה כל גוף-איגודי לקבוע חוקים שתוקפם חל על כל החברים. חוקי הטבע עצמם והמבנה של לוח-השנה הרומאי מנעו מהם את הארכת יום-העבודה בחורף ליותר משמונה שעות שלנו. אשר ליום העבודה בקיץ, לדעתי לא רק הצליחו לסובב את הדברים כך שיארך גם הוא שמונה שעות - הם עוד הצליחו לקצרו יותר בתקופת המאה השניה לספירה. לא היה זה צודק אילו היו פועלי ההובלה, אשר הוכרחו לפי החוק לעבוד רק בלילות, חייבים לעבוד שעות רבות יותר מחבריהם פועלי-היום. ואכן, השחר עוד היה רחוק כאשר עשו אורחיו של טרימאלכיו את דרכם חזרה לביתם, אחרי ארוחה דשנה מדי שהגיש להם, באין יכולת למצוא את דרכם בחשכה שעבתה עוד יותר מחמת אדי שכרונם – לעזרם באו עגלוניו של טרימאלכיו שחזרו בראש שיירתם, אחרי שגמרו את עבודת לילם. והובילום לדרך הנכונה. מצויות עדויות נוספות לבך, כי בתקופה זו עצמה היו כל החנויות, הדוכנים והקיוסקים, אשר נפתחו אומנם לפני עלות השחר, נסגרים זמן רב לפני שקיעת השמש. כשבא, למשל, טפיל רעב אל ביתו של מארטיאליס בשעה מוקדמת מדי כדי לזכות בהזמנה לארוחה, עוד לא עברה השעה החמישית, אך "עבדים לא רחוצים" כבר גמרו את עבודתם והיו בדרכם אל המרחץ.

מבחינה זאת מצבם של בעלי-המלאכה החופשיים לא היה גרוע יותר ממצב העבדים. חוץ מאנשים מסוימים כגון בעלי-פונדקים ו"סוחרי העתיקות" שנטפלו לעוברים ושבים בסאפטה יוליה עד השעה האחת-עשרה, או הספרים
(tonsores) שנאלצו להתאים את שעות עבודתם לשעות-הפנאי של לקוחותיהם ולכן מספרותיהם פתוחות היו עד השעה השמינית, חוץ מאלה הניחו, בלי ספק, מרבית בעלי-המלאכה את כלי-עבודתם בשעה הששית או השביעית; בשעה הששית בקיץ והשביעית בחורף:
“In quintam varios extendit Roma labores Sexta quies lassis, septima finis erit.”
אם נזכור, כי "השעה" בחורף נמשכה 45 דקות שלנו ו- 75 דקות בקיץ, יתברר, כי יום העבודה בקיץ היה בן שבע שעות, ובן פחות משש שעות בחורף.

הן בקיץ והן בחורף נהנו הפועלים הרומאים מחופש במשך רוב שעות אחר-הצהרים, ואין ספק, כי שבוע-העבודה שלנו בן ארבעים השעות המסודר אחרת היה מכביד עליהם מאוד ולא משביעם רצון. מנהגיהם הכפריים וחוש העליונות שלהם הגנו עליהם מפני עבודה ממושכת ומיגעת ומפני משימות מטרידות, עד כי בתקופתו של מארטיאליס, ארגנו לעצמם הסוחרים, החנוונים, האומנים והפועלים של הקיסרות, אשר היו מאוגדים באיגודים מקצועיים, את עבודתם כך שנותרו להם שש-עשרה או שבע-עשרה שעות ביום למנוחה ועינוגים.