בצאתי, לאחר תפילת ראש-השנה החגיגית מאוד, מבית-הכנסת של היהודים הגרוזיניים בטביליסי, ניגש אלי יהודי כבן ששים ומעלה ושאל אותי בעברית צחה ובהברה ספרדית אם מכיר אני את ראוּמָה אֶלדָר, הקריינית הידועה של "קול-ישראל". עניתי לו: "כן, אני מכיר אותה".
אמר לי היהודי: "אם כן, מסור נא לה, בשובך לישראל, דרישת-שלום חמה מאוֹהָבה". נדהמתי קצת לגילוי זה של אהבה ושאלתיו, מאַיִן הוא מכיר אותה. ואז סיפר לי, תוך הילוּך ברחוב, את הסיפור הבא:
בנעוריו, לפני המהפכה, למד בבית-ספר עברי באחת מערי גרוזיה. מאז דבק בשפה לאהבה ובמשך השנים לא שכחה. כל הזדמנות ניצל לקריאה, ללימוד ולהתקדמות בשפה. באין לו כל אפשרות פורמלית ללמוד, עשה זאת בדרכים אחרות: פה ושם מצא ספרים ועתונים עבריים, וזאת לרוב בספריות המרכזיות בערים הגדולות, אליהן היה מגיע לרגל עבודתו. פה ושם קלט גם משהו מן העברית המדוברת של ימינו. בשנים האחרונות שמע היהודי כי אפשר בנקל לקלוט במכשיר-רדיו רגיל את שידורי "קול-ישראל" בגל הבינוני ואת התכניות העבריות המשודרות בו כל היום (דבר זה חל רק על דרום-הקווקאז וחלק מחופי הים-השחור וזאת בגלל הקירבה היחסית לירושלים; את שידורי "קול ציון לגולה", בגל הקצר, שומעים ברוב חלקי ברית-המועצות). הוא החל מאזין לשידורים מישראל והכיר, על-פי הקול, את קרייני החדשות ובראש וראשונה את ראוּמה אלדר, שבקולה ממש התאהב.
והמשיך היהודי, הפיקח ובעל חוש ההומור, לספר לי:
"לפני כשנה מתה עלי, לאחר הרבה שנות חיי משפחה מאושרים, אשתי האהובה. עברו כמה חדשים. לביתי הגיעו לנחמני קרוֹבי משפחה מעיירה רחוקה בגרוזיה. בהתקרב השעה תשע בערב, אמרתי להם: 'נוּחמתי כבר ואפילו מצאתי לי אהובה'. הקרובים נבוכו מאוד והשתתקו. אמרתי להם בבת צחוק: 'הנה, בעוד כמה רגעים, תשמעו את קולה של אהובתי". פתחתי את מקלט הרדיו, ובאמת שמענו את קולה של ראומה אלדר. אמרתי להם: 'זאת היא! בקולה מצאתי נחמה'.
בקצה צפון-מזרח של הים השחור שוכנות כמה ערי חוף גרוזִיניוֹת יפות, ציוריות, מוקפות הרים וים מרהיב-עין. ערים אלה, כגון סוּכוּמי, בטוּמי ואחרות משמשות בחדשי הקיץ ערי-נופש ומושכות רבבות נופשים ומטיילים מגרוזיה ומכל חלקי ברית-המועצות.
ביקרתי באחת הערים הללו ובשבת באתי לתפילה בבית-הכנסת של קהילת היהודים הגרוזיניים.
גבּאֵי העדה קיבלוני בחיבה והזמינו אותי להצטרף אליהם לסעודת-מנחה של אחר-הצהרים. הסכמתי בשמחה. להפתעתי מצאתי, בבואי בשעות אחר-הצהרים לבית-הכנסת, גם כעשרים ילדים, בני גילים שונים. אחד מזקני העדה, ישיש בעל זקן לבן והדרת פנים, התישב במרכז השולחן הערוך, ברך על היין והחל מספר לבני העדה אגדות ומדרשים על פרשת-השבוע. הילדים התישבו סביב הזקן דרוכים וקשובים, כשעיניהם השחורות נדלקות לשמע אגדות הקדומים על נדודי ישראל במדבר, שיצאו בכישרון רב מפי זקן. והנה, כעבור זמן-מה שמתי לב, כי הילדים קמים פתאום כולם ומסתלקים במנוסת-מה אל החצר. עברו רגעים מספר, הילדים הציצו מבעד לחלונות וחזרו לתוך הבית. כעבור כחצי שעה הסתלקו הילדים שנית, ושוב חזרו. לאחר שהדבר חזר ונשנה כמה פעמים, שאלתי את אחד הזקנים, מה פשר ההתרוצצות הזאת. הסבירו לי, כי פקיד "מחלקת-הדתות" עורך "סיורי פתע" בבית-הכנסת, והוא חייב לדווח, מה ראה שם. אם ראה שם ילדים רבים, עליו למסור זאת לממונים עליו, והילדים עלולים לסבול בשל כך, בעיקר בבית-הספר, אך כיוון ש"המפקח" הוא גרוזיני נוח לבריות, שאינו מחמיר במיוחד (תמורת כמה "מתנות"), עשו אתו היהודים כעין "הסכם ג'נטלמני" – שפשוט "לא יראה" ילדים בעת סיורי בבית-הכנסת. בשבת מעמידים איפוא היהודים "צופה" בחוץ; וכאשר "המפקח" מתקרב, נותן הצופה אות, הילדים קופצים לחצר, "המפקח" נכנס לרגע לבית-הכנסת, "רואה" ש"הכל בסדר", וכך חוזר הדבר כמה פעמים לשביעות-רצונם של היהודים, של "המפקח", ובודאי גם של הילדים עצמם, הרואים בכך גם הרפתקה מעניינת.
למחרת השבת, כשיצאתי אל חוץ-הרחצה של העיר, הכירוני, כמובן, יהודים רבים, מבוגרים וילדים, מביקורי בבית-הכנסת, וחיש מהר נתפשטה השמועה על התייר "מירושלים". אשה כבת שלושים מיהרה להתקרב אלי, הציגה עצמה ושאלה, אם מותר לה לשוחח אתי. אִתָה היו שני ילדיה, ילד כבן עשר וילדה כבת חמש. הילד, אלכסנדר שמו, בלונדי וכחול-עינים, שיחק עם הילדים היהודים הגרוזיניים. האם סיפרה כי היא נמצאת בחופשת הקיץ. מוצאה מדווינסק שבלטביה. אחרי המלחמה נישאה לרופא יהודי, ששָׁכַל את אשתו וילדיו בשוֹאה, ועתה הם גרים שוב בדווינסק ומנסים לבנות קן משפחתי חדש. לאחרונה, סיפרה, עברה על אלכסנדר בנה חויה קשה. עד לחדשים האחרונים לא ידע הילד דבר על יהדותו. אמנם, המורים וגם הילדים בבית-הספר ידעו, כי אלכסנדר, למרות מראהו ה"ויקינגי", יהודי הוא, וזאת לפי שם המשפחה ושם האב. אך הם לא נגעו בו לרעה. והנה, בהתקרב חג המולד האחרון, נתנה האם לבנה כריך ועל הכריך מרחה ממרח-עגבניוֹת אדום. אותו יום חזר הילד מבית-הספר מוכה וזב-דם ובגדיו קרועים. בבכי וברגשי עלבון סיפר הילד, כי כמה ילדים נטפלו אליו ואמרו לו, כי "על הלחם מרחה אמך את דמו של ישו הנוצרי", ומדיבורים וקללוֹת עברו למהלומות. ושעה שהיכו אותו, אמרו , כי בכך הם משלמים לו חוב על שבני-עמו צלבוּ את המשיח. הדבר דיכּא מאוד את אלכּסנדר, כי לא הבין ואיננו מבין עד היום, על מה ולמה ספג את המכות. האב טיפל בבנו ברוב אהבה, אך, לדברי האם, גם הוא עצמו נשבר בשל היחס הזה לילד בבית-הספר. שאלנו את האם אם סיפרה על המקרה למורים. "כן", אמרה, "והם גם נזפו בילדים המכּים. אך את הסיפורים הללו על ישו והצליבה, את השנאה הזאת סופגים הילדים בבית, ולא בבית-הספר, ואם אין מי שיחנך את ההורים נגד אנטישמיות, מה פלא, שכך מתנהגים ילדיהם". ובינתַים, תוך כדי שיחתי עם האם, ראיתי כיצד אלכסנדר מלטביה צהוב השיער והילדים היהודים-הגרוזיניים, שחורי-שיער כפחם, צוחקים ומשתובבים יחד ונהנים מגלי הים והשמש. משום מה, סמלו לי לפתע את גורלם המיוחד והמופלא של היהודים.
