עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ערים, מדינות ואימפריות > האימפריה הרומיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > היסטוריה של תקופת המשנה והתלמוד
עם הספר


תקציר
חיי יום יום ברומא העתיקה - על תופעת העבדות ברומא.



חיי יום יום ברומא : עבדות ופדות
מחבר: ז'רום קארקופינו


הכל למדו לדבר ולחשוב לטינית, גם העבדים. במאה השניה, עלתה רמת החיים שלהם עד לרמה של ה- ingenui (נולדו חופשיים). התחיקה הלכה ונעשתה אנושית יותר, והרפתה מעט מעט את אזיקיהם בכוון לאמנציפציה. מאז ומתמיד, נמנעו הרומאים, בשכלם הישר והמעשי והאינסטינקט האנושי שביסוד נשמת האיכר שלהם, מלנקוט פעולה אכזרית נגד העבדים. הם גילו התחשבות כלפי עבדיהם; וככל שנבקש בהיסטוריה, נמצא תמיד את הרומאים מעודדים את עבדיהם בהצעות מענקים ופרסי כסף. העבדים הגבירו את מאמציהם, וכך צברו כסף רב לקניית חרותם. מעולם לא היתה קניית החרות קלה ופשוטה כמו זו שנתאפשרה בימי האנטונינים.

לעבד נשמה משלו - בזאת הכירו למן המאה הראשונה של הרפובליקה. למעשה, הרשו האזרחים החפשיים לעבד להשתתף אתם בפולחן הנבחר על ידו. למשל, כבר בשנת 70 לפסה"נ, הגיע במינטורנה מספר העבדים שעבדו את ספס, אלת התקוה, כמספר החפשיים יחד עם המשוחררים. עם התפתחותה הרוחנית של התרבות, התעשרותה, והתרחבות חוג השפעתה הפילוסופית-פילנטרופית, הלך ורב מספר העבדים הנאספים סביב למזבחות האלים. כבר במאה הראשונה לספירה, היו הכתובות שעל מצבות הקברים חולקות כבוד לזכרם של עבדים; במאה השניה, הביא טקס הקבורה המיסטי collegia - נוסד בשנת 133 בלאנוביום מחמת תפילתם המשותפת של דיאנה ואנטינואוס - לברית אחים בין ה- ingenui, העבדים-המשוחררים והעבדים. על העבדים, אשר יצאו לאחר זמן לחפשי, היה לכבד בקנקן-יין את בן אגודתם ביום שחרורו מעבדות. החוקים באו בד בבד עם ההתפתחות הרעיונית. בראשית ימי הקיסרות, אסר על האדון חוק ה- petronia Lex להשליך את עבדו טרף לחיות האמפיתיאטרון - אלא אם כן פסק-דין מיוחד התיר לו את הדבר. לקראת מחצית המאה הראשונה, פסק קלאודיוס, כי דרור ייקרא לכל עבד חולה או תשוש שהופקר על-ידי אדונו. זמן קצר לאחר מכן, יצא חוק, אשר נוסח כנראה על-ידי נירון בהשפעתו של סנקה שלחם במרץ רב לזכויות האדם של העבד - המטיל על הפרפקטוס של העיר לקבל ולחקור כל תלונה שתובא בפניהם על ידי עבד שעניינה עיוות-דין מצד אדונו. בשנת 83, בימיו של דומיטיאנוס, הוחלט בישיבת ה- senetus consultum לאסור על אדם לסרס את עבדו, ונקבע, כי העונש לעובר על תקנה זו יהיה החרמת מחצית רכושו. במאה השניה, הכפיל אדריאנוס את העונש על עבירה זו, אותה כינה "פשע חמור", ובהשראת רוח אנושית זו הוא הכתיב לסנט שני חוקים נוספים. החוק הראשון, אסר על אדונים למכור את עבדיהם לסרסור (leno), או למאמן גלדיאטורים (lanista); השני, מאלץ את האדון הפוסק דין עבדו למות לקבל אישור לזה מה- praefectus vigilum. באמצע המאה, הגיעה התפתחות זו לשיאה, אנטונינוס פיוס קבע, כי הריגת עבד על פי פקודת אדונו בלבד תחשב לבצוע רצח.

יותר מאשר כופה, משקפת בדרך כלל תחוקתה של רומא גישה אנושית, אשר נטמעה בהתנהגותם ומנהגיהם של הרומאים. יובנאליס מוכיח בלשונו העוקצנית את הכילי "הצובט את כרסותיהם של עבדיו"; את הקוביוסטוס, אשר בזריקת הקוביה זורה לרוח הון כסף, ו"אין לו חולצה לתת לעבד רועד"; את הגנדרנית המאבדת את עשתונותיה, ואת כעסה שופכת על גבן של נערותיה החפות מפשע. כעסו של המשורר הוא רק הד לדעת הקהל, כמוהו הוא סולד מן האכזריות המתועבת של אותו רוטילוס. בימיו הענישו רוב האדונים את עבדיהם, לכל היותר, במלקות; כאותו מארטיאליס שהלקה את עבדו על שקלקל את ארוחת הערב. אבל דבר זה לא מנע את האדון מלדאוג לעבדו ולאהוב אותו עד כדי הוזלת דמעות במותו.

בבתים רמי מעלה נהגו בעבדים, אשר התמחו בעבודות מיוחדות, ואחדים מהם כמו המורה, הרופא, והקריין נהנו גם מחנוך מתקדם - כמו באנשים חופשיים. פליניוס הצעיר מבקש מדודנו פאטרנוס לבחור "מתוך הבחנה" עבדים למענו משוק העבדים. הוא דואג למצב בריאותם, ומרחיק לכת עד כדי לשלם עבורם את מחיר נסיעתם היקרה והארוכה למצרים או לפרג'וס שברמת פרובאנס. אף-על-פי שרכושם נחשב רכוש הבית, הוא מרשה להם לכתוב צוואה, ומכבד את צוואתם כאילו היתה ברת-תוקף חוקי, הוא האמין, כי בזכות מסירותם ורצונם להשביע את רצונו, ולא עקב יחס מחמיר, יאירו פניהם לאורחיו. גישה דומה היתה נהוגה גם בבתי ידידיו של פליניוס. בעיניהם נחשבו העבדים כבני משפחה. כשחלה הסנטור הזקן קורליוס רופוס והיה רתוק למיטתו, ביקש בחדרו את חברת עבדיו החביבים עליו, וכשנאלץ, בשביל לשוחח ביחידות, להוציאם מן החדר, היתה אשתו יוצאת עמם. הגדיל לעשות פליניוס הצעיר. הוא היה נועץ בעבדיו בענינים חשובים ביותר, ואת המשכילים שבהם היה מזמין לטיולי שיחות רעים אליו לבית הכפר.

העבדים עצמם החשיבו מאד אדונים כאלה. פליניוס הצעיר נדהם לשמוע, כי הסנטור לארקיוס מאקדו הותקף על ידי קבוצה מעבדי ביתו. תדהמתו מעידה על נדירותם של פשעים ממין זה, והדאגה העמוקה אותה גילו כלפי "הנתקף" אותם "עבדים ששמרו לו אמונים מוכיחה, כי גם במקום בו נהגו בהם בחומרה ידעו העבדים מתי נוהגים בהם כבבני אדם. יווני אחד שהתגורר ברומא, באמצע המאה השניה, נתרשם מאד מן השויון שנוצר שם בין עבדים ואנשים חופשיים. להפתעתו שויון זה ניכר גם בלבושם. בימיו של אנטונינוס פיוס, כותב אפיאנוס מאלכסנדריה, כי אין העבד נבדל מאדונו גם בחצוניותו, ועד שלא יעטה אדוניו את ה- praetexta toga, גלימת השופטים שלו, יהי לבושם אחד. את אפיאנוס הדהימה גם העובדה שעם צאת העבד לחופשי הוא חי בשויון גמור ומוחלט עם אזרחי רומא.

רומא היא היחידה מבין כל הערים הקדמוניות, אשר שחררה את מנודיה ופתחה בפניהם את שעריה. עבד שנשתחרר קשור היה עדיין לאדונו הקודם, אשר מעתה נחשב ל- patronus שלו. לעתים בגלל עבודה שנתחייב בה, לעתים בגלל חוב של כסף, ולעולם מתוך יראת כבוד של בן כמעט (obsequium). ברגע שהוצהר שחרורו (manumissio) כחוק, קיבל העבד, חי או מת, מעמד ושם של אזרח רומאי. היו כמה דרכים לבצע שחרור זה: על ידי הודעה מדומה של תביעה לפני הפריטור (vindictam per); רישום שמו של העבד ברשימת התושבים (censu), דבר שהיה כרוך בקרבן החגיגי ה- lustrum; או פשוט על ידי צוואה (testamento). הדור השלישי לצאצאיו נחשב היה בעל זכויות אזרח פוליטיות מלאות, ומעתה לא נבדלו במאום מה- ingenui. במשך הזמן, הלכה ורפתה ההקפדה על תהליכי השחרור, ועל מקום החוק הונהגו שיטות שחרור מהירות ופשוטות. די היה במכתב מן האדון, או בהצהרה שבעל-פה שנעשתה תוך כדי חגיגה בה אורחיה נתבקשו לשמש עדים. שגיונות אופנתיים החלו לתת אותותיהם. אדונים החלו להתגאות במספר העבדים אותם שחררו. ממדי התפשטותה של אופנה זו הדאיגו את אוגוסטוס, והוא ביקש לשים קץ לנדיבות מופרזת זו. הוא קבע סייגי-גיל למשחרר ולמשוחרר. האדון רשאי יהיה לשחרר את עבדו רק לאחר שמלאו לו שמונה עשרה, והעבד ישוחרר רק אם מלאו לו 30 שנה. שחרור עבדים מסיבת מות אדונם, היתה אחת הדרכים הנפוצות ביותר של שחרור עבדים חוקי. גם כאן קבע הקיסר חוק. לפי חוק זה צריך מספר העבדים המשתחררים לעמוד ביחס מסוים למספר העבדים הכללי שהיו קנינו של הנפטר, ובכל מקרה אסור למספר זה לעלות על מאה.

אוגוסטוס גיבש מעמד נחות של אזרחים-למחצה שנודעו בשם Latini Iuniani זכויות האזרח החלקיות של ה- Ius Latii שהוענקו להם, מנעו מהם את הזכות לצוות את רכושם או ליהנות מצוואה. עם בני מעמד ה- Latini Iuniani נמנו, בלא הבחנה, העבדים ששוחררו על ידי אדוניהם אם בנגוד לחוקי הקיסרות, ואם בדרך שלא תאמה לחוקה ולנוהג. אך חזק היה הנוהג מרצונו של הקיסר, וגרם לבטול תחיקתו. הקיסר שחרר את כל בעלי המשפחות שמבין ה- Latini Iuniani מפחיתות הכבוד שבאזרחות מדרגה שניה, במאמציו לקדם את פני ירידת הילודה. כדי לעודד את ההתנדבות לגדודי צבאו העניק טבריוס, מאוחר יותר, את הזכות הזאת גם לשוטרים לשעבר (vigiles); לאחר מכן אישר קלאודיוס את מלוא זכויות האזרח לעבדים משוחררים בלי הבדל מין, שהשקיעו את כספם בציוד אוניות סוחר; נירון - לאלה שהשקיעו את כספם בבניה; וטראיאנוס – לאלה שהשקיעו את כספם בבנית מאפיות.

מאהבתם את עבדיהם המשוחררים, לא חסכו הקיסרים במאמצים למחות את זכר עבר עבדותם אם באמצעות חוק דמיוני ששינה את נסיבות הולדתם, אם בענדם לאצבעם טבעת זהב שפתחה לפניהם את הדרך לחיל הפרשים. וכך, נהנו העבדים המשוחררים, אשר מספרם הלך ורב, משויון זכויות גמור עם כל אזרח רומאי; הם יכלו למלא מישרות גבוהות, לאגור הון ולקנות עבדים - כפי שעשה טרימאלכיו.

העובר בין חורבות רומא העתיקה, עשוי להתרשם למקרא הכתובות השונות שעל הקירות, כי עבדים ועבדים-משוחררים שלטו בחיי תקופת האימפריה. שלוש מכל ארבע פעמים הם נזכרים באותן כתובות. במאמר המצטיין בכמותו ודיוקו הסטטיסטי, מוכיח טני פראנק, כי כיון שברוב המקרים מעיד שמו של עבד על מוצאו היווני-מזרחי, ניתן לשער, כי לפחות 80 אחוז מאוכלוסית רומא הקיסרית היו עבדים-משוחררים. ממבט ראשון, חש הצופה הערצה לכוח הרב המופגן בעליה מתמדת זו, הן כחברה המשכילה להטמיע בתוכה גורמים חדשים, והן בקיסרות המרחיבה עד קצה האופק את השטח ממנו היא שואבת חומר חדש זה. ואז נוטה המסתכל ליחס לרומא של תקופת האנטונינים את חופש התנועה והיתרונות הראויים לדמוקרטיה.

לפריט הקודם

ביבליוגרפיה:
כותר: חיי יום יום ברומא : עבדות ופדות
שם  הספר: חיי יום יום ברומא
מחבר: קארקופינו, ז'רום
תאריך: 1967
הוצאה לאור: עם הספר
הערות: 1. תרגום: עודד בורלא.
2. עריכה מדעית: צבי יעבץ.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית