|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות ההלכה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
בסוף ימי יבנה, סמוך לימי מרד בר כוכבא. הגיעה, כאמור, שיטת הלימוד של מדרשי ההלכה לשיא התפתחותה. לכך תרמו שני בתי המדרש שהתפתחו באותם ימים – בית מדרשו של רבי עקיבא ובית מדרשו של רבי ישמעאל. המחלוקת העיקרית שבין רבי עקיבא ובין רבי ישמעאל היתה בדרך דרישת התורה. רבי עקיבא, שהיה דורש "על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות" (מנחות כט ע"ב), היה סבור, כי לא ייתכן שתימצא בתורה מלה אחת או אף אות אחת מיותרת, שהרי התורה תורה אלהית היא ועל כן, אם יש איזו מלה או אות מיותרת הרי שהיא צריכה לשמש בסיס לדרישת הלכה. שיטתו היסודית של רבי ישמעאל שונה היא. גם רבי ישמעאל סבור, כמובן, שהתורה אלהית היא, אלא שרבי ישמעאל קובע, כי "דברה תורה כלשון בני אדם" (ספרי במדבר קיב, מהדורת האראוויטץ, עמוד 121). כלומר, על אף היותה אלהית הרי שהתורה ניתנה לבני אדם והיא מנוסחת כך שתתאים להבנתם של בני אדם ועל כן אין לדקדק בכל מלותיה וביטוייה של התורה. גישתו של רבי עקיבא מאפשרת פרשנות נרחבת יותר ואין בה כל מניעה מחריגה מהקשר ההגיוני שבין המדרש ובין פסוקי התורה. גישתו של רבי ישמעאל היא רציונלית יותר – רבי ישמעאל התנגד לדרכי מדרש החורגות מן הקשר ההגיוני עם מה שנאמר בתורה.
כאמור לעיל, זו היא המחלוקת היסודית שבין רבי עקיבא ובין רבי ישמעאל. לדעת רבי ישמעאל משמעות הכלל "דברה תורה כלשון בני אדם": היא, שכשם שבחלק הסיפורי של התורה אנו מוצאים כפל לשון לשם חיזוק והדגשה, כבדברי לבן ליעקב "ועתה הלך הלכת כי נכסף נכספתה לבית אביך" (בראשית, לא: ל), וכן "כי גנב גנבתי מארץ העברים" (בראשית, מ: טו) – שהרי זו לשון רגילה בפי בני אדם, כך נמצא גם בחלק המשפטי של התורה עיטורים ספרותיים דומים ככפל לשון ועוד, ואין לראות בכך ייתור שביסודו כוונה הלכתית המצריכה דרשה. ועל כן ביטויים, כגון "והפדה לא נפדתה" (ויקרא, יט: כ), או "ובשל מבשל במים" (שמות, יב: ט), אינם יכולים לשמש כבסיס למדרש הלכה. רבי עקיבא סבור, לעומתו, כי אין בתורה מלה מיותרת ואף לא אות מיותרת, ובהיות התורה ספר חוקים אלהי אין בה מקום לקישוטים ספרותיים, ועל כן בא כל ייתור כזה ללמדנו הלכה חדשה, כגון לגבי הפסוק "ובשל מבשל במים" (שמות, יב: ט). וכך דורש רבי עקיבא: "אין לי אלא מים שאר כל משקין מנין ת"ל (תלמוד לומר) ובשל מבושל להביא שאר המשקין" (מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא, ו, מהדורת האראוויטץ-רבין, עמוד 21-20). כלומר, מכפל הלשון "ובשל מבשל" למד רבי עקיבא שאסור לאכול את קורבן הפסח כשהוא מבושל בכל נוזל שהוא.* שיטה זו של רבי עקיבא הביאה לידי כך שהוא אף דרש מלות קישור (כגון: מן, או, את, אך, גם, רק) ולמד מהן הלכה, שלא כרבי ישמעאל, שלא ראה מקום לדרוש הלכה ממלות קישור. כמו במקרים רבים אחרים אין מחלוקת בין רבי עקיבא ובין רבי ישמעאל לגבי עצם ההלכה אלא לגבי דרך לימודה. בעניין הנדון מסכים רבי ישמעאל שאסור לבשל את קורבן הפסח בכל משקה שהוא אלא שאין הוא לומד זאת מייתור הלשון.
רבי עקיבא רואה בכל משפט בתורה חובה, ואילו רבי ישמעאל רואה בביטויים מסוימים קביעת עובדה או אפשרות, אך לא מצווה וחובה: "דתניא וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר חובה" (סוטה ג ע"א). כלומר, החושד באשתו שסטתה וזנתה ומתקיימים תנאים מסוימים המאפשרים להשקותה במים המרים – לדעת רבי ישמעאל מסור הדבר לשיקול דעתו של הבעל: רצה – מקנא לה ומביא אותה אל הכהן להשקותה את המים המרים, רצה – מוחל לה ומעלים עין מחשדו. לעומתו, סבור רבי עקיבא, כי זו חובה המוטלת על הבעל: אם הוא חושד באשתו שזנתה תחתיו – הוא חייב להביאה אל הכהן ולהשקותה את המים המרים כדי לברר אם סטתה אם לא. דומה כי המחלוקת לגבי משמעות המלה "אם" שבתורה. רבי ישמעאל סבור, כי "אם" משמעותה רשות שנתנה התורה לאדם ואילו רבי עקיבא סבור, כי כל "אם" שבתורה חובה היא. כך, למשל, בפסוק: "אם אדוניו יתן לו אשה (שמות, כא: ד), רשות: אתה אומר רשות. או אינו אלא חובה, כשהוא אומר אם בגפו יבא בגפו יצא (שמות, כא: ג). רשות ולא חובה. דברי רבי ישמעאל" (מכילתא דרבי ישמעאל, נזיקין, ב, מהדורת האראוויטץ-רבין, עמוד 250). רק לגבי שלושה פסוקים שבתורה מודה רבי ישמעאל לרבי עקיבא שמשמעות המלה "אם" היא חובה ולא רשות:
(מכילתא דרבי ישמעאל, בחדש, יא. מהדורת האראוויטץ-רבין, עמוד 243)
לבית מדרשו של רבי ישמעאל היה כלל: "כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה" (סוטה ג ע"א), כלומר, ענין חוזר ומופיע בתורה פעם נוספת רק בשל חידוש אחד שנתחדש בו. בתורה נאמר: "עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל. כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה" (שמות, כא: כד-כה). הפסוק מתפרש שעל החובל לשלם דמי עין, דמי שן, דמי יד וכדומה. באותו פרק נאמר: "וכי-יריבן אנשים והכה-איש את רעהו באבן או באגרף ולא ימות ונפל למשכב. אם-יקום והתהלך בחוץ על-משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שם, שם: יח-יט). ונשאלת השאלה: מדוע חוזרת התורה פעמיים על אותו עניין, שהרי עניינם של שני הקטעים אחד הוא – פיצוי למוכה! על כך נאמר במכילתא דרבי ישמעאל:
כלומר, מן הפסוק "עין תחת עין" אפשר ללמוד על תשלומי נזק, אבל אי אפשר ללמוד ממנו שהמזיק יחויב לשלם לניזוק גם את הוצאות הריפוי והשבת (שביתתו של הניזוק ממלאכה), לכן באים הפסוקים "וכי יריבן אנשים" ללמד את הדברים החסרים, דהיינו, את תשלום הריפוי והשבת לניזוק. לשיטת רבי עקיבא דינה של הפרשה הכפולה (דהיינו, הפרשה שחזרה ונשנתה) כדינה של כל התורה כולה, דהיינו, היא ניתנה לדרישה של כל מלה ומלה שבה.1
כפי שכבר אמרנו לעיל, עיקר המחלוקת בין רבי ישמעאל ובין רבי עקיבא ובתי המדרש שלהם אינה בעצם ההלכה, שבדרך כלל כבר היתה ידועה ומקובלת, או ששניהם הגיעו למסקנה דומה, אלא באופן שיש ללמוד בו את ההלכה מן התורה (או להסמיכה לתורה). אפשר לומר, כי דרכי המדרש שפותחו בידי רבי עקיבא באו כדי להרחיב ולפתח את המדרש ודרכיו, וכדי לשלב הלכה קיימת בפסוקי התורה. על כן אפשר להסמיך הכה קיימת לפסוק בכל דרך שהיא. לעומתו סבור רבי ישמעאל, כי אין לשלב את ההלכה בפסוק, אלא אם כן הולם הדבר את הגיונו המשפטי והרציונלי של הפסוק. ואומר על כך אפשטיין: "המדרשים מבית מדרשו של ר' ישמעאל מצטיינים בפשוטם, אין הם באים על הכתוב בעקיפין, כדי להוציא ממנו את ההלכה בכל-אופן, אלא משתדלים לקרב את הדרשה לפשט הכתוב" (מבואות לספרות התנאים, עמוד 536). דוגמה מאלפת (ואולי קיצונית) למחלוקת אפשר למצוא בעניין בת איש כהן שזנתה. התורה מצווה: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את-אביה היא מחללת באש תשרף" (ויקרא, כא: ט). ברור, כי מדובר כאן בבת כהן שהיא אשת איש, שבהיותה בת כהן עונשה חמור יותר (מוות בשריפה) מעונשה של אשת איש שזנתה (שעונשה מוות בחנק, עונש הנחשב קל יותר מעוש מוות בשריפה). רבי ישמעאל סובר, כי פסוק זה מדבר רק בבת כהן ארוסה (מקודשת), שכן בת כהן נשואה (שכבר נכנסה לחופה) דינה בחנק כדין כל אשת איש שאינו כהן שזנתה. רבי עקיבא, לעומתו, סבור, כי מדובר כאן בין בארוסה בין בנשואה ורבי עקיבא לומד הלכה זו מוו החיבור שבראש הפסוק, אות הנראית מיותרת. וכך מופיעים נימוקי המחלוקת במהלך הדיון בין רבי עקיבא ובין רבי ישמעאל:
(סנהדרין א ע"ב) המחלוקת כאן היא בהלכה עצמה (שלא כרוב המחלוקות שביניהם) והיא מבוססת על פרשנות האות וו שבראש הפסוק. הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
