עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > אישיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > עולמם של חכמים
האוניברסיטה הפתוחה


תקציר
הלל ושמאי עומדים בצומת דרכים היסטורי בתולדות תורה שבעל-פה. הם האחרונים לתקופת הזוגות, לתקופות הקדומות, והראשונים לתקופת התנאים. יחידת הלימוד סוקרת את מקצת פועלם של הלל ושמאי בעיקר בפן ההלכתי , ומראה כי יש במפעלם גם המשך של מה שקדם להם וגם חידוש.



הלל ושמאי
מחבר: ד"ר משה וייס


מה שידוע על הלל ושמאי (סוף המאה ה-1 לפה"ס), הזוג החמישי, רב לאין שיעור על הידוע לנו על כל החכמים שקדמו להם. מבחינה מסוימת אפשר לראות את התקופות שקדמו להם בתקופות "פרה-היסטוריות" בתולדות תורה שבעל-פה, ואילו ההיסטוריה המתועדת מתחילה בימיהם ונמשכת אחר כך בימי תלמידיהם, בית שמאי ובית הלל, התנאים ואילך. על הלל ושמאי יש לנו מקורות הן בתחום האגדה הן בתחום האגדה הן בתחום ההלכה. במסגרת הדיון כאן נשתדל לסקור את המקורות ההלכתיים. בכשלושים עניינים כאלה נקשרו שמותיהם של הלל או של שמאי או של שניהם גם יחד. מקצת הדברים נלמד בהמשך. שני חכמים אלה, הלל ושמאי, לא זו בלבד שהם החכמים החשובים שבדורם אלא שפעולתם השפיעה רבות על הדורות שאחריהם, כפי שיתברר לנו בהמשך הפרק.1

מדרשותיו של הלל

בפרק על עזרא הסופר (1.4.3) כבר ראינו את הערכתו של האמורא הארץ ישראלי ריש לקיש: "שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה" (סוכה כ ע"א).

חשיבותו של הלל היא בהיותו החכם הקדום ביותר שיוחסו לו "מידות שהתורה נדרשת בהן", וכלשונו של אחד החוקרים – "המיסד את חכמת מדרש המקרא" (כ"ז בכר, אגדות התנאים, א, עמוד 1). נביא כמה דוגמאות לדרשות של הלל, לדיוקיו בלשון הכתוב.

כורך

בליל הסדר אנו רגילים לאכול מצה ולברך על מצוותה, ולאכול מרור ולברך על מצוותו. אחר כך אנו כורכים מצה ומרור ל"כורך". מקור המנהג בברייתא שבתלמוד הבבלי: "דתניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר (במדבר, ט: יא) על מצות ומרורים יאכלוהו" (פסחים קטו ע"א). דייק הלל בכתוב "על מצות ומרורים" יאכלו את קורבן הפסח, כלומר, יש לאכול הכל יחד – קורבן הפסח על מצה ומרור – לכן, יש לכרוך את שלושתם. כך היה הלל מקיים את כל שלוש המצוות יחד.

אך בהמשך נאמר מפי האמורא רבי יוחנן: "חולקין עליו חביריו על הלל" (שם). חבריו של הלל אומרים שאין כורכין את המצוות יחד אלא מקיימים כל אחת לחוד. אין אנו יודעים מי היו חבריו של הלל, אבל את דבריהם אנו מקיימים עד היום. תחילה מקיימים מצוות מצה ומצוות מרור בנפרד. אחר כך אנו עושים כהלל וכורכים את שתיהן יחד "זכר למקדש כהלל".

נדר הנאה

אדם יכול לנדור ולאסור עליו בהנאה חפץ מסוים. אחד הלשונות שרווחו לעניין זה היה "קונם חפץ זה" (חפץ זה יהא אסור עלי, כמו קורבן או הקדש שאסור להשתמש בו). אם אמר אדם את הביטוי הזה אסור לו להשתמש בחפץ או ליהנות ממנו. קיימת היתה הדעה שההנאה מהחפץ אסורה רק כאשר אין משלמים בעבורה, כאשר היא חינם. אך אם משלמים את תמורתה הרי זה כאילו פודים את החפץ הנדור מן ההקדש וההנאה ממנו מותרת. בא הלל ולימד אחרת:

(ספרי זוטא, מטות, ל, מהדורת האראוויטץ, עמוד 326)

אף כאן דייק הלל בכתוב: "לא יחל דברו ככל-היצא מפיו יעשה". מדגיש הלל: מפיו יצא, עליו לקיים את דבריו כלשונם. אם יתיר לו לשלם את הנייתו וליהנות מן החפץ, הרי לא יעשה את היוצא מפיו.

תקנות וגזירות

אף הלל ושמאי, כחכמי הדורות שקדמו להם, המשיכו לתקן תקנות ולגזור גזירות מפני תיקון עולם (סדרי חברה מתוקנים) ומשמרת המצוות.

טומאת ידיים

אחת הגזירות יוחסה לפעולה משותפת של הלל ושל שמאי. "שמאי והלל גזרו טומאה על הידים" (שבת יד ע"ב; ירושלמי, שבת פ"א ה"ה ג ע"ד). הידיים עסקניות (פעלתניות) הן ואין אדם שם לב כמה הן נוגעות ולכן גזרו עליהן טומאה, כלומר, הכריזו עליהן שהן טמאות. כדי ליטהר די לו אם הוא "נוטל את ידיו" (יוצק עליהן מים מכלי), ואין צורך לטבול את גופו במקווה טהרה.

"נטילת ידיים" לסעודה היא תוצאה של גזירה זו. וכך שנינו: "נוטלין לידים לחלין ולמעשה ולתרומה" (לפני אכילת חולין, מעשר או תרומה; חגיגה פ"ב מ"ה). אף על פי שייחדו לדיני טומאת ידיים וטהרתן מסכת שלמה במשנה, מסכת ידים, היה מי שלא קיבל גזירה זו. רבי יהודה מספר לנו על "אליעזר בן חנוך, שפקפק בטהרת ידים". חכמים נידו אותו, "וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן על אדונו" (עדיות פ"ה מ"ו). הנחת האבן דומה ל"סקילה", והיא באה לסמל את העובדה שחבריו היו בדלים ממנו.

הנוצרים הראשונים זלזלו בעניין נטילת ידיים והשתמשו בו כדי להפגין את תורתם. שאלו את הנוצרי: "מדוע תלמידיך עברים את קבלת הזקנים כי אינם נטלים ידיהם לסעודה" (מתי, טו: ב). וכאשר סעד פעם בביתו של יהודי אחד: "ויתמה (היהודי בראותו) אשר לא-נטל ידיו ראשונה לפני הסעודה". והלה השיב לו: "הן עתה הפרושים מטהרים אתם את-הכוס והקערה מחוץ וקרבכם מלא גזל ורשע" (לוקס, יא: לח, לט). וכל זה איננו אלא מעט מן הפולמוס הגדול שניהלו כדי להצדיק את ביטול המצוות המעשיות כאילו אבד עליהן הכלח.

פרוזבול

שתי תקנות יוחסו להלל – האחת תקנת פרוזבול2 והאחרת בקשר למכירת בית בעיר מוקפת חומה. על שתי פניה של שנת השמיטה, "שמיטת קרקע" ו"שמיטת כספים". כבר למדנו לעיל (1.4.3.1). תקנת שמיטת כספים אומרת, כי בתום השנה השביעית בטלים כל החובות ואין הלווה חייב להחזיר את חובו למלווה. לכן, המלווה, שהוא עשיר בדרך כלל, חשש שמא לא יגבה את חובו בגלל השמיטה. ככל שהתקרבה שנת השמיטה גברו חששות אלה ורבים חדלו להלוות כספים. הלווים, שהיו עניים בדרך כלל, הפסידו משען זה לפרנסתם. התרה מזהירה על כך: "השמר לך פן-יהיה דבר עם-לבבך בליעל לאמר קרבה שנת-השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל-ה' והיה בך חטא" (דברים, טו: ט).

בימיו של הלל לא שמו לב לאזהרת התורה. אולי המצוקה הכלכלית של ימי הורדוס גרמה לכך. בא הלל והתקין תקנה לסדר את העניין:

פרזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו' – התקין הלל לפרזבול.

זהו גופו שלפרזבול: "מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה". והדינים חותמין למטה, או העדים.

(שביעית פ"י מ-ג-מ-ד)

הפרוזבול נעשה בבית דין. באמצעותו מוסר המלווה את חובותיו לבית דין והם הגובים. על-ידי כך אין השמיטה משמטת. בתורה נאמר: "אשר ישה ברעהו לא יגש את-רעהו" (דברים, טו: ב). כלומר, חוב שחייב אדם לרעהו נשמט בשמיטה ואילו חוב שחייב אדם לבית דין, שאיננו "רעהו" אינו נשמט בשמיטה. שימוש נרחב בפרוזבול עקר, למעשה, את מצוות שמיטת כספים הכתובה בתורה. בדיונים שבסוגיות התלמודיות מנסים להקהות את חריפותה של עובדה זו. מכל מקום, הלל תיקן תקנה זו "מפני תקון העולם".3

בתי ערי חומה

התקנה האחרת היא, כאמור, בעניין מכירת בית בעיר מוקפת חומה. בתורה נאמר שהמוכר שדה מנחלתו יכול לגאול את ממכרו והקונה חייב להחזירו לו. אם לא גאל את נחלתועד שנת היובל, הכל חוזר אליו בלא כל תמורה, כי "והארץ לא תמכר לצמתת" (ויקרא, כה: כג). לדין זה, שהנחלה חוזרת לבעליה ביובל, יש יוצא מן הכלל:

ואיש כי-ימכר בית-מושב עיר חומה והיתה גאלתו עד-תם שנת ממכרו ימים תהיה גאלתו. ואם לא-יגאל עד-מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר-בעיר אשר-לא חמה לצמיתת לקנה אתו לדרתיו לא יצא ביבל.

(ויקרא, כה: כט-ל)

למוכר בית בעיר חומה ניתנה שהות של שנה אחת לגאול את ממכרו, ותו לא. הקונה שרצה להבטיח שהבית ישאר בידיו לצמיתות היה מתחמק מן המוכר שרצה לגאול את ביתו. אם אף ביום האחרון של השנה שבה נמכר הבית הצליח לעשות כן, הוחלט הבית ביד הקונה לצמיתות, הוא נהיה "חלוט לו". המוכר שמצא בינתיים כסף לגאול את ביתו לא היה יכול לממש את זכותו להשיב לו את ביתו. בא הלל ותיקן תקנה בעניין:

בראשונה היה נטמן (הקונה בפני המוכר) יום שנים עשר חדש, שיהא חלוט לו. התקין הלל הזקן, שיהא חולש את מעותיו בלשכה (בבית המקדש), ויהא שובר את הדלת ונכנס (לביתו). אימתי שירצה הלה (הקונה) יבוא ויטל את מעותיו.

(ערכין פ"ט מ"ד)

בבית המקדש היו "לשכות" רבות. לאחת מהן, אשר נקבעה למטרה זו, היה המוכר "חולש את מעותיו". בכך הוא ביצע את גאולת הבית גם אם לא היה יכול למצוא את הקונה. הבית חזר אליו אף אם היה צריך לשבור את הדלת כדי להיכנס אליו. המעות היו שמורות לקונה, ואימתי שרצה בא ונטל את מעותיו.

מחלוקות הלל ושמאי

ראינו עד כה, כי בגזירותיהם ובתקנותיהם אין פעולתם של הלל ושמאי שונה שינוי מהותי ממה שפגשנו בפעולת חכמי הדורות שקדמו להם. דרכם היתה לדרוש את התורה, אך אין הכרח לומר שדרך זו היתה פרי חידושם. אופי הדרשות הוא פשוט מאוד, יישוב סתירה או דיוק במלה. קשה להעלות על הדעת שבתוך עם הספר, אשר למד את התורה ועיין בה, לא נתעורר הצורך במדרש כזה עוד לפני ימיהם של הלל ושמאי. אלא שמפיהם נשתמרו דרשות בכתובים, מה שלא נשתמר מדורות שלפניהם. ואפשר שרק מקרה הוא. ייתכן שמקצת החומר הסתמי הנמצא במדרשי התנאים יש לייחס לתקופות קדומות אלה.

ואולם ממה שאפשר לשפוט מתוך הספרות שנותרה בידינו – בימי הלל ושמאי נתחדש חידוש בבית המדרש, חידוש שהיו לו השפעות מרחיקות לכת על התפתחותה של תורה שבעל-פה. העניין החל בימיהם והגיע לממדים נרחבים ביותר כבר בדורות תלמידיהם, בית הלל ובית שמאי, ולא פסק עד היום. מימי הלל ושמאי הולכות ורבות המחלוקות בענייני הלכה.

עד ימיהם נודעה בעיקר המחלוקת המפורסמת על הסמיכה ואף הם השתתפו בה . מלבדה, כל הלכה שנמסרה לנו מן התקופות הקדומות היא מוסכמת וחתוכה (יוצא מכלל זה נזכר לעיל, 1.7.2.1, שם הגיבו חכמים בחריפות על עדותו של יהושע בן פרחיה בדבר "חטים הבאות מאלכסנדריא".) אם היו אז מחלוקות הרי הן באו לידי הכרעה במוסדות המוסמכים. הדעה שנתקבלה היא בלבד נמסרה לדורות והדעה האחרת נכבשה. בעלי הדעה האחרת, או שוויתרו על דעתם ועל מנהגם או שפרשו מ"בית המדרש". כך מצאנו ביהודה בן דורתאי, ש"פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום" (פסחים ע ע"ב). הם התרחקו מן המרכז, מירושלים, כי לא היו מוכנים לוותר על דעתם ולקבל את ההלכה שאושרה רשמית. אולי יש בתופעה זו כדי להסביר את הופעת הכיתות השונות בסוף ימי הבית השני.

בתחילת תקופת הזוגות עדיין היו ניסיונות להכריע במחלוקות ולאלץ את הצד שכנגד לקבל את ההכרעה. אבל מהר מאוד התפתחו הדברים עד ששני הצדדים נהגו הלכה למעשה בדעתם. אכן, מאז ואילך לא כל המחלוקות הוכרעו, והנה מקצת הפרטים.

מסכת עדיות

שלוש המשניות הראשונות במסכת עדיות מוסרות שלוש מחלוקות של הלל ושמאי. לכולן אותה צורה חיצונית ובכולן אותה תופעה:

משנה א:

שמאי אומר: כל הנשים דין שעתן.
והלל אומר: מפקידה לפקידה, אפלו לימים הרבה.
וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה.
אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת ...

משנה ב:

שמאי אומר: מקב לחלה:
והלל אומר: מקבים.
וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה.
אלא קב ומחצה חיבים בחלה ...

משנה ג:

הלל אומר: מלא הין מים אובין פוסלין את המקוה:
אלא שאדם חיב לומר בלשון רבו.
ושמאי אומר: תשעה קבין.
וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה:
אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלם
והעידו משום שמעיה ואבטליון: שלשת לגין מים שאובין פוסלין את המקוה:
וקימו חכמים את דבריהם.

(עדיות פ"א מ"א-מ"ג)

שלוש המחלוקות מוצעות בצורה דומה. שמאי והלל אומרים את דבריהם. אחר כך מובאים דברי חכמים, שאינם אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מחווים דעה שלישית. יש במשנה ג כמה הוספות, ובאמצעותן אפשר אולי לקבוע אם חכמים אלה הם בני זמנם של הלל ושמאי אם לא. אך תחילה הסבר קצר לעניינים שחלקו בהם.

במשנה א דנים בטומאת הנידה, בתורה נאמר: "ואשה כי-תהיה זבח דם ... שבעת ימים תהיה בנדתה וכל-הנגע בה יטמא עד-הערב" (ויקרא, טו: יט). אשה שגילתה כי היא "זבה דם" טמאה ומטמאה בנגיעתה דברים אחרים. ברור הוא שהטומאה חלה מכאן ולהבא. רווחה דעה שהיא טמאה למפרע (רטרואקטיבית), דהיינו, מה שנגעה בו סמוך לרגע שבו גילתה את טומאתה אף הוא טמא. המחלוקת היא בכמה זמן למפרע היא טמאה. הלל מחמיר וקובע "מפקידה לפקידה" – כל מה שנגעה בו מאז בדקה ("פקדה") עצמה לאחרונה טמא הוא, "אפלו לימים הרבה". אפילו עברו ימים רבים מאז הבדיקה האחרונה. חכמים אומרים ששני שיעורים יש לעניין זה: האחד, כהלל, . "מפקידה לפקידה", והאחר הוא "מעת לעת". יממה אחת. האשה מטמאת למפרע פרק זמן הקצר מבין שני שיעורים אלה. ואילו שמאי מקל מכולם. אין האשה מטמאה למפרע, "דיה שעתה".

במשנה ב דנים במצוות הפרשת חלה (במדבר, טו: יז-כא). לדעת שמאי, עיסה שלשו אותה מקב אחד קמח חייבת בהפרשת חלה. אם השתמשו בכמות קמח פחותה מזה, היא פטורה מהפרשת חלה. לדעת הלל, השיעור המינימלי הוא כפול, דהיינו, בשני קבים. לדעת חכמים השיעור הוא קב וחצי.

במשנה ג דנים בהלכות מקוואות. השיעור המינימלי של מקווה הוא ארבעים סאה של מים שאינם שאובים בכלי, בידי אדם. אם לתוך המקווה, שטרם נתמלאה במלוא כמותה, נפלו מים שאובים, מים אלה פוסלים את המקווה. המחלוקת היא על כמות המים השאובים הפוסלת את המקווה. לדעת הלל הכמות היא הין אחד, לדעת שמאי – שלושה הין ואילו חכמים קיבלו, כי רבע הין פוסל את המקווה.

בשלוש משניות אלה המחלוקות הן בקביעת שיעורים. חכמים עוסקים כאן במתן הגדרות לפרטי המצוות, הגדרות אובייקטיביות שניתנות למדידה. אנו נמצאים כאן בשלב של "תחכום" מסוים בתולדות תורה שבעל-פה. עד כמה שנראה מן המקורות, הרי בתקופות קדומות יותר עסקו מעט מאד יחסית בקביעת שיעורים.4 והנה, בעניין הראשון הלל מחמיר ביותר ושמאי הוא המקל. בענין השני המצב הפוך – הלל מקל ושמאי הוא המחמיר ביותר, ואילו בשלישי – שמאי מקל וחכמים הם המחמירים ביותר. קשה אפוא לקבוע מכאן קו אופי של מחמירים או מקלים.

מחלוקות אלה שבין שמאי ובין הלל לא הוכרעו בזמנם. ברבות הדורות דנו חכמים במחלקות אלה ובאו לידי מסקנות חדשות שלא כדברי שמאי ושלא כדברי הלל, אבל בימיהם של הלל ושמאי נתחדש שאפשר לחלוק בעניין ואין צורך להכריע.5

סמיכת הקורבן ביום טוב

במחלוקת על סמיכת קורבנות ביום טוב הלל התיר לסמוך ביום טוב ושמאי אסר. למחלוקת זו נלווית המחלוקת על הקרבת "עולות ראיה"(עולת ראיה – כל העולה לרגל לבית המקדש להיראות בבית ה' חייב להקריב קורבן עולה הנקרא "עולת ראיה" ) ביום טוב. הלל התיר להקריבן. וכך שנינו:

מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה וסמך עליה. וחברו עליו תלמידי שמי – התחיל מכשכש בזנבה. אמר לון ראו נקיבה היא, ושלמים הבאתיה. והפליגן בדברים והלכו להן. לאחר ימים גברה ידן של בית שמאי ובקשו לקבוע הלכה כדבריהן. והיה שם בבא בן בוטיי מתלמידי בית שמאי יודע שהלכה כבית הלל. פעם אחת נכנס לעזרה ומצא אותה שוממת, אמר – ישמו בתיהן של אילו שהשימו בית אלהינו. מה עשה – שלח והביא שלשת אלפים צאן ... אמר להן שמעוני אחיי בית ישראל כל מי שהוא רוצה יביא עולות יביא ויסמוך. יביא שלמים יביא ויסמוך. באותה השעה נקבעה הלכה כבית הלל ולא אמר אדם דבר.

(ירושלמי, ביצה פ"ב ה"ד סא ע"ג;
חגיגה פ"ב ה"ג עח ע"א)6

הלל נהג על פי שיטתו והביא קורבן עולה ביום טוב. קורבן עולה בא מן הזכרים בלבד (ויקרא, א: ג). תלמידי שמאי חברו עליו ורצו למנוע אותו מהקרבת העולה, שכן, על פי שיטת רבם אין להקריב עולה ביום טוב, אלא שלמים בלבד, ושלמים באים ממין נקבה. הלל "הפליג בדברים" וכשכש בזנב הבהמה כדי להסתיר את מינה של הבהמה, למען לא ידעו שהביא קורבן עולה ויחשבו שזו נקבה וקורבן שלמים. אולי בעקבות מעשה זה, שבו נראה הלל כמודה לשמאי, גברה ידם של תלמידי שמאי וביקשו לקבוע הלכה כדבריהם. אפשר, כמובן, להבין אחרת את התנהגותו של הלל. אופיו היה אופי של "אוהב שלום ורודף שלום" (אבות פ"א מי"ב), ומן הסתם סבר שאין ה"עזרה" שבבית המקדש ביום טוב המקום המתאים ואין זה הזמן הנכון לנהל בו פולמוס.

באירוע שלפנינו אין מפגש בין הלל לשמאי אלא בין הלל ובין תלמידי שמאי. מאירוע זה נראה, כי במשך זמן מסוים כל צד וצד היה נוהג הלכה למעשה על פי שיטתו הוא. בשלב מסוים ביקשו בית שמאי לקבוע הלכה כדבריהם. הם עשו כן, כי "גברה ידן".

והנה, היה שם אחד מתלמידי בית שמאי, בבא בן בוטי, שהיה "יודע שהלכה כבית הלל". על סמך מה היה "יודע" לא נאמר. אין זה סביר לחשוב שידיעה זו באה לו במסורת מרבותיו. נראה לומר שהוא "יודע", היינו, הוא הבין שצריך לפסוק כבית הלל. אולי זה פירושו של האירוע המסופר שם: "פעם אחת נכנס לעזרה". מן הסתם, ביום טוב אחד הוא בא לעזרה ומצאה ריקה מאדם, שוממה. כנראה, משום שתלמידי שמאי "חברו" על כל מי שרצה להביא עולה או שלמים ולסמוך עליהם העדיפו בני אדם שלא לבוא כלל לבית המקדש ביום טוב ולא להביא, כמחאה, שום קורבנות. ביום שבו היו אמורים לעמוד כל רגלי ישראל בהר הבית נהפך הוא להיות שמם.

ללשון החריפה שבפיו של בבא בן בוטי, "ישמו בתיהן של אילו שהשימו בית אלהינו". אין כמעט אח ורע בוויכוחים בין חכמים. היא מזכירה את הפולמוס שניהלו חכמים עם הכיתות השונות. ייתכן שבעקבות "פעם אחת" זו הבין בבא בן בוטי שאי אפשר לקיים הלכה כשמאי, ואולי נהג על פי הכלל "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה צא וראה היאך הציבור נוהג ונהוג" (ירושלמי, מעשר שני פ"ה ה"ג נו ע"ב). ומה עשה? אין מסופר כאן שהוא נכנס לבית המדרש והתחיל לדרוש לפניהם עד שחזרו בהן בית שמאי או עד "שגברה ידן" של בית הלל. כדי "לקבוע" הלכה הוא עשה מעשה הפגנתי. הוא הביא אלפי צאן והמריץ את "בית ישראל" לבוא ולהקריב עולות ושלמים ולסמוך עליהן.

ככל הנראה, נענה הציבור לקריאתו. "באותה שעה נקבעה הלכה כבית הלל", הלכה למעשה. כנראה, כך נהגו "בית ישראל" מאותו יום ואילך, "ולא אמר אדם דבר". תלמידי בית שמאי שתקו ולא "חברו" על המקריבים והסומכים. אבל, האם תלמידי בית שמאי עצמם חזרו בהם? האם גם הם התחילו להביא עולות ושלמים ולסמוך עליהן? לשאלה זו אין תשובה מפורשת.7

בפרק זה סקרנו מקצת פועלם של הלל ושמאי. התרכזנו בעיקר בפן ההלכתי של פעולתם. שני חכמים אלה עומדים בצומת דרכים היסטורי בתולדות תורה שבעל-פה. הם האחרונים לתקופת הזוגות, לתקופות הקדומות, והראשונים לתקופת התנאים. מפעלם מקצתו הוא המשך של מה שקדם להם ודומה לפעולת הדורות הקודמים, ומקצתו הוא בבחינת חידוש. ראינו מקצת החידוש בפרק זה. על קווים להמשך התפתחותו נלמד בפרק הבא.

זאת יש לזכור – חלוקה זו לתקופות כאילו באה לנו משתי עובדות: היעדר מקורות מפורשים על הנעשה בזמנים קדומים יותר מחד גיסא, והריבוי היחסי של מקורות מן הזמן הזה ואילך מאידך גיסא. איננו יכולים להצביע על שום תמורה פוליטית, חברתית או כלכלית שהתרחשה באותו זמן ושיש בכוחה להסביר תופעה זו. הווה אומר, אנו מדברים כאן בראש ובראשונה על תופעה ספרותית.

הערות שוליים:

  1. דיון מפורט על הלל ראה: "עולמם של חכמים", יחידה 4.
  2. על מקור המלה ביוונית ומשמעותה ראה: ח' אלבק, ששה סדרי משנה, סדר זרעים, השלמות ותוספות, עמוד 383; וכן: דניאל שפרבר, מלון למונחים משפטיים שבספרות חז"ל השאולות מיוונית ולטינית (באנגלית), עמוד 154.
  3. במשנה, גיטין פ"ד מ"ג, כללו את תקנת פרוזבול בתוך תקנות אחרות שתקנו "מפני תקון העולם". על תקנת הפרוזבול ראה: י"ד גילת, "להשתלשלותה של תקנת פרוזבול", ספר ברוך קורצוייל, עמוד 93 ואילך.
  4. ועיין בעניין זה: י"ד גילת, "כל השעורים לא חכמים הם שנתנו?" תרביץ, לז (תשכ"ח), עמוד 230 ואילך.
  5. דיון מפורט ראה: ש' שמידע, "משנה ותוספתא ריש עדויות". ספר זכרון לבנימין דה-פריס, עמודים 17-1.
  6. כל העניין נמצא גם בתוספתא, חגיגה פ"ב הי"א ובבבלי, ביצה כ ע"א.
  7. עיין במאמרו של א"א הלוי, "המחלוקת הראשונה", תרביץ, כח (תשי"ט), עמוד 154 ואילך.
ביבליוגרפיה:
כותר: הלל ושמאי
מחבר: וייס, משה (ד"ר)
שם  הספר: מבוא לתורה שבעל פה
תאריך: 1991-1996
בעלי זכויות : האוניברסיטה הפתוחה
הוצאה לאור: האוניברסיטה הפתוחה
הערות: 1. הספר בנוי ממספר יחידות: יחידות 1-2 יח’ 1. תורה שבכתב ותורה שבעל-פה. יח’ 2. מדרש הכתוב ומדרשי ההלכה -- יחידות 3-4 יח’ 3. המשנה. יח’ 4. הברייתות והתוספתא -- יחידות 5-7 יח’ 5. התלמוד הבבלי. יח’ 6. התלמוד הירושלמי. יח’ 7. ספרות האגדה -- ‬ ‫ יחידות 8-10 יח’ 8. סמכותם של בעלי ההלכה. יח’ 9. תקנות, גזירות ומנהגות. יח’ 10. משפט ומוסר -- יחידות 11-12 יח’ 11. דרכי הפסיקה וספרות הפוסקים. יח’ 12. ספרות השאלות ותשובות.

הערות לפריט זה: 1. מאמר זה לקוח מתוך יחידה 1.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית