עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען > יציאת מצרים
הקיבוץ המאוחדמרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות


תקציר
קריאת סיפור יציאת מצרים וברית סיני כסיפור היסוד הלאומי שלנו. יציאת מצרים מבטאת לא רק את ייסוד החופש והשחרור אלא גם את אי-ודאות, את הרוע השרירותי ואת המקריות הבלתי ניתנת לחיזוי של ההיסטוריה האנושית. כוחו של סיפור יציאת מצרים הוא בברית סיני, שהפכה את חווית השיעבוד הלאומי מתודעה של קרבן לדרישה מוסרית.



סיני ויציאת מצרים : בחירה בחיים בלב אי ודאות
מחבר: דוד הרטמן


אף שעליתי ארצה לפני כשלושים שנה השאלה "מה משמעותם של חיים בישראל" אינה טריוויאלית עבורי. ההחלטה של משפחתנו לעבור לא התקבלה בקלות. בתחילה, כאשר נשאלתי מדוע אני עולה, הייתי עונה בצחוק שאני היחיד בקהילה ששמע לדרשות שנשאתי. אולם האמת היא שהייתה לי תחושה עמוקה, שאני מגיב לרגע גדול ומשמעותי בהיסטוריה היהודית.

לא הגדרתי את עצמי כציוני, משום שבעיניי רק פעלתי בטבעיות כיהודי. אבי ואמי, ילידי ירושלים וצפת בהתאמה, היו יהודים מסורים שעבורם היה זה טבעי לחלוטין לתלות תמונה של הרצל על הקיר, להניף דגל ישראל ביום העצמאות ולנזוף בקרוביהם אם לא שרו את "התקווה" בסיומן של חגיגות משפחתיות.

מלחמת ששת הימים עוררה בי – ואצל יהודים רבים בגולה – תמורה גדולה בהבנת הזהות וההיסטוריה היהודית. החרדה שחשנו בתקופת ההמתנה נבעה מן הפחד הנורא, שהעם היהודי יעבור שואה שנייה.

החשש מאסון גייס את הקהילה כולה. יהודים מכל הסוגים – דתיים, חילונים, מזוהים ומתבוללים – חשו סולידריות ודאגה משותפת. אנשים שעד אז נראו כמנוכרים מהקהילה היהודית פנו אליי ואמרו: "הרב הרטמן, האם הם זקוקים לנהגי משאיות בישראל? אני יהודי ואני רוצה לעשות משהו".

הפער בין האישיות הפרטית והציבורית נעלם. תחושת הסכנה המידית קדמה לכול. אנשים חשו שביתם, עמם והם עצמם מצויים על סף חורבן, וכתוצאה ממודעות זו חשו כורח לזהות עצמם כיהודים ולהראות עצמם כיהודים. היה ברור שישראל הפכה זרז המעורר אפילו אצל יהודים מתבוללים מודעות לשותפות של גורל.

אחריתה של מלחמת ששת הימים הייתה שעה של אופוריה ותחושת התעלות. המציאות הישראלית הרעננה והדינמית שבתה את לבם של יהודי הגולה. כולם אהבו את ישראל. כולם סיפרו סיפורים נהדרים על נהגי המוניות והאוטובוסים הישראלים נטולי העכבות. אחרי ביקורי הראשון בישראל התחלתי לחוש את החיוניות והאנרגיה של מציאות יהודית חדשה זאת. מיד ידעתי, שעליי לעלות ארצה לא יכולתי עוד להסתפק בצעדה בסנטרל פארק ביום העצמאות או בביקורים בדוכן " הפלפל של משה" בשדרות ברודווי. חשתי את פעימותיה של הארץ הצעירה הזו, ורציתי להשתתף ולסייע בעיצוב עתידה של החברה הישראלית.

כמו היהודים במדרש על יציאת מצרים, שזינקו אל הים עוד לפני שנקרע, ארזנו אשתי, אני וחמשת ילדינו את מיטלטלינו ויצאנו לדרך אל עבר ציון. אין צורך לומר שקליטתנו הראשונית בחברה הישראלית לוותה בהתרגשות ובמנה הגונה של זעזוע וטלטלה.

אחרי תקופה של התאקלמות ועם החזרה לחיי היום-יום המפוכחים התחלתי להסכין עם הפער שבין דרשותיי למציאות. מה שציפיתי שיקרה במציאות היהודית החדשה והמרגשת הזו לא בדיוק התגשם. קיוויתי להתחדשות של הרוח היהודית, של תובנות וגישות חדשות לתלמוד, של הלכה המתרחבת כדי להתאים לצרכים ולאתגרים החדשים של החברה הישראלית – להחזרת חיוניותה של היהדות כדרך חיים כוללת. הייתי מלא תקוות גדולות.

אולם החקיקה הדתית האובססיבית ותפיסתה המוגבלת של הרבנות את תפקידה הדתי דחו אותי. הסוגיות שהעסיקו אותם לא השתנו כבר מאה וחמישים שנה. לא היה להם חזון חדש של ענייני מדינה, ואף לא תחושה מורחבת של אחריות לסוגיות חברתיות ופוליטיות שמעבר לתחומים שאפיינו את חיי הגלות. מבחינת הרבנות נשארה היהדות בתחומי המטבח ובית הכנסת. היהדות לא יצאה אל העולם כפי שעשה העם היהודי. כואב לי להודות בכך, שהחמצנו הזדמנות היסטורית זאת לחדש את חיוניותה של היהדות כדרך חיים כוללת.

לאור הקדמה זאת, שחלקה ביוגרפי וחלקה היסטורי, אני מבקש להסביר כיצד התפתחה הבנתי את ישראל ומדוע הפער בין הציפיות שלי למציאות לא פגע בהכרת התודה שלי על שזכיתי לחיות בישראל בשעה היסטורית זו.

השואה חשפה את יכולתו של רוע שטני לערער את יסודות הציוויליזציה. להיות יהודי היה סיוט שאין ממנו מוצא. מספיק היה שסבך יהודי כדי לסמן עליך תיו של כיליון. כשאני ואשתי נישאנו ב-1952, אני זוכר, אנשים שאלו: "איזו זכות יש לנו להביא לעולם ילדים יהודים, ולחשוף אותם לסכנה של רדיפה?".

האירועים הטראומטיים של השואה היו יכולים להביא להחלטה קולקטיבית להסתגר בפרטי, להתחבא, להפוך בלתי נראים. מיעוטים נרדפים מבינים היטב, כמה מושכת האפשרות להיות בלתי נראה. ההיסטוריה לימדה אותנו לקח מר – נראות יהודית מגרה היא ומסוכנת. יהודים שרדו על ידי כך שלמדו כיצד להשפיע בסתר על הכוחות ששלטו במסגרות החברתיות והכלכליות שבתוכן חיו.

בניגוד לאיפוק המחושב של הגישה הגלותית הזו להישרדות, ייסודה של מדינת ישראל נבע מהחלטה אמיצה להפוך את הנראות היהודית למאפיין קבוע של החיים היהודיים. פוליטיקאים ישראלים המתקשים לשאת את העול המכביד של התלות הבין-לאומית ההדדית אוהבים לצטט את אמרתו המפורסמת של בן-גוריון: "לא חשוב מה הגויים חושבים, חשוב מה היהודים עושים". מבחינתם עצמאות פוליטית משמעה דבר אחד, ואחד בלבד: להיות אדונים לגורלנו. ליהודים יש כעת ארץ משלהם. לא עוד מכסת הגירה. לא עוד תחינה לרחמים. ליהודים יש סוף סוף מולדת, ויש להם זכות לשוב אליה.

גישה זו נובעת מרגש עז וקל להבין אותה, אך היא מתעלמת ממקצת ההשלכות הנרחבות יותר של היותנו מדינה, הנוגדות לגמרי לרעיון חוסר התלות. מדינת ישראל אין משמעה עצמאות מוחלטת מכולם; אדרבה, היא מדגישה את התלות ההדדית שלנו ושל מדינות ועמים אחרים בעולם. כניסה אל הזירה המדינית פירושה, שביטחוננו והמשך קיומנו אינם יכולים עוד להתבסס רק על משאבינו. הפיקחות וכושר ההמצאה שבזכותם שרדנו כמיעוט חסר מדינה היו תוצרים של מציאות, שבה ספקנות וחשד באחרים היו אינסטינקטים של הישרדות. כיום דווקא משום שאנו ישות פוליטית עצמאית אנו תלויים יותר ברצונם הטוב של יחידים ושל מדינות העולם.

במחשבה ראשונה נדמה אולי ההפך, אבל הגדרה עצמית פוליטית יוצרת מודעות והערכה עמוקה לתלות הדדית באופן שהוא אנטיתזה גמורה לאתוס חוסר התלות המוגזם שלאורו פעלו חלק מהאידיאולוגים והחלוצים הציונים. התסכול והכעס שיש לנו כיום לנוכח סיקור טלוויזיוני בלתי הוגן משקפים את הכרתנו בחשיבותו של האופן שבו אנו נראים בעיני העולם. "מה היהודים עושים" אין בו די כדי להבטיח את הישרדותנו. חשוב לא רק "מה עושה שרון" כי אם גם "מה חושב בוש". אין לצמצם או לבטל את חשיבותו של האופן שבו העולם רואה אותנו.

מדינת ישראל מייצגת דחייה של מנטליות בידוד גטואית. ישראל איננה פרישה מן העולם, אלא נחישות לקחת בו חלק. היותנו מדינה מבטא רוח אוניברבסליסטית חשובה בתוך המסורת היהודית כפתה עלינו להגדיר את יעודינו בהקשר העולמי של יחסים בין-לאומיים.

בעבר צמצמנו את הסיכונים על ידי כך שדאגנו שרכושנו יהיה תמיד נזיל. ההישרדות היהודית התבססה על ניידות וסתגלנות. כשפולין הפכה בלתי נסבלת, עברנו לרומניה. אם צרפת לא הסבירה לנו פנים, עברנו להונגריה, לאיטליה, להולנד. המפתח להישרדותנו היה קיומן של קהילות יהודיות שונות ברחבי העולם, כפי שהבחין המדרש: "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות" (פסחים פז ע"ב).

במשך הגלות נמנענו מלהמר על מקום בטוח אחד; לא הנחנו את כל הביצים בסל אחד. אך בעצם הקמתה של מדינת ישראל אכן החלטנו להניח את כל ביצינו בסל אחד. יהודים ברחבי העולם מבינים, שעתידם והישרדותם כיהודים קשורים קשר בל יינתק לביטחונה ולרווחתה של מדינת ישראל.

אם נאפיין את מצבנו ההיסטורי במונחים של תלות הדדית במקום שאיפה לאי-תלות, במונחים של אמון כלפי העולם במקום ציניות, במונחים של "להיראות" במקום "להיסתר", נשאלת השאלה: מה שורשה של הנטייה הלאומית הזו לבחור בחיים למרות ניצחונותיהם המתסכלים של כוחות הרע? מאין נובע האומץ של אומתנו לחתור לעצמאות מדינית מול איבתם ולוחמנותם של שכניה? מהם התקדימים במסורתנו היכולים להסביר את העמידות המאפיינת אותנו בפני ייאוש וציניות?

במאמר זה אבאר מערכת-מפתח של תמות נרטיביות העשויה להשפיע על המשמעות שאנו מייחסים לאירועים בהיסטוריה. נרטיבים אלו שימשו זיכרונות יסוד שהזינו את התודעה ההיסטורית של עמנו. היום הם יכולים לסייע בשימור רצוננו הנחוש בחופש ובעצמאות מדינית על אף אי-הוודאות שפוקדת אותנו גם אחרי הקמתה של מדינת ישראל.

* * *

אחד הצדדים של סיפור יציאת מצרים שלא זוכה תמיד להתייחסות הוא פתח הדבר התמציתי בראשית ספר שמות, המתאר כיצד החל השעבוד. ההסבר שניתן לשעבוד המר שבתחילת סיפורו של העם היהודי מותיר כמה סוגיות טורדניות בלתי פתורות. מה מצדיק מאות שנות סבל של עם? מה מצדיק שעבוד, גזלת האנושיות, ניצול והשפלה של עם שלם? בהתחשב בהקשר התיאולוגי של התנ"ך, שבו סבל קשור להתנהגות בלתי מוסרית, מצב השעבוד דורש הסבר והצדקה. אם לא נמצא שום צידוק, נציב שאלה מרתקת יותר: מה משמעות הדבר, שהתורה פתחה את סיפורה על זיכרון היסוד של ההיסטוריה היהודית בתיאור של סבל נטול הצדקה?

הירידה המקורית למצרים מתוארת בספר בראשית כבריחה של יעקב ומשפחתו מכנען מוכת הרעב. בנו של יעקב, יוסף, נחשב גיבור במצרים לאחר שהוא אישית הזהיר את המצרים וארגן אותם לקראת שבע שנות הרעב, תוך ביצוע מהלך ממולח שביסס וחיזק את שליטתו הכלכלית והפוליטית של פרעה. ומכיוון שיוסף היה כה נערץ במצרים, התקבל יעקב בהתלהבות רבה בידי המנהיג המצרי:

ויאמר פרעה אל יוסף לאמר: "אביך ואחיך באו אליך, ארץ מצרים לפניך היא: במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך; ישבו בארץ גשן...: (בראשית מז' 6-5)
וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירדו מאד (27).

כהערכה והכרת תודה על תרומתו של יוסף לחברה המצרית התקבלו בני ישראל היטב במצרים, ושם שגשגו ופרחו. אבל אז, בתחילת ספר שמות, התורה מודיעה פתאום:

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו: הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו: פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ (שמות א 10-8).

את חכמינו (סוטה יא ע"ב) הטרידה האמירה המסתורית "אשר לא ידע את יוסף", המציגה את התמורה הקיצונית במזלם של בני ישראל. התורה מסבירה את המעבר החד מרווחה, ביטחון ושגשוג לניכור ושעבוד בהתייחסות סתמית ל"אי-ידיעתו" של פרעה את יוסף.

"מה פירוש 'לא ידע את יוסף'?", שואל המדרש בתמיהה. כיצד יכול היה פרעה, או כל מצרי רגיל, לא לדעת מה עשה יוסף כדי להציל את החברה המצרית מאסון? או, בניסוח מוכר יותר: כיצד יכול מישהו שלא להיות מודע לתרומתו של היהודי לציוויליזציה? המדרש פותר את החידה הזו על ידי כך שהוא חושף את ההונאה הנרמזת בדברי התורה הקצרים. "לא ידע את יוסף" פירושו: עשה עצמו "כאילו" איננו יודע את יוסף.

המסקנה העגומה אך המוכרת שניתן להגיע אליה מקטע תמציתי זה היא, ששינויים פוליטיים ("ויקם מלך חדש על מצרים") הגורמים לחוסר ודאות וחוסר יציבות למעמד השליט או למוסדות השלטון יכולים להפוך גורלות אנושיים מן הקצה אל הקצה. מהותה של ההאשמה המוטחת במיעוט היא שהוא שונה, ועל כן מפחיד. פחד מזרים צומח בתנאים של אי-ודאות, כש"האחר" מתויג, ואז מאופיין כחתרן פוטנציאלי. תמורה פוליטית וחוסר ודאות מולידים פחד מזרים, פחד מכך שריבויו ושגשוגו של העם היהודי הופכים אותו ליריב עז. אי אפשר לסמוך על יהודים. הם חשודים מפני שהם שונים ורבים.

אף על פי שסוגים אלו של דינמיקות פוליטיות ופסיכולוגיות אינם נדירים בהיסטוריה האנושית, הם רומזים לקיומו של ממד שרירותי החותר תחת אחד מעקרונות היסוד של ההשגחה האלוהית בהיסטוריה. המסורת הנבואית מושרשת בתפיסה כי דבר בהיסטוריה אינו שרירותי. הסברים היסטוריים מבוססים על הנחות מוסריות. הנביאים מפנים שוב ושוב אצבע מאשימה אל הזנחה חברתית וניצול של חלשים, אל שחיתות ואי-צדק חברתי, כדי להסביר את גורלו של העם היהודי. אי ציות לתורה, חוסר עמידה בדרישות החוקים האלוהיים – אלו סיבות היסוד לגלות ולסבל. ההסבר המקראי הקלסי לסבל הוא, על כן, כשל מוסרי וחטא. אך סיפור השעבוד במצרים אינו מתאים לדגם הזה. לא נראה שיש הצדקה מוסרית כלשהי למפנה החד שהוביל לעבדות ולניצול.

בניגוד למגמה המרכזית של סיפור ההיסטוריה המקראי, המניחה ביסודה את ההשגחה האלוהית, סיפור ראשיתו של העם היהודי מבוסס על תיאור הצד המקרי והבלתי יציב של ההיסטוריה. את ההקדמה לשעבוד המצרי ניתן לסכם כך: מעמדם החברתי, הכלכלי והפוליטי של היהודים במצרים – שבה נהנו מביטחון, משגשוג ומהכרה חברתית – מתהפך באופן פתאומי ובלתי צפוי על ידי מלך חסר ביטחון, המצליח לבודד ולהשניא את העם היהודי. שינוי פוליטי ואי-שקט במעמד השליט במצרים גוררים תוצאות הרות אסון ליהודים. שרשרת האירועים המובילה לבידודם של היהודים, לאבדן זכויותיהם ולשעבודם היא, מנקודת המבט של הקרבן ושל המספר, שרירותית ובלתי צפויה.

לעתים מציינים את ההתגלות לאברהם, המזכירה את השעבוד העתידי במצרים, כהסבר לתכנית האלוהית הגדולה: אך אין בהתגלות הזו שום הסבר שניתן לראות אותו כהצדקה מוסרית:

ויאמר לאברם: ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואתה תבוא אל אבתיך בשלום, תקבר בשיבה טובה. ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו 15-13).

ארבע מאות שנות השעבוד קשורות לזמן הדרוש לתושבי כנען, האמורים, להיות ראויים לגמרי לעונש הגירוש. להסבר העקיף הזה לדחיית כניסתו של עם ישראל לארץ אין השלכה משמעותית על הצורך בסבל ושעבוד במצרים. מי שנרדפו במצרים היו יכולים באותה מידה להמתין שם בעודם נהנים מהכנסת אורחים. קטע זה, אם כן, אינו משנה באופן משמעותי את הרושם העז של פסוקי הפתיחה של ספר שמות. היעדר הסבר מוסרי מתקבל על הדעת להופעתו של רודן שונא זרים המפיל אסון על העם היהודי הופך תמות היסטוריות של מקריות וסבל לא מוצדק למוטיבים אינטגרליים בזיכרונות היסוד של העם היהודי.

בתארו כיצד יש לספר ביציאת מצרים בסדר הפסח התלמוד אומר: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" (פסחים קטז ע"א) סיפור הפסח מתחיל בסיפור על שעבודתם של אבותינו והיותם מוקפים בעבודת אלילים; רק אז אנו ניגשים לספר על גאולתנו.

סיפור היסוד הלאומי שלנו אינו רק על חופש ושחרור אלא גם על אי-ודאות, על רוע שרירותי ועל המקריות הבלתי ניתנת לחיזוי של ההיסטוריה האנושית.

* * *

ההצהרה המסורתית בסיום הסדר היא "לשנה הבאה בירושלים". האומץ להאמין בחיים (תקוותנו לשוב לירושלים) נוכח מצבו ההיסטורי הפגיע של העם היהודי מבטא את המסר הדיאלקטי של סיפור הגאולה. קריאתנו את סיפור יציאת מצרים מכלילה את המקרי והשרירותי בתוך חגיגת השחרור מן העבדות. אמונה באין אין פירושה בהכרח אמונה שההיסטוריה נעה באופן בלתי נמנע אל עבר סיומם המוחלט של הרוע האנושי ושל הסבל. בהגדה של פסח נאמר לנו, שנסיגות טרגיות עלולות להתרחש שוב ושוב בהיסטוריה האנושית: "שלא אחד בלבד קם עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". אין ביטחון שרודני ההיסטוריה חוסלו סופית, ואף לא – כפי שראינו במאה העשרים – שהקדוש ברוך הוא יצילנו מידם.

שילוב הנרטיבים של יציאת מצרים ושל סיני עיצב את התודעה ההיסטורית של העם היהודי. הם נתנו ביטוי לזהותו הלאומית כעם חופשי, ולימדו אותנו לחגוג את חירותנו בידיעה מלאה ש"מלך חדש" עלול תמיד לקום ולערער את ביטחוננו ורווחתנו.

השחרור מעבדות אינו בהכרח מבשר פתרון משיחי לסבל האנושי ולרוע בהיסטוריה. מצרים מצביעה לעבר סיני, ששם קיבל על עצמו עם את האתגר: להפוך לממלכת כוהנים וגוי קדוש בעולם בלתי נגאל.

במקום להתקבע על זיכרון סבלותינו במצרים הפך משה את הזיכרון הזה לזרז הדוחק בנו שלא לדכא את הזר אלא לאהוב את הגר כי גרים היינו בארץ מצרים (ויקרא יט 33; דברים י 19). סבלנו לא הזין רחמים עצמיים נצחיים; הוא השפיע עלינו לחתור לאמות מידה מוסריות גבוהות יותר. משה לימד אותנו לשאוף להיות עם-ברית בידיעה מלאה, שאפשר כי סבל בלתי מוצדק לעולם לא ייעלם מן ההיסטוריה האנושית.

מיזוגם של סיני ומצרים כסמלים לאומיים שמר עלינו מפני הפיכה לקרבן הרחמים העצמיים. בסיני גילינו מי היינו ומה מצופה מאתנו להיות. היינו קהילת עבדים שהוטלה עליה המשימה לגלם בחייה את התקווה. עבד הוא שבוי הרגע. אין לו היסטוריה, זיכרונות או שאיפות.

העם היהודי למד שאלוהיו נקרא "אהיה אשר אהיה". אלוהי ישראל לא הוגדר על ידי העבר. ההיסטוריה, כמו החיים, היא תהליך של התהוות. הרעיון הבסיסי הזה נשתל עמוק בנשמותינו כשהפכנו בסיני לעם-ברית. במקום לחזק את הנטייה – הרווחת אצל קהילות נרדפות – לראות עצמן קרבנות נצחיים, מעמד סיני הפיח בתודעתנו את רעיון היותנו קהילה נבחרת השואבת עצמה מחזון של צדק וקדושה.

בסיני נשבענו, שלעולם לא ננטוש את ההיסטוריה. כעם-ברית נבחר הוטל עלינו לשאת את עול תקוותו הנצחית של אלוהים לעתידה של הציוויליזציה. התקווה הזו נולדה לא מתוך נאיביות; היא ניזונה מזיכרון השעבוד במצרים. ברית סיני לימדה אותנו להאמין באפשרות של התחדשות מוסרית, ולדחות את התפיסה שעל פיה האנושות רעה מיסודה.

במאה העשרים התבטא מרכיב סיני בתודעתנו ההיסטורית בכוחו של עמנו להקים את מדינת ישראל. את הקמתה של מדינת ישראל ניתן לראות כחידושה של ברית סיני. היא מציינת את מחויבותנו המחודשת להיסטוריה: לא להיכנע לייאוש היסטורי ולאבדן התקווה, ולשאת עדות לחשיבות הבעת אמון בחיים בלבה של אי-ודאות.

עבור יהודים רבים מדינת ישראל היא הצהרה משותפת של נחישותנו להיות מוגדרים לא על ידי תאי הגזים של אושוויץ כי אם על ידי התקווה לבנות מחדש את ירושלים. תמיד נתאבל בגלל אושוויץ. לעולם לא נשלים עם הסבל והאבדן הטרגיים של עמנו. לעולם לא נשכח כיצד מולדתם של באך, בטהובן וקאנט הפכה מולדתם של הימלר, אייכמן והיטלר, וכיצד גאוותה של המוזיקה, השירה והפילוסופיה המערבית הפכה שם נרדף לברבריות ולברוטליות.

את שובנו לישראל יש להבין כהצהרה כפולה: "כן" לסיפור יציאת מצרים ו"כן" לברית סיני. לא נשכח את אושוויץ, אך לא ננטוש את ההיסטוריה. לא נגדיר את זהותנו על ידי זיכרונות הסבל שלנו, אלא על ידי איכותם הרוחנית והמוסרית של חיינו היום-יומיים בהווה.

אל לאימה שאנו חשים מול הברוטליות של הטרור להובילנו לניהיליזם או לשלילת ערכם של מאמצים אנושיים לבניית עולם של צדק ושלום. על ישראל לשאת עדות לאפשרויות ולהזדמנויות חדשות לשלוב בלב סבל ואי-ודאות. יאוש ואבדן אמונה הם מפלטם של החלשים.

אין לאפיין את מחויבותנו הנמשכת לפתור בדרכי שלום את הקונפליקט שלנו עם הפלסטינים כאשליה עצמית וכבריחה מפני המציאות הקשה והכואבת. זהו דחף יהודי עז ואופייני, שהיה נוכח תמיד בהיסטוריה שלנו.

אמון בחיים ובפוטנציאל ההתחדשות המוסרית, למרות חוסר היציבות וחוסר הוודאות של המצב האנושי, מבטא את כוחם ומשמעותם הנמשכת של יציאת מצרים ושל סיני כזיכרונות היסוד של קיומנו.

ביבליוגרפיה:
כותר: סיני ויציאת מצרים : בחירה בחיים בלב אי ודאות
מחבר: הרטמן, דוד
שם  הספר: תרבות יהודית בעין הסערה : ספר יובל למלאת שבעים שנה ליוסף אחיטוב
עורכי הספר: אילן, נחם; שגיא, אבי
תאריך: 2002
בעלי זכויות : הקיבוץ המאוחד; מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות
הוצאה לאור: הקיבוץ המאוחד; מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית