עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדות > הגות דתית-יהודיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מסכתות המשנה והתלמוד
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
בימי רבי יהודה הנשיא דיברו בארץ ישראל בשלוש לשונות: עברית, יוונית וארמית. רבי יהודה הנשיא היה חסיד גדול של הלשון העברית ואף קבע בהלכה את עדיפותה של העברית.



יצירתו הספרותית - המשנה : לשון המשנה ויחסו של רבי לעברית
מחבר: פרופ' אהרון אופנהיימר


בימי רבי יהודה הנשיא הילכו בארץ ישראל שלוש לשונות: עברית, יוונית וארמית. אין לדעת באיזו שפה דיברו יותר, אם כי לא יהיה זה רחוק מהאמת להניח כי העברית היתה בעיקר לשונם של החכמים, היוונית - שהיתה השפה הבינלאומית באותה עת - שימשה את האליטה שביקשה להתקרב אל השלטונות הרומיים, ואילו הארמית היתה לשונם של פשוטי עם.

רבי יהודה הנשיא היה חסיד גדול של הלשון העברית, וכך שנוי בברייתא: "...אמר רבי: בארץ ישראל לשון סורסי למה [σύρος , הכוונה לארמית, שהיתה קרויה ביוונית "לשון הסורים"]? או לשון הקדש או לשון יונית" (בבלי, בבא קמא פב ע"ב-פג ע"א). במקור הזה רבי מביע אפוא את דעתו כי ראוי שבארץ ישראל ידברו באחת משתי הלשונות, עברית או יוונית, ואילו הארמית היתה מיותרת בעיניו. היוונית היתה מאז ומתמיד השפה שבה תקשרו מנהיגי העם עם השלטונות הרומיים, והיא גם היתה לשון התרבות והספרות היפה במזרח ההלניסטי. על לימוד יוונית בבית רבן גמליאל דיבנה, סבו של רבי יהודה הנשיא, נאמר: "התירו להם לבית רבן גמליאל ללמד את בניהם יונית מפני שהן קרובין למלכות" (תוספתא, סוטה טו ח, מהדורת ליברמן, עמ' 242. בכתב יד ארפורט: "מפני שהן זקוקין למלכות). לפי עדות רבן שמעון בן גמליאל, אביו של רבי ובנו של רבן גמליאל דיבנה: "חמש מאות למדו תורה וחמש מאות למדו חכמת יוונית" (בבלי, סוטה מט ע"ב; שם, בבא קמא פג ע"א). למרות שהמספרים מוגזמים בעליל, בולט השוויון המספרי בין לומדי התורה לבין לומדי החוכמה היוונית. על ההיתר ללמוד יוונית בבית רבי עצמו, מוסר הירושלמי: "שלשה דברים התירו לבית רבי, שיהו רואין במראה, ושיהו מספרין קומי, ושיהו מלמדין את בניהן יוונית, שהיו זקוקין למלכות" (שבת פ"ו, ז ע"ד, טור 395). החידוש במימרתו דלעיל של רבי יהודה הנשיא הוא דחיקת הארמית הסורית מפני העברית.

רבי יהודה הנשיא אף קבע בהלכה את עדיפותה של העברית: "תנו רבנן: קריאת שמע ככתבה דברי רבי; וחכמים אומרים: בכל לשון" (בבלי, ברכות יג ע"א). כלומר, קריאת שמע חייבת להיאמר בעברית, וזאת לעומת דעת חכמים, הסבורים כי היא יכולה להיאמר בכל לשון. אין פלא שרבי יהודה הנשיא, חותם היצירה שהיא על טהרת העברית, הוא מקור הדרישה לדבר עברית, בין בחיי יומיום בין בתפילה. בהמשך לדעתו של רבי יהודה הנשיא אומר תלמידו החשוב, רבי יוחנן בר נפחא: "אמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו [מתפלל] בלשון ארמי – אין מלאכי השרת נזקקין לו [מטפלים בו], שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי" (בבלי, שבת יב ע"ב). כאן מצוי כבר מעין "נימוק מעשי" לתפילה בעברית, שמלאכי השרת - המעלים תפילותיו של אדם לפני הקדוש ברוך הוא - אינם שולטים בארמית. גם בבבל ניסו לדחוק את הארמית מהתפילה לטובת העברית. וכך אומר רב יהודה, ראש ישיבת פומבדיתא בדור השני של אמוראי בבל במחצית השנייה של המאה השלישית: "לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי" (שם).

לשון המשנה היא עברית, אבל היא שונה מלשון המקרא בדקדוקה ובאוצר מילותיה, אף אין במשנה סימן של תרגום משפה אחרת. השפיעו על כך, כאמור, חיבתו המיוחדת של רבי יהודה הנשיא ללשון העברית ורתיעתו מהשפה הארמית. יחד עם זאת, המשנה הכניסה לאוצרה מלים שונות בהשפעת השפה הארמית. יש לזכור גם כי לא כל השפה העברית הקדומה נשתמרה בספרי המקרא, ולכן ייתכן שרבות מהמלים המצויות במשנה ואינן מצויות במקרא, בכל זאת מקורן כבר בימי המקרא. פה ושם מצויות במשנה גם מלים שאולות מיוונית ומרומית.

קוריוז מעניין הוא המעשה בשפחה של בית רבי יהודה הנשיא ששלטה במכמני הלשון העברית, וחכמים אפילו למדו ממנה פירושן של מלים מן ההלכה או מן המקרא שלא הכירו. לדוגמה:

שונה [בברייתא]: [קרא במגילת אסתר] סירוגים – יצא; סירוסים – לא יצא. סירוגין [משמעו] במקוטעין; סירוסים [משמעו] אחד במקום האחר [שלא לפי הסדר]. אמר רבי חגי: חכמים לא ידעו [את המשמעות של] סירוגים וחלוגלוגות, ומי חשוב יותר החכם או הזקן, [לפירושם של שלושת הדברים הללו] נזדקקו החכמים. אמרו: נעלה נשאל לבית רבי, עלו, שאלו ואמרו, יצאה שפחה משל בית רבי, אמרה להם: היכנסו לפי הגיל. אמרו: ייכנס פלוני לפני; ייכנס פלוני לפני, התחילו נכנסים קבוצות קבוצות [בהפסקות]. אמרה להם: למה אתם נכנסים סירוגין סירוגין? חכם אחד היה נושא רְגֵלות [עשבי מאכל] והן נפלו לו. אמרה לו: חכם, נתפזרו חלגלוגיך [כלומר רגלותיך, ראו משנה, שביעית ט, א]. [הם גם לא ידעו את משמעות הפסוק "וטאטאתיה במטאטא השמד" בישעיהו יד, כג] אמרה [השפחה] לה [לחברתה]: הביאי "מטאטא", והביאה מטאטא.

"תני, סירוגים יצא, סירוסים לא יצא, סירוגין קיטועין, סירוסים חד פרה חד. אמר רבי חגי: סירוגים וחלוגלוגות ומי גדול בחכמה או בשנים איצרכת לחברייא, אמרון: ניסוק נישאול לבית רבי, סלקון מישאול ואמרון, יצאת שפחה משל בית רבי, אמרת להם: היכנסו לשנים. אמרון: ייעול פלן קמי, ייעול פלן קמי, שרון עלין קטעין קטעין. אמרה להם: למה אתם נכנסין סירוגין סירוגין? חד רבי הוה טעין פרחינין ונפלון מיניה, אמרה ליה: רבי, נתפזרו חלגלוגיך. אמרה לה: אתייא מטאטא, ואייתת אלבינה" (ירושלמי, מגילה פ"ב, עג ע"א, טורים 759-758).

מהמקור הזה עולה ששפחתו של רבי יהודה הנשיא שלטה אפוא בעברית עד כדי ידיעת פירושן של מלים נדירות. מהשיחה שניהלה עם חברתה נתחוור לחכמים פירושה של המלה "מטאטא" בדברי הנביא ישעיהו. על פי המעשה המקביל בבבלי, חכמים גם לא הבינו את הפסוק "סלסלה ותרוממך" (משלי ד, ח), עד ששמעו את שפחתו של רבי אומרת לאדם שהיה מהפך בשערותיו, "עד מתי אתה מסלסל בשערך?" (מגילה יח ע"א). ניתן להסביר תופעה מעניינת זו בשלוש דרכים: האחת, רבי יהודה הנשיא הנהיג בביתו את השימוש בעברית כשפה מדוברת וכך גם השפחה דיברה עברית משובחת; השנייה, לשימוש בעברית כלשון מדוברת היה פן של שורשיות והיא רווחה בעיקר בפי בני המעמדות הנמוכים שמטבע הדברים דבקו במסורת; השלישית, בעת ההיא היו ודאי אנשים מהמעמד הגבוה שבתוקף הנסיבות שימשו כעבדים או שפחות. סביר להניח שזה היה כבוד מיוחד לשמש שפחה בבית רבי, וכי למשרה זו נבחרה אשה ממעמד גבוה.

מעין מיצוי של נושא הלשונות ניתן לראות במימרתו של רבי יונתן מבית גוברין, בן הדור השני של אמוראי ארץ ישראל, שחי במחצית השנייה של המאה השלישית לספירה, שבה קבע מרשם לשוני מרובע: "אמר רבי יונתן דבית גוברין: ארבעה לשונות נאים שישתמש בהן העולם, ואילו הן: לעז [יוונית] לזמר; רומי לקרב; סורסי [ארמית] לאילייא [לקינה]; עברי לדיבור" (ירושלמי, מגילה פ"א, עא ע"ב, טור 748). בית גוברין, שבה פעל רבי יונתן, נמנתה עם הערים המעורבת שחיו בהן נוכרים ויהודים, ומכאן הבנתו הדקה לא רק בשלוש הלשונות שהילכו אז בארץ ישראל - יוונית, עברית וארמית – אלא אף בלטינית. עם זאת, בדומה לרבי יהודה הנשיא, הוא מעדיף את העברית כשפת הדיבור, ואילו היוונית נאה לדעתו ל"זֶמֶר". לדוגמה, על אלישע בן אבויה, מורו של רבי מאיר שעזב את היהדות בזמן גזרות השמד בעקבות מרד בר כוכבא וכונה "אַחֵר", נאמר ש"זמר יווני לא פסק מפומיה [מפיו]" (בבלי, חגיגה טו ע"ב). הארמית ראויה לדעתו לשמש לקינה, אולם דווקא בכך מתגלה שלשון זו שימשה בחיי היומיום, שכן בשעת צער ומצוקה, כאשר אין פנאי לחפש מלים והדברים פורצים כמו מאליהם, אין לו לאדם אלא לשון אמו. שירת ההספד הארמית הפכה לאחד הז'אנרים הנפוצים בשלהי העת העתיקה. ולבסוף, השפה הרומית, לדעת רבי יונתן, היא שפת הקסרקטין והיא ראויה לשמש בשדה הקרב. בנושאי הצבא והשלטון נפוצו בעברית של העת ההיא מלים רבות השאולות מרומית.

השתקפות חלקית של התפלגות הלשונות בארץ ישראל בתקופת רבי יהודה הנשיא ניתן לראות בכתובות קבר ובכתובות של בתי כנסת. בכתובות אלה משמשות זו בצד זו עברית, ארמית ויוונית. אמנם לא הרי לשונן של כתובות כהרי לשון דיבור, ובוודאי אין בכוחן של הכתובות להעיד על שיעור הדוברים בכל שפה, אולם יש בהן כדי להעיד על עצם השימוש בלשונות אלה. לדוגמה, בחמשת בתי הכנסת העתיקים שנתגלו עד כה בישראל שבהם פסיפסים עם ציורי המזלות, נקובים שמות העונות, השנה והחודשים, בעברית. הכוונה לבתי הכנסת בבית אלפא (המצוי בקיבוץ חפציבה), חמת טבריה, נערן (ליד יריחו), עין גדי (רשימה בלבד, ללא ציור) וציפורי. גם אם בתי כנסת אלה מאוחרים לימיו של רבי יהודה הנשיא, הרי יש בכך כדי להעיד פעם נוספת הן על מרכזיותו של כל מה שכרוך בלוח השנה, הן על חשיבות העברית כפי שעמד עליה רבי יהודה הנשיא. אב הכנסייה אפיפניוס, בן המאה הרביעית, מציין שהפרושים תרגמו את שמות המזלות לעברית, תוך כדי שהוא מגנה את אמונתם במזלות.

קראו עוד:
יצירתו הספרותית - המשנה : מהותה של המשנה
יצירתו הספרותית - המשנה : שישה סדרי משנה
יצירתו הספרותית - המשנה : בין הלכות המשנה לבין חוקי התורה
יצירתו הספרותית - המשנה : תהליך עריכת המשנה
יצירתו הספרותית - המשנה : שיטת רבי בסידור המשנה
יצירתו הספרותית - המשנה : לשון המשנה ויחסו של רבי לעברית (פריט זה)



אל האסופה רבי יהודה הנשיא - פרקים מסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי3

ביבליוגרפיה:
כותר: יצירתו הספרותית - המשנה : לשון המשנה ויחסו של רבי לעברית
שם  הספר: רבי יהודה הנשיא
מחבר: אופנהיימר, אהרון (פרופ')
תאריך: תשס"ז,2007
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1. סדרה: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי.
2. עורך הסדרה: אביעזר רביצקי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית