|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > אחר > טרור > התמודדות עם טרור |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הטרור הוא אם כן סוג של מאבק מוראלי – פסיכולוגי ובכך נמדדת הצלחתו ויעילותו. המאבק הקשה והמתמשך בארגוני הטרור עשוי להיות רצוף הצלחות והישגים טקטיים – סיכול פיגועים קונקרטיים, איתור, מעצר וחיסול טרוריסטים, חשיפה ונטרול של חומרי חבלה ואמצעי לחימה, וכו'. אולם, למרות הניצחונות החוזרים ונשנים בקרבות נגד הטרוריסטים, עלולה המדינה המתמודדת עם הטרור להפסיד את המערכה כולה, זאת, אם וכאשר הטרוריסטים יצליחו להטמיע חרדה בקרב הציבור ובדרך זו לשבש את אורחות החיים במדינה. המערכה נגד הטרור לפיכך מוכרעת בתודעה של הציבור ולאו דווקא בשדה הקרב. נשאלת השאלה אם כן, האם ניתן לחזק את כושר העמידה של הציבור מול הטרור בדרך פרו-אקטיבית? האם ניתן לנטרל או להפחית את מידת הנזק המוראלי הנגרם בעטיו של הטרור? האם ניתן להסביר ולחנך את הציבור להתמודדות יעילה עם החרדה הלא רציונאלית? המקטרגים יטענו כי לא ניתן להתמודד עם רגשות ותגובות לא רציונאליות באמצעות שיקולים והסברים רציונאליים. יתירה מכך, יהיו שיקבעו כי כל ניסיון להעביר מידע לציבור בתחום הטרור עלול "לפתוח תיבת פנדורה" ולעורר יותר פחד משהיה קודם לכן בקרב ציבור שלא נחשף באופן אישי לאיימי הטרור. לעומת ביקורת זו נטען כי פעילות הסברתית - חינוכית שמטרתה להעביר מידע מקצועי לציבור באשר לסוגיית הטרור, באופן מסודר, לוגי ועקבי, לא תגרור חרדה יתירה אלא למעשה תחסן את הציבור מפני הנזקים המוראליים – פסיכולוגיים של הטרור. גם אם ברגע מסוים לכאורה, המידע המועבר לציבור יגביר את מידת הפחד מהטרור הרי שבסופו של דבר מידע זה יצור את ה"נוגדנים", אבני הבניין, הנדרשים ליצירת תעצומות הנפש שיחזקו את הציבור בעת חשיפה מתמשכת לפיגועי טרור.1 אזרחי המדינה הנפגעת מטרור מוצאים את עצמם כאמור חשופים לפחדים רציונאליים הנובעים מרמת הסכנה האמיתית והמוחשית של הטרור, אולם חלקם סובל גם מחרדה לא רציונאלית כתוצאה של אסטרטגית הלוחמה הפסיכולוגית הטרוריסטית והחשיפה המתמשכת לפיגועי טרור קשים. המטרה ההסברתית – חינוכית צריכה לפיכך להיות – לצמצם את מידת החרדה הלא רציונאלית של הציבור מפני הטרור. לשם כך יש ראשית דבר לנסות וללמד את הציבור לזהות את קו הגבול שבין שני סוגי פחד אלה. מהו אותו קו אדום שחצייתו מעבירה את האזרח מפחד רציונאלי וטבעי שהינו הכרח בל יגונה של הטרור, לחרדה משתקת ומסוכנת המשחת לידי ארגוני הטרור? קו אדום זה הינו מטבע הדברים אישי ודינמי ומשתנה מאדם לאדם. בהתאם לעולם האמונות והערכים של כל אחד מהפרטים, מהמבנה הנפשי שלו, מנטייתו הכללית לחשוש מסיטואציות שונות, מהיקף הניסיון המצטבר שלו באירועים מסוכנים ככלל ואירועי טרור בפרט, מהתרבות והערכים של החברה שבה הוא חי, ומידת התמיכה וההתנהגות של קבוצת השווים שלו והחברה בכלל. זיהויו של קו גבול זה החוצץ בין שני סוגי הפחד מהטרור מהווה שלב ראשון בדרך לחיזוק כושר העמידה של אותו פרט בפני תופעת הטרור. בשלב הבא ניתן לצייד את האזרח המהווה חלק מהאוכלוסיה הנפגעת מהטרור במידע שיבהיר לו את מאפייני הפעולה של הטרוריסטים, את מהות הטרור כמלחמה מוראלית פסיכולוגית, את אופן העברת המסרים הגלויים והסמויים שארגון הטרור מנסה להעביר אליו כפרט בחברה הנפגעת מהטרור בניסיון להעצים את מידת החרדה מהטרור, את המניפולציה שמנסים הטרוריסטים לעשות באמצעות אמצעי כלי התקשורת ההמוניים, את היקף הסכנה האמיתית מהטרור בהשוואה לגורמים מחוללי תמותה אחרים, את היכולת להתגונן מפני סכנה זו, ומעל לכל העובדה שלמרות רצונו, הוא כפרט מהווה את הגורם המכריע שיקבע בסופו של דבר האם הטרור ינצח וישיג את מטרותיו או שלמרות הפיגועים שהטרוריסטים מבצעים לא יהיה ביכולתם לשבור את נחישותה וכושר עמידתה של החברה ושל הפרטים המרכיבים אותה. הבנת תופעת הטרור על היבטיה השונים, כמו גם האחריות המונחת על כתפי הפרט במשימת ההתמודדות עם הטרור, יקלו עליו לצמצם את מידת החרדה הלא רציונאלית ולשמור על פרופורציה בין היקף האיום למידת הפחד מהטרור.2 אזרח המבין למשל את משמעות ה"פרסונליזציה" של פיגוע הטרור, בפעם הבאה שהוא ייחשף לתחושה שכזו הוא יאמר לעצמו כי אין בתחושת ה"כמעט ונפגע" הזו ולא כלום. בפעם הבאה שהוא יצפה במהדורת החדשות בטלוויזיה וייחשף לאיום משודר של ארגון טרור זה או אחר, הוא ייזכר במטרות המוראליות שהניעו את הארגון לפרסם איום זה ובחוזר התוחלת שבו. תהא זו תרומתה החשובה של מערכת החינוך וההסברה לחיזוק כושר העמידה של החברה מול תופעת הטרור.
על מידת ההשפעה של הטרור על הציבור הישראלי במחצית שנות התשעים ניתן ללמוד מדבריו של אהוד שפרינצק: "בין החודשים אוקטובר 1994 לינואר 1995 עברה החברה הישראלית טלטלה קשה ביותר. סדרה של פיגועי טרור אכזריים העמידו את הטרור - בדרך כלל מפגע טקטי שאיננו מסכן את הביטחון הלאומי - במרכז התודעה הלאומית וסדר היום הציבורי. אזרחי ישראל נכנסו ל'בונקר' מנטלי של חרדה, והתמיכה הציבורית בממשלה צללה בצורה חסרת תקדים".3 שר הבינוי והשיכון, בנימין בן אליעזר, תיאר בפברואר 1995 את הלכי הרוח בציבור, באמרו: "הביטחון האישי בישראל ירד לאפס וכך קשה לעבור לשלב הבא בשיחות עם הפלסטינים. העם איבד אמון בתהליך ואנחנו נראים רע מאוד בשטח".4 מגמה זו באה לידי ביטוי גם בסקרי דעת-הקהל. בסקר שנערך על-ידי מכון "דחף" בינואר 1995, התברר כי הנושא המרכזי שגורם לאכזבת הציבור מתפקוד הממשלה (36% מהמשיבים), הוא "המשך הטרור הערבי".5 על רקע פיגועי הטרור שהתרחשו בישראל הציבור גם לא היה אופטימי לגבי העתיד והוא העריך כי הפיגועים יימשכו גם אם יחתמו הסכמי שלום עם כל מדינות ערב. בסקר מדד השלום שבוצע על-ידי "מודיעין אזרחי" עבור "מרכז תמי שטינמץ" למחקרי שלום, באוקטובר 1994, השיבו 47.5% מהנשאלים שגם בעת השלום הטרור יימשך כפי שהוא כיום, או אף יגבר, ו- 40.9% סברו כי הטרור יפחת אך לא ייפסק, לעומת 7.2% שסברו כי הטרור ייפסק. באפריל 1995 נשאל יצחק רבין להערכתו את השחיקה בתמיכה בממשלתו בשל פיגועי הטרור ולהתייחסותו לסקרים שמצביעים על כך והשיב: "צריך להיות עיוור וחירש כדי לא להבין שאירוע כמו בית ליד או כפר דרום, לא תהיה לו השלכה רגשית טבעית על הציבור. הבאתי בחשבון שבתהליך הזה יהיו גם אירועים כואבים… ".6 רבין לא התעלם מתחושות החרדה, ואף ראה בהן שחיקה מתמשכת בכושר העמידה של הציבור הישראלי בדרך כלל, ומול תופעת הטרור בפרט, אולם מסקנתו הייתה הפוכה מזו שהציבור דרש: לא עיכוב או עצירת תהליך השלום, אלא האצתו. אפרים ענבר אומר כי: "רבין, כמו מנהיגים אחרים, הרגיש כי החברה הישראלית מגלה סימני עייפות, ומוכנה פחות לשאת בתוצאות המלחמה הממושכת בערבים. רבין השווה את תגובת האוכלוסייה היהודית להפצצת המצרים בשנת 1948 ולהתקפות הטילים העירקיים בשנת 1991. בשנת 1948 מותם של יותר משלושים יהודים בהפצצה המצרית לא הותיר רושם על חיי תל-אביב, ואילו בשנת 1991 ברחו מהעיר ומפרבריה עשרות אלפים. הוא סיים את ההשוואה ב'השתנינו'. מסקנתו הייתה כי הישראלים איבדו משהו מנחישותם ומחוסנם. הערכתו כי החברה הישראלית התרככה, זירזה את הצורך להשלים בהצלחה את תהליך השלום".7 גם ראשי מערכת הביטחון באותה העת זיהו חולשה בכוח העמידה של האזרחים, וחזרו וקראו לציבור להתחזק מול פיגועי הטרור. בריאיון לתוכנית הרדיו "הכל דיבורים", בדצמבר 1993, נשאל יגאל פרסלר על-ידי המראיינת: כמי שמייעץ לראש-הממשלה יצחק רבין בענייני טרור, יש לך משהו לומר לאזרחי ישראל? והשיב: המסר שלי לאזרחי ישראל הוא כפול. מחד, הייתי קורא לתושבי המדינה לא לשחק לידי המחבלים ולא לתת לטרור להשפיע על עמדותיהם, תחושותיהם והחוזק הנפשי שלהם. ומאידך, הייתי קורא לציבור לא להיתפס לשאננות ולאיזושהי אופוריה".8 גם הרמטכ"ל, אהוד ברק, בחר להדגיש בריאיון עיתונאי כי: "בלחימה בטרור אין אלא לגלות נחישות, נחרצות, אורך נשימה, התמדה וגם כושר עמידה מול הצלחות של הצד השני".9 ראש אמ"ן, אורי שגיא, הסביר את אסטרטגיית המאבק המורלית של ארגוני הטרור באמרו: "אני לא חושב שהארגונים הפלסטיניים מאמינים שהטרור יביא את ישראל על ברכיה. אפילו בחמאס לא הגיעו למסקנה כזו. אבל הם מודעים מאוד לנזק שזה עושה למצב הרוח הלאומי שלנו ולהשפעות הפסיכולוגיות שיש לטרור האישי עלינו. הם חיים בתוכנו. הם רואים את הטלוויזיה שלנו. הם קוראים את העיתונים שלנו. אין ספק שאווירה קשה פה בארץ מעודדת אותם להמשיך…".10 מעניינת במיוחד טענתו של שבתי שביט, שיש קשרי גומלין בין השחיקה בכוח העמידה של הציבור לטרור. הטרור לטענתו גרם לשחיקה בכוח העמידה של הציבור, אולם הוא גם תוצאת השחיקה, בבחינת יחס של סיבה ומסובב.11 בנימין נתניהו מסביר בכתביו כי הטרור, מעצם טבעו, נועד להפחיד את הציבור. דווקא הבחירה האקראית בקרבן חף מפשע, היא המעצימה את גורם החרדה ומשדרת מסר שכל אחד עלול להיות הקרבן הבא. אולם, נתניהו מדגיש כי מול החרדה שיוצר הטרור בחברה הדמוקרטית, ישנה גם השפעה הפוכה, והיא תחושות של זעם וניכור מצד האזרחים.12 לפני עלייתו לשלטון היה נתניהו מודע, אם כן, לחשיבות ההיבטים המורליים-פסיכולוגיים בתחום הטרור. המקטרגים עליו טוענים כי הוא אף עשה שימוש ציני בתחושות ובחרדות של הציבור בתחום זה על מנת להשיג הישג פוליטי ולנצח את שמעון פרס בבחירות.13 בהקשר זה מעניינת קביעתו של איאן לסר, כי "הניצחון של בנימין נתניהו בבחירות האחרונות בישראל היה פחות תוצאה של משאל עם על תהליך השלום מאשר משאל עם על הביטחון האישי לאור פיגועי הטרור הרבים".14 הקריאה לציבור לעמוד איתן מול האתגרים העומדים בפניו עולה בקנה אחד עם ההמלצה העשירית לגיבוש מדיניות נכונה ללחמה בטרור, החותמת את ספרו של נתניהו מלחמה בטרור - תחת הכותרת "חינוך הציבור".15 בסעיף זה מסביר נתניהו כי טרוריסטים משתמשים באלימות כדי לשחוק את התנגדות הציבור ומנהיגיו לדרישותיהם המדיניות. אולם לטענתו: "ניתן לחזק את התנגדותה של החברה לסחטנות טרוריסטית על-ידי חינוך נגד טרור... ממשלה יכולה לחסן את הציבור נגד הדחף לוותר מול לחצים טרוריסטיים ממושכים, אם תדאג להכנת תוכניות חינוך בענייני טרור שיותאמו לקבוצות גיל שונות וייכללו בתוכניות הלימודים בבתי הספר. היכרות עם הטרור ודחייתו המוחלטת תיצורנה ציבור שיהא מסוגל 'לחיות עם הטרור' - לא במובן של השלמה עימו, אלא במובן של הכרת מה שדרוש לחברה כדי לשרוד לאחר התקפותיו בנזק מועט ככל האפשר".16 אולם, המלצה זו לא יושמה בעת כהונתו של נתניהו כראש-ממשלה וגם בתקופה זו לא עסקה מערכת החינוך הישראלית באופן פורמלי בתחום זה. הפעילות היחידה שבוצעה הייתה זו של המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה, אשר משנת 1997 שולח מרצים לבתי ספר תיכון ברחבי ישראל לפעילות הסברה וחינוך המכוונים לחיזוק כושר העמידה של הציבור הישראלי מול תופעת הטרור.
ההתמודדות המורלית-פסיכולוגית עם הטרור צריכה להתמקד בראש ובראשונה במדיניות הסברתית-חינוכית כוללת שתשפיע על התייחסות הציבור לטרור, תצמצם את רמת החרדה הלא רציונלית ממנו, ותפעל לחיזוק המורל ותחושת הביטחון האישי מול האיום. מדיניות הסברתית-חינוכית זו תצמצם את מידת החרדה מהטרור, תמנע את שיבוש חיי השגרה במדינה בגלל הטרור, ותצמצם את השפעת הטרור על עמדות פוליטיות ותהליכים פוליטיים. על מדיניות הסברתית-חינוכית כוללת להתמקד אפוא בשלושה תחומי פעילות עיקריים: התקשורת, המערכת הפוליטית והציבור בכללותו. במסגרת זו יש לפעול לגיבושם של: • אמנה תקשורתית – קביעת עקרונות שיהיו מוסכמים על אמצעי התקשורת ויקבעו את כללי הסיקור של פיגועי טרור. כחלק מאמנה זו יש להנחות את הצלמים המגיעים לזירת פיגוע להימנע משידור ישיר של צילומי תקריב, על מנת להימנע משידורי תמונות זוועה המעצימות את החרדה מהטרור (אך אין למנוע שידור חי מזירת האירוע המספק לציבור מידע אמין ובזמן אמת ובכך מונע התפשטות שמועות מסוכנות).17 • אמנה פוליטית - אמנה בין חברי הכנסת והמפלגות שתקבע כללי התנהגות של פוליטיקאים בזמן פיגועי טרור. חשוב להדגיש כי מתיחת ביקורת מצד גורמי אופוזיציה על מדיניות הממשלה בכל הנוגע לפיגועי טרור, ואף הטענה כי מדיניות מוטעית מגבירה את פעילות הטרור, הינה לגיטימית במשטר דמוקרטי. אולם לצד השמירה על זכותה של האופוזיציה לבקר את הממשלה, ניתן לקבוע מספר כללי התנהגות שימחישו לציבור כי בתחום הטרור יש חזית מאוחדת מול ארגוני הטרור, אחדות שתתורגם לעצמה לאומית. כך למשל תקבע האמנה כי פוליטיקאי לא יבקר בזירת האירוע, (אלא אם הוא נושא תפקיד רשמי המחייב אותו להימצא במקום), על מנת לא להלהיט את הרוחות. סעיף אחר שניתן לכלול באמנה הפוליטית יקבע כי חברי הפרלמנט יימנעו מלהתראיין בנושא הפיגוע עד לאחר מועד הלוויות. • פעילות חינוך - חיזוק "כושר העמידה" מול הטרור מחייב להעמיק את התודעה של הציבור באשר לחיוניות האינטרס שבבסיס המאבק בין הטרוריסטים למדינה. רק ציבור המשוכנע בצורך להיאבק על הנושאים שבמחלוקת ובצדקתו של המאבק, יהיה מוכן לשאת בנטל המאבק בטרור, הן במישור הלאומי והן במישור האישי. לצד פעילות החינוך על קובעי המדיניות לגבש מדיניות הסברה מתוחכמת שתנטרל את הלָחמה הפסיכולוגית של ארגוני הטרור, תציג את הממדים האמיתיים של איומי הטרור, תסביר את אסטרטגיית הטרור ואת המניפולציה שמנסים ארגוני הטרור לעשות על הציבור בעזרת שימוש מושכל באמצעי התקשורת ובשיטות של לָחמה פסיכולוגית, תבהיר את הדילמות והקשיים שבהתמודדות לאומית עם טרור, ותמחיש לאזרחים את הצורך בהשתלבותם ובמעורבותם במערך ההתמודדות עם הטרור. במסגרת זו יש גם להעניק לציבור כלים פסיכולוגיים ומעשיים שיחזקו את תחושת הביטחון האישי, כולל הכשרה בהגנה עצמית, ולעודד את האזרחים להצטרף למסגרות ביטחוניות התנדבותיות דוגמת המשמר האזרחי. מדיניות הסברתית-חינוכית כוללת זו תמחיש לציבור, כי "הדבר היחיד שיש לפחד ממנו הוא הפחד עצמו", כדברי הנשיא רוזוולט.
פריט מידע זה נכתב עבור אתר חוסן.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
