עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > עונות, חגים וימי זיכרון > יום השואה והגבורהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > השואה והחברה הישראלית > עיצוב הזכרון
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
על הויכוח שהתקיים בארץ בשנות החמישים על מועד יום הזיכרון לשואה - עשרה בטבת או כ"ז בניסן. הויכוח משקף הבדלי גישות אידיאולוגיות ביחס למורדי הגטאות ולקורבנות השואה והוא אחת הדוגמאות למאבק על עיצוב הזיכרון הלאומי .



הויכוח בשנות החמישים בין הציונות הדתית לבין השמאל הציוני על מועד יום הזיכרון לשואה
מחבר: רוני שטאובר


לאורך שנות ה-50 התנהל ויכוח עקרוני בין אישים מרכזיים בציונות הדתית ('המזרחי', 'הפועל המזרחי' ואחר כך 'המפד"ל') לבין אישי ציבור מקרב השמאל הציוני (מפ"ם ו'אחדות העבודה' – 'הקיבוץ המאוחד') בשאלת קביעת מועד יום הזיכרון לשואה. ויכוח זה שיקף חילוקי דעות מהותיים לגבי הנצחת השואה, ובעיקר לגבי מקומו הייחודי של המרד המזוין בזיכרון הקיבוצי הישראלי.

מטרתו של מאמר זה היא לבחון את הגישות המנוגדות אשר רווחו בשתי התנועות בשאלת אופיו של יום הזיכרון לשואה, על רקע המאבק האידיאולוגי על עיצוב דמותה של החברה הישראלית, שהתנהל בעשור הראשון לקיומה של המדינה.

א. ההחלטה ב-1951 על קביעת מועד 'יום הזיכרון לשואה ולמרד הגטאות'

עמדותיהם השונות של הציונות הדתית מזה ושל השמאל הציוני מזה לגבי מטרותיו ואופיו של יום הזיכרון באו לידי ביטוי כבר בדיונים הראשוניים שהתקיימו בכנסת בראשית 1951 בשאלת מיסוד זיכרון אירועי השואה. דיונים אלה התנהלו במסגרת ועדת משנה מיוחדת, שכללה כמה מחברי ועדת הכנסת, כדי לקבוע את מועד יום הזיכרון.1

חבריה היו הרב מרדכי נורוק מ'החזית הדתית המאוחדת'2 ששימש כיושב ראש הועדה, הרצל ברגר ממפא"י, אסתר רזיאל נאור מ'חרות' ואהרון ציזלינג ממפ"ם.3

שתי הצעות שונות לגבי מועד יום הזיכרון הועמדו לדיון בפני חברי הועדה המיוחדת. ההבדל העקרוני ביניהן נבע מגישות שונות לגבי מהותו של יום הזיכרון לאירועי השואה בכלל ולגבי מקומו ומעמדו של המאבק המזוין בגטאות בפרט. ההצעה האחת, אשר הוגשה על ידי חבר הכנסת ציזלינג בשם סיעת מפ"ם, ביקשה לקבוע את יום פרוץ המרד בגטו ורשה, או לחלופין מועד אחר הקשור בלחימה בגטו, כיום הזיכרון לאירועי השואה. לעומתה, הציע חבר הכנסת מרדכי נורוק, בשם 'החזית הדתית המאוחדת', כי טקסי הזיכרון לאירועי השואה ייכללו במסגרת יום הקדיש הכללי החל בעשרה בטבת.4

נורוק, איש 'המזרחי', ייצג את התפיסה המימסדית של הציונות הדתית, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטת 'המועצה הנרחבת של הרבנות הראשית לארץ ישראל' בשיתוף משרד הדתות בדצמבר 1948,5 ולפיה נועד יום הזיכרון להיות יום אבל והתייחדות עם הנרצחים בתקופת השואה. "... היה צורך לקבוע יום אחד בשנה שבו יבכו יהודים את החורבן. לכן קבעה הרבנות הראשית את צום העשרה בטבת יום-שנה לשעה ולדורות לקדושי קהילות ישראל באירופה", נכתב במאמר מערכת של עיתון 'הצופה' בעשרה בטבת תשי"א.6

בעשרה בטבת החלו, על פי המצוין במקרא, צבאות נבוכדנאצר מלך בבל לצור על ירושלים.7 כיבוש העיר על ידי הבבלים, חורבן המקדש והגלות נקבעו בזיכרון הקיבוצי היהודי, בעיקר באמצעות ימי התענית,8 כאירועים ארכיטיפיים למסכת מסעי הגירוש וההרג שידע העם היהודי בימי גלותו. נבוכדנאצר וטיטוס אחריו היוו בהקשר זה פרוטוטיפוסים לדמויות שונות של ארכי-רוצחים שהביאו כליה וחורבן על עם ישראל. "צום ראשית החורבן [עשרה בטבת] הוכרז יום זיכרון לאחרית החורבן. יום שבו סמך מלך בבל אל ירושלים הוא אב-פורענות לעם שאבד עצמאותו ולבש כלי גולה. קו אחד מתוח מנבוכדנאצר עד הרוצח הגרמני. חיית-הטרף מבבל, רומי וברלין בקשה לטרוף את ישראל", הסביר עיתון 'הצופה' את החלטת הרבנות הראשית להכריז על עשרה בטבת כ"יום זיכרון חללי השואה".9

בהתאם לתפיסת הרבנות הראשית, הדגיש נורוק כבר בישיבה הראשונה של 'הועדה המיוחדת לקביעת מועד יום הזיכרון', שהתקיימה בראשית פברואר 1951, כי חורבן יהדות אירופה היה חלק בלתי נפרד ממעשי ההרג שעברו על העם היהודי בגולה, ולכן יש להתייחד עם קורבנות השואה במסגרת יום הזיכרון המסורתי. הוא קבע, כי רוב השחיטות של בני העם היהודי לאורך הדורות בוצעו בחודשים כסלו וטבת, ומאחר ש"אין אנו יודעים את יום קבורתם של אחינו בגולה... הצעתי את י' בטבת... יום זיכרון הקיים לדורות".10

ההצעה לקיים את יום הזיכרון בעשרה בטבת, כפי שהועלתה על ידי נורוק בועדת הכנסת, נתקלה בהתנגדות נחרצת של אנשי מפ"ם. הצעה זו עמדה בניגוד מוחלט לתפיסתם את ייעודו של יום הזיכרון. עיקר מאמציהם כוונו להעמדת המאבק המזוין בגטאות – ובעיקר המרד בגטו ורשה כסמלו של יום ההנצחה – במוקד הזיכרון הלאומי הישראלי של אירועי השואה. עוד בראשית 1950 הציע ציזלינג, בשם סיעת מפ"ם, בועדת הכנסת לקבוע את יום פרוץ המרד בגטו ורשה, ה-19 באפריל, כיום זיכרון ממלכתי.11

יש להדגיש, כי הצעה זו לא עסקה בקביעתו של יום זיכרון לשואה בכלל, אלא למרד בלבד. מועד זיכרון קבוע בלוח העברי אמור היה להבטיח כי למרד הגטאות יוקנה מקום של קבע במירקם הזיכרון הקיבוצי של החברה הישראלית. "לא רצינו שיום זה יהיה נחלת חלק מהציבור, אלא נחלת העם כולו", הסביר ציזלינג את הצעתה של מפ"ם, ובכך התכוון לומר כי שימור מורשת המרד הפך בסוף שנות ה-40 להיות בעיקר נחלתם של קיבוצי השמאל ושל חברי מפ"ם.12

משהחליטה ועדת הכנסת לקיים דיון על קביעת מועד לזכרון יהדות אירופה שנחרבה בשואה, הודיעה סיעת מפ"ם כי בהמשך לפנייתה להכריז על מועד פרוץ המרד בגטו ורשה כיום זיכרון ממלכתי, היא מציעה כעת כי יום זה יוכרז גם כיום זיכרון לשואה. כלומר, זיכרון המרד הוא שיעמוד במוקד היום. "לנו ברור היה שזה לא צריך להיות רק יום אבל, אלא גם יום גאווה על אפשרותנו לעמוד במלחמה", אמר חבר הכנסת ישראל בר-יהודה בישיבה שקיימה ועדת הכנסת בנושא יום הזיכרון בפברואר 1951.13 דברים דומים אמר ציזלינג בישיבתה של ועדת המשנה המיוחדת בתגובה להצעת 'החזית הדתית' לקבוע את יום הזיכרון בעשרה בטבת. "אין זה נכון להצמיד יום זה לעשרה בטבת. אין בזה כל ביטוי ליום מרד הגטאות".14

בדבריו בועדה הבחין ציזלינג בבירור בין השואה, כלומר חיי הסבל תחת עול השלטון הנאצי והרצח ההמוני, לבין המאבק המזוין. הוא היה נכון להסכים לקביעת יום צום על ידי הרבנות לזכר קורבנות השואה, אך דרש כי יום זיכרון ממלכתי מיוחד יציין את המרד, "יום [אשר יש] בו משום יום העמידה על הנפש במלחמה הקודמת של העם היהודי".15

משהתכנסה ועדת המשנה המיוחדת לישיבתה השנייה במרס 1951, התברר כי רוב סיעות הבית תומכות בהצעת מפ"ם לקבוע את מועד יום הזיכרון לשואה בתאריך הקשור במרד בגטו ורשה. מאחר שהתאריך העברי של פרוץ המרד היה ערב פסח, הציעו חברי הועדה, וכן חברי כנסת אחרים, מועדים שונים בחודש ניסן, "לא סמוך ביותר לחג הפסח". לבסוף הוחלט כי יום הזיכרון יתקיים ימים ספורים לאחר תום חג הפסח, בכ"ז בניסן.16

הסיעה הדתית, שהציעה קודם לכן לקבוע את עשרה בטבת כיום הזיכרון, החליטה לבסוף לתמוך בכ"ז בניסן, ונורוק כיו"ר הועדה אף הציג החלטה זו בפני מליאת הכנסת.17 שינוי זה בעמדתם של הדתיים, ובעיקר בעמדתה של הציונות הדתית שיוצגה על ידי נורוק, נבע משני טעמים: האחד – כורח הפשרה, פועל יוצא משאיפתם של חברי הועדה להציג בפני מליאת הכנסת מועד מוסכם ליום הזיכרון. משהתברר כי ההצעה לקיים את יום הזיכרון בעשרה בטבת אינה מתקבלת, וכי קיימת בכנסת הסכמה כללית כי יש לקיים יום הנצחה אחד בלבד במועד הקשור בלחימה בגטו, קיבלו הדתיים את דעת הרוב. לנורוק היתה השפעה רבה על נכונותה של הציונות הדתית להתפשר בסוגיה זו. הוא, ששכל בשואה את אשתו ואת ילדיו, פעל ללא לאות בכנסת למען הנצחת קורבנות השואה וביקש להגיע להסכמה לאומית רחבה לגבי מועד יום הזיכרון.18

בנאומו בפני מליאת הכנסת, עת הציג את הצעת הועדה שבראשה עמד לקיים את יום הזיכרון בכ"ז בניסן, ניסה נורוק ליצור מעין סינתזה בין שתי הגישות המנוגדות לגבי אופיו ומטרותיו של יום הזיכרון – בין הגישה שראתה בהנצחת מרד הגטאות את מטרתו העיקרית של יום הזיכרון, לבין הגישה שגרסה כי תכליתו של יום הזיכרון להיות יום אבל בלבד על הנרצחים בתקופת השואה וביקשה לקובעו באחד מימי הזיכרון המסורתיים. "אנו צריכים לבחור בתאריך מובהק המתאים גם לזמן רוב השחיטות של יהדות אירופה ולמרד הגטאות שהתקיים בחודש ניסן", אמר נורוק לחברי הכנסת.19

נורוק ציין כי ייחודו של המועד שנבחר, כ"ז בניסן, הוא בכך שהוא מסמל מחד גיסא את המרד ומאידך גיסא את החורבן, שכן הוא חל "בימי הספירה, שבהם הושמדו על ידי אבות אבותיהם של הנאצים, אנשי מסעי הצלב, קהילות קדושות רבות".20

הטעם השני לנכונותה של הציונות הדתית להסכים לקביעת יום הזיכרון בכ"ז בניסן היה קשור בהנחה, כי גם יום עשרה בטבת ימשיך להיות יום זיכרון לנרצחים בתקופת השואה, במקביל למועד שקבעה הכנסת. עשרה בטבת יהיה יום ההנצחה המסורתי על פי מנהגי האבלות היהודיים, ואילו כ"ז בניסן יהיה יום הזיכרון הממלכתי. עמדה זו באה לידי ביטוי מובהק בתזכיר פנימי של משרד הדתות בדצמבר 1952. בתזכיר נאמר כי "לאחר שהכנסת קבעה את יום כ"ו [כך במקור] בניסן כיום השואה והמרד, והיות והרבנות הראשית לישראל עומדת בקביעתה [הדגשה שלי ר"ש] שקבעה עוד בשנת תש"ט את יום העשירי בטבת למטרה זו... כדאית היא השואה האיומה שכמוה לא היתה וגם לא תהיה בתולדות האנושות שיקבעו שני הימים גם יחד".21

ב. המאמץ לבסס את מעמדו של עשרה בטבת

עמדתה הרשמית של הציונות הדתית, ולפיה אין בהחלטת הכנסת מ-1951 כדי לבטל את קיומו של יום הזיכרון לשואה בעשרה בטבת, הודגשה חזור והדגש לאורך שנות החמישים על ידי דובריה השונים. יש להדגיש, כי ראשי הציונות הדתית, משרד הדתות ואף הרבנות הראשית לא התעלמו מכ"ז בניסן והוא זכה לציון בולט ב'הצופה'. נציג משרד הדתות, יהודה לייב ביאלר, היה חבר בהנהלת 'יד ושם' – מוסד ההנצחה שעליו הוטל מכוח 'חוק יד ושם' לפעול להפיכתו של כ"ז בניסן ליום זיכרון לאומי בארץ ובתפוצות22 – ושר הדתות, חיים משה שפירא, היה מנציגי הממשלה הבודדים שהשתתפו בטקסים שאירגן 'יד ושם' בכ"ז בניסן. ועם זאת, בתזכירים הפנימיים, בפירסומים ובנאומים של ראשי משרד הדתות ניכרה בבירור המגמה לחזק את מעמדו של העשרה בטבת כיום הזיכרון המסורתי לשואה – יום תענית על מעשי החורבן הקודמים, אשר בו ניתן לקיים אזכרות "שלפי המנהג אין עורכים בחודש ניסן".23

היו אף אישים בולטים מבין ראשי הציונות הדתית, שסברו כי ראוי יום זה להיות יום הזיכרון הממלכתי במקום כ"ז בניסן. בויכוח שהתקיים במועצת 'יד ושם' ב-1956, קבע זרח ורהפטיג, אז סגן שר הדתות ומראשי 'הפועל המזרחי' והציונות הדתית בארץ, כי עבור הציבור הדתי עשרה בטבת הוא יום הזיכרון לשואה. הוא אף הציע ל'יד ושם' לפעול לשינוי מועדו של יום הזיכרון הממלכתי מכ"ז בניסן לעשרה בטבת. החלטת הכנסת ב-1951, טען ורהפטיג, היתה משגה: "לדעתי, גם התאריך של יום הזיכרון אשר התקבל על ידי הכנסת אינו מוצלח. ויתכן שאי פעם תבוא הצעת חוק לכנסת לשנות את התאריך ולהעבירו לעשרה בטבת".24 היתה בדבריו של ורהפטיג ביקורת כלפי 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי', שלא עמדו ב-1951 על קיומו של יום הזיכרון בעשרה בטבת כפי שקבעה הרבנות הראשית.

נראה כי אחת הסיבות העיקריות לביקורתו של ורהפטיג על קביעת מועד יום הזיכרון בכ"ז בניסן היתה נעוצה בעמדתו העקרונית, כפי שהוצגה בעת הדיון בכנסת על 'חוק יד ושם' ב-1953, ולפיה אין להעמיד את המרד המזוין במוקד ההנצחה. בכך ראה פגיעה בזכרם של מיליוני היהודים שלא נטלו חלק במאבק המזוין. הוא יצא חוצץ נגד כל ניסיון להפריז במרכזיותו של המאבק המזוין בתקופת השואה, ואת ההבחנה הערכית בין דרכם של הלוחמים וחברי תנועות המרי בשואה לבין כלל הציבור היהודי הגדיר כ"חילול הקודש".25

גישה זו, שהסתייגה מהעמדת המאבק המזוין במוקד הנצחת השואה, שיקפה את עמדתה העקרונית של הציונות הדתית בשנות החמישים, כפי שעולה הן מדיוני הכנסת והן ממאמרים שפורסמו בנושא זה ב'הצופה'.26 כ"ז בניסן נקשר בעיני ראשי הציונות הדתית בהבחנה הערכית שבין הלוחמים לבין כלל הציבור היהודי – הבחנה שאותה שללו מכל וכל. ברוח עמדה זו אמר גם ביאלר בעת דיון בהנהלת 'יד ושם', כי "קיימים נימוקים רבים נגד יום זה [כ"ז בניסן]... [לכן] כדאי לבוא בדברים עם הרבנים הראשיים כדי למצוא יום אחר".27

השאיפה לחזק את מעמדו של עשרה בטבת כיום הזיכרון לאירועי השואה, שרווחה בשנות החמישים בקרב ראשי הציונות הדתית ובעיקר בקרב ראשי משרד הדתות, באה לידי ביטוי באופן מובהק בטקסים שנערכו בשנים אלה ב'מרתף השואה' שבהר ציון. ראשיתו של אתר הנצחה זה, הסמוך למקום שבו קבור על פי המסורת היהודית המלך דוד, בהחלטת הרבנות בסוף 1949 לגנוז במקום ספרי תורה שהובאו בעיקר מפולין ואחר כך גם עשרות צנצנות אפר מאפרם של הנרצחים במחנות ובאתרי השמדה באוסטריה, בגרמניה ובפולין.28 במהלך שנות החמישים נגנזו במרתף השואה צנצנות אפר נוספות וכן גם גווילי תורה ותשמישי קדושה מחוללים, חפצים שונים כמו סלים ותיקים שנעשו מגווילי תורה, חפצי דת שהובאו מבתי כנסת שנחרבו ו"לידם חפצי דת שנעשו מתוך גבורה עילאית על רקע השואה במחנות".29

הדמות הדומיננטית ביותר בהתארגנותו של 'מרתף השואה' היתה של ש"ז כהנא, מנכ"ל משרד הדתות. משרד זה היה נתון מאז הקמת המדינה לשליטת הציונות הדתית, תחילה בידי 'המזרחי' ואחר כך בידי 'הפועל המזרחי', ומ-1956 בידי המפד"ל, שקמה מאיחוד 'המזרחי' עם 'הפועל המזרחי'. בשנות החמישים פעל כהנא ללא לאות כדי להפוך את האתר בהר ציון למוקד הנצחת השואה. הפעילות סביב 'מרתף השואה' היתה חלק מתוכנית רחבת היקף של כהנא, שנועדה להפוך את הר ציון ובעיקר את "קברי בית-דוד משיח צדקנו, הגואל לפי המסורת" למרכז הקדושה של העם היהודי, לאחר שהעיר העתיקה והכותל המערבי עברו לשלטון ירדן.30

הגישה הרואה בשואה גלגול מודרני של מעשה ההרג והחורבן שידע העם יהודי בימים עברו – גישה אשר עמדה בבסיס החלטת הרבנות הראשית לקבוע את עשרה בטבת כיום הזיכרון לשואה – עמדה גם ביסוד התפיסה הרעיונית שהנחתה את הקמתו של 'מרתף השואה': "זכר הגולה קשור במחשבתנו עם זכר המלכות הקדומה ואת מצוות השחרור של יציאת אירופה נאכל על המרורים של השואה האחרונה ושלפניה ושלפני לפניה (הדגשה שלי. ר"ש) – מראשית החורבן ועד היום" כתב כהנא במאמר שעסק בייחודיותו של 'מרתף השואה'. בפירסום אחר, שתיאר את הצבתה של מצבת זיכרון בצורה של כבשן בהר ציון, נאמר כי המצבה מסמלת את "סבל ישראל המובל לכבשן מימי היהודי הראשון אברהם אבינו דרך מורדי עולם עד כבשונות ההשמדה של דורנו".31

התפיסה היהודית המסורתית, הפורצת, כפי שכתב יוסף חיים ירושלמי, את מחסומי הזמן ומערבת עבר והווה יחדיו, באה לידי ביטוי באופן מובהק בטקסי ההנצחה שנערכו בהר ציון.32 אלה התקיימו בימי הזיכרון יהיהודיים המסורתיים מתוך כוונה ליצור זיקה בין מעשי החורבן הקדומים, הארכיטיפיים, לבין מאורעות השואה וראשית התחדשותו של עם ישראל בארץ-ישראל, כדברי ההסבר הניתנים לדרכה של ההיסטוריה היהודית בהגדה של פסח: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".

בהר ציון, ליד קבר דוד, סמל הגאולה והתחדשותו של הקיום הממלכתי היהודי בארץ-ישראל, הונצחו יחדיו בני כל הדורות שנהרגו על קידוש השם. כ' בסיון, הוא יום הזיכרון המסורתי לזכר מסעי הצלב ופרעות ת"ח-ת"ט, נקבע גם כיום הזיכרון לחורבן יהדות הונגריה בתקופת השואה. יום הנצחה נוסף שצוין בהר ציון היה ו' בתמוז, 'יום המוקד': "בערב שבת פרשת חקת – הקשורה לפי המסורת ואגדות עם לשרפת התלמוד בפריז – עורכים... יום עיון על נושא שרפת בתי הכנסת ושרפת ספרי התורה וספרי קודש בתקופת השואה". תשעה באב, היום שבו נחרבו, על פי המסורת, הבית הראשון והשני ושאליו נקשרו לאורך הדורות אסונות שונים שפקדו את עם ישראל, נקשר אף הוא עם אירועי השואה: בערב תשעה באב תש"ב (22 ביולי 1942) החל הגירוש ההמוני של יהודי ורשה לטרבלינקה. גם יום פרוץ מלחמת העולם השנייה על פי הלוח העברי, י"ז באלול, צוין כיום זיכרון מיוחד בהר-ציון, תוך זיקה למנהגי המסורת היהודית: אמירת תהילים, הדלקת נרות ולימוד משניות.33

המרד בגטו ורשה צוין בהר-ציון בערב פסח, התאריך העברי שבו החלו הקרבות בגטו ורשה. מדי שנה בערב פסח החלו בהר את 'סדר ההנצחה', לימוד השיעור היומי במסכת 'תענית', "כזכר להכרזת רבני וארשא ביום פרוץ המרד". כדי ליצור זיקה בין יום זה לבין כ"ז בניסן, שהוכרז בכנסת כיום הזיכרון לאירועי השואה, נקבע כי 'סדר ההנצחה' יסתיים בכ"ז בניסן. במועד זה נערכו בבית הכנסת של 'מרתף השואה' עצרת התייחדות כללית, לימוד משניות וסיור "בתערוכות גנזי השואה שבהר".34

מהפירסומים השונים של משרד הדתות מתברר, כי בעוד שעשרה בטבת נקבע בהר-ציון כיום ההנצחה העיקרי לקורבנות השואה, נקבע כ"ז בניסן רק כאחד בסדרה של ימי זיכרון שצוינו במהלך השנה ב'מרתף השואה'. עובדה זו ביטאה את יחסה של הציונות הדתית להנצחת המאבק המזוין. המימסד הדתי, הגם שחש הערכה עמוקה למעשה המרד, ראה בו, בניגוד מובהק לשמאל הציוני, רק פן אחד של אירועי השואה. במוקד 'ההנצחה המסורתית' בהר-ציון עמד זכרון חורבנן של הקהילות היהודיות, החרבתם של מרכזי החכמה והלימוד היהודיים במזרח אירופה, הפגיעה בבתי הכנסת וחילול ספרי הקודש. אלה הונצחו בעשרה בטבת ושולבו במארג הזיכרון הקולקטיבי של מעשי החורבן והמרטירולוגיה היהודית מימי נבוכדנאצר ועד לתקופת שלטונו של היטלר.35

אופיים ותוכנם של ימי הזיכרון בהר-ציון לא חרג מנוהלי האבל וההנצחה היהודיים המסורתיים, בהתאם לתפיסה הגורסת כי השואה היתה פרק נוסף במסכת האסונות שפקדו את עם-ישראל בגולה. "יש לחבר סליחה מיוחדת לזכר חללי השואה האחרונה (הדגשה שלי. ר"ש) שתאמר עם סליחות היום", נכתב ב'תוכנית עשרה בטבת' שהוכנה במשרד הדתות בסוף 1952. עשרה בטבת נקבע כ'יום הקדיש הכללי', 'יאהרצייט' כללי, שבו ניתן לקיים את הנוהג המקובל בישראל מאז ימי הביניים לומר קדיש לעילוי נשמתו של המת ביום השנה למותו.36 כמו כן קבעה הרבנות, כי ביום עשרה בטבת ילמדו משניות ויודלקו נרות נשמה גם לזכרם של "רבבות בתי האבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא שריד ופליט וגואלם הוא בית ישראל כולו, ועל כל אחד להדליק בליל זה, אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו".37

עשרה בטבת או כ"ז בניסן – הויכוח בכנסת ב-1959

הזיקה בין קביעת מועדו של יום הזיכרון לבין שאלת מקומו של המרד בזיכרון הלאומי הממוסד של השואה הודגשה מאוד בדיונים שנערכו בסוף 1958 – ראשית 1959 בועדת הכנסת סביב גיבושו של 'חוק יום הזיכרון'.38 שתי סוגיות עמדו אז להכרעה בפני ועדת הכנסת ובשתיהן נתגלעו חילוקי דעות עקרוניים בין נציגי המפד"ל לבין נציגי 'אחדות העבודה' ובעיקר מפ"ם. האחת, דרישתם של נציגי הציונות הדתית לשנות את החלטת הכנסת מ-1951 ולקבוע את מועד יום הזיכרון בעשרה בטבת במקום בכ"ז בניסן.39 הסוגיה השנייה הועלתה על ידי נציגי מפלגות השמאל הציוני, שגרסו כי יום הזיכרון צריך להיקרא 'יום השואה ומרד הגטאות', כפי שנקבע בהחלטת הכנסת ב-1951, ולא 'יום השואה והגבורה', כפי שנקבע ב'חוק יד ושם' ב-1953.40

בויכוח שהתפתח בועדת הכנסת סביב דרישתה של המפד"ל לקבוע את יום הזיכרון בעשרה בטבת, הודגשה עמדתם העקבית של ראשי הציונות הדתית, ולפיה אין להעמיד את המרד במוקד הנצחת השואה. כ"ז בניסן, טען סגן יושב ראש הכנסת אהרון יעקב גרינברג, 'איש הפועל המזרחי', מזוהה עם המרד שהתחולל בורשה בלבד – מרד אשר סיפורו אינו מאפיין את פרשת חייהם ומותם של היהודים בשואה. לעומת זאת, טען גרינברג, מסמל עשרה בטבת את המשמעות העיקרית של מאורעות השואה, החורבן והמרטירולוגיה היהודית. "מרד הגטאות הוא עניין מלאכותי. הוא נתקיים בתאריך אחד ורק בורשה. לעומתו י' בטבת היה קיים ואמרו קדיש זמן רב לפני כן. כ"ז בניסן נקבע משום שרצו לעקוף את המסורת".41

דבריו הנחרצים של גרינברג ביטאו את ההתנגדות שהלכה וגברה בקרב הציונות הדתית לאורך שנות החמישים למה שהוגדר על ידי פעיליה כנסיונו של השמאל להשתלט על הזיכרון הלאומי של השואה באמצעות הדגשת חלקן של תנועות הנוער הקשורות בשמאל בהנהגת המרד בגטו ורשה.42 דבריו גם שיקפו את המאמץ שהשקיע המימסד של הציונות הדתית, ובעיקר ראשי משרד הדתות, בחיזוק מעמדו של יום העשרה בטבת כיום הזיכרון לשואה מול כ"ז בניסן. "בהר ציון יש קהל עצום בעשרה בטבת", סיפר בגאווה ביאלר בישיבה מיוחדת של הנהלת 'יד ושם' שעסקה בויכוח שהתנהל באותה עת בכנסת על מועד יום הזיכרון. יש לציין, כי העדפתו של עשרה בטבת על פני כ"ז בניסן בקרב הציונות הדתית באה לידי ביטוי גם במערכת החינוך. רוב בתי הספר של החינוך הממלכתי דתי ציינו בשנות החמישים, בניגוד להחלטת הכנסת, את יום העשרה בטבת בלבד כיום השואה.43

זאת ועוד: בניגוד לדיון ב-1951, שבסופו התקבלה בכנסת החלטה בלבד על קיום יום הזיכרון בכ"ז בניסן, עתיד היה מועד זה להיקבע כעת לדורות בספר החוקים של מדינת ישראל כיום זיכרון. "הרבנות הראשית קבעה את י' בטבת כיום הקדיש והוא נהוג בכל העולם... צריך לחפש דרך כיצד להחדיר יום אחד שיהיה מקובל על כל האומה, מסיבה זו איני מבין מדוע החיפזון הזה לקבוע את כ"ז בניסן כיום הזיכרון", אמר ביאלר, ודבריו שיקפו את עמדתו של משרד הדתות.44

לא כאן המקום לדון בעמדות שהביעו נציגי המפלגות השונות ביחס לפולמוס מועד יום הזיכרון.45 נציין רק, כי בניגוד לדיון שהתקיים בנושא זה ב-1951, הביעו גם חברי כנסת חילוניים תמיכה בעמדתם של נציגי המפד"ל. תמיכה זו נבעה מהחשש כי כ"ז בניסן, הקשור ביום המרד, ייתפס כניסיון של מדינת ישראל להכתיב לתפוצות את מועד יום הזיכרון מתוך שיקולים לאומיים, חינוכיים ופוליטיים. "בשבילי קובעת האפשרות לקיים תאריך אחיד עם יהדות הגולה יותר מאשר תאריך המרד... גם בשביל אנשי הקיבוצים כ"ז בניסן אינו דבר קדוש", אמר שמחה בבה מ'הציונים הכלליים'. גרשום שוקן, עורך 'הארץ' וחבר הכנסת השלישית מטעם 'המפלגה הפרוגרסיבית', שהעלה את האפשרות שהכנסת תחליט על עשרה בטבת כיום הזיכרון כדי למנוע את קיומם של שני ימי זיכרון, אמר כי "צריך מחשבה רצינית בעניין התאריך. י' בטבת הוא יום שקיים במסורת העם. מסופקני אם לאורך ימים אפשר לקיים שני ימים כאלה בשנה".46

למרות ההסתייגויות והחששות שהביעו נציגי המפד"ל, כמו גם חברי כנסת חילוניים, החליטו בסופו של דבר הממשלה וועדת הכנסת לדבוק בכ"ז בניסן כמועד יום הזיכרון. להחלטה זו היו כמה טעמים:

ראשית, כ"ז בניסן נקבע כמועד יום הזיכרון לא רק בהחלטת הכנסת מ-1951, אלא גם ב'חוק יד ושם' ב-1953.47 שנית, אף שעד סוף שנות החמישים לא הפך כ"ז בניסן בתודעת הציבור ליום הנצחה לאומי, והטקסים שערך 'יד ושם' לא עוררו על פי רוב עניין ציבורי רב, הרי בכל זאת החל כבר מתגבש נוהג לקיים במועד זה עצרת מרכזית בירושלים ועצרות מקומיות בכל רחבי הארץ, וכן גם ברבים מבתי הספר, בעיקר של החינוך הממלכתי.48 אולם נראה כי הסיבה העיקרית להסכמה – שניתנה לבסוף על ידי כל חברי הכנסת ובכלל זה גם חברי המפד"ל – לקיומו של יום הזיכרון בכ"ז בניסן היתה ההערכה כי כל ניסיון לשנות מועד זה ייתקל בהתנגדות עזה של חברי כנסת רבים, בעיקר מ'אחדות העבודה' ומפ"ם. שינוי מועד יום הזיכרון מכ"ז בניסן לעשרה בטבת עלול היה להתפרש על ידם כפגיעה בזכרם של מורדי הגטאות. ניסיון לשנות את מועד יום הזיכרון הוא כ'עלייה על שדה מוקשים בגלל סוגיית מרד הגטאות', הזהיר יושב ראש ועדת הכנסת, ברוך אזניה, "ודאי יש עניין להבטיח את הקשר בין מדינת ישראל לבין יהדות הגולה, אבל יש לנו עניין בנושא כזה לא לפלג את הכנסת. זה תאריך מקובל בכנסת".49

עם זאת לא הובעה בועדה כל דרישה לפנות אל הרבנות הראשית על מנת שתשנה את החלטתה מסוף שנות הארבעים, שקבעה כי יום הזיכרון להשמדת יהדות אירופה יחול בעשרה בטבת. לחברי הועדה היה ברור, כי פנייה זו תיתקל בהתנגדות נחרצת. "אי אפשר להתעלם מי' בטבת כדבר של מציאות. ביום זה אומרים היהודים קדיש. אין כל סתירה בין שני התאריכים. לגבי י' בטבת אפשר לומר: במקום שיהודים אומרים קדיש התוכן נתון", אמר אזנייה.50

גישה דומה לזו של אזנייה הציג לפני ועדת הכנסת גם יושב ראש 'יד ושם', אריה ליאון קובובי, שהחליף ב-1959, בעיצומם של הדיונים שנערכו בועדת הכנסת בנושא יום הזיכרון, את היושב ראש הראשון של 'יד ושם', ההיסטוריון בן-ציון דינור. בעקבות שיחות שקיים עם אנשי המפד"ל הגיע קובובי למסקנה, כי יש להסכין עם קיומו של עשרה בטבת כיום הזיכרון המסורתי לשואה, ואין ליצור עימות על רקע זה עם הציונות הדתית. "כשם שלחורבן המקדש קיים גם תשעה באב וגם צום גדליה וגם י"ז בתמוז כך אפשר להשאיר שני ימים במקרה זה".51 נראה כי קובובי וחברי הנהלת 'יד ושם' העריכו, כי עם קבלת 'חוק יום הזיכרון' וקביעתו של כ"ז בניסן כיום ההנצחה הממלכתי, ילך ויתפוס יום זה את מעמדו כיום ההנצחה הלאומי המרכזי גם בקרב אנשי הציונות הדתית.

סיכום

בתוך המסגרת הלאומית המשותפת, כתב מוריס האלבוואקס, ממניחי היסוד לחקר מאפייני הזיכרון הקיבוצי, מגבשות הקבוצות השונות זכרונות קולקטיביים שונים. מכאן שגם הפרשנות או הדגשים הניתנים לאירועים לאומיים המשותפים לבני האומה כולה עשויים להשתנות מקבוצה לקבוצה.52 ואכן, ההתייחסויות השונות של הציונות הדתית מחד גיסא ושל השמאל הציוני מאידך גיסא לכ"ז בניסן מהוות ביטוי מובהק להתגבשותם של דפוסים קולקטיביים שונים של הנצחת השואה בשנות החמישים – דפוסי הנצחת סקטוריאליים, פועל יוצא של הקיטוב האידיאולוגי בישראל בשנים אלה.

סוגיית הנצחת השואה ובעיקר שאלת מקומו הייחודי של המרד בזיכרון הלאומי נידונו בשנות החמישים בעיקר מתוך הפריזמה האידיאולוגית. הן היו חלק מהויכוח הנוקב שהתנהל בראשית שנות קיומה של המדינה על דמותה העתידית של החברה הישראלית ועל זיקתה למורשת היהודית בגולה.

בהעמדת המרד במוקד הנצחת השואה, תוך יצירת הבחנה ערכית בין דרכן של תנועות המרי בשואה לבין דרכי התגובה של רוב הציבור היהודי, ראתה הציונות הדתית המשך ליחס השלילי כלפי דמותו של 'היהודי הגלותי' ומורשתו, שרווחה בתרבות העברית בכלל ובתנועת הפועלים בפרט. המאמץ לחזק את מעמדו של עשרה בטבת היה נדבך נוסף במאבק הכללי שניהלה הציונות הדתית על מקומה של המסורת היהודית במדינת ישראל.53 דרישתה לקיים את יום הזיכרון בעשרה בטבת התבססה על התפיסה, שתוארה לעיל, ולפיה השואה היא הביטוי המודרני למעשי החורבן וההרג שידע העם היהודי לאורך הדורות – מעשי חורבן והרג שנועדו להכחידו מתוך "שנאת עולם לעם עולם". כלומר, השואה אינה נבדלת מאירועי החורבן הפיזיים האחרים, שפקדו את המרכזים היהודיים מאז גלה העם היהודי מארצו, אלא בצורתה, בהיקפה ובאירגונה המחושב, ועל כן יש להנציחה על פי מנהגי האבלות והזיכרון המסורתיים. יום הזיכרון נועד על פי השקפתם של ראשי הציונות הדתית להביא להתייחדות עם זכרם של הנרצחים בתקופת השואה ללא כל התייחסות לשאלה כיצד מצאו את מותם ולהבחנה בין לוחמים לבין מי שהובלו אל מותם ללא התנגדות.

לעומת זאת, עיקר מאמציו של השמאל הציוני כוונו להעמדת המאבק המזוין בגטאות ובעיקר המרד בגטו ורשה כסמלו של יום ההנצחה – מוקד הזיכרון הלאומי הישראלי של אירועי השואה. במרד ראו ערך מחנך לדורות ולכן נאבקו נגד כל הצעה שהיה בה לדעתם כדי לטשטש את ייחודו ההיסטורי ולפגוע במרכזיותו ביום הזיכרון.

הדרישה לקבוע את מועד יום הזיכרון בתאריך הקשור בלחימה בגטו היתה חלק ממאבקן של תנועות השמאל הציוני על עיצוב הזיכרון הלאומי, על הפיכתו של המרד למרכיב מרכזי בתודעתה ההיסטורית של החברה הישראלית. בדרכן של תנועות המרי בשואה ראו ביטוי מובהק להגשמת ערכיה של המהפכה הציונית בכלל ושל תנועת הפועלים וההתיישבות העובדת בפרט. הויכוח על דרכו הייחודית של המרד ומעמדו בזיכרון הלאומי היה קשור בעיניהם קשר עמוק במעמדם של התנועה הקיבוצית ושל אתוס החלוציות בחברה הישראלית. בהגדירו את חשיבות המאבק על מעמדו המיוחד של המרד בזיכרון החברה הישראלית אמר טבנקין, כי מדובר על "ציפור נפשה [של התנועה] כלפי העתיד, ההווה והעבר. זה לא עניין של עבר. זה עבר ששיך לעתיד."54

ביטוי מובהק לחילוקי הדעות העקרוניים שבין שני המחנות היה ביחסם השונה לשאלת הזיקה שבין 'מרד הגטאות' לבין מאבק הקיום והעמידה הרוחנית היהודית במהלך הדורות בכלל ובתקופת השואה בפרט. דוברי הציונות הדתית הגדירו את מכלול דרכי העמידה של היהודים בשואה, הן מאבק הקיום היום יומי, הן ההתגוננות הפסיבית והן המרד המזוין, כמהות אחת, כביטוי לגבורה היהודית על קידוש השם. "ישנה נקודה שרוצים לטשטש אותה – שהרוגינו על קידוש השם ב'שמע ישראל'. רוצים למלא את הצוואה בתוכן זר. אך היה לה תוכן אחד, תוכן של קידוש השם, בהנצחת זכר הגולה צריך תוכן זה לבוא לידי ביטוי", אמר כהנא עוד ב-1946 בדברים שנשא בועידת 'הפועל המזרחי'.55 התייחסותם זו של דוברי הציונות הדתית למושג 'קידוש השם' התבססה על הפרשנות הרחבה שניתנה למושג זה על ידי "נשיאי הרבנות הראשית לארץ-ישראל", יצחק הלוי הרצוג ובן ציון מאיר מאיר חי עוזיאל זמן קצר לאחר סיום המלחמה. זו ראתה, במותו של כל יהודי בתקופת השואה, שנרצח על ידי הנאצים על שום היותו יהודי, בבחינת מסירת הנפש – מוות על קידוש השם.56 יש לציין, כי ביטוי לגישה זו ניתן למצוא גם בדבריהם ובכתביהם של אנשי רוח דתיים ורבנים בגטאות בתקופת השואה, שפירשו כך את יחסו של הרמב"ם לסוגיית 'קידוש השם'.57

לעומת זאת יצרו דוברי השמאל ובהם גם חברי תנועות המרי בשואה ומחנכים לאחר עלייתם לארץ עלייתם לארץ הבחנה ערכית בין המרד המזוין לבין דרכי העמידה השונות של היהודים בשואה. הם אף שללו מכל וכל את הזיקה שבין המרד המזוין בגטאות לבין מה שנתפס בעיניהם כעמידה הפסיבית של היהודים לאורך הדורות ובכלל זה גם מותם של היהודים שהקריבו נפשם מפני שסירבו להמיר את דתם. דרכם של המעונים, שמתו על קידוש השם ללא התנגדות אקטיבית, מתוך קבלת דין שמיים וציפייה לנס, נתפסה כמנוגדת למסריו החינוכיים של מעשה המרד, ההגנה על הנפש והשאיפה להשיב מלחמה שערה ולפגוע בשונא. "רצוננו לחנך לא על קידוש השם אלא על מאבק אקטיבי", הסביר יצחק צוקרמן את מטרותיו של 'בית לוחמי הגטאות', בראיון שהעניק ל'בקיבוץ' בראשית שנות השישים. דברים נחרצים ברוח זו אמרה גם הסופרת והמחנכת שרה שנר-נשמית בנאום שנשאה בעצרת יום הזיכרון בקיבוץ 'לוחמי הגטאות' ב-1957. "האזינו אתם, כל צעיר וצעירה בישראל, אל לקחם של מרד ורשה וביאליסטוק, אל דברי הפרטיזנים היהודים אנשי היערות. הסכיתו כל נער ונערה בישראל את אשר למדנו אנו: אין העולם הזה לומד מאומה ממוות על קידוש השם. הוא בז לו!"58

הערות שוליים:

  1. ישיבת ועדת הכנסת ב-13 בפברואר 1951, ארכיון הכנסת, תיק ישיבות ועדת הכנסת – 1951, פרוטוקול ג/27 (להלן: אה"כ).
  2. 'החזית הדתית המאוחדת' הוקמה בנובמבר 1948 לקראת הבחירות לכנסת הראשונה. היא כללה את מפלגות הציונות הדתית, 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי', ואת המפלגות החרדיות 'אגודת ישראל' ו'פועלי אגודת ישראל'. היא התפרקה לקראת הבחירות לכנסת השנייה בקיץ 1951.
  3. 'מפלגת הפועלים המאוחדת' קמה בינואר 1948 מאיחוד של 'מפלגת השומר הצעיר' עם 'לאחדות העבודה – פועלי ציון'. שותפות זו התפרקה בקיץ 1954 ובבחירות לכנסת השלישית התמודדה כל אחת מהתנועות באופן נפרד, כש'השומר הצעיר' ממשיך לשאת את השם מפ"ם.
  4. ישיבת ועדת הכנסת, שם; וכן ישיבה ראשונה של 'ועדת המשנה לקביעת יום מרד הגטאות', ב-2 בפברואר 1951, פרוטוקוךל1/ג, אה"כ (להלן: ישיבה ראשונה של ועדת המשנה).
  5. הצופה, 17 בדצמבר 1948.
  6. הצופה, 19 בדצמבר 1950.
  7. מלכים ב, כה, א; יחזקאל, כד, א.
  8. זכריה, ח, יט.
  9. הצופה, שם; דיון על מקומם של החורבן, הגלות והגאולה כיסודות ארכיטיפיים בזיכרון הקיבוצי היהודי ראו אצל: S. Friedlander, 'Die Shoah als Element in der Konstruktion Israelisher Erinnerung', Babylon, 2 (1987), pp. 10-12; A. Mintz, Hurban, New-York 1984, pp. 102-103; י"ח ירושלמי, זכור, תל-אביב 1988, עמ' 43-44, 66-65.
  10. ישיבה ראשונה של ועדת המשנה.
  11. ראו ישיבות של ועדת הכנסת ב-30 במאי 1950, ב-6 ביוני 1950 וב-13 בפברואר 1951, אה"כ, פרוטוקולים ט/2, ל/2 ו-ג/27.
  12. ישיבה ראשונה של ועדת המשנה.
  13. ישיבת ועדת הכנסת ב-13 בפברואר 1951, תיק ישיבות ועדת הכנסת, אה"כ, פרוטוקול ג/27; ישיבה ראשונה של ועדת המשנה.
  14. ישיבה ראשונה של ועדת המשנה.
  15. שם.
  16. ישיבה שנייה של 'ועדת המשנה לקביעת יום מרד הגטאות', 26 במרס 1951, אה"כ, פרוטוקול ג1/ (להלן: ישיבה שנייה של ועדת המשנה).
  17. השוו עם: י' תידור באומל, 'קול בכיות', השואה והתפילה, רמת-גן 1992, עמ' 66, הטוענת כי נורוק בחר את מועדו של היום ובכך קבע את מהותו. טעות זו, הרווחת במחקר, נובעת מהעובדה, שנורוק הוא שהציג במליאת הכנסת בשם הועדה את ההחלטה לקבוע את יום הזיכרון בכ"ז בניסן. למעשה, כפי שעולה מעיון בפרוטוקולים של ועדת המשנה, הצעתו המקורית של נורוק היתה לקיים את יום הזיכרון בעשרה בטבת ולא בכ"ז בניסן.
  18. נורוק היה מהפעילים הבולטים של תנועת 'המזרחי' בריגה לפני פרוץ המלחמה וציר לקונגרס הציוני הכ"ב. לאחר כיבוש ליטא על ידי הרוסים נאסר והוגלה לסיביר על ידי שלטונות בריה"מ וכך ניצל. אולם אשתו של נורוק ושני ילדיו נספו בריגה עם כיבושה על ידי הנאצים; על כך ראו: ז' ורהפטיג, פליט ושריד בימי השואה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 4, 368.
  19. הישיבה המאתיים-וחמישים של הכנסת הראשונה, 12 באפריל 1951, דברי הכנסת, כרך 9, עמ' 1655-1657.
  20. נורוק התכוון בדבריו לחורבן הקהילות בימי מסע הצלב הראשון ב-1096, 'גזרות תתנ"ו', ש' דובנוב, דברי ימי עם עולם, תש"ז, כרך ד, עמ' 175. השוו עם: J.E. Young, `When a Day Remembers: A Performative History of Yom Ha-Shoah', History and Memory, vol. 2, no. 2 (1990), pp. 60-61. יאנג מדגיש בעיקר את מנהגי האבל הנהוגים בימי 'ספירת העומר'. לדעתי, עיקר דבריו של נורוק כוונו לפגיעה הקשה בקהילות שו"ם בתקופת מסע הצלב הראשון. בכך יצר נורוק את הסינתזה שבין זכרון המרד לבין הנצחת השואה, ובין ייחודיותה של השואה מחד גיסא והיותה פרק נוסף בשרשרת האסונות שפקדו את עם ישראל מאידך גיסא, על כך ראו גם: באומל (לעיל, הערה 17), עמ' 66.
  21. הרב מרדכי הכהן לד"ר ש"ז כהנא ב-11 בדצמבר 1952, ארכיון המדינה (להלן: א"מ), תיקי משרד הדתות, /6261/9-12 גל.
  22. דברי הכנסת, כרך 9, עמ' 2455.
  23. דברי הכנסת, כרך 11, עמ' 1409; הצופה, 28 בדצמבר 1952; ש"ז כהנא לבן-ציון דינור ב-20 בינואר 1953, 'במרתף השואה', מאת ש"ז כהנא, א"מ, תיק משרד הדתות, /6261/9-12 גל.
  24. 'המועצה העולמית השנייה של יד ושם', 29 באפריל 1957, ארכיון יד ושם, 'ארכיב מנהלי' (להלן: איו"ש).
  25. דברי הכנסת, כרך 14, עמ' 1345.
  26. ראו למשל: הצופה, 10 באפריל 1953.
  27. ישיבת הנהלת יד ושם, 7 באפריל 1959, פרוטוקולים מישיבות הנהלת 'יד ושם', בספריית יד ושם, D-672 (להלן: ישיבות הנהלת יד ושם).
  28. הצופה, 30 בדצמבר 1949; הרב י"ל הכהן מימון לרבנים הראשיים הרצוג וניסים, א' באדר ב' תשי"ז; ש"ז כהנא לדינור ב-20 בינואר 1953, תיקי משרד הדתות, שם.
  29. ש"ז כהנא לדינור ב-20 בינואר 1953, א"מ /6261/9-12 גל.
  30. הבוקר, 13 ביוני 1958; א"מ, תיקי משרד הדתות ('סקירה היסטורית וטכסים'), /6315/8/24 גל.
  31. א"מ, תיקי משרד הדתות ('במרתף השואה'), /6261/9-12גל; הבוקר, שם.
  32. ירושלמי (לעיל, הערה 9), עמ' 37, 66.
  33. הרב מרדכי כהן לש"ז כהנא ב-11 בדצמבר 1952, א"מ, שם; ש"ז כהנא לדינור, 20 בינואר 1953, שם; 'במרתף השואה', שם; ש"ז כהנא, 'ליום פרוץ המלחמה – י"ז אלול', ללא תאריך,
  34. ש"ז כהנא לדינור 20 בינואר 1953; 'במרתף השואה'; הודעה על משרד הדתות ב-1958 על 'התחלת סדר ההנצחה למרד הגיטאות'; 'ליום פרוץ המלחמה – י"ז אלול', א"מ, שם; על הצביון הדתי של כ"ז בניסן ראו גם: באומל (לעיל, הערה 17), עמ' 69-70.
  35. הרב מרדכי כהן לש"ז כהנא, 11 בדצמבר 1952; הודעת הרבנות הראשית 'ליום צום עשרה בטבת הוא "יום הקדיש הכללי", ללא תאריך (דצמבר 1958), א"מ, שם.
  36. א' טל, 'קדיש יתום', בתוך: מיתוס ותבונה ביהדות ימינו, תל-אביב 1987, עמ' 232-226.
  37. הודעת הרבנות הראשית; הרב מרדכי כהן לש"ז כהנא, 11 בדצמבר 1952, א"מ, שם.
  38. הצעת החוק שנועדה להקנות אופי ממלכתי לכ"ז בניסן הוגשה כהצעת חוק פרטית על ידי ח"כ נורוק בתיאום עם אירגוני הניצולים ביוני 1958. במרס 1959 החליטה הממשלה להגיש אף היא לכנסת הצעת חוק בנושא יום הזיכרון לאירועי השואה; על כך ראו: ר' שטאובר, התגובה היהודית בשואה במחשבה הציבורית בארץ בשנות ה-50, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב 1997, עמ' 214-218 (להלן: שטאובר); וכן ראו: D. Ofer, 'Israel`, The World Reacts to the Holocaust, ed. Davis S. Wyman, Baltimor- London 1996, p. 863; ת' שגב, המיליון השביעי, ירושלים 1991, עמ' 426-425; א' דון-יחיא, 'ממלכתיות ושואה', בשבילי התחיה, מחקרים בציונות הדתית, עורך: א' רובינשטיין, רמת-גן 1983, עמ' 169.
  39. ישיבות ועדת הכנסת ב-24 בפברואר, ב-17 במרס וב-31 במרס 1959, א"מ, פרוטוקול 26/ד, 30 ד ו-34/ד, מיכל כ/122, חטיבה 60.
  40. על הויכוח בנושא שמו של יום הזיכרון, ראו: שטאובר (לעיל, הערה 38), עמ' 223-231.
  41. ישיבת ועדת הכנסת, 24 בפברואר 1959, א"מ, פרוטוקול 26/ד, מיכל כ/122, חטיבה 60.
  42. ראו למשל: הצופה, 10 באפריל 1942.
  43. ישיבת הנהלת 'יד ושם', 7 באפריל 1959, ישיבות הנהלת יד ושם, 1958-1959; נ' קרן, השפעת מעצבי דעת הקהל מחד גיסא ומחקר השואה מאידך גיסא על התפתחות הדיון החינוכי ותכניות הלימוד בנושא השואה בבתי הספר העל יסודיים ובחינוך הבלתי פורמאלי בישראל בין השנים 1948-1981, חיבור לשם קבלת דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית 1985, עמ' 32.
  44. ישיבת הנהלת יד ושם, 7 באפריל 1959, שם.
  45. שטאובר (לעיל, הערה 38), עמ' 221-222.
  46. ישיבת ועדת הכנסת, שם.
  47. דברי הכנסת, כרך 14, עמ' 2455.
  48. דין וחשבון של יוסף מלקמן, מנכ"ל 'יד ושם', לסיכום עצרת יום הזיכרון ב-1958 (ללא תאריך), א"מ, תיקי משרד החינוך, /1693/907/3גל; קרן, שם, שם.
  49. ישיבת ועדת הכנסת (לעיל, הערה 41).
  50. שם.
  51. ישיבת הנהלת 'יד ושם', 14 באפריל 1959, ישיבות הנהלת יד ושם, 1959-1958.
  52. M. Halbwachs, The Collective Memory, New-York 1980, p. 77; L. Valensi, 'From Sacred History to Historical Memory and Back: The Jewish Past', History and Anthropology, vol. 2 (1986), pp. 286-287. על סוגיה זו ראו גם בהקדמה של Natan Wachtel למהדורה המיוחדת בנושא היסטוריה וזיכרון שפירסם כתב העת: History and Anthropology, vol. 2 (1986), pp. 207-224 ; וכן ראו: פ' נורה, 'בין זיכרון להיסטוריה – על הבעיה של המקום', זמנים, 43 (1933), עמ' 6; דיון נרחב, המפרט מחקרים שונים, היסטוריים, סוציולוגיים ואנתרופולוגיים, הדנים באופני זכירה שונים של אירועים היסטוריים" לאומיים בקרב קבוצות שונות, ראו: J. Fentress and C. Wickham, Social Memory, Oxford-Cambridge 1992, pp. 87-143.
  53. המאבק הציבורי והתביעות הפוליטיות של הציונות הדתית בשנותיה הראשונות של המדינה התמקדו בעיקר במישור התרבותי-דתי – בהדגשת הזיקה שבין מדינת ישראל לדת ישראל. ראשי הציונות הדתית אימצו אומנם קו פרגמטי ונמנעו, כפי שהראה אשר כהן, מלהעמיד את "חזון מדינת התורה" כמטרה ריאלית, ועם זאת היו סוגיות עקרוניות הנוגעות למקומה של הדת במדינת ישראל גורם מרכזי במשברים הממשלתיים שאיפיינו את המערכת הפוליטית בישראל בראשית שנות החמישים. על כך ראו: א' כהן, הטלית והדגל, ירושלים 1988, עמ' 136-110;
    נ' ינאי, משברים פוליטיים בישראל, ירושלים 1982, עמ' 85-82; וכן ראו בהרחבה: צ' צמרת, ימי כור ההיתוך, אוניברסיטת בן-גוריון 1993; מ' אונא, בדרכים נפרדות, גוש עציון 1983.
  54. פגישה באפעל בעקבות 'משפט קסטנר', 14 ביולי 1955, יד טבנקין/הקיבוץ המאוחד 1/9/49/ב.
  55. הצופה, 2 באפריל 1946.
  56. מנשר של נשיאי הרבנות הראשית לארץ ישראל, ללא תאריך (ראשית 1946), א"מ, תיקי הרבנות הראשית 8553/30/גל
  57. ראו דברי ה' ציטלין, בתוך: מ' לנסקי, חיי היהודים בגיטו וארשה, ירושלים תשכ"ב, עמ' 212-208; לסוגיה זו התייחס בגטו גם ההיסטוריון הרב שמעון הוברבנד, באחת מהעבודות שכתב עבור הארכיון המחתרתי 'עונג שבת', כמו צייטלין הדגיש גם הוברבנד את פסיקתו של הרמב"ם, שכל יהודי שנהרג על שום שיהודי הוא – נקרא קדוש; ראו: ש' הוברבנד, קידוש השם, זכור, תשכ"ט, עמ' 213; דברים דומים לגבי עמדתו של הרמב"ם מצטט הלל זיידמן מפי הרב מנחם זמבה, ששקר בגטו ורשה על לימוד סוגיית קידוש השם; ה' זיידמן, יומן גיטו ווארשה, תל-אביב תש"ו, עמ' 221, 282-281; על פרשנות זו לפסיקת הרמב"ם לגבי מצוות 'קידוש השם' ראו במאמרו של סיני אדלר, 'מצוות קידוש השם על ידי הרוגי השואה והתקומה', בתוך: תחומין, קובץ הילכתי, א, חורף תש"ם; לעניין זה ראו גם דיון בספרם של הרבנים החרדים יואל שוורץ ויצחק גולדשטיין, השואה, ירושלים התשמ"ז, עמ' 204-198; וכן ראו: א' שביד, מאבק עד שחר, תל-אביב 1990, עמ' 133-132; י' גוטמן, "קידוש השם" ו"קידום החיים", ילקוט מורשת, כב (אוקטובר 1977), עמ' 7-22.
  58. בקיבוץ, טז, גיליון 2 (אפריל 1964); ידיעות (בית לוחמי הגיטאות), 18-19 (אפריל 1957), עמ' 2.
ביבליוגרפיה:
כותר: הויכוח בשנות החמישים בין הציונות הדתית לבין השמאל הציוני על מועד יום הזיכרון לשואה
מחבר: שטאובר, רוני
שם  הספר: מדינה בדרך : החברה הישראלית בעשורים הראשונים
עורכת הספר: שפירא, אניטה
תאריך: תשס"א - 2001
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית