עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > ההתנגדות הלוחמתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > גטו ובידוד > מזרח אירופה
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורהספרית פועלים



תקציר
קורות חייו ופועלו של מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה.



אנילביץ', מרדכי (1919 או 1920-1943)


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

(Mordecai Anielewicz). מפקד מרד גטו ורשה. אנילביץ' נולד להורים עניים בשכונת מצוקה בורשה, סיים את בית-הספר התיכון היהודי 'לאור' והצטרף לתנועת 'השומר הצעיר'. כמדריך נוער בתנועתו הצטיין כמארגן וכמנהיג נוער טבעי.

ב- 7 בספטמבר 1939, שבוע אחרי פרוץ המלחמה, נמלט אנילביץ’ מורשה עם החברים הבוגרים מתנועתו, שפנו למזרח בהנחה ששם תתבצר הגנת הפולנים נגד הגרמנים. ב- 17 בספטמבר נתפסו שטחי מזרח פולין בידי הצבא הסובייטי. אנילביץ’ הגיע לדרום השטח שסיפחו הסובייטים וניסה לעבור את הגבול לרומניה, ולפתוח בכך נתיב לצעירים בדרכם לארץ-ישראל. בגבול נתפס אנילביץ’ ונכלא בכלא סובייטי. אחרי שחרורו פנה לורשה הכבושה בידי הגרמנים ובדרך פקד קהילות וערים רבות. הוא לא שהה זמן רב בורשה ויצא לוילנה שסופחה לליטא ושבה התרכזו פליטים, חברי תנועות נוער ומפלגות מורשה. אנילביץ’ תבע מחבריו לתנועה להחזיר גרעין של מדריכים לשטח הכיבוש הגרמני, כדי להמשיך שם את הפעילות החינוכית והעבודה הפוליטית במחתרת. הוא וחברתו מירה פוכרר היו בין הראשונים שהתנדבו לתפקיד ההוא.

מינואר 1940 נעשה אנילביץ’ לאיש מחתרת מקצועי. כמנהיג תנועתו במחתרת עסק בארגון התאים וקבוצות הנוער ובהדרכתם, השתתף בהוצאת עיתונות מחתרת, ניהל כנסים וסמינרים, והרבה לנסוע באורח לא חוקי ולפקוד ישובים וקינים של תנועתו בגטאות בערי-השדה. חלק רב מזמנו הקדיש אנילביץ’ ללימוד עצמי, בייחוד לימוד עברית, והרבה בקריאת היסטוריה, סוציולוגיה וכלכלה. באותה תקופה התגבשה תפיסתו הרעיונית, שהיה בה נסיון חדירה והבנת המציאות שמצאה את ביטויה בהרצאות ובמאמרים בעיתונות המחתרת.

אחרי שהגיעו הידיעות הראשונות על רצח המוני יהודים בשטחי המזרח עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות ביוני 1941, השתנו קו הפעולה של אנילביץ’ ומוקדי העניין שלו, והוא פנה לארגון הגנה עצמית בגטו ולהקמתו. נסיונותיו הראשונים למצוא קשר עם כוחות מחתרת פולנים, הכפופים לממשלה הפולנית הגולה בלונדון, נכשלו. במרס-אפריל 1942 היה אנילביץ’ ממקימי ה'גוש האנטי-פשיסטי'. ה'גוש' לא מלא את ציפיות הפלגים הציונים, ואחרי גל מאסרים, בו נעצרו פעילים קומוניסטים, חדל להתקיים.

בעת הגירוש הגדול מורשה בקיץ 1942 שהה אנילביץ’ בערי זגלמביה (Zaglebie בדרום מערב פולין שסופחו לגרמניה), ופעל שם להפניית ארגוני המחתרת של תנועות הנוער לפסים של תנועת התנגדות חמושה. בשובו לורשה מצא שנותרו, אחרי הגירוש הגדול, 60 אלף מתוך 350 אלף יהודים ו'ארגון יהודי לוחם' קטן, נעדר נשק ושרוי בקשיים, אחרי שאיבד חברים רבים ושפקדו אותו כשלונות. אנילביץ’ פתח בפעולות ארגון וגיבוש נמרצות, והן התקדמו מהר עקב התמיכה ברעיון הלחימה וארגון הלחימה אחרי הגירוש הגדול. לארגון הלוחם הצטרפו אז מרבית הגופים היהודיים במחתרת, הוקמה לידו מועצה ציבורית של בעלי סמכות, ה'ועד הלאומי היהודי' (Zydowski Komitet Narodowy) וה'וועד המתאם' בהשתתפות ה'בונד', ובנובמבר 1942 נבחר אנילביץ’ למפקד הארגון. עד ינואר 1943 התבססו קבוצות אחדות של לוחמים, שהיו מורכבות מחברי תנועות הנוער החלוציות, נוצר קשר עם פיקוד ה'ארמיה קריובה' והגיע קצת נשק מן הצד הפולני של העיר.

ב- 18 בינואר 1943 ניגשו הגרמנים לגירוש השני מגטו ורשה. למוסדות הארגון לא היתה שהות להתכנס ולדון בצורת התגובה, אך הקבוצות המרוכזות והחמושות החליטו על דעת עצמן לפעול. ההתנגדות התנהלה בשני מוקדים. אנילביץ’ פיקד על קרב הרחוב העיקרי. הלוחמים הצטרפו במתכוון לשיירת המגורשים ולפי סימן מוסכם בפינת רחובות זמנהוף-ניסקה, תקפו את מלווי השיירה, והיהודים המובלים נמלטו והתפזרו. בקרב ההוא נפלו מרבית הלוחמים מקבוצת 'השומר הצעיר', אנילביץ’ ניצל הודות להקרבה של פקודיו, שבשעת התנגשות פנים אל פנים עם האויב באו לעזרתו. להתנגדות של 18 בינואר נודעה חשיבות רבה, כי אחרי ארבעה ימים הפסיקו הגרמנים את הגירוש, והדבר התפרש כרתיעה מול התנגדות חמושה מצד היהודים. פעולה זו כונתה 'מרד ינואר'.

שלושת החודשים מינואר עד אפריל 1943 היו תקופת ההכנה האינטנסיווית והמכרעת של ה'ארגון הלוחם', ועליה ניצח מטה הארגון ובראשו אנילביץ’.

ב- 19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג, החלו הגירוש האחרון והמרד בגטו ורשה. בקרבות הראשונים היתה ידם של המורדים על העליונה והגרמנים סבלו אבידות. שלושה ימים נמשכו התנגשויות וקרבות רחוב בגטו. הגרמנים הפעילו כוח צבאי שלא הותיר סיכוי כלשהו למרות לוחמים חמושים באקדחים. ואולם, הלוחמים לא נכנעו, ואף יהודים במקלטים לא הסכימו ברובם להיכנע, לא יצאו את המקלטים ואת המחבואים למרות הקריאות וההבטחות (מצד הגרמנים), והגרמנים נאלצו לשרוף את הגטו, בית אחר בית, לבער ולכבוש מיקלט אחרי מיקלט. כארבעה שבועות נמשכה הלחימה בגטו וגרמה אבידות רצופות לגרמנים ולעוזריהם. ורק ב- 16 במאי יכול היה גנרל הס"ס יירגן שטרופ, שפיקד על הכוח הגרמני, לדווח שהגטו נכבש, ה'מבצע הגדול' (Grossaktion) הסתיים ו'אין עוד שכונה יהודית בורשה'.

על ימי הקרב הראשונים פיקד אנילביץ’ בהיותו עם אנשי המטה המצומצם לצד הכוחות העיקריים בגטו. בתום קרבות הרחוב נסוגו אנילביץ’, אנשי המטה וכוח לוחמים גדול לבונקר הארגון ברחוב מילה 18. ב- 8 במאי 1943 נפל הבונקר ובו אנילביץ’ והגרעין העיקרי של הלוחמים. במכתבו האחרון מיום 23 באפריל ליצחק צוקרמן, חבר המטה ששהה אז בשליחות הארגון בצד הפולני של העיר, כתב אנילביץ’:

נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר. הגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד 40 דקה, והשנייה – למעלה משש שעות... לא אוכל לתאר לפניך את התנאים בהם חיים היהודים. רק יחידי סגולה יחזיקו מעמד, כל השאר ייספו, במוקדם או במאוחר. הגורל נחרץ. בכל הבונקרים בהם מסתתרים חברינו, אי אפשר להדליק נר מפאת חוסר אוויר.... העיקר: חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בגטו בכל גדולתה ותפארתה.

על שמו של אנילביץ’ קרוי קיבץ יד מרדכי, ובו מוצבת אנדרטה לזכרו.

לקריאה נוספת:
מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ', גטו ורשה 1943
מרד גטו ורשה
מזיכרונותיה של נעמי שץ-ויינקרנץ על שרפת גטו ורשה וסוף המרד

באתר יד ושם:
ערכי לקסיקון נוספים בנושא ההתנגדות הלוחמת
המוזיאון החדש – התנגדות והצלה
מרד גטו ורשה- אוסף שטרופ



אל האסופה ההתנגדות הלוחמת3

ביבליוגרפיה:
כותר: אנילביץ', מרדכי (1919 או 1920-1943)
שם  הספר: האנציקלופדיה של השואה
עורך הספר: גוטמן, ישראל
תאריך: 1990
הוצאה לאור: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה; ספרית פועלים
הערות: 1. כרך א: א-ב
2. כרך ב: ג-ז
3. כרך ג: ח-מ
4. כרך ד: נ-צ
5. כרך ה: ק-ת
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית