עמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > ספרות > ספרות עבריתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > השואה והחברה הישראליתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > השואה באמנות
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה



תקציר
ספרות השואה, שהחלה להיווצר בארץ בשני העשורים הראשונים, שלאחר תום מלחמת העולם השנייה, הינה בראש ובראשונה פרי יצירתם של יוצרים ניצולי-שואה. המאמר סוקר את יצירתם של משוררים וסופרים ניצולים, ובוחן את מאפייניה.



ספרות השואה בעברית – יוצרים ניצולי-שואה
מחברת: פרופ' חנה יעוז


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

ספרות השואה, שהחלה להיווצר בארץ בשני העשורים הראשונים, שלאחר תום מלחמת העולם השנייה, הינה בראש ובראשונה פרי יצירתם של יוצרים ניצולי-שואה. משוררים כדוגמת אבא קובנר, דן פגיס, איתמר יעוז-קסט ויעקב בסר, וסופרים כדוגמת ק. צטניק, אהרון אפלפלד, שמאי גולן ואורי אורלב – הגיעו לישראל בשלהי מלחמת העולם ובשנים הסמוכות לה, התערו בתרבות העברית, ותרמו לה את מיטב יצירותיהם. יצירות אלו ברובן, מנסות לתת מבע לחוויות ולמצבים, שהם מעבר למילים, והן נעות בין הקונקרטי למיתי ובין הריאליזם לסוריאליזם.

האימה של הגורל היהודי בשנות הארבעים באירופה הכבושה – היא גיבור המרכז בסידרת הרומנים של ק. צטניק (הלוא הוא יחיאל דינור). ספרו הראשון סלמנדרה נכתב על ידו עוד בהיותו בבית החולים באיטליה, לאחר השחרור מאושוויץ, וכתב-היד נמסר על ידו לשחקן אליהו גולדנברג, ששירת באותם ימים בבריגדה, (והוא אביו של דודו טופז) – למען יראה אור בארץ (הספר פורסם בהוצאת דביר.) ק. צטניק עצמו הגיע לארץ בשנת 1946, ופרסם את בית-הבובות, פיפל, העימות, השעון מעל לראש והצופן: אדמע.

השם ק. צֶטניק פירושו: אסיר המחנות, (המילה קָאצֶט היא קיצור של המילה הגרמנית Konzentration Lager, שפירושה מחנה ריכוז), והוא השם הספרותי בו בחר המחבר ניצול אושוויץ, שהמספר 135633 הוטבע על זרועו.

הסיפורת של ק. צטניק מוקדשת כולה לנושא השואה, והקו המאפיין אותה הוא הריאליזם הנאטורליסטי. דרך עיצוב זו שמה את הדגש על אמנות הבחילה, והיא מתבססת על תיאורים מפורטים של המציאות אף כאשר העלילה מתייחסת למחנה המוות אושוויץ. (למשל פרקים 9-11 בסלמנדרה) מיטות העץ משולשות הקומות, אנשים הנדמים כשלדים מהלכים, התור לחלוקת המרק, העונשים, המסדרים, הסלקציות, המוזלמנים, המשרפות ויום השחרור.

לסידרת הרומנים שלו קרא המחבר כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים. הדמות המרכזית מכונה בשם הארי, והיא בת דמותו של המחבר וגורלו הוא גורלה. אל גיבור המרכז מצרף הסופר נערה בשם דניאלה, המוצגת כאחותו, ונער בשם מוֹנִי (בספרו פיפל) המוצג כאחיו הקטן. וכך, הסידרה כולה הופכת למעין רומן משפחה, שיש לו קווי היכר מובהקים של הסיפורת ההיסטורית. דרך העיצוב היא מימטית זאת אומרת תיאור שהוא דמוי-מציאות, והיא נסמכת על עובדות ותהליכים היסטוריים, כאשר המבדה הספורי מופנה בעיקר לעיצוב הדמויות. באופן זה נוצר מעין מתח פנימי בין עובדה למבדה כאשר המבדה (Fiction) אף הוא דמוי מציאות. הגישה המימֶטית – שימוש בחומרי מציאות, כדי לבנותה מחדש באמצעות הספרות – מגיעה בפרקי אושוויץ של ק. צטניק למבחנה הקיצוני ביותר. (על חשיבות התשתית ההיסטורית ביצירת ק. צטניק – ראה במאמרו של י. שיינטוך בדפים לחקר תקופת השואה, חוברת יד, 1997 עמ' 109).

סיפורת השואה בעברית בנוסחו של א. אפלפלד, בונה מעגל המקוטב מבחינה ספרותית, לזה של ק. צטניק. אפלפלד לא כתב על מחנות הריכוז והמוות, אלא על מצבי חרדה, נוודות ומרדף – אותם חזה מבשרו כילד בגיל 11-8 עת נותר לבדו עם כניסת הגרמנים לאזור מגוריו (צ'רנוביץ). בסידרת הספרים שפרסם בשנים 1961-1997 – סיפורים קצרים, רומנים ונובלות – העלה את העולם של טרום-השואה ובתר-השואה במרכז אירופה, ואף העז לחדור אל זמן האימה. מעגל מרכזי של סיפוריו מעלה את סיפורת המצוד (עש סיפור קצר משלו המופיע בקובץ אדני הנהר, 1971.) סוג זה של סיפורת מתרחק, ברובו, מן הסיפורת ההיסטורית, וביאור מצבם של אימה ומצוד הוא פונה לכיוון של הסיפורת הטראנס-היסטורית. (ראה, ח. יעוז ספורת השואה בעברית – כסיפורת היסטורית וטראנס-היסטורית, עקד, 1980.) סיפורת מעין זו מתאפיינת בהעדר תשתית היסטורית תקופתית; ציוני הזמן הקלנדרי נעלמים ממנה, ואין בה אִזכוּר של אירועים היסטוריים או של דמויות היסטוריות ידועות. סימני הזיהוי של האיזור הגאוגרפי והזמן הכרונולוגי הולכים ומטשטשים, נותרים רק זמן העונה וזמן היממה. המאפיין העיקרי של סיפורת המצוד בנוסחו של א. אפלפלד מצוי בדרכי העיצוב של הזמן והמקום במסגרת הסיפֵר.

דגם מייצג ניתן לראות בסיפור הקצר שלו המצוד. הזמן הוא עונה מתונה, והיממה נמסרת על ידי תיאורי השמש בלבד: עולה או שוקעת. איננו יודעים מהו האיזור הגיאוגרפי בו מתרחשת העלילה – להוציא נוף של אגמים. אף הדמויות אינן מזוהות זיהוי מלא, הן זוכות לכינויים בלבד: יאנק, הדייג, האנשים השחורים. אין לדמויות הללו שם פרטי ושם משפחה. הסיפור מוּבנה על מצבי מִרדף ומצוד, על רודפים ונרדפים. יאנק, בחור יהודי בעל זהות מטושטשת, יוצא לאגמים בלתי ידועים בלווי דייג, הנוהג לצוד ולדוג: חיות, עופות, דגים וגם יהודים. ציד היהודים לפי הסיפור שלפנינו הוא מעין דחף בלתי ניתן לכיבוש, וימיו כימי היהודים בעולם. הניצודים הם יהודים שחורים, המופיעים בסיפור כלהקה החיה על אִי בלב האגמים, והם בבחינת טרף קל לדייג, אשר המחבר מעצבו כבעל ניסיון רב בצֵיד יהודים, שהוא פרי מובהק של אנטישמיות קלסית, שנאת זרים ודעות קדומות. מעניין כיצד הם מזדווגים, אומר הדייג על היהודים והוא מכנה אותם: זן מוזר של בני אדם [אדני הנהר עמ' 68,67], הם השועלים שבבני אדם [שם, עמ' 69], בנעורי הייתי מתאמן בציד יהודים [שם, עמ' 66]. ואכן ניתן לכנות את סיפורת המצוד של אפלפלד בשם: סיפורת יהודית קיומית.

אחד הדגמים המעניינים של סיפורת המצוד בנוסחו של אהרון אפלפלד היא הנובלה: בדנהיים עיר הנופש [בתוך הספר: שנים ושעות, 1975]. השנה אינה רשומה, המקום הגיאוגרפי אינו ברור, ניתן רק לשער, כי מדובר בעיר נופש מרכז אירופית בסוף שנות השלושים. אִיוּכֵי הזמן מטושטשים, הדמויות מקריות ותלושות, ורק רמזים קלים משייכים אותם לזהות יהודית מתבוללת. אווירת המחלה שרויה בכל: הטבע חולה, האוויר מורעל והמחלקה הסניטרית, המגיעה לעיר הנופש – היא עצמה המקור להפצת המחלה. האווירה האידילית של עיר הנופש הופכת לאווירה מעיקה ומאיימת, וסופן של הדמויות בעלי הזהות היהודית המתבוללת – שהם מועלים על רכבת, ונשלחים למקום בלתי ידוע. המחלקה הסניטרית, שנשלחה לעיר כדי להכניס סדר בדברים – מכריזה על הסגר ואחר כך על שִילוח. למעשה המחלקה הסניטרית היא מפיצת המחלה האמתית – מעין רמז ציני להתנהגות של הנאצים כלפי יהודי אירופה. (הניסיון לנקות את אירופה מיהודיה, והתפיסה של היהודים כמפיצי מחלות.)

גישה מרומזת פחות מופיעה ברומן הכתונת והפסים (1983). סיפורה של ילדה, שנותרה ללא הורים וללא בית בעקבות הפלישה הגרמנית, כולל תיאורים קשים של נוודות ומרדף, ותהליכי התבגרות של ילדה-נערה יהודיה תוך נדידה מתמדת בין הכפרים והיערות. הסופר מעיד על עצמו: ניסיתי לכתוב על הנדידה שלי כילד בכפרים וביערות, וגנזתי את הדברים, רק משהתחלתי לכתוב על צִילִי, ילדה מִבְדִית נוצר הסיפור. (ראיינה ח. יעוז). ואכן, אפלפלד כותב את הסיפור בגוף שלישי, ואילו את הדיבור בגוף ראשון הוא שומר בדרך כלל למאמרים שלו: מסות בגוף ראשון (1979).

הרומן העיקרי של אפלפלד שנכתב בגוף ראשון ובו עולים אימי המלחמה הוא מִיכרה הקרח (1997), והוא מוקדש לאביו של המחבר: נר לזכרו של אבי, מיכאל אפלפלד, אשר בנה את הגשר שעל נהר הבוג. הספר הוא מעין מסע התבגרות של צעיר יהודי בימי המלחמה. תחילה בגטו, ואחר כך במחנה העבודה שעל נהר הבוג, וסופו – תיאור ההליכה עם שיירות הפליטים בדרכים הקפואות בימים לאחר השחרור. הסיפור אינו מעלה רק את העובדות והמצבים, אלא מפנה את הקורא אל תהליך ההתבוננות פנימה, המתרחש בימים הארוכים של ההִימצאות על שפת נהר הבוג, והסופר רומז על כך, כי בנפשו של הגיבור צומחת שפה חדשה, המאפשרת לו מגע עם המציאות המטאריאליסטית. כך חוזר אפלפלד ומחבר את המעגלים של הסיפורת – את הריאלי והאי-ריאלי כאחת.

בעוד סיפורת השואה בעברית נעה בין הקטבים של סיפורת היסטורית מחד, וסיפורת טראנס-היסטורית מאִידך, הרי השירה העברית בנושא השואה נעה בין הקונקרטי והמיתי. (ראה: ח. יעוז השואה בשירת דור המדינה, עקד, 1984). הגישה הקונקרטית מתארת מצבים, תמונות וחוויות, הקשורים לגורל היהודי במלחמת העולם השנייה, ואילו הגישה המיתית מתלכדת עם תפיסת אירועי האימה כתופעה דמונולוגית. הגישה הקונקרטית מבוססת על הֶגדים ישירים ותיאורים נאטורליסטיים בעוד הגישה השנייה באה על ביטויה בצורות שיר סוריאליסטיות וסימבוליסטיות.

משוררי דור המדינה, שעברו בילדותם ובנעוריהם את האימה באירופה הכבושה על ידי הנאצים – הם בגדר משוררים ניצולים. משוררים כדוגמת דן פגיס, איתמר יעוז-קסט, יעקב בסר ובן-ציון תומר, משקפים בשיריהם את הניסיון לבטא את חוויות האימה, תוך עקיפת ההֶגדים הישירים. שירה זו מבוססת על הנורמות של השיר החדש, ומבליטה את השינויים באמצעי תְחימָה. (ראה ה' ברזל, השיר החדש – סגירות ופתיחות, 1976. ה' ברזל מבוא לשירה צעירה, 1981.)

דרך העיצוב המייחדת את השירה הלירית של המשוררים הניצולים – היא הפנייה אל מערכת של מִילות צופֶן המשדרות אימה מבלי לבטא אותה במישרין. הצופנים הייחודיים ביותר שאולים מעולם הפלנטה האחרת, כגון: קרון, מִשלוח, מגפים, עשן וכד'. קבוצה נוספת של מִילות צופֶן נסמכת אל הסיפור המקראי: קין והבל, עקדה, יוסף ואחיו וכד'. צירופים אלו מופיעים בתדירות גבוהה בשירת השואה של דור הניצולים (ראה ספרִי: השואה בשירת דור המדינה, 1984.) מעגל נוסף של צופנים מתחבר לנוף האירופי, שנתפס לעתים כמשתף פעולה עם הגרמנים ופוגע ביהודים: שלג, נהרות, עופות (כגון עורבים). הקבוצה הרביעית כוללת מילות צופן, המאפיינת את היוצר הבודד כגון: ילדי הצל של ב.צ. תומר. מילת הקוד חוזרת ומופיעה אצל המשורר, עד כדי הפיכתה למוטיב. השימוש במילות קוד מאפשרת התייחסות לרובד הריאלי ללא פרשנות יתירה, וכך נוצר מערך שירי, המבוסס על השלכה, העברה והרחקה. יתר על כן, אף הנטיה המיתית נעזרת במילות צופן, שכן היא חותרת להבעת זוועות השואה בכיוון של אימה קוסמית. הכתיבה הקונקרטית מתארת מצבים טיפוסיים, ומנסה להעביר את האימה באמצעות מראות וסיטואציות. הצופנים השִיריים מפעילים את הקורא באמצעות המסרים האסוציאטיביים, ואילו המתח שבין המיתי לקונקרטי מציין מעברים מתיאורים של אימה קונקרטית לאימה קיומית, והוא מסימניה הבולטים של תִסמונת הניצול. מציאות העבר חודרת לתוך הווית העולם של הניצול, ויוצרת את הזהות הכפולה של שם וכאן. בחלקה היא מעין מיתוס של המת-החי (בשירתו של דן פגיס) או מוטיב הדוּ-שורש ביצירתו של איתמר יעוז- קסט. בעוד ההווה הישראלי על מלחמותיה של מדינת ישראל – חודרים לתוך השירה הלירית של יעקב בסר, כגון: עופרת שבירת אש או שירים מן העורף של יעוז-קסט [דברים מפורטים בנושא שירת השואה של משוררים ניצולים – ראה ח. יעוז בשביל הזיכרון חוברת 11, עמ' 13-11].

כאן המקום לציין כי בעוד שירת שנות שישים והשבעים של המשוררים הניצולים אופיינה על ידי מילות צופן ועל ידי ניסיונות מובהקים של השלכה והעברה – הרי שנות התשעים מאופיינת על ידי התמודדות ישירה עם האימה. תופעה זו באה על ביטויה המובהק בספר שיריו החדש של א. יעוז-קסט: דלתות צריפים עוד נפתחות בי (1997). המשורר, ניצול שואה, חוזר ומתעמת עם המראות של הילדות בברגן-בלזן: דלתות צריפים ריקים בלילה/וקרעי בגדים בין חוטי התיל הנטושים!/ רק בחלומותי עוד – (שם, עמ' 5). הגישה הסוריאליסטית של ספר השירים נוף בעשן פרקי ברגן בלזן (1960) מחליפה מקומה בגישה הֶגדית ונטורליסטית: הילד משחק עם הכינים האוכלות את בשרו (דלתות צריפים, עמ' 27) רואה אשה מבוגרת צונחת לתוך בור המחראה הפתוח (עמ' 21) עובר את מחלת הטיפוס (עמ' 37) ועוד. השירה מקבלת גוון של ריאליזם נאטורליסטי, ואף יום השחרור (עמ' 51) אין בו משום קטארזיס. הנוחם היחיד בא על ביטויו בשיר גילוי פנים (עמ' 64) המתייחס אל מידת החסד בפתח העולמות הנחרבים.

הפנייה הישירה אל עולם האימה של מחנות הריכוז (שירים על ברגן-בלזן) או במחנה הכפיה שליד נהר הבוג (בספרו האחרון של א. אפלפלד) – מעידה כי נושא השואה לא תם ולא נסגר, וכי סופרים ומשוררים ניצולי השואה, ממשיכים להתמודד עם האימה שחוו בילדותם ובנעוריהם. יתר על כן, הולך ונוצר דור חדש של משוררים וסופרים בני-ניצולים, אשר ינק את האֵפר עם חלב האם. משוררים דוגמת עודד פלד, רבקה מרים וטניה הדר וסופרים כדוגמת סביון ליברכט, נאוה סמל ובני דורם דוגמת דוד גרוסמן, הם דור ההמשך של ספרות השואה בעברית.

שני המעגלים: סופרים ומשוררים ניצולי השואה, והמעגל הנוסף של סופרים ומשוררים בני-ניצולים – בנו יחדיו ענף חדש בספרות העברִית של המחצית השנייה של המאה העשרים, היא ספרות השואה.

לקריאה נוספת:
ניצולי השואה בישראל – סיכומים ראשונים
משפט אייכמן והישראלים: מקץ 40 שנה
קיבוץ בוכנוולד בארץ ישראל 1948-1945

באתר יד ושם:
מחקרים נוספים בנושא השואה והחברה הישראלית
"בחרנו בחיים" - תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה (תערוכה מקוונת)
חומר עזר לכתיבת עבודות חקר



אל האסופה השואה והחברה הישראלית3

ביבליוגרפיה:
כותר: ספרות השואה בעברית – יוצרים ניצולי-שואה
מחברת: יעוז, חנה (פרופ')
תאריך: 1998 , גליון 27
שם כתב העת: בשביל הזיכרון
בעלי זכויות : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הוצאה לאור: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה. בית הספר המרכזי להוראת השואה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית