עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת ההתנחלות > שופטיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > מנהיגות במקרא
ידיעות אחרונות


תקציר
סיפור גדעון מורכב משני חלקים על-פי מבנה העלילה ועיצוב דמותו של גדעון. בחציו הראשון של הסיפור (עד ז, 14), גדעון מעוצב כדמות הססנית שאמונתה בה' איננה יציבה. נקודת המפנה בתפישתו האמונית של גדעון היא חלום המדייני, אשר לאחר שמיעתו – נעלמים ספקותיו של גדעון לחלוטין. גם בחלקו השני של הסיפור דמותו של גדעון איננה יציבה. גדעון מתגלה לעיתים כמי שלנגד עיניו טובת העם ורצון ה', אף כאשר הדבר בא על חשבון טובתו האישית, ולעיתים הוא מתנהג בצורה הפוכה, ופועל מתוך מניעים אישיים גם כאשר הדבר בא על-חשבון טובת העם ואפילו טובת אלוקיו.



המבנה של סיפור גדעון ומשמעו
מחבר: ד"ר אליהו עסיס


סיפור גדעון נחלק בבירור לשני חלקים כמעט שווים, על-פי מבנה העלילה ועיצוב דמותו של גדעון. בחציו הראשון של הסיפור (עד ז, 14), גדעון מעוצב כדמות הססנית שאמונתה בה' איננה יציבה. תחילתה – יש לו טרוניות קשות כלפי ה', וגם בהמשך הוא אינו בוטח בה', ומתלבט בשאלה אם ה' יעזור לישראל אם לאו. אין בספר שופטים, וגם לא במקרא כולו, תופעה מקבילה לגדעון. אין עוד דוגמא לאישיות שנבחרה על-ידי ה', המביעה פקפוק עז כל-כך בשולחה. נקודת המפנה בתפישתו האמונית של גדעון היא חלום המדייני, אשר לאחר שמיעתו – נעלמים ספקותיו של גדעון לחלוטין, ומכאן ואילך (החל מפרק ז, 15) – אין עוד זכר בסיפור לפקפוקיו. אך גם בחלקו השני של הסיפור דמותו של גדעון איננה יציבה, למרות שהפעם מתבטאת האי-יציבות בתחום אחר לגמרי. בחלקו השני של הסיפור, התנהגותו של גדעון היא שאיננה עקבית. גדעון מתגלה לעיתים כמי שלנגד עיניו טובת העם ורצון ה', אף כאשר הדבר בא על חשבון טובתו האישית, ולעיתים הוא מתנהג בצורה הפוכה, ופועל מתוך מניעים אישיים גם כאשר הדבר בא על-חשבון טובת העם ואפילו טובת אלוקיו.

נפרט את ביטוייו של מוטיב המטוטלת באישיותו של גדעון בשני חלקי הסיפור. כאשר מתגלה מלאך ה' אל גדעון, כדי למנות אותו למנהיג, גדעון מרוחק מאוד מה'. בתשובתו לברכת המלך "ה' עמך", הוא מטיח – כזכור – האשמות קשות בה', עד כדי כפירה" "ויש ה' עמנו" (ו, 13). ספקותיו של גדעון נמשכים והוא זקוק להוכחה: "ועשית לי אות שאתה מדבר עמי" (ו, 17). הפירוט הנרחב של התגלות המלאך אל גדעון נועד להראות כמה גדול היה ריחוקו מה'. בסופו של המפגש, מגיע גדעון להכרה ברורה שה' הוא אכן הדובר עמו, ובדרכם של האבות – הוא בונה מזבח לה' כביטוי לקשר שנוצר בינו ובין האלוה: "ויבן שם גדעון מזבח לה' ויקרא לו ה' שלום" (ו, 24).

התקרבותו של גדעון אל ה' באה עתה לידי ביטוי מעשי, כאשר גדעון מתכונן לבצע את צו ה' להכרית את מזבח הבעל: "ויקח גדעון עשרה אנשים מעבדיו ויעש כאשר דבר אליו ה'" (ו, 27 א'). אולם מיד חלה נסיגה, הפחד אוחז בגדעון והוא אינו מעז לבצע את המשימה לאור יום: "ויהי כאשר ירא את בית אביו ואת אנשי העיר מעשות יומם ויעש לילה" (ו, 27 ב').

לאחר הריסת מזבחו של הבעל, נפנה גדעון לארגן צבא, לצאת ולהילחם במדיינים. גדעון יוצא להילחם בשם ה' והכתוב מעיד על קרבה מיוחדת בינו ובין ה': "ורוח ה' לבשה את גדעון" (ו, 34). בהשראה אלוהית זו הוא מצליח לגייס לוחמים רבים שיילחמו עימו (ו, 34-35). אולם, הקרבה בינו ובין ה' מוחלפת שוב בספקנותו של גדעון, האם ה' אכן יסייע בידו כנגד המדיינים, והוא שוב מבקש מה' אותות כסימן לכך שהוא אכן מתכוון לעזור לו. ספקנותו של גדעון איננה מרפה ממנו גם לאחר שה' מבצע לו את אות הגיזה הראשון והוא מבקש אות גיזה שני (36-40).

גדעון איננו חדל לנוע כמטוטלת מצד לצד. אומנם ה' הוא שיוזם את העיכוב הבא, ומצווה את גדעון לצמצם את צבאו בתהליך ארוך – שבסופו מצטמצם צבאו של גדעון מ-32 אלף חיילים לצבא קטן בן 300 חיילים בלבד (ז, 1-8), אבל התגובה הספקנית של גדעון אינה מאחרת לבוא. מן הכתוב אנו מתרשמים ששוב אוחז בו הפחד מפני המלחמה במדיין (ז, 9-11), למרות שה' מבטיח לו להיות עימו (9). אין שופט אשר מקבל כל-כך הרבה הבטחות ישירות מה' לסיוע אלוקי כגדעון, ואין שופט כגדעון שמביע כל-כך הרבה ספקות בה'.99

גדעון שעדיין פוחד, ועדיין איננו סומך על הבטחת ה' להיות עימו, בוחר לרדת למחנה מדיין כפי שה' הציע לו, ושם הוא מצפה לשמוע דבר אשר יחזק אותו. כאשר הוא יורד למחנה מדיין ושומע את חלומו של המדייני ואת פירושו, שלפיו ינצח גדעון את המדיינים בעזרתו של ה', הוא מקבל חיזוק וחוזר לחזק את צבאו: "ויאמר קומו כי נתן ה' בידכם את מחנה מדין" (ז, 15). היסוסיו של גדעון מסתיימים בנקודה זו ואין להם זכר בהמשך הסיפור, הוא לא יסתפק שוב בה' ולא ישוב להיטלטל בין אמונה לספק.

ואף שלא יביע ספק מכאן ולהבא, מוטיב המטוטלת לא נעלם מאישיותו. מעתה מיטלטל גדעון בין התנהגות אצילית וויתור על טובתו למען אינטרסים לאומיים ואלוקיים, להתנהגות אינטרסנטית ואגוצנטרית.

ההתנהגות האצילית של גדעון באה לידי מובהק בעימות עם אנשי אפרים (ח, 1). בתגובתו לטענת אנשי אפרים, מעצים גדעון את תרומתם לניצחון על המדיניים, תוך שהוא ממעיט בערך מעשיו שלו. גדעון מונע עימות בתוך ישראל במחיר הפחתה בערך מעשיו, כדי לדאוג לאינטרס הלאומי (ח, 2-3). דאגתו של גדעון לאינטרס הלאומי היא הסיבה שבגינה מונה גדעון למנהיג למרות ספקותיו בה', כפי שהוכחנו לעיל מתגובתו הממלכתית לדבריו של מלאך ה' (ו, 13).

התנהגות הפוכה עולה מן העימות בין גדעון לאנשי סוכות ופנואל. הוא נוקם בהם על כך שלא סייעו בידו ולא נתנו לו את הכבוד המגיע לו לפי דעתו (ח, 15-17). הפסוקים מרחיבים בנקודה זו, מרבים בפרטים המבליטים את דאגתו של גדעון למעמדו כמנהיג ומדגישים שהתנהגותו כלפי אנשי סוכות ופנואל נבעה מיישום של אינטרסים אישיים על חשבון האינטרס הלאומי. גם סממנים מלכותיים רבים פזורים בתיאורי העימות של גדעון עם אנשי סוכות ופנואל; והדאגה לכבודו ולמעמדו – מעמדו המלכותי – של גדעון עולה שוב בתיאור הוצאתם של מלכי מדיין להורג (ח, 18-21).

אך גם זו אינה התפנית האחרונה שגדעון מבצע בסיפור. לאחר שנקט בסממני מלכות, אין הקורא מופתע לשמוע שהעם מציע לגדעון לייסד מלכות, שתעבור אחר-כך לצאצאיו (ח, 22). לאור המלכותיות שנקט בפסוקים הקודמים, מצופה שגדעון יסכים לקבל את ההצעה למלוך. אולם, גדעון מסרב בנחרצות להצעה, ובמקום חשיבה על טובתו האישית, הוא מביע – במשפט קצר – את אחד ההיגדים התיאולוגיים המרשימים ביותר במקרא: "לא אמשל אני בכם ולא ימשל בני בכם ה' ימשל בכם" (ח, 23). אף כי הדרך נסללה לפני גדעון והוא יכול למסד את מנהיגותו, הוא אינו "מרים את הכפפה" ובמרכז שיקוליו שוב אין עומד הוא עצמו ומעמדו, אלא ה' ומעמדו בקרב העם. שוב זונח גדעון באצילות את רצונותיו, מפני מה שנכון בעיני ה' וראוי שייעשה לטובת העם. לא משום שהמלכות איננה מעסיקה אותו הוא מסרב לה, ולא מפני שהוא איננו חפץ בה.

אלא שגם תגובה אצילית זו של גדעון אינה חותמת את הסיפור, ושוב – כדרך המטוטלת – מבצע גדעון תפנית נוספת, המביאה לידי ביטוי את רצונותיו האישיים. תוך כדי שהוא מסרב לקבל את המלכות, הוא יוזם יצירת אפוד, שאינו אלא מונומט להנצחת מעמדו בקרב העם. הוא מעמיד אותו בעירו (ח, 24-26) וגורם לעם לסטות מדרך ה'. וכך, במקום שניצחונותיו של גדעון יביאו את העם להכרה במלכות ה' – כפי שגדעון עצמו ביקש – העם נוהה אחרי האפוד המייצג את גדעון: "ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו כל ישראל אחריו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש" (ח, 27). אף שגדעון סירב לקבל את המלכות מטעמים אלטרואיסטיים, בפועל הוא התנהג כמלך מטעמים אגוצנטריים. התנהגות זו מבילה בסופו של דבר לכך שהעם כולו, שנוטה אחרי גדעון והאפוד בחייו, נוטה לאחר מותו אחרי הבעל (ח, 33-35).100

כיצד ניתן להסביר התנהגות מתנדנדת זו? התנודות האמוניות של גדעון בחלקו הראשון של הסיפור, תנודות מספק לביטחון, הן שכליות ורגשיות. לבטיו קשורים מן-הסתם למעמד הנחות של ישראל ביחס למדיין. גם מוצאו של גדעון תרם ודאי רבות ללבטים אלה. ביתו של גדעון אינו בית של מאמיני ה' וגם בעירו עבודת הבעל היא חזקה. אביו תופס מקום מרכזי בעבודת הבעל, ותושבי עירו אדוקים בעבודה זו. לאחר התגלות המלאך אל גדעון והתמנותו למנהיג שיושיע את ישראל, עובר גדעון מהפך. לא קשה להבין ששינוי זה בתפישת-עולמו לא התרחש ברגע אחד, והוא עבר תהליך אמוני ומחשבתי ממושך, עד אשר היה משוכנע בדרך החדשה שבה הלך.

המעברים של גדעון בחלקו השני של הסיפור, מפעולות אלטרואיסטיות לפעולות אגוצנטריות – הם מן התחום הפסיכולוגי. ביסודו של דבר גדעון הוא בעל גישה אלטרואיסטית, והוא נתמנה בגלל דאגתו הגדולה למצבו של העם. לאחר שקיבל על עצמו את תפקיד המושיע והחל להילחם במדיינים, עלתה החשיבות שייחס למעמדו. בעיה דומה לזו מצאנו אצל שאול. שאול היה בראשית דרכו צנוע ונחבא אל הכלים; ולאחר שהתמנה למלך – חזר לביתו כאילו לא אירע דבר (שמואל א י, 22, 26). אולם לאחר שהוא נכנס לתפקידו, הוחלפה צניעותו זו בדבקות אגוצנטרית בתפקיד, שבאה באופן בולט על חשבון טובת העם. שינוי זה ביחסו של שאול לתפקידו, בא לידי ביטוי בכמה וכמה מקרים: בסירובו לקבל את פסיקתו של שמואל שה' מואס במלוכתו (שמואל א טו); בכך שהרג באכזריות את כל אנשי נב, עיר הכוהנים, מכיוון שחשד בהם שסייעו לדוד (שמואל א כב, 9-23), וכן ברדיפה המתמדת שלו אחרי דוד, כדי להרגו. אצל גדעון קורה תהליך דומה. כאשר הוא נכנס לתפקיד הוא צנוע ועניו, אך במהרה הוא עובר, לנגד עיני הקורא, תהליך מואץ של התנהגות אנוכית. אלא שבניגוד לשאול, שהפך בכל מעשיו לאגוצנטרי, אצל גדעון שתי ההתנהגויות הסותרות חוסות יחדיו. הוא דואג לעצמו ולמעמדו, אך דאגתו לטובת העם איננה נעלמת. פעם תכונה אחת מוחצנת ופעם – האחרת. גדעון איננו שוכח את תפקידו כמנהיג, עדיין אכפת לו, אך כס המנהיגות פועל את פעולתו והוא כבר איננו יכול לנתק את יצריו מפעולותיו.

אישיותו של גדעון היא ללא-ספק אחת המרתקות והמגוונות ביותר בספר שופטים. מהי המטרה בתיאור דמותו של גדעון באופן הזה? לאחר ניתוח הסיפור, ברור כי היריעה הרחבה שיוחדה לו קשורה באופן הדוק לעצם הדואליות באישיותו של גדעון: בין ספק לאמונה ובין אלטרואיזם לאגואיזם; מגמתו של סיפור גדעון עולה מתוך אישיותו המורכבת.

מגמתו העיקרית של סיפור גדעון היא להציב את שני הפרמטרים שעל-פיהם נבחן מנהיג ישראלי.101 הפרמטר האחר, שבא לידי ביטוי בחלקו הראשון של סיפור גדעון, הוא מידת הליכתו בדרך ה'. בחלקו הראשון של הסיפור גדעון עובר תהליך של התקרבות אל ה' ואמונה בו. גדעון אינו יכול לפתוח במערכה, לפני שהוא מגיע להכרה המוחלטת בכך שיש בידי ה' לנצח את המלחמה. בתהליך זה, צריך גדעון – קודם תפקידו – להתמודד עם האמונה בבעל ואף להילחם בו, כדי שיתברר שהישגיו העתידיים הם תוצאה של עזרת ה'.

אישיותו של המנהיג היא הפרמטר האחר שעל-פיו נבחנת מידת התאמתו והצלחתו בתפקיד. גדעון נבחר למושיע בגלל דאגתו לצרת הכלל. כפי שכבר ראינו לעיל, מתוך תשובתו של גדעון לפניית המלאך ה' – "ה' עמך גבור החיל" – "ויש ה' עמנו ולה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין" (ו, 13), באה תשובה המלאך: "לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין הלא שלחתיך" (ו, 14).

אבל התאמתו של גדעון לתפקיד המנהיג בתחום יחסיו עם ה', ואפילו התאמתו הראשונית לתפקיד מבחינת אישיותו, אינן ערובה להצלחתו. ואכן, חלקו השני של הסיפור מדגים כיצד אי היציבות גרמה לגדעון להכשיל את העם, ובסופו של דבר – להיותו דמות שלילית כמנהיג.

*

לניתוח הסיפור כולו, ולניתוח דמותו של גדעון בסיפור, יש השלכות בתחום התיאוריה של ביקורת המקרא.102 סתירות, מתחים וחוסר עקיבות במחקר המקרא הקלאסי, מהווים אינדיקציה למעשה החיבור המורכב של הטקסט המקראי, מתוך מקורות שונים וסותרים. מחקרים ספרותיים חדשים, המפרשים את היצירה מתוכה בהתעלמות מתהליך היצירה של החיבור, מתעלמים לעיתים קרובות משאלות של סתירות, מתחים וחספוסים בסיפור, מתוך הנחה ששאלות אלה הן חלק מדיסציפלינה שהיא נפרדת מהתחום הספרותי.103

חזרות וסתירות בתוך טקסט נחשבות לתופעות בלתי-סבירות בעיניהם של חוקרי מקרא. לכן, בעלי הגישה הדיאכרונית מבססים את חלוקת הטקסט למקורותיו על בסיס ההנחה שסתירות וחזרות אינן אפשריות בטקסט המקורי, וניתוח הטקסט משאיר כמה טקסטים נפרדים, שכל אחד בפני עצמו הוא הרמוני. הגישה הביקורתית נשענת על השאיפה להרמוניה; גם אם לא בטקסט המגובש – אוי בכל אחד מהמקורות העומדים בבסיסו. מובן שגם הנוקטים בגישה סינכרונית מונעים בדרך-כלל מן ההנחה שהטקסט צריך להיות הרמוני.

בין שני הכיוונים האלה, אני רוצה להציג אפשרות שלישית – שיש משמעות להכללתם של סתירות ומתחים בתוך טקסט נתון; שסיפור אינו תמיד הרמוני, והוא יכול לכלול נקודות-תצפית שונות.104

במחקר על סיפור מעבר הירדן (יהושע ג-ד), בדקתי את יישומן של גישות דיאכרוניות וסינכרוניות בניתוח הסיפור. התברר כי הניסיונות לחשוף את המקורות של הסיפור לא פתרו כיאות את הסתירות והחספוסים שעליהם עמדו חוקרים. מאידך גיסא, פתרונות הרמוניסטיים של חוקרים בעלי גישה סינכרונית לגבי סתירות ומתחים בטקסט, נראים מאולצים. שם טענתי, כי לסתירות ולחזרות בסיפור יש כוונה בעיצוב משמעות הסיפור. לעיתים ביקשו מחברי המקרא להביע רעיון רב-ממדי, ולהציג אותו מנקודות-תצפית שונות. לשם כך מוצגים שלבים שונים בסיפור זה לצד זה, והם מביעים בכל פעם זווית שונה. מכאן, שדווקא ההבחנה בסתירות ובחזרות יכולה להוביל את הקורא לראייה רבת-ממדים של הסיפור ולהבנה מדויקת שלו.105

מניתוח סיפורו של גדעון מתחוור, שסוג נוסף של מתחים בטקסט הביא חוקרים לעסוק במקורותיו. הראיתי שגם במקרים אלה מדובר במתחים מכוונים – המהווים חלק בלתי-נפרד מעיצוב משמעותו של הסיפור. חוסר העקביות במעשי גדעון, בהתנהגותו, בהשקפת עולמו ובמחשבותיו, הביא חוקרים למצוא בסיפור מקורות שונים. יש, למשל, סתירה בין התנגדותו העקרונית של גדעון למלכות מטעמים תיאולוגיים ומתוך שאיפתו שלא לפגוע במלכות ה', ובין העובדה שהוא בונה אפוד וגורם לעם לנהות אחר פולחן האפוד. חוקרים בעלי אוריינטציה דיאכרוניות וסינכרוניות כאחד, כל אחד על-פי הכלים הנתונים לרשותו ועל-פי הדיסציפלינה שהוא אימץ, ניסו ליישב סתירה זו כדי שלא תתגלה סתירה בפעולותיו של גדעון. יש אשר ייחסו את הפעולות השונות למקורות שונים, יש שהשמיטו פסוק זה או אחר ויצרו סיפור חלק, נקי מסתירות, ואחרים האחידו את פעולותיו של גדעון, או באמצעות הסבר שגדעון לא ממש התנגד למלוכה, או באמצעות הסבר שהוא לא החטיא את העם, בעצם. אף שהדרכים של שתי האסכולות שונות בתכלית, ההנחה של שתיהן היא משותפת: שטקסט אינו סובל סתירות ושעל הפרשן להסירן במהלך פירושו. אפשרות שלישית היא להניח את הסיפור כפי שהוא, על סתירותיו ועל המתחים שבו. בחיבור זה פירשתי שגדעון סותר את עצמו ומתנהג בצורה לא עקבית. אם אפשרות זו היא אכן נכונה, כל ניסיון ליצור הרמוניה באישיותו ובמעשיו, הן באמצעות הסרת פסוקים "מפריעים" מהטקסט והן באמצעות פירושים "מתוחכמים", חוטא לכוונתו של הסיפור. חובתו של הפרשן היא קודם-כול לבדוק כיצד מעצבים סתירות, חזרות ומתחים בתוך הטקסט את משמעותו, הבנת הסתירה באישיותו של גדעון היא זו שחשפה בפנינו את האידיאולוגיה של הסיפור ואת מגמתו.

לקריאה נוספת:
גדעון מסרב לקבל את המלוכה ומקים את האפוד בעפרה
מותו של גדעון
לאחר מות גדעון
המבנה של ספר שופטים ומשמעותו

הערות שוליים:
99. קליין, אירוניה, עמ' 68; אקסום, המרכז, עמ' 416.
100. עמדנו לעיל על כך שחוקרים מאסכולת השערת התעודות חילקו את סיפור גדעון לשני מקורות שונים, החלק הראשון – פרק ו, 1 – פרק ח, 3 והחלק השני – ח, 21-4. שני החלקים נבדלים בנקודות רבות, אך ככלל – התיאור הראשון לפי תזה זו הוא תיאור אגדי ואילו השני הוא תיאור ריאליסטי. על כך ראו: וולהאוזן, אקדמות, עמ' 243-237; חיבור, עמ' 227-223; מור, שופטים, עמ' 177-174; ברני, שופטים, 183-182. חוקרים אחדים, לעומת זאת, שמו לב לשינויים בהצגת דמותו של גדעון בשני חלקי הסיפור, אך החלוקה של הסיפור לשני חלקים שונה מחוקר לחוקר וגם הגדרת דמותו בשני החלקים אינה מוסכמת. לדעתנו, ההסברים שיובאו להלן אינם מדויקים, משום שהם אינם מקבלים בחשבון את מכלול הפרטים בסיפור. לדעת ווב (שופטים, עמ' 151), החלק הראשון מאופיין בכך שגדעון אינו משתתף במערכה ברצון, הוא אינו סומך על עצמו אלא על ה' בלבד. המלחמה אשר הוא מנהל היא מלחמת קודש, שבה הניצחון אינו הישג אישי שלו, אלא מתנת ה'. בחלק השני של הסיפור, לעומת זאת, אין שום אינדיקציה למעורבותו של ה', והמוטיבים של מלחמת קודש נעדרים מחלק זה לגמרי. הישגי הניצחון בחלק זה הם בזכות אופיו החזק של גדעון ויכולתו הטקטית. גם לדעת אמית (אמנות, עמ' 230-216) סיפור גדעון מחולק לשני החלקים; החלק הראשון מבליט את המעורבות של האל באירועים באמצעות אותות על-טבעיים, ואילו החלק השני – עוסק בבעיות של הנהגה. מגמתו של החלק הראשון בסיפור היא להוביל למסקנה שישועת ישראל תלויה ברצון ה', וגדעון אינו אלא שליחו. החלק השני מסתיים בהמעדתן של שתי דעות ביחס להנהגה: העם חפץ בשלטון מלוכני מסודר ולא בשיטת ההנהגה של השופטים המושיעים, ואילו גדעון מבטא את התפישה שהנהגה אנושית היא זמנית ושלטון ה' הוא קבוע. כנגד גישתה של אמית, יש להבחין בכך שהאותות והתופעות העל-טבעיים אינם אלא תגובה למצב האמוני של העם ושעיקר המגמה בחלק זה היא להבליט את לבטיו של גדעון ואת ההפכפכות שלו. משום מה, לא נתנה אמית דעתה לעניין זה גם כאשר היא דנה בהרחבה בדמותו של גדעון בחלקו הראשון של הסיפור (עמ' 223-222). מכיוון שאמית לא הגדירה נכון את המוקד של כל חלק, היא גם לא הבחינה במבנה המטוטלת המיוחד בכל אחד מהחלקים (עמ' 229-228).
101. לדעתם של חוקרים רבים, עיקר משמעותו של הסיפור היא לתאר את חוסר הנאמנות של ישראל בתקופת גדעון, המפורטת כאן ביותר. ראו למשל: ווב, שופטים, עמ' 157-156. לדעת פולצין (משה, עמ' 171) מטרת הסיפור היא להראות כיצד ישראל, אפילו כאשר נושעו על-ידי ה', מיטלטלים בין נאמנות לה' ובין נאמנות לאלוהים אחרים. האירוניה בסיפור לדעתו היא, שהתוצאה של הישועה על-ידי ה' באמצעות גדעון, היא המעבר בין פולחן חלקי של בעל ברית לפולחן טוטלי שלו. לדעת בלודרון (גדעון-אבימלך, במקומות רבים, למשל, עמ' 51), עיקר מגמתם של סיפורי גדעון ואבימלך היא להציג את עליונות ה' לעומת הבעל. אולם אף כי נושא זה תופס מקום מרכזי בסיפור גדעון, הוא אינו מבריח את כל חלקי הסיפור. פשטנות-יתר יש בטענתו של מאראיס (ייצוג, עמ' 118-113) שמגמת סיפורי גדעון ואבימלך היא להציג ביקורת על המלכות. התמונה המורכבת של אישיותו של גדעון עומדת כנגד הדרך שבה מציג קריב (שבעת עמודי, עמ' 66-61) את גדעון כדמות מופת ללא דופי.
102. המחקר הביקורתי של ספר שופטים נקט, בראשיתו, גישה שעל-פיה ספר שופטים הוא בעיקרו הרכבה של מקורות התורה J ו-E, שנערכו על-ידי עורך דויטרונומיסט. ראו, למשל, בודה, ספר שופטים, עמ' XV-VII; מור, שופטים, עמ' XXV ואילך; ברני, שופטים, XXXII ואילך; ווייטלי, המקורות, עמ' 164-157. כנגד גישה זו – ראו רוברטס, תוכן וצורה, עמ' 83-81. אף כי חוקרים מאסכולה זו היו מודעים לעריכה אשר עיצבה את הסיפורים על-פי מתכונת אחידה, עיקר העיסוק היה במקורות הקדומים, ולא בעריכה המאוחרת של הסיפורים, אשר לא זכתה לאותה מידה של הערכה. הספר בעיצובו האחרון לא זכה לתשומת-לב מרובה, אולי מפני שהעורכים לא נחשבו ליוצרים מקוריים (ברטון, קריאה, עמ' 46-45). מפנה במחקר חל עם מחקריו של מרטין נות לגבי העריכה של התורה ושל הספרים ההיסטוריים. נות שלל את מציאותם של מקורות תורה בספר שופטים, וסבר שמקורם של סיפורי השופטים השונים הוא בסיפורים מקומיים נפרדים, אשר צורפו בשלב קדום, ורק אחר-כך האחידה אותם העריכה הדויטרונומיסטית, על-ידי הקדמות וסיכומים (נות, היסטוריה דויטרונומיסטית, עמ' 69; דיון בשיטה זו ראו אוברייי, שופטים, עמ' 259-235; רוברטס, תוכן וצורה, עמ' 119 ואילך. גישתו של נות זכתה להסכמה נרחבת במחקר. נות הסיט, במידה רבה, את המחקר מהתרכזות במקורם של הסיפורים היחידים אל העריכה המאוחדת של הסיפורים. בספר שופטים חל תהליך זה – במקביל – בספרות ההיסטוריוגרפית ובתורה. ברטון צודק בהערכתו, שהתוצאה של ביקורת העריכה היתה שככל שביקורת זו הצליחה להראות את המלאכה האומנותית של העריכה, ששילבה מקורות שונים ויצרה טקסט קוהרנטי מהמקורות שהיו לפניה – כך היא המעיטה במשקל שניתן לייחס למקורות השונים העומדים בתשתית החיבור (ברטון, קריאה, עמ' 57). ההערכה הגוברת למעשה העריכה, הביאה לטשטוש הגבולות שבין שלבי החיבור ובין שלבי העריכה (עבודה של אמית [אמנות העריכה], מתרכזת עריכת הספר). כך הגיע המחקר הספרותי-ביקורתי של המקרא למיצוי ונוצרו הנסיבות ליישום גישות ספרותיות חדשות בחקר המקרא. חקר הסיפורת החדשה המכונה "הביקורת החדשה" (New Criticism), שם לנגד עיניו את היצירה עצמה במנותק מרקעה ההיסטורי ומכוונותיו של המחבר. הדרישה היתה לחקור את היצירה מתוך עצמה בלבד. המחקר הספרותי החדש יושם בחלקים גדולים של המקרא, ובכלל זה גם בספר שופטים. סקירה על המחקר הספרותי בספר שופטים, ראו: יי, שופטים ומתודה, עמ' 14-1; אקסום, המרכז, עמ' 410 הערה 1; לילי, הערכה ספרותית, עמ' 102-94; ווב, שופטים, עמ' 40-28; במחקר החדש על ספר שופטים הודגש שהספר אינו חיבור מלאכותי של סיפורים אשר הודבקו בצורה פרימיטיבית (בולינג, שופטים, עמ' 29); חוקרים מדברים יותר ויותר על עריכה מאחדת של הסיפורים ליצירה אחדותית.
103. כטיעון עקרוני, יש לציין שההבחנה בין מקורי למשני נשענת בעיקר על תופעות ספרותיות. אך לתופעה ספרותית אפשר לתת הסבר ברובד ספרותי ולא במישור של הקומפוזיציה של הטקסט. כך, למשל, ה"חזרה" היא סימן מובהק לשילוב בין שני מקורות, אולם יש לה גם תפקיד מרכזי בעיצוב הסיפור (שטרנברג, הפואטיקה, עמ' 365-44). מכאן, שקשה מאוד להכריע האם להתייחס לחזרה כסימן למקורות שונים או כתופעה סגנונית שיש לה משמעות ברובד החיבור הראשוני של היצירה.
104. טיפול מקיף בנקודת-תצפית בכלי קומפוזיציוני, ראו אוספנסקי, הפואטיקה; על הכללת נקודות-תצפית שונות כדי להביע אמת רב-ממדית בסיפורת המקראית, ראו: אלטר, אמנות הסיפור, עמ' 175-150; ברלין, פואטיקה, עמ' 82-73.
105. עסיס, ממשה ליהושע, 108-85.

ביבליוגרפיה:
כותר: המבנה של סיפור גדעון ומשמעו
שם  הספר: למען עמו ולמען עצמו : סיפורם של שלושה מנהיגים בספר שופטים
מחבר: עסיס, אליהו (ד"ר)
תאריך: 2006
בעלי זכויות : ידיעות אחרונות
הוצאה לאור: ידיעות אחרונות
הערות: 1. בשער: יהדות כאן ועכשיו: סידרה בעריכת רוחמה וייס.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית